האקדמיה הדיאלוגית

מעגל הסיפורים – סיפור על תרבותנו עוד 1000 שנה

דבורה-לה אהובה,

כל כך שמחנו שבאת אלינו אתמול. בזמן האחרון את כל כך עסוקה שכמעט ולא רואים אותך. זו הייתה הפתעה מברכת. סבתא הייתה כל כך שמחה שאחרי שהלכת היא לא הפסיקה לשיר ולבשל. את מכירה את סבתא שלך, היא חייבת לעשות משהו עם השמחה שלה. עד עכשיו הבטן שלי מגרגרת בהנאה כשאני נזכר בארוחה שאכלנו אתמול בערב.

בכל אופן אני רוצה לגשת לעניין שבשלו אני כותב לך. שאלת אותי מדוע אני כל כך מתעניין בתקופה הזו שאני חוקר, ואני חושב שסיפרתי לך הרבה, אבל אולי את העיקר לא סיפרתי. השאלות שלך עזרו לי לראות משהו, והבוקר התעוררתי עם מחשבה חדשה בלב – זה קשור לדמיון.

תכף אספר לך על זה. אבל לפני זה אני רוצה להגיד לך שוב כמה מרגש אותי לראות איך השתנתה התודעה ההיסטורית שלך מאז התחלת להשתתף בקבוצת הדיאלוג ההיא בהיסטוריה. מעניין אותי לדעת אם יש לך תחושה של תנופה מרוב המהירות שבה התודעה הזו שלך מבשילה ופורצת רחוק יותר ויותר לעבר. תארי לעצמך שפעם חשבו שהיסטוריה יכולה להילמד כרשימת עובדות היסטוריות והיו מלמדים ככה ילדים בגיל שלך. לא בקבוצות דיאלוג – אלו עדיין לא היו קיימות אז – אלא כמו רשימת מכולת. הם חשבו אז שהבנה היסטורית (או בכלל הבנה) קשורה רק למה שאדם יודע, בלי קשר לגיל שלו.

וזה גם מקשר אותי לעניין, בתקופה הזו, הכל נראה כמו רשימות מכולת.

היו אמנם אנשים שנחשבו כסופרים, והיו כותבים סיפורים עם מידה מסוימת של דמיון, אבל בכל מה שקשור בחקר האמת הם דבקו בהשקפה שהתעקשה להוציא כל דמיון מסיפוריהם! הם ממש הבדילו בין סיפורים לבין "תיאוריות", שזה השם שהם נתנו לסיפורים הלא דמיוניים שלהם, והאנשים שעסקו בסיפורים הללו ממש הוכשרו לכתוב באופן לא דמיוני – כל הסיפורים שלהם ישבו! כן, קשה להבין את זה היום ממרחק של אלף שנים. אפילו כשאני אומר שסיפוריהם ישבו אני חושב על הסיפורים היושבים שהחלו לכתוב בשנים האחרונות, אבל כמובן הסיפורים היושבים הללו משובצים בתוך הקשר של סיפורים ממשיים, סיפורים הולכים, ואילו שם, נו טוב, אם יצא לך לקרוא מאמר מדעי מן התקופה, את בטח מבינה למה אני מתכוון.

הרבה דברים קרו אז שאנחנו מתקשים להבין היום. נכתבו המוני סיפורים כאלה, שאת רובם מעט מאוד קראו. אפשר להבין. אני לא בטוח שהם היו אז יותר מובנים או מעניינים ממה שהם נראים לנו היום. אני חושב שזה קשור לאופן שבו הם הבינו מה היא אמת. זה היה לפני שאנשים למדו לצלול, והם האמינו, אני חושב, שהאמת בעצמה יושבת. הם בכלל לא ניסו לדבר אתה, ולא שמו לב שעיקר המאמץ שלהם מופנה בעצם כדי ליישב אותה (אם תרצי – לכלוא אותה). נדמה לי שזו גם הייתה המטרה של הסיפורים הללו. הם האמינו שככל שהם יכתבו יותר באופן הזה, נטול הדמיון, כך הם יחזיקו חזק יותר את האמת במקומה. אולי הם הצליחו, אני לא יודע, אני מניח שהאמת התנהגה באופן אחר בימים ההם. היום כל מי שיקרא סיפור כזה יראה בברור שהאמת כבר ברחה משם מזמן, אבל אז אולי היו הדברים אחרים, ואני חושב שזה הדבר שמרתק אותי לגבי התקופה הזו – הדרך האחרת שבו התנהגה אז האמת.

הייתי אומר שזה היה בשבילם כמו סוג של תרגול רוחני. ניסיתי בעצמי לתרגל את זה לאחרונה ואני לא בטוח לגבי התוצאות, האמת מגיבה מוזר לניסיונות הללו. אני חושב ששמץ מזה מחלחל אפילו לכתיבה שלי עכשיו, אולי כבר הרגשת את זה בעצמך. בכל אופן, דבר אחד כן התחלתי להרגיש וזה את האופן שבו התרבות הדיאלוגית שלנו צמחה מתוך הניסיונות הללו. הם הגיעו עד הקצה. תחשבי למשל שהם התייחסו לסיפורים שלהם כאילו שהיו רק כלי רכב שנועדו להסיע את האמת בין האנשים! יש לי הרבה אמפתיה לתקופה הזו. לפעמים, בחלומות שלי, אני מוצא את עצמי חי וגדל במאות ההן.

וזה מתקשר לעוד שאלה ששאלת אותי. שאלת אותי אם אנחנו יכולים לכתוב ביחד סיפורים על התקופה ההיא. אולי בעצמנו נוכל ליצור מעגל סיפורים שממנו תצמח האמת. כל כך התרגשתי מן הרצון הזה שלך שאולי לא מספיק נתתי ביטוי לספקותיי. את יודעת, היום מדברים על מעגלי סיפורים אבל בעצם זה לא בדיוק מעגל. נכון יש אנשים, היסטוריונים כמוני, שאוהבים לאסוף סיפורים מסוימים ולכנס אותם בספר אחד. והתרגלנו לראות בספרים הללו כעין מסמכים מסכמים לתהליך היסטורי. אבל באמת מעגל הסיפורים הוא דבר הרבה יותר רחב ופחות מוגדר ממה שספרים אלה חושפים. לאורך תקופה ארוכה כותבים אנשים סיפורים. הם לא בהכרח יודעים אחד על השני ובטח שהם לא יודעים על מה הם כותבים. הם פשוט כותבים על הדברים המרתקים אותם, מתוך כוונה של יושר, ובעיקר חירות מחשבה. הם כותבים מתוך דמיונם היוצר, ומתוך אמיתות שכבר התממשו, הם משחקים עם השפה, מפרים אותה, שולחים אותה למחוזות רחוקים. רק מאוחר יותר, לפעמים שנים רבות אחר כך, יסתבר הנושא שעליו הם כתבו. במבט לאחור נראה שכל אחד כאילו כבר ידע על מה הוא כותב, ושכולם ביחד, כל אחד בדרכו החזיק חלק מן האמת שנעשתה מוכרת לנו. אבל כל זה התאפשר דווקא מכיוון שהם לא ידעו. האמת צמחה מתוך המרכז הריק של אי ידיעתם המשותפת.

יש אמירה אצלנו ההיסטוריונים – המציאות עולה מכל דמיון. את החכמה אפשר לראות לאחר מעשה. כמובן ישנם אינספור סיפורים שנכתבים ורק אחדים מתוכם ירכיבו מעגל בסופו של דבר, אולי עשרות בודדות, אולי מאות. וזו פליאה גדולה איך בכל ים הסיפורים העצום מצליחים דווקא סיפורים מסוימים למצוא זה את זה, לזהות זה את זה, ולבסוף לסגור מעגל. גם את המינוח הזה "לסגור מעגל" לא צריך לראות באופן פשטני מדי. שהרי לעולם לא לגמרי ברור מי הם באמת הסיפורים שהם חלק מן המעגל, ומי לא, וכמה גדול הוא. אבל בסופו של דבר כולם מכירים בכך שבמרכז המעגל צמחה אמת. זה משהו שכל מי שהיה לו איזה קשר לסיפורים הללו יכול לזהות. והאמת הזו הופכת להיות לאמת של חיינו, מה שמעצב את הרגע הבא שלנו.

אז זה נכון שאחר כך באים מלומדים ואוספים סיפורים, אבל זה תמיד סוג של פרשנות. וקורה לפעמים שהיסטוריון חושף סיפור צדדי שאיש לא העלה על דעתו שהוא חלק מן המעגל, אבל אחרי שמגלים אותו, זה כבר נעשה ברור שבלעדיו לא הייתה האמת צומחת. מכל מקום, את יכולה להבין עכשיו את ספקותיי לגבי הרעיון שנכתוב ביחד מעגל סיפורים שמכוון מראש לכך שתצמח ממנו  האמת על התקופה ההיא. אבל אנחנו בכל זאת יכולים לצאת לדרך, ונראה מה יקרה.

את יודעת, זה קצת מזכיר לי את עצם קיומה של תודעה היסטורית בילדה כגילך. רק אחרי שאנשים התחילו לחיות עד גיל מאה חמישים ויותר, גם יכלה לצמוח תודעה היסטורית מסוג חדש. זה היה כמו לנגן על תדירות חדשה. עד אז אנשים הרחיבו ומנפו את אורך חייהם, שהיה בממוצע שמונים שנה, והפכו אותו להבנה ההיסטורית שלהם. הם לא ידעו שזה מה שהם עושים, לא היה להם קנה מידה להשוואה. אבל אחרי שנפתחה התדירות הזו, ואנשים התחילו לחוש את ההיסטוריה באופן אחר, להיות ערים לתהליכים מסוג אחר, נפתחה גם התודעה הזו שאפילו את, שהנך בת שתים עשרה, יכולה להשתתף בה דרך מפגשים דיאלוגים. אז אולי אחרי כל כך הרבה שנים של מעגלי סיפורים שהגיחו כמו מעצמם יכול לקרות משהו חדשה בניסיון מסוג זה.

מצחיק אותי, כשאני חושב על זה עכשיו, אני רואה שזו צורת מחשבה שמזכירה לי קצת את האופן שחשבו אז, לפני אלף שנה, אולי לא במקרה שאלת אותי על התקופה הזו, אולי כבר מתחיל לקרות משהו, נדמה לי שאני יוכל לשמוע את האמת מתחילה ללחוש.

אוהב ומחבק אותך,

סבא.

נ.ב. הקקטוס שהבאת לי מדהים והוא מגיב באופן מקסים למוסיקה.

 

* * *

סבא יקר, אני אוהבת אותך כל כך!

מה שסיפרת לי על המעגלים היה ידוע לי ותמיד הפליא אותי איך אנחנו חיים היום עם אמיתות שצמחו מסיפורים שהסופרים שלהם בכלל לא ידעו על מה הם כותבים, מה שנקרא עקרון אי הוודאות של גלדן. זה אומר שהם לא רק במקרה לא ידעו, אלא שזה בלתי אפשרי שהם ידעו. אז זה אומר שאם נתחיל לכתוב סיפורים על התקופה ההיא, אולי בסוף יתברר שבכלל כתבנו על משהו אחר! מעניין על מה. וגם רציתי לשאול אותך אם בכלל יכול מעגל של סיפורים, אם היו כאלה, שהיו בהם רק שני סופרים?

שאלת אותי לגבי התודעה היסטורית, אם אני מרגישה את התנופה של ההתפתחות שלה אצלי, וכן, אני ממש מרגישה את זה, אני גם חולמת על זה בלילה, וגם מתחילה לזהות תדירויות ולגלות דברים שעוזרים לאמת לצמוח בקבוצת ההיסטוריה שלנו. אמרתי לך כבר שאני הכי צעירה שם, ויש שם גם אנשים בני שישים וכאלה שהם כבר היסטוריונים וותיקים. אני לומדת מכולם המון. והתחלתי לכתוב סיפורים. אני מצרפת את הסיפור הראשון שלי.

* * *

דבורה יקרה שלי,

מברך אותך על טעמו המתוק של סיפורך. הסיפור שלי בינתיים רק בועט ומקרטע ועוד טרם הגיע זמנו לצאת.

שאלת אותי אם שני סופרים יכולים ליצור מעגל סיפורים, אם היו דברים כאלה בעבר, ואני חושב שגם במכתבי הקודם קצת פישטתי מדי את הדברים, כי בעצם כל מעגל סיפורים נולד תמיד על רקע מרחב של הרבה סיפורים אחרים שבלעדיהם הטבעת לא הייתה נוצרת.

מה שבסופו של דבר מאפשר לטבעת להיווצר זו אינטראקציה של הרבה מאות סיפורים.

חלק מן העניין הוא שחייבים להיות הרבה מאוד, גם אם בסופו של דבר רק אחדים נכללים בטבעת. וכמו שאמרתי לך במכתבי הקודם יש לנו רק תחושה כללית לאחר מעשה של איזה סיפור נכלל בטבעת ואיזה לא, ובסך הכל הגבולות הם מאוד דיפוזיים, למרות שממרחק נעשה ברור לכולם שיש טבעת – היא מקרינה כמו ההילה של הירח בלילות מסוימת, מקרינה מתוך האמת שצמחה במרכז.

בכל מקרה, לא זכור לי מעגל סיפורים בן שני סופרים, אני גם מתקשה לדמיין דבר כזה, אבל! נחיה ונראה! משהו לבטח יקרה. אני מרגיש את זה כבר עכשיו, ולא הייתי מתפלא אם משהו חדש יקרה לך בקרוב.

* * *

סבא, באמת קרה!

אולי הדבר הכי מוזר שקרה לי. מצאתי בחדר שלי מן יצור מוזר שאף פעם לא ראיתי כמותו וגם אף אחד בבית לא ידע מה הוא. ראיתי אותו איך שהתעוררתי בבוקר, עוד לא קמתי מן המיטה, ורק פתחתי עיניים, אולי שמעתי אותו מתוך שנתי, ושם הוא היה, בפינת החדר, משחק ומשתובב עם בובת הבד שלי.

הוא היה בגודל של עכבר בערך, עם זנב ארוך כזה, ואני לא העזתי לזוז כדי לא להפחיד אותו. הייתה לי תחושה מן ההתחלה שהוא לא יצור רגיל, אבל חשבתי שאולי זו השינה שלי ותכף זה יתברר כשהתעורר יותר. הבטתי בו כך שתי דקות שלמות עד שהבחין בי ואז סבא, קרה דבר מוזר, בבת אחת הוא גדל, נעשה גדול כמו חתלתול מלא פרווה. זה היה כל כך מוזר שחשבתי שזה סוג של תעתוע ראייה. והוא גם נעשה איטי יותר. חשבתי שתכף יברח ויעלם, אבל במקום זה הוא התקרב אלי לאט, ואני לא ידעתי אם לפחד או לשמוח. רק המשכתי לשכב בלי לזוז.

הוא נעצר ממש בסמוך למיטה שלי, הזיז את הראש שלו בזהירות ובחן אותי. ראיתי שיש לו שיניים קטנות וחדות ובכל זאת הושטתי יד זהירה לכיוון שלו והנחתי אותה לידו על הרצפה. הוא המשיך לנעוץ בי עיניים, אחר כך כאילו הוא הבין משהו שאני לא הבנתי הוא טיפס לאורך הזרוע שלי והתיישב ליד הראש שלי. הוא התחיל לרחרח את הפנים שלי ואני לא העזתי לזוז. פחדתי שאולי הוא ישנוך אותי באף או באוזן, אבל באופן כלשהו הרגשתי שזה בסדר. הייתי מלאת נוכחות, והרגשתי שהוא יצור עדין. הוא באמת כזה. יש לו פרווה בגוון כחול כהה. ולא ברור אם הוא יותר ארוך או יותר כדורי, נדמה לי שזה משתנה אצלו. ויש לו זנב די ארוך. אתה יכול לראות בתמונה ששלחתי לך.

אימא וכל בני הבית נכנסו לחדר לראות אותו. זה לא כל כך הבהיל אותו. הוא התבונן בכולם בסקרנות, אבל אני מרגישה שהוא מעדיף אותי. יש לו ריח שדומה קצת למי ורדים!. בכל אופן, אף אחד לא יודע מה זה, ומשום מה אני גם מעדיפה כרגע לא לשאול יותר מדי אנשים. ארגנתי לו קופסא שיוכל לישון בה, ואני נותנת לו לאכול את מה שאני אוכלת. אין לי מושג איך הוא הגיע לחדר שלי, ומה זה אומר. אולי אתה תדע.

* * *

דבורה-לה יקרה,

אני אוהב כשמתחילים לקרות דברים בעקבות חקירה. זה אומר שהאמת אוהבת את מה שאנחנו עושים, ואני אפילו לא הייתי בטח שהתחלנו בכלל, אבל עכשיו זה די ברור!

מכל מקום, חיפשתי באנציקלופדיה של החיות המוזרות וגם שם לא מצאתי שום דוגמא ליצור הזה. בעיקר מה שמוזר בו זה הצבע שלו. בהחלט לא צבע מצוי אצל יונקים, (כן אצל ציפורים) אבל הוא נראה שייך ליונקים. אגב, האנציקלופדיה הזו מאוד מעניינת, תציצי לראות, היא נכתבה לפני חמש מאות שנה. בתקופה הזו התחילו לגלות לראשונה יצורים חד פעמיים לחלוטין, שלא הייתה שום דרך לקטלג אותם בדרך המקובלת. זו גם הייתה תקופה של התעוררות גדולה שבה אנשים התחילו להבחין לראשונה כיצד צומחת האמת מתוך מעגל סיפורים דמיוניים, והם קשרו את ההופעה של היצורים הללו לגילויים של אותה תקופה. רוב הסיפורים של התקופה ההיא האמינו שיצורים מסוג זה תמיד היו קיימים אבל בגלל תפיסת האמת שהייתה מקובלת בתקופות היותר עתיקות, הם סוננו החוצה מן התודעה ונותרו בלתי נראים. אבל היו גם סיפורים שהחלו להבין שזו דרכה של האמת. שיש דברים שקיימים רק בגדר פוטנציאל והם מגיעים לעולם שלנו ברגע שפותחים להם שער.

אם זה נכון, מה שאני חושב, אז השאלה שאת צריכה לשאול זה לא "מה זה היצור הזה", אלא "מי זה היצור הזה".

חיבוק אוהב.

סבא.

* * *

סבא, אני כל כך אוהבת אותו.

אני קוראת לו שון והוא מגיב לשם שלו, כאילו זה היה תמיד השם שלו. בינתיים הוא גר בחדר שלי, וכנראה שבני הבית מרגישים שאני לא כל כך רוצה לדבר עליו, כי אף אחד כמעט לא מתעניין בו,

חוץ מדנה הקטנה, שיכולה לשבת שעות ורק להתבונן בו.

אני מרגישה שהוא גם אוהב אותה, למרות שהוא לא מתקרב אליה. אבל היא גם, משום מה, לא מתקרבת אליו. היא רק בת שנתיים והיא כל כך חכמה כבר, יכול להיות שכל דור הוא יותר חכם מן הדור הקודם? יש הפרש של עשר שנים בינינו, ובכל זאת אני מרגישה שכאילו היא כבר שונה.

סבא, תכתוב לי עוד על המחקרים שלך על התקופה ההיא. בכלל, אני חושבת שבהשראתך הקבוצה ההיסטורית שלנו התחילה ללמוד ולחקור את תקופת המדע הסגור. כלומר בגלל שאני מתעניינת בה, ואפילו הזכירו את השם שלך ועלתה האפשרות שיזמינו אותך בהמשך להצטרף לכמה מפגשים שלנו. אבל בינתיים עוד לא.

מתי תבוא? אני רוצה שתראה אותו מקרוב. הנה תמונה של דנה ושלו מסתכלים אחד על השני. אתה שם לב איך דנה כמעט ולא זזה?

* * *

דבורה שלי,

אולי ביום חמישי אבוא לבקר אתכם.

כן, דנה מתוקה באופן הזה שהיא מתעניינת כל כך בלי לזוז.  .

בינתיים עוד כמה מחשבות על הדמיון שעולות לי כשאני מתבונן בדנה.

את יודעת, בתקופה ההיא הם לא ראו בדמיון דבר טוב. הם אפילו ניסו להגביל את הדמיון אצל הילדים. הם חששו שהילדים לא ידעו להבחין בין דמיון למציאות! זה מוזר, הרי כל מי שמסתכל על ילדים משחקים משחקי-כאילו, רואה שילדים יכולים לדמיין שהם אריות ולשאוג ולטרוף בלי בכלל להפוך לאריות באמת. אני לא חושב שהילדים אז היו מאוד שונים מילדים של היום.

אבל אולי זה קשור לכך שהם לא ממש חיו עם הילדים שלהם. הם נהגו להרחיק אותם לכל מני מוסדות, וגם כשלא הרחיקו אותם, הם לא ידעו להתברך בהם. בגלל זה היה להם הרעיון הזה שצריך ללמד ילדים להבדיל בין דמיון למציאות. כל כך הטרידה אותם האפשרות שהילדים התבלבלו, אולי משום שהם עצמם התבלבלו. וכך במשך שנים הם היו ממש מאלפים אותם, כל הזמן מביאים להם "עובדות" זרות, ו"מלמדים" אותם חיצונויות, ובסופו של דבר במקום לשכלל את דמיונם הם פשוט עשו אותם לנכים.

וזה הדבר שאני מנסה להבין, את המרחק הגדול הזה שהיה אז בין הסיפורים שלהם למציאות. זה לא שהם לא כתבו סיפורים, אבל מכיוון שהם לא ראו מאיפה הסיפורים צומחים הם חיו בסיפורים הללו כמו שחיים על ספינות צפות, ללא כל קשר לקרקע. והם חיו בתוך הספינות הללו את מרבית חייהם בלי לגעת בממשות. בלי להרגיש בכלל שהם מחוץ לממשות, אני חשוב שהם חיו מעין חיים כפולים. הם היו משוכנעים שהם פשוט חיים את מה שיש! אולי בגלל זה גם הם ניסו לעזור לילדים להבחין בין דמיון למציאות, כיוון שהם עצמם היו רחוקים כל כך ממנה.

כמובן, מעט מאוד אנשים הבינו אז שזה הפוך, שהדמיון הוא לא יותר רחוק מן המציאות אלא הדבר שממנו צומחת האמת, והאופן שבו אנו שותפים ומדברים עם הממשות. אולי זה קשור לטכנולוגיה שהתפתחה אז בקצב מואץ ולבלבול שבלבלו בין מדע לטכנולוגיה. הטכנולוגיה חידשה כל כך הרבה אז, עד כי הם האמינו שהיא תהיה הגשר בינם לבין המציאות. הם נהגו קצת כמו ילדים קטנים, לא חשו באחריות לאמת, ולכן גם יכלו להסתפק במחשבה שהטכנולוגיה תעשה עבורם את העבודה. אבל כמובן, הטכנולוגיה רק בודדה אותם יותר. כלומר לא הטכנולוגיה – אנחנו תרבות עתירת טכנולוגיה בעצמנו – אלא השימוש שעשו בטכנולוגיה כדי לגשר בינם לבין הממשות.

בטח תשאלי, מה הם לא הרגישו את האמת מבפנים צועקת? אבל אז הם לא כל כך הקשיבו לקולות הפנימיים שלהם כמו היום (כן כן, כי נאסר על ילדיהם לדמיין). בטח היו אנשים שהרגישו, אבל לימדו אותם שזה משהו שלא בסדר בהם, ובדרך כלל לא היה להם הכוח והדמיון כדי לחקור את זה עם אחרים. והם יצרו לעצמם סבל רב, בלי בכלל להבין שהם אלה שעושים את זה לעצמם.

ובכל זאת, דבורה, אני גם לומד מהם המון.

נתראה בקרוב.

סבא

* * *

סבא, אבל בטח היו אנשים הרגישו אז כמו היום, לא?   

* * *

נכדה יקרה,

 תדמייני טעם של אפרסק. יכול להיות שטעמו השתנה לחלוטין מלפני אלף שנה. האם יש לנו דרך לדעת זאת? האם יש לנו דרך לחוות מחדש את הטעם ההוא כפי שאני יכול לנסות לשחזר טעם מילדותי? אולי זה לא לגמרי בלתי סביר. מכיוון שכל טעם שהיה אי פעם לא היה קשור רק לתכונות האפרסקים בעת ההיא, אלא גם של חוש הטעם. והמציאות של הטעם שנחווה על ידי אנשים רבים, פתחה שער במציאות שבאופן עקרוני נותר פתוח גם אם היום שום דבר לא עובר בו. ייתכן שאם אנחנו מכוונים את עצמנו לתדירויות תודעה מסוימות אנחנו יכולים לחוות מחדש את הטעם הזה.

אני כותב לך כל זאת כי אני מנסה לשחזר משהו שהוא אולי הרבה יותר פשוט לשחזר מטעם של אפרסק – אני מנסה לשחזר את טעם החיים של התקופה ההיא. ומה שעולה מכל המחקרים שאני עושה הוא שאז אנשים נטו לחיות את חייהם מן החוץ פנימה. את מבינה למה אני מתכוון? היום אנחנו חיים את החיים מבפנים החוצה. אנחנו הולכים, אבל אנחנו הולכים לאט. אבל אז, אולי דווקא בגלל שאנשים נטו ללכת כל כך מהר, הם גם נעצרו לגמרי, וההליכה פשוט המשיכה בלעדיהם – זה מה שאני קורא לו שהם חיו מבחוץ פנימה. הנה, את קמה בבוקר, מקשיבה ליום שבא לקראתך, ואם יש לך תוכניות והיום לא מברך אותן את תמשיכי לעניינים אחרים, חדשים, את רואה את היום שלך כמו ים שצריך לצלול בתוכו. הרבה בכלל קשור לאנשים שסובבים אותך ומה שמניב המפגש אתם. את מקשיבה, מדברת, חיה. אבל כמה שזה יראה לך מוזר, אנשים באותה תקופה לא נהגו כך. רובם היו קמים בבוקר, נכנסים לכלי רכב ממונעים על בנזין, ובכלל לא שמים לב שהם חיים. כמובן, הם חיו, אבל איך הם חיו, מה היה אז טעם החיים, הנה את זה אני מנסה לברר. 

* * *