האקדמיה הדיאלוגית

משמעות החיים?? אפשר לכתוב על זה אלף ספרים אבל אני אכתוב על זה בפחות מאלף מילים.

מה המשותף לזומבים, ערפדים וטכנולוגיות תקשורת? שלושתם מרתקים אותנו ונערצים על ידינו. גם הזומבים וגם הערפדים החלו את דרכם בקבר, בסיפורי אימה פולקלוריסטיים, והפכו בהדרגה לאייקונים תרבותיים פופולאריים, ולכן זה מפתיע שהקשר ביניהם לא נידון, שכן הם מסמלים איכויות הופכיות:  הזומבי הוא חי-מת, גוף בתהליך ריקבון, חסר לב ונשמה וללא יכולת הזרמת רגשות, והערפד הוא מת-חי, נשמה שהוחלפה בישות יצרית שהיא הכי חייה(תית) שיש. הזומבי הורג ללא סיבה, כי סיבתיות לא רלוונטית לזומבי. העדר היכולת להבין מניע והיציאה מגבולות ההיגיון היא שהופכת את הזומבי למפלצת בעינינו, לרוע מוחלט. הערפד, לעומת זאת, שותה דם כדי לשרוד ונושך כדי להתרבות. אפשר להזדהות עם האינסטינקטים הבסיסיים האלה, ואולי בשל כך ערפדים הפכו בהדרגה ממפלצות מפחידות לגיבורי-על סקסיים ומיוסרים בטקסטים התרבותיים שלנו.

אז למה אנחנו אוהבים כל כך לראות זומבים וערפדים על המסכים שלנו? הזומבי מייצג את הפחד האנושי הגדול ביותר: הפחד מחיים נעדרי משמעות, מרדוקציה של החיים לסדרת אוטומטים הקרויים שגרה. הזומבי מגלם את הפחד שלנו להתרוקן מבפנים, לאבד נוכחות ולחמוק מבין אצבעותינו תוך כדי שאנו ממשיכים לתפקד לכאורה. בעידן המודרני, ההייפר תקשורתי, זומביפיקציה היא סכנה ממשית המהדהדת את הפחד הדיסטופי העתיק מימי המהפכה התעשייתית, הפחד משחיקת האנושיות אל מול היעילות והמכאניות. טכנולוגיות התקשורת שלנו הרבה יותר ידידותיות כיום, אך ניתן לטעון שהן שוחקות את האמפתיה שלנו לא פחות, כשהן עונות מיד על סיפוקינו המיידיים עם סדרת פתרונות ממוכנים הדואגים לסתום את כל הנקבים, שלא נאותגר לצמיחה, חלילה. בימי "מטרופוליס" ו"זמנים מודרניים" של צ’פלין, הטכנולוגיה הייתה מפלצת אימתנית אך כיום, בעידן האייפון והקינדל, אנו מאמצים את הגאדג’טים החמודים כגורי כלבים ולעיתים תופסים אותם כאיבר תותב, בשר מבשרנו.

גופי הפחמן שלנו הם מכונות איטיות ומוגבלות למדי. הם צריכים לעבור תהליכים, לעכל.. לפעמים הם מתרוקנים מאנרגיה וזקוקים לטיפול וטעינה ממושכת. אנחנו מאוכזבים מהם וחושבים אותם לפחותים ביחס לדיגיטליות הרובוטית המושלמת הזאת, אז אנחנו מצנרים את תודעתנו למרחבים הקיברנטיים הקסומים, וחשים מהירים, עצומים וגמישים, צעירים לנצח. זהו הדין גם במקרה של הערפדים. חברתי אודליה כותבת את התזה שלה על השינויים בתפיסתנו את דמות הערפד:  מהרצון להרוג אותו לתשוקה לשכב איתו (למשל: דמדומים, דם אמיתי). הערפד המודרני הוא כבר לא אל-אנושי אלא על-אנושי, "החושים שלו מפותחים יותר ומעוררי קנאה (מהירות, קריאת מחשבות, רגישות גבוהה), הליבידו שלו חזק ובריא יותר והוא כל מה שהיינו רוצים להיות אם היה לנו אומץ", כותבת אודליה. במילים אחרות: הוא מפעיל את הגוף הזה הרבה יותר טוב מאיתנו.

בעיני, שורש הערצתנו לערפדים ולגאדג’טים זהה, ומקורה בחשש שלנו שלהיות אנושי זה לא מספיק טוב, זה חלש ופגום וזה זקוק לשדרוג והרחבה בעזרת טכנולוגיה כלשהי: בייט (נשיכה), מגה-בייט או סתם איזה ג’וינט ובירה.  ולכן אנו מאפשרים לכל מני ערפדים שכאלה למצוץ את דמינו, כשדם הוא רק מטאפורה לאנרגיה שלנו. ערפדים מופיעים לעיתים גם בצורת אנשים שנוכחותם מתישה אותנו, שמתעלקים עלינו וזוהרים כשאורנו דועך. ולעיתים אנחנו מאפשרים לעצמנו להתערפד, להיות אחוזי דיבוק, שיכורים מכוח, אכזריים מאדישות וקרי לב…משכנעים את עצמנו שזו אסטרטגיית הישרדות, שככה זה להיות החזקים, לדפוק את המערכת, להיות טובים יותר. אבל למעשה אנחנו מבצעים צינתור, כביש עוקף אנושיות. גם בתלמוד וגם במיתוס של דרקולה, הערפד הוא למעשה שד, ייצר הרע המסיט אותנו מדרכנו ומייצג את כל מה שאינו הניצוץ האלוהי בנשמתנו.

הסוד הגדול הוא שהאנושיות היא מושלמת ועוצמתית. עוצמתה היא בחולשתה. גוף הפחמן הזה הוא מדיום ייחודי. מקדש, מקלט וגן עדן לנשמתנו, משאב מיוחד במינו למימוש והגשמה שכל היקום חומד אותו. הכוחות המפתים אותנו להמעיט בערכו ולצאת מגדרו, השותלים במוחנו את הרעיונות שהוירטואלי שווה ערך לממשי ואף טוב ממנו, מוציאים לפועל את הקונספירציה הגדולה ביותר של ימינו. אם נתרגם את זה למטאפורות האהובות עלינו נקבל תסריט אפשרי לסרט המדע הבדיוני שעשוי להיות שובר הקופות של העשור הזה. שוו בנפשכם: האנושות נמצאת תחת מתקפה ובסכנת הכחדה והיא אפילו לא מודעת לזה, כי המתקפה אינה חיצונית ונראית לעין, היא מתרחשת בחזית הפנימית שלאדם יש פחות כלים להתמודד עימה, ולוקח לו זמן רב להבחין בפולשים אליה. טירוף, אדישות ורוע מתגברים בנפשותינו ואנו בטוחים שזה פגם מובנה בטבע האדם, כמעט מכריזים על כך כנורמאלי.

אבל זוהי למעשה אם כל המלחמות: קואליציה של זומבים וערפדים עשו יד אחת ופועלים באמצעות רשתות התקשורת, לדכא, לייאש ולרוקן את חיינו ממשמעות ומתקווה, לפתות אותנו למצוא נחמה מחוץ לגוף, בעולמות וירטואליים, להזניח את הגוף ולהיות לזומבים, רק כדי שהערפדים יוכלו לתפוס את מקומינו. גופי הפחמן הללו שאנו מזניחים אותם, רודים בהם ומנסים כל הזמן לתקן, הם משאב יקר ביקום, יהלום אמיתי לכל אותם כוחות חסרי גוף שלא הצליחו להשיג לעצמם אחד ולהיוולד, ורק אנחנו שכחנו את ערכם. אז אנחנו קמים בבוקר וחיים חיים של (ערפדים) אחרים ואפילו לא שמים לב. כאשר עתיד האנושות כולה תלוי ביכולת שלנו להיזכר, להתאהב חזרה בעצמנו לפני שכוח אחר יתפוס את מקומינו.  התסריט הזה מחזיר אותי לפילוסוף הגאון והמשוגע משה קרוי, שעוד בשנות ה-80 דיבר על קונספירציה של ערפדי אנרגיה להשתלט על הנפש האנושית. בסוף הוא התערפד והתאבד בעצמו כי לא היה לו את הנשק האולטימטיבי שיכריע את המלחמה הזאת, נשק שהובלט עשור מאוחר יותר על ידי הארי פוטר: אהבה. משמעות. משהו לחיות עבורו. לאהוב את מה שעושים ולעשות באהבה. לבוא מאהבה.

זה לא קיטש הוליוודי, זו האנרגיה החזקה ביותר ביקום, זה מה שבני אנוש ניזונים ממנו וחיים בעבורו. זה אלוהים חיים. אהבה על כל צורותיה, כמו חמלה, שמחה והתלהבות. עזה כמוות האהבה ולכן תצילנו ממוות, מהפיכה לזומבים, ותמלא את הריק הפנימי. ההתעקשות למצוא משמעות בכל דבר קטן ממלאת, והדברים כל כך יפים כשמתבוננים עליהם באהבה, בפתיחות ובסבלנות, כשמסכימים להרגיש, להקדיש, לבחון כל דבר לגופו ולא להתקמצן על זמן ומרחב.

ומה הורג ערפד אם לא אור השמש? אהבה היא אור השמש הפנימי שלנו, שעוצמתה ממיסה את כל מה שאפל, מר וחוסם. אם יורשה לי לצטט את ידידי המשורר נתי גרינברג: "אהבה היא מנגנון ההגנה המושלם, להשיג בבית החזה הקרוב אליך". להרגיש זה מה שמשאיר אותנו אנחנו. אפילו להרגיש את העצב והכאב שלנו זה להרגיש אמיתיים ויפים וחזקים. קרוי היה כל כך רציני ולוחמני שסופו היה להפוך דומה לשדים שבהם נלחם. אולי קוטלת הערפדים האמיתית היא חברתי אודליה, שאוהבת כל כך ערפדים, שהיא שורפת אותם בהתלהבותה, עושה בהם את המעשה הקבלי של בירור ניצוצות ומחזירה אותם בתשובה. אנחנו עוד נלמד מהם דברים טובים דרכה.

ומה איתנו? בואו רק נשמור על הגחלת. כל שאנחנו נדרשים זה לתת מופע חד פעמי, טרי, יומיומי, של עצמנו. לצמצם את החזרתיות, החוקיות והאוטומטים. להרגיש, לשתף, ליצור, להיות מעורבים. זוהי עבודת האלוהים. ובגללה אני פה.

זו הייתה משמעות החיים בפחות מאלף מילים.

(פורסם לראשונה בבלוג של כרמל בנובמבר 2010)