חפץ-לב : היוזמה הטכנו-אנימיסטית

חזרה למפעלים| אקטיביזם שאמאני בפעולה: שיחה עם גנרטור / עומר אורי| התנועה לגאולת חפצים / דני לסרי| ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית / עומר אורי| קול קורא לקראת אסופה של מאמרים| משמעות החיים (או: זומבים, ערפדים, טכנולוגיה ואלוהים) / כרמל וייסמן|

התנועה לגאולת חפצים / דני לסרי

מאז שאני מכיר את נעמי אני תוהה על היצר הזה שלה לקחת חפצים ישנים ולחדש אותם ולתת בהם טעם אישי. כך היא לוקחת צעצועי פלסטיק ישנים ועוטפת אותם בעיסת ניר וצובעת, אוספת שקיות ניילון ותופרת אותם לבובות, מחדשת בגדי ילדים ישנים, ואפילו דברים שהיא קונה חדש מן החנות היא טורחת להסיר מהם חלקים ולהוסיף אחרים. ההיגיון הצרכני שלי פוטר את כל זה כסוג של מוזרות אומנותית. אותו בגד שהיא משקיעה בו שעות של עבודה בתפירה ותיקון, עלה שלוש עשרה שקל, בזמן הזה היה אפשר לקנות כמוהו בעשרות. אין שום הגיון מסחרי שיצדיק השקעה כה מרובה. זה לחלוטין לא כלכלי.

אבל אתמול, בשעה שהקשבתי לרחשי מכונת התפירה (נעמי מתקנת בגדי תינוקות לקראת הלידה) עלה הרהור חדש, ובו אני מבקש לשתף אתכם.

זה התחיל מתוך כך שחשבתי על הימים ההם שבהם אנשים היו מתקינים את חפציהם האישים בעצמם. לא רק על הגיוון בחפצים שנוצר כך (שלא היה חפץ אחד זהה לרעהו) אלא בעיקר על הכוונה שהייתה בהם. אני משער שבשעה שהיו עסוקים בעשייתם הם גם החדירו בהם את כוונתם הטובה, בדמיינם את העונג שהם עתידים לחולל להם ולבני משפחתם. מי שהשתמש אחר כך בחפצים אלה, מן הסתם הרגיש בכוונה הזו והיא עטפה אותו וליוותה אותו בנשמתה. החפצים המשיכו לדבר את הכוונה הזו שלהם, ולהקרין את האישיות שלהם.

ומכאן המשכתי לחשוב, כמובן, על העולם המודרני שאנו חיים בו עכשיו. אנו מוקפים חפצים יותר מאשר אי פעם היו מוקפים בני אדם בחפצים, והם מהווים למעשה את הסביבה הטבעית שלנו – המרחב האינטימי, בני-התקשורת העיקריים שלנו. רק שהחפצים האלה של העולם המודרני הם חפצים אילמים. הם נעשו על ידי אנשים שאיננו מכירים, שרוב הסיכויים שגם לא הטעינו את מלאכת ידיהם באותה ברכה שבה נעשים מעשים אישיים ובעלי כתובת. אדרבא, הייצור ההמוני, על שיקולי התועלת הכלכלית עיקר אותם מכל שייר של כוונה. אלה חפצים סתם.

ואיך אפשר שדבר זה לא ישפיע עמוקות על ההיגיינה הנפשית שלנו? העובדה שזה העולם הסובב אותנו – סתמיות-חפצית – משפיעה על תחושת הניכור, והבדידות, על חוסר המשמעות. החפצים הללו לא תומכים בנו. הם לא מזכירים לנו את הבית, ולא לוקחים אותנו הביתה. הם שואבים אותנו אל עולמם נטול הפנים. מאלפים אותנו לאותה סתמיות האוטמת אותנו מלהרגיש עובדה זו עצמה – שנשמתם חסרה. זה בכלל לא קשור לצורתם, אם נאה היא או מתפקדת כראוי, אלא למגע האנושי שליווה את ייצורם.

ואמנם החיים לא יכולים שלא לתקן דבר זה בעצם חייהם. נעל שננעלה זמן רב מקבלת את סימן ההיכר של בעליה ואף שיוּצרה באופן המוני, בכל זאת היא נעשית אישית מכוח השימוש. הייצור שלה ממשיך, ולו רק דרך תהליך הבליה.

ובכל זאת, התגלגל לו ההרהור, אפשר לדמיין מגמה אקטיבית יותר המחזירה את החפצים הביתה, ומעניקה להם את נשמתם החסרה. מעשה כזה שהוא לא כלכלי במובהק, הוא סוג של "מצווה מברכת". הוא שוקד על מלאכה שהיא רחבה יותר מכל תועלת אישית. הרי לא מדובר רק על התאמת חפץ המוני לשימוש אישי – דווקא מהדבר הזה מספקת ההמוניות כמות גדושה של "צלצולים אישים" – אלא על גאולת החפץ מסתמיותו והחזרתו לחיק אקולוגיה אנושית מסוג אחר. הדבר הזה לכשעצמו, כמעשה בודד, אולי אין לו ערך, אבל הוא מצטבר למגמה. זה לא רק מעשה לא כלכלי, אלא זה אקט הכרזתי המכונן את התנועה ההפוכה לתנועה הכלכלית-סתמית.

וכך למדתי לראות את מעשיה של נעמי באור חדש. כשהיא תופרת על פני בגד תינוקות טלאי המסתיר איזה כתובת רעשנית, היא לא רק מיפה את הבגד לרווחתם של בני משפחתה, אלא היא תומכת, באי כלכליות המובהקת של המעשה שלה, בהתחדשות היחס האחר לחפצים – שהוא כמובן גם התחדשות היחס שלהם אלינו, בני האדם. אותה נגיעה אישית, מחזירה לחפץ את זהותו הגנובה. את מה שהוא נועד להיות מלכתחילה. והוא, כמו בכל מהפכה, עתיד לנגע גם את החפצים האחרים בתודעתו המתעוררת.

בעיני זו דוגמא מובהקת למצווה מברכת. עניין שחכמי התלמוד לא היו יכולים בכלל לשער כמותו. מעשה שאתה עושה לחפץ, על משקל "זריעה נאורה", בלי לקבל מזה תועלת אישית (לפחות לא בהשוואה להשקעה), כמעט כמו סוג של מעשה דתי שנעשה על מנת לתרום לאקולוגיה אנושית בריאה: מצווה לתת בכל חפץ המוני שאתה קונה סימן אישי, אפילו זעיר, אפילו סמלי. בכך, אתה גואל אותו, ותורם לסביבה שעתידה לגאול אותך. הסימן הזה לא רק מסמן אותו ב"שלי", אלא אדרבא, הוא עושה אותו כשר להיות הוא עצמו, משוחרר מבלעדיות אזיקי יחסי הבעלות.

וזה הולך עמוק מאוד, כי המעשה הפעוט הזה מניע אחריו שורה של מעשים נוספים. למשל, הוא יהפוך את הצרכן הפסיבי ליצרן אקטיבי. מעשה שכבר יש בו השלכות רבות. אגב כך הוא גם יקטין את הצריכה, כי מי שהתחיל עם אותו שינוי קטן, מהר מאד יבין שבכוחו גם לעשות שינוי גדול. הוא לא חייב לקנות חדש. הוא לא חייב רק ללכת לפי צו האופנה. הוא לא חייב רק להיות חסר אונים. כל זה גם ישנה לגמרי את מושגי ה"חדש" וה"ישן" שלנו, אשר החליפו בתרבות המודרנית את מושגי הטהור והטמא העתיקים.

שוב, אין זה מעשה שאדם עושה רק לעצמו, אלא יותר כמו אדם שעוצר בצד הכביש ומוריד מן הכביש מחסום שאחרים היו יכולים להיתקל בו. וכך גם לגבי כל חפץ אחר שאנו גואלים אותו ואגב כך תומכים בכל אדם אחר שיתקל בחפץ הזה ושיהיה לו לזרימה ולא למחסום.

תארו לעצמכם: לחיות בעולם שכולו מוקף חפצים שניתנה להם כוונה מחדש. בכל חפץ וחפץ שאתם פוגשים, מן המזלג, דרך המיקסר, ועד המכונית, יש איזה סימן שמישהו נתן בו, כעין הברכה שהדבר יכוון לטוב, ויהיה, לפחות בממד אחד, משוחרר מן ההיבט המכאני-תועלתני. דרך אותו סימן הוא עשה את מה שנבצר ממנו לעשות – ליצור אותו מאלף ועד תוו עם מלוא הכוונה שבה נעשו פעם דברים. באופן הזה הוא אמנם לא יחזיר את הגלגל אחורנית ויתחיל לייצר את כל הדברים שהוא משתמש בהם, שזה באמת נשמע מופרך, אבל הוא יעשה מעשה דומה לזה, מעשה סמלי שיכנס את הכוונה המקורית גם אם לא ייצר את הדבר במו ידיו. ממילא הבעלות גם תאבד את כוחה הדומיננטי ותפנה את מקומה לשייכות, שזה מושג דומה, אבל מאוד שונה. זה יהיה אקט משחרר.

עוד מאה שנה אולי, תהיה תנועה כזו שתסתכל לאחור על האופן שהתפתחה והתגלגלה להיות התנועה לגאולת חפצים. המוני אדם שנתנו ידם, ללא כל רווח אישי, ללא רעש והמולה, פשוט כל אחד במקומו, נדבק בג'וק הזה של גאולת החפצים, ובהתמדה ובסבלנות אין קץ הפכו את העולם הזה מחדש לביתו של האדם (וכל יצורי העולם האחרים).

הערת סיום ומילה של הסתייגות: ואפשר, אם רוצים, להפריך את כל הנאמר: שהחלק החשוב בייצור החפץ הוא בתכנון, והיום המעצבים למיניהם משקיעים מחשבה רבה בעיצוב חפצים. הם אמנם לא מייצרים בפועל, אבל עיצובם חדור בכוונה ודרכו הם יכולים לברך הרבה. הם אמנם לא מדמיינים אדם מסוים שהוא הכתובת של המעשה שלהם, אבל הם כן מדיינים אנשים רבים שהם הכתובת, ואולי אפילו ריבויים של אנשים אלה עוד מוסיף ומדייק את הכוונה. אולי.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.