אקדמיה דיאלוגית לבני נוער

חזרה למפעלים| תוכנית ליבה| שערים פתוחים אל החיים| מכתב לבני נוער| השער האחרון| בחינות בגרות – מאמר מורחב| אקדמיה דיאלוגית לבני נוער – סיפור מקרה| אקדמיה דיאלוגית לבני נוער – תקציר| אקדמיה דיאלוגית – קווי יסוד לגישת מרחב שפה של צמיחה| אקדמיה דיאלוגית – לקראת תנועה (הצעה להקמת תנועת נוער ברוח האקדמיה הדיאלוגית)| המצב היום|

השער האחרון

אני מתייחס אל גיל הנעורים בתור השער האחרון. לא שלא תהיינה הזדמנויות נוספות לאחר מכן ­– החיים הם שרשרת שערים – ובכל זאת כאן מגיע לשיאו תהליך הנורמליזציה אשר מעבר לו נפלט הנער או הנערה אל החיים הבוגרים ומתגבשת זהותו הראשונה כבוגר.

אין ספק לגבי המגמה של המסלול הבית ספרי, אף על פי שבאופן מוצהר הוא מכשיר את הנערים והנערות לחיים, באמת הוא עושה הפוך, כמעט הייתי אומר, שהוא מטיל בהם נכויות כדי להבטיח שלא יהיו מוכשרים לחיים. כי מי שאינו מוכשר לחיים הוא במילא גם מי שימשיך להזדקק לשירותם של מסלולים מותווים היטב הנושאים אותו על כפיים. העיקר שיישאר חסר אונים, תלוי באופן עקרוני, ומכור באופן עקרוני לפתרונות שמציעה לו התרבות הצרכנית.  

אלה לא דברים תיאורטיים. הנער והנערה פוגשים את הבגרות כצרור של דפוסים שהם מרגישים שעליהם להיעתר להם על מנת שיוכלו להתקבל לחברת הבוגרים. הם מעמידים פנים שהם בסדר, מעשנים את הסיגריה הראשונה שלהם בלי להשתעל, מדברים כמו מבוגרים, מצניעים את חוסר ביטחונם, אוחזים בדעות ובעמדות שהם מזהים כדפוסים מבוגרים, ואגב כך מאבדים את יכולתם לחיות באופן חכם ויצירתי.

בני נוער רבים שמבינים שזו המשמעות של להיות מבוגר, חשים מדוכאים עד עומק נשמתם. נפשם שוחרת החירות לא מוצאת את מקומה בעולם אפרורי של הישרדות. ומכיוון שהם לומדים להכיר את החיים כמחזור של מבחנים, והעמדת פנים, שאין ברירה אלא להשתלב בהם, הם מחליטים לדחות את החבילה כולה: הם בורחים מן החיים, אם באופן הכי מעשי – מתאבדים, ואם בשלל אמצעים אחרים.

אני חושב שזה הכלל גם לגבי בני-נוער שלכאורה מסתדרים במסגרות בהם הם משולבים. ישנה אי מרוצות עקרונית ומוצדקת. בשבילם, שהכל עדיין חדש ונוגע, מה שמציעה הבגרות אינו מעודד. כמעט תמיד היא דורשת מהם לוותר על חלקים גדולים של עצמם. לא בנקל הם מסתגלים לכך, למרות כל ניסיונותיהם להראות שזה טבעי להם.

וכך קורה, שעל אף הערנות המיוחדת של הגיל הזה, הוא מתמלא במאמץ עקרוני "להיות כמו כולם" ובכך להסתיר את האמת האחרת שבה הם חשים – שיש בהם משהו שהוא לא כמו כולם. מאמץ זה הוא שאחראי לכך שמרידותיהם, בסופו של דבר, הם רק עוד שלב בדרכם לאמץ את הדפוסים שמדכאים אותם. 

דפוסים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ורק השאלה היא האם האדם הוא חומר גלם שנועד לאפשר לדפוסים להמשיך להתקיים או שמא הוא נוכחות – תכלית עצמו שהדפוסים הם עזר כנגדו.

לפעמים די במפגש קצר של נער או נערה עם מציאות חיים אחרת כדי שיזכה בחייו מחדש. מפגש כזה יכול לספר לו שיש ברירה. החיים בתור בוגר לא חייבים להיות המאמץ המתמיד הזה להתרגל לדפוסים ולמסלולים חיצוניים. הם נושמים לרווחה, הצבע חוזר ללחייהם, ועוצמת חיוניותם מאפשרת להם לגלות מחדש את חירותם. 

האם יכול להיות חינוך אחר? כזה שאינו מאלף את בני הנוער אל תוך דפוסים אלא באמת מכשיר אותם לחיים? והרי אנחנו כתינוקות אלה שנדרשים ללכת בעולם שהוא פתוח וחוקיו מאוד שונים מחוקי המסלולים. כל כך הרבה יש ללמוד כאן! ובסופו של דבר הלימוד העיקרי שכל שאר הלימודים מתפתחים סביבו הוא לימוד החירות.

ואם יכול להיות, נדמה שזה גם החינוך היחיד הראוי לשמו, והוא חיוני לנו, לכולם, לנערים לנערות, אבל בה במידה לתרבות כולה. ואותם מבוגרים שרואים את הצורך החיוני הזה יכולים להתחיל לפעול למען העניין.      

Share

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.