אקדמיה דיאלוגית לבני נוער

חזרה למפעלים| תוכנית ליבה| שערים פתוחים אל החיים| מכתב לבני נוער| השער האחרון| בחינות בגרות – מאמר מורחב| אקדמיה דיאלוגית לבני נוער – סיפור מקרה| אקדמיה דיאלוגית לבני נוער – תקציר| אקדמיה דיאלוגית – קווי יסוד לגישת מרחב שפה של צמיחה| אקדמיה דיאלוגית – לקראת תנועה (הצעה להקמת תנועת נוער ברוח האקדמיה הדיאלוגית)| המצב היום|

אקדמיה דיאלוגית – קווי יסוד לגישת מרחב שפה של צמיחה

 

אחת מבעיות היסוד של החינוך העיצובי גם במתכונתו היותר רכה קשורה בדיכויים של כוחות הצמיחה הטבעיים של הילד. דבר זה כמובן עומד מנגד לכל כוונה מודעת של המחנכים, אבל הוא בכל זאת נמצא שם כפרדוכס מהותי בעצם הניסיון לפתח, להעשיר ולשכלל את הילד מבחוץ. המחנך רוצה לפתח את הילד, להוליכו בטוחות אל הנאורות והרגישות, אבל בעצם חסותו הוא נוטה להחליף את המנוע הפנימי של הילד במנוע של המבוגר — זהו המבוגר שרוצה שהילד יתפתח. והילד, גם אם אנו מניחים שרצה להתפתח, שכוחות חייו דרשו להתפתח, בכל זאת קורה לו משהו מוזר בצל הכוונה המחנכת. אני אומר את זה לא רק מניתוח תיאורטי של התהליך, אלא בעיקר מבחינת התוצאות: האקט החינוכי המסורתי בדרך כלל מרדים את הכוחות ההתפתחותיים, מוריד מכוח היוזמה האותנטי של הילד, ובעיקר מוריד הרבה מתחושת אחריותו לחייו. כמוהו כמי שמשחק במשחק של מישהו אחר, הוא עושה את מה שצריך לעשות, אבל ברגע שהוא חוזר למגרש הביתי שלו, (משמע לחייו הממשיים) דומה שכל מה ש"נרכש" נשאר שם, ואילו כאן, במגרש הביתי, הוא נותר בלתי מטופח או אפילו מדוכא ממש. באופן זה הילד מאבד את הרצון, הצורך והיכולת להיות יחיד, משמע, להיות לא רק שכפול של תבניות קיימות בחברה, אלא מבוע יצירתי של נוכחותו הייחודית.

כל זה מתבטא בדרכים רבות. בין היתר, למשל, הוא בא לידי ביטוי בנופח המלאכותי שיש כמעט לכל הפעילויות הבית ספריות. זה מעין משחק שמשחקים המורים והתלמידים וגם כשהמורה מתעקש הרבה להפוך את ההתנסות המלאכותית לרלוונטית ואותנטית, לדבר מה ששייך לעולם הילד ולפיכך משמעותי לו, הרבה פעמים מתקבל משחק של משחק, הדמיה של שיחה כנה, הדמיה של חקירה אמיתית, משחק של אין-משחק. כל זה כולא את כל מה שנלמד בפעילות המלאכותית בין כתליו של המשחק והופך אותו באופן עקרוני ללא רלוונטי לאדם ומנותק משארית חייו. את הבעיות שיהיה מסוגל לפתור בשיעור מתמטיקה שוב לא יוכל לפתור בשיעור היסטוריה או בחיי היומיום שלו, שלא לדבר על יכולתו להפוך אותן לכלי ממשי המשרת אותו באופן אותנטי וביוזמתו.

הסיבה פשוטה: אותם רבדים שמשתתפים בתהליך הלמידה הם גם אלה שמתפתחים. אם מה שהשתתף הוא רק רובד מלאכותי של משחקי כאילו והאישות כולה לא הייתה נוכחת שם ובעיקר לא הייתה נוכחת הזהות הייחודית החותרת למשמעות, (המנוע היוזם, האכפתי, המחפש, השואל), כי אז במילא הנביעה של האותנטיות נשארה בלתי מפותחת, כוחות ההתפתחות נשארים רדומים, ורק איזה פן מכאני וחיצוני מתפתח.

אני חושב שרוב המורים מודעים לבעיה עקרונית זו ומיטב המוחות החינוכיים עוסקים בפרדוכס זה במטרה להפוך את היוצרות ולעשות משהו טבעי בתוך המלאכותי. הם מבינים שרק ה"טבעי" הזה שצומח מן הנקודה ייחודית, ממרכז היצירה האותנטי של הילד, שהוא חלק מזהותו ואחריות חייו, עתיד לפתח את כוחות ההתפתחות שלו, וכל שאר הפעילויות, במקרה הטוב משהות התפתחות זו, במקרה הפחות טוב חוסמות אותה ממש.

אבל איך עושים את זה והאם אין כאן איזה פרדוכס עקרוני ובלתי פתיר?

הנה דוגמא אחרת: אני רואה שעצם ההסתגלות למסגרתיות חינוכית בגיל צעיר גוררת בגילאי העשרה המאוחרים את הפחתת האחריות האישית. הדבר מתבטא במשחק חתול עכבר בו ההורים והמערכת עסוקים בטיפול בנער בעוד זה, בהסתמכו על קיומה של ה"מסגרת", וביודעו שיש שם מישהו ש"רודף" אחריו, מרשה לעצמו התנהגויות חסרות אחריות הפוגעות בו כמעט ביודעין. מה שרק מגדיל את דאגת ההורים ומכניס את כולם לסחרור שיכול להיפסק באחת ברגע שמשנים את חוקי המשחק. הורים מודאגים נוטים לחשוב שברגע שיעבירו את האחריות לנער או לנערה אלה ינצלו אותה בחוסר אחריות – ישנו עד הצהרים, יתפתו לסמים, יפעלו באופן הרסני כלפי עצמם, ובעצם ההפך קורה, ברגע שנופל האסימון הנער והנערה חשים שאים שם איש שעסוק בלפתח אותו מבחוץ, מתעורר מנוע האחריות העצמית ואיתו גם כל אותם כוחות התפתחותיים שעתידים להנחיל אותו עוצמה ממשית.

איך אם כן ניתן להעיר את הכוחות ההתפתחותיים ביחיד, לעזור להתעצמותם, מבלי להיגרר לאותה הצמחה מלאכותית שבה רצון המחנך עושה את הפעולה ההפוכה?

כי גם זאת צריך לומר: המציאות התרבותית בה אנו חיים לא תמיד מעודדת את התפתחות הכוחות ההתפתחותיים. האפשרות שנשאיר את הילד סתם כך לגדול כביכול באופן פראי ובאופן זה להימנע מן הפרדוכס המדכא של החינוך אינה מבטיחה. הילד לעולם אינו גדל פראי, תמיד הוא חלק ממערכת תרבותית, משיח תרבותי, מהרגלים תרבותיים וכל אלה בצד זה שהם מעשירים ומשכללים גם לא פעם מדכאים את עוצמתו, וכובלים את עצמיותו. יש לתרבות שפה וילד שנחלץ מן התעוקה החינוכית בכל זאת נותר חשוף לשפה זו שכבר מכילה את כל מה שצריך כדי לדכא עוצמה והתפתחות אישית.

איך עושים את זה, אם כן, איך עוזרים לאדם בלי שעצם עובדת העזרה תהייה גורם מחליש? איך עוזרים בלי לייצר תלות? איך עוזרים לכוחות ההתפתחותיים מבלי להחליף אותם בהתניות התפתחותיות מבחוץ? איך רוצים עבור מישהו אחר מבלי להחליף את רצונו? איך עוזרים למישהו לצאת לעצמאות מבלי שעזרה זו עצמה תהייה לקיחת חסות נוטלת עצמאות? איך מעודדים חופש פנימי מבלי שהעידוד יהפוך לכלא? איך מחזקים מישהו מבלי שעצם קיום פעולת החיזוק תחליש?

התשובה העקרונית של האקדמיה הדיאלוגית הוא בגישה הנקראת "שפה של צמיחה".

הנחת המוצא של גישה זו היא שההתפתחות היוצרת נמצאת בשורש ההוויה של כל אדם. ההתפתחות היוצרת היא כעין כוח היולי המבקש לפרוץ, לפעול לפרוח ולחדש. מטרת הגישה היא לפיכך לשחרר את ההתפתחות היוצרת ממוסרותיה, לספק את המרחב לא רק הפתוח אלא הפותח. אבל, וכאן צריך להיות האבל הגדול – אין זה משהו שמישהו עושה למישהו אחר. זה חייב להיות משהו שאדם עושה עם עצמו. את המרחב צריך להבין לפיכך בשתי דרכים חשובות: קודם כל זה מרחב של שפה, של הוויה, של תקשורת, ולאחר מכן המרחב זה הוא בגדר "באר" – דבר מה שבאחריותו של כל אחד לבוא ולשתות ממנו.

שני נדבכים בגישתנו: האחת יצירת מסגרת מפנה מקום, השנייה הזרמת כלי שיח משחררים – כלי צמיחה אל תוך מרקם השיח הממשי והאותנטי.

מסגרת מפנה מקום – המרחב הפתוח

המרחב הפתוח הוא טכניקה של עבודה בקבוצות המבוססת על ארגון עצמי ומשמעת עצמית של קבוצה המשחררת את היצירתיות והמנהיגות של אנשים. זו שיטה שהולכת ונעשית נפוצה בארגונים רבים ונוחלת הצלחה רבה ברחבי העולם. עיקרה הוא רעיון "הפסקת התה" – מסתבר שהחלקים המעניינים ביותר בכנסים שונים קורים בהפסקות, כאשר כביכול אין חובה לדון על שום דבר, אין מסגרת מובנית, אין נושא, אין גבולות ברורים של זמן ומקום, וכנגד זה יש זרימה הדומה לזרימת השוק. גישת המרחב הפתוח ייצרה טכניקה המנסה לחקות את המרכיבים של הפסקת התה.

בכל זאת המרחב הפתוח שונה מזרימה פתוחה לחלוטין ודווקא מן הכיוון ההפוך. מה שאנו קוראים לו זרימה פתוחה לחלוטין או "חיי יומיים" עמוס בדרך כלל בהתניות, בעיסוקים, ב"אין-זמן" בעשייה עצמית מוגברת, בהסכמות לא כתובות, ובנורמות המכתיבות ומגבילות מאוד את מה שיכול להתרחש. ההכרזה שמדובר בהפסקה (קצת כמו השבת שלנו היהודים) וההגנה על הפסקה זו כהפסקה בעזרת הגדרות מסגרתיות שונות, מאפשר להתיר את החסמים ולשחרר את האנרגיות היצירתיות של הפסקת התה.

עקרון זה בא לידי ביטוי באקדמיה הדיאלוגית בשני מקומות שונים, כפי שנראה בהמשך.

לטכניקה של המרחב הפתוח יש חוק אחד: החוק של שתי הרגליים שאומר שאתה לוקח אחריות על מה שאכפת לך ממנו, להתייצב מאחריו, מחד, ולהניע את רגליך מאידך כדי להביא אותך למקום שהכי יתרום לעניין.

כמו כן ישנם ארבעה עקרונות מפתח:

* כל מי שבא הוא האדם הנכון.
* כל מה שקורה הוא הדבר היחיד שהיה יכול לקרות.
* כשזה מתחיל זה הזמן הנכון.
* כשזה נגמר, זה נגמר. או: זה נגמר כשזה נגמר.
שפה של צמיחה

צריך להבחין כאן בין שחרור כוחות ההתפתחות של היחיד לבין שחרור כוחות ההתפתחות היוצרת של קבוצה. הנחת היסוד שלנו שדרך טובה לעזור להתפתחות היוצרת של הפרט, מלבד החזרת האחריות וההסכמה להיות יחיד, היא השתתפות בקבוצה, בהוויה, בתרבות, באקלים שקורה בו תהליך זה של שחרור השפה מכבליה.

אף על פי שאיננו מודעים לכך, השפה שאנו משתמשים בה היא משחק מורכב הפועל על פי חוקים לא כתובים, הרגלים, התניות, נורמות, וכלה אלה גורמים לנוע בנתיבים מסוימים ולא באחרים. זה לא לגמרי שאנחנו לא חופשיים אבל יש מורדות, מוקדי כוח, נטיות וכל אלה, אף שאיננו מודעים להם הם חלק מן המבנה הפנימי של השפה, חלק ממערך חוקי המשחק. כל זה פועל לפעמים לטובתנו ולפעמים לא.

אנחנו יכולים אמנם להשתחרר מהרגלנו במאמץ מודע ונוכח, אבל לפעמים אפשר גם להבנות כלים מלאכותיים שנועדו לעזור לנו לשנות את ההרגלים ולהביא אל תוך השפה חוקים וכללים אחרים שיכולים לשנות את הרגלי השיח ה"טבעי" הזורם וליצור שיח "טבעי" תומך יותר.

ההבדל בין כלי לבין תוכנית: כלי הוא דבר שמשתמשים בו. בהתחלה הוא קצת נוקשה, מרגיש מוזר, בעל מבנה משנה הרגלים, אבל בהמשך הוא נשזר בהרגלי היומיום שלנו עד כי אנו מפסיקים להבחין בו. הוא הופך להיות למשהו שמשרת את החיים, את הזרימה, השיח. בעצם המילים עצמם, מבנה המשפטים וכן הלאה הם סוג של כלי. כלים טובים יכולים להזרים את המציאות שלנו למקומות טובים. כלים רעים, מקשים על כך. תוכנית בשונה מכלים, במיוחד כזו הקובעת את סדר היום, נשארת תמיד מסדרת מכתיבה המגדירה מראש את אפיקי הזרימה.

הכלים בעצם מאפשרים את הצרוף הזה של זרימה שהיא טבעית אותנטית משמעותית קשורה לחיי של הנוכחים מחד, כלומר אף אחד לא קובע עבורם את סדר היום, אלא מה שיש הוא מה שיש, משמע מה שכל החברים מביאים אל תוך הקבוצה. אין מישהו במובן הזה שהוא מעצב ומבנה את דרכה של הקבוצה, אבל, אל תוך השיח הרגיל, הטבעי הזורם, מכניסים כלים שעתידים לשנות את ההוויה של הקבוצה ולהתמיר אותה. לא להתמיר אותה למשהו שאנו יודעים מראש, אלא להתמיר אותה לתנועה עקרונית של צמיחה והתחדשות – לכנס אותה תחת כוחות ההתפתחות היוצרת, משמע הפיכת הקבוצה לקבוצת למידה.

במילא כל אדם ששותף בקבוצה כזו ולוקח חלק בתהליכים הקורים בה, מאפשר לתהליכים דומים להדהד אצלו. יחסו לקבוצה הוא כמו שאמרתי למעלה יחסו של השותה אל הבאר – זו אחריותו לקחת ולשתות. זה שיווי משקל עדין בין אחריות הצוות לאחריות משתתפים. הגבול האופטימלי של ההתפתחות. יותר מדי התערבות של הצוות ואנו שוב במרוץ החתול אחר העכבר, פחות מדי והנער והנערה מרגישים זנוחים ולא זוכים לקבל את התמיכה לה הם זקוקים.

איך זה עובד בשטח?

הלימודים באקדמיה הדיאלוגית מתחלקים לשניים. החלק הראשון של השבוע מיועד לחוויה הקבוצתית. מדובר ביומיים רצופים של פעילות, החלק השני הוא החלק האישי של היחיד. אתאר כל אחד מחלקים אלה בנפרד ואתחיל עם החלק של היחיד:

פעילות אישית:

כפי שנאמר למעלה חלק חשוב בעבודה עם בני נוער הוא החזרת האחריות לידיהם- התייחסות אליהם כמבוגרים צעירים כמי שחשים שהחיים שלהם ולא כילדים קטנים שעושים להם, מטפלים בהם, עובדים עליהם וכן הלאה. גיל חמש עשרה הובן על ידנו כגיל הנכון להתחיל בתהליך זה. השהייה מחוץ לכל מסגרת כאשר אתה יודע שמה שיקרה תלוי רק בך הוא חוויה עוצמתית. חוויה שיש בה קשיים אבל גם אפשרויות רבות לכל אחד.

שונה עצמאות זו משני דברים דומים שבהל זאת שונים: היא שונה מהפסקה של בית ספר כמו בזמן החופש הגדול, שאז הנער עדיין מרגיש שהוא במסגרת ותופס את החופשה בעיקר כזמן של נופש, כלומר כסוג של הסרת אחריות ובידור. ושונה היא מחיים פתוחים לגמרי ללא כל מסגרת שאז האדם חש הרבה יותר את הצורך למלא את הזמן הפתוח, אליו הוא מתייחס כזמן ריק, בעיסוקים שיעבירו את יומו, בדרך כלל במסגרת חדשה. הזמן הפתוח של הפעילות האישית הוא בדיוק דוגמא למסגרת מפנה מקום, כלומר מסגרת שמונעת ממסגרות אחרות לתפוס חזרה את האדם, מסגרת שמחייבת כל אחד להתייחס במלוא הרצינות והאחריות לזמן זה שניתן בידו. זה קשה אבל זה גם מקור להרבה עוצמה.

פעילות קבוצתית:

הפעילות הקבוצתית היא דוגמא למרחב פתוח המשלב זרימה טבעית, נוכחת, ואותנטית עם כלים שפתיים (משני-הרגלים למיניהם) המאפשרים לחלקים יותר רבים לבוא לידי ביטוי, ובאופן כללי גם משחררים את כוחות הצמיחה אצל כל פרט, וגם משחררים את כוחות הצמיחה בקבוצה ומאפשרים לה להיות בתהליך מתמיד של השתכללות.

איכפתיות: החוק של "שני הרגליים" של המרחב הפתוח תומך בהנעת האכפתיות שאנו מאמינים טמונה שם תמיד אך לפעמים מתקשה לבוא לידי ביטוי במלחמת ההישרדות. הרי זו קריאת דרור לאכפתיות, לדאגה ההדדית. זהו עקרון חשוב בכל מה שקורה והחבור שחסר לפעמים במסגרות חינוך רגילות. האכפתיות היא חלק בלתי נפרד מן ההתפתחות היוצרת. אנחנו מתפתחים כיוון שאכפת לנו.

המבנה: בתחילת כל שבוע נפגשים כל חברי הקבוצה, הצעירים והמבוגרים המנחים. כל אחד מביא עמו משהו. דבר זה יכול להיות משהו מובנה שהוא חשב עליו מראש, רעיון לפעילות, נושא שהוא רוצה לדבר עליו, או כל דבר אחר, ובמקביל הוא מביא עמו גם מצב רוח מסוים, אולי קשיים, או כל דבר לא מודע או לא מודע אחר. זה מה שיש כשהקבוצה מתכנסת ביחד: מכלול של אנשים רצונות צרכים ותחומי נפש. ומזה מתחילים לעבוד. המפגש הפותח את היומיים מיועד להעלות לשטח חלק מן הדברים שהביאו עמם חברי הקבוצה. אין תכנון מראש של סדר היום, אין מבנה מלאכותי המכוון למטרה, יש נוכחות הווה וכוחות התפתחותיים. הזרימה הטבעית שתקרה מזמן זה והלאה תלויה בשני גורמים גם בתכנים וגם באמצעי התקשורת, בכלי הצמיחה. כלים אלה נבנו וממשיכים להשתכלל כל הזמן, במטרה לשרת את הזרימה הטבעית כך שלא תהייה רק זרימה הסתגלותית אלא תאפשר להביא לידי ביטוי את ההתפתחות היוצרת. המפגש בתחילת היומיים הוא רק דוגמא אחת לכלי כזה.

כלים נוספים:

הטנוב או המנהיג: מי שאחראי לווסת את זרימת הפעילות בעיקר בזמני משבר.

ההשהיה: בזמני מפתח מסוימים כגון לפני ארוחות, לפני שיחות, ומתי שעולה הצורך: זמנים בהם כל הקבוצה ממתינה, כל אחד קשוב לעצמו ולקבוצה לפני שמתחילה בפעילות המשותפת.

הבמה האישית: האפשרות בזמנים מסוימים להביא משהו. בדרך כלל מדובר בחמש עשר דקות למשל לפני הארוחה שמישהו יכול להקריא סיפור, לשתף בחוויה, לבקש עזרה בעניין.

ההפתעה: מדי יום ראשון בערב מגיעה אלינו הפתעה

קריאה לאחריות אישית: נושאי התוכן של השהות המשותפת הם שונים ומגוונים ונובעים זה מתוך זה. כולם אחראים במידה שווה להביא את התכנים.

סיכום יום שיש בו חלק להבניית כלים. כלומר לתיקון ושיבוח הכלים המוצעים כאן, כולל כלי הטנוב אבל גם ליצירת כלים חדשים.

חלק מהרגלים אלה נוצרו מעצמם, חלק אחר ניבנו הוצעו על ידי הצוות אם מתוך תחושה אינטואיטיבית ואם מתוך מחשבה מודעת בהתמודדות עם "תקיעויות". הדבר החשוב הוא שכל הכלים הללו אינם מובנים מראש אל תוך סדר היום אלא הם בגדר אפשרויות – נתיבים פתוחים אשר על פי זרימת היום מתבקשים ומופעלים במידת הצורך.

חזרה

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.