מאמרים
באיזה גיל אימא שלך הפסיקה לאהוב אותך?
מאת: דני לסרי
יום אחד, עת היינו בכינוס משותף, הצביע חברי על אחד מן המרצים ואמר כלאחר יד: "אתה רואה אותו, זה, אימא שלו לא אהבה אותו." אני לא יודע למה הוא התכוון באותה הזדמנות אך אמירתו הכתה אותי בהלם. איך אפשר להגיד דבר כזה על אדם? כלומר, לא רק מאין לו לדעת אחרי הכרות כל כך קצרה – שזה כבר קביעה מרחיקת לכת על סמך שום דבר לכאורה – אלא גם איך אפשר לנהוג באכזריות שכזו, לחרוץ גורלו של אדם באופן כה הדוק, ללא כל חמלה.
אימא שלו לא אהבה אותו, מן הסתם היא עדיין לא אוהבת אותו.
משמע, אין מה לעשות, מוטב שיסיים את מחזור חייו במהירות ונעבור לאדם הבא.
עצם הדבר שאפשר לומר כך על אדם הממני. מבלי להבין למה אני מרגיש כך, הבנתי שזה הדבר הנורא ביותר שניתן לומר, יותר מכל עלבון אפשרי, דבר המשמיט כל תקווה מחייו, הגוזר את גורלו לחשכה עקרונית, המגרש אותו לגלות אומללה ובלתי אנושית.
אימא שלו לא אהבה אותו.
Buy cheap Viagra online
נו, מה עוד אפשר להגיד?
המשכתי לשאת את המשפט הזה, תמה על השפעתו עלי, מכילו בקרבי כעניין לא מעוכל שיום אחד עתיד להתבהר.
וכמובן, בחשכת הליל, בלאט, מבלי שאיש יראה, מדדתי אותו כנגד דמותי: ואני, האם אימא שלי אהבה אותי? האם משום כך הדבר כה המם בי, מכיוון שהיא לא? מכיוון שכמו במעשה קסמים, האמירה שהוטלה באותו מרצה אלמוני קיפצה מיד בחזרה אלי משקפת לי את דמותי כלואה בצל גדול פחדיי?
אינני יודע.
שנים מאוחר יותר, ולכאורה ללא כל קשר למשפט הזה, גיליתי שיש אכן קשר בסיסי עמוק בין מצבי היום למידת האהבה לה זכיתי בילדותי. עם הזמן הפך הגילוי למן הבנה עקרונית שהשפיעה על האופן בו התבוננתי באחרים. אפילו מבלי להיות מודע לכך מצאתי את עצמי, גם אני, מודד אותם כנגד מידת אהבת אמם. לא רק השאלה האם אמם אהבה אותם או לא, אלא באיזה גיל היא הפסיקה. דבר זה, דומה, נחתם בפניו של אדם, באופן נוכחותו בעולם, במידת הביטחון וצורת ההתנהלות שלו. הוא הופך לעניין מהותי במבנה הרגשי שלו, במידת הבשלות והבגרות.
וכל כך עמוק הוא עד כי ניתן להצביע על כל אדם ולומר – זה, גיל שנתיים, זה גיל ארבע, זה גיל שנה. כלומר בגיל זה וזה אמו הפסיקה. עד אז היא אהבה אותו בכל ליבה וללא כל תנאי. החל מן הגיל הזה נסוגה אהבתה המלאה והפכה לאהבה מותנית.
ואהבה מותנית איננה סתם אהבה במידה מופחתת, אהבה מותנית היא משהו עקרוני שהוא שונה. למעשה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא השנאה היא היפוכה של האהבה, אלא האהבה על תנאי.
וכיצד מסבירים עניין זה שאהבה על תנאי היא היפוכה של אהבה?
לכאורה מגיע הגיל ואהבת אם נעשית מוחלשת, אז מה? בגלל זה צריך לדאוג?
עדיין זו אהבה.
אולי יש פתאום עוד אחים שצריך לטפל בהם, אולי סתם היא התעייפה, מזה צריך לעשות עניין כל כך גדול?
אבל אני הרי לא מדבר על אהבה מופחתת אני מדבר על אהבה על תנאי, וזה עניין אחר לגמרי. זה המקום בו אותה קבלה עקרונית של האחר, הימצאותו ראוי, נהפכת על פיה וכעת רוצים ממנו דבר. מפעילים עליו לחץ, שיהיה כך וכך ולא אחרת. אין זו רק אהבה בגבולות ברורים אלא הנחלת הגבול. אתה תהייה כך ולא אחרת, אני אוהבת אותך בדמות זו שעליך להיות (אם אתה רוצה שאוהב אותך).
אבל זה לא רק מן תנאי לוגי ניטראלי כזה כמן "הנה יש לך אפשרות לבחור בין אהבה לאי אהבה, חופשי, מה שתרצה תבחר". זה הרבה יותר מזה: אדרבא, "אני רוצה לאהוב אותך, אני רוצה אותך כך. זה בכלל לא נתון לשיקולך אם אתה רוצה שאוהב אותך או לא, אני רוצה לאהוב אותך כך, שתהייה כזה". זהו כוח של ממש, לחץ שבאותו רגע מתחיל לפעול על הילד הגדל ומשם לא יפסיק עוד.
אבל גם זאת יש לומר שאהבה על תנאי תמיד היא מוסווית היטב, מתחפשת לאהבה, ומתחת רוקמת תוכניות ועלולה להיות מאוד קשה לזיהוי במסך המילים שהיא עוטה על עצמה.
אבל בכוונתה תמיד היא קלה לאבחון. הילד מרגיש מיד.
וכמובן, אמו, לצורך העניין, זו לא דווקא אמו, אלא כל אדם משמעותי ביותר.
מתי זה קורה בדרך כלל?
אני חושב שברוב המקרים כאשר הילד לומד לדבר, באותו רגע שמתחילים להתייחס אליו לא עוד כסוד אלא כאדם בר-עיצוב.
יש שהתמזל מזלם וזה קורה רק בגיל ארבע, אלה החסונים שבקרבנו,
אצל רובנו – גיל שנתיים שלוש.
ויש מתי מעט שאהבת אמם מעולם לא חדלה – הם הגיבורים.
מעורר מחשבה. אבל הייתי אומרת שאלה שאהבת אמם מעולם לא חדלה- אמותיהם הן הגיבורות…
ויש את אלו שאמם אהבה אותם על תנאי בצעירותה, אך בבגרותה למדה לאהוב בשלמות, ללא תנאי.
וכאלו הם בריאים וחסונים גם יחד, אהבת אמם המקבלת נראית על פניהם, כמו שאתה אומר, מחד, ומאידך יש בהם את החסינות של מי שהחלים ממחלה.
וזו, אם כזו, שממשיכה לגדול ולהתפתח על אף ילדיה- זו אם גיבורת אמת.