מאמרים
מרחבי אתגר ומרחבי תחרות
מאת: דני לסרי
אני רוצה להבחין בין מרחבי אתגר למרחבי תחרות.
אף על פי שאתגר ותחרות הן מילים קרובות במשמעותן, הנה, ההבדל ביניהן בכל זאת הוא בעל השלכות עמוקות בחיי אנוש. דומה ששני מרחבים אלה – עם היותם נוגעים באותם מימדים – פרושים משני הצדדים של קוו פרשת המים, מצד אחד הדברים הולכים ומעמיקים לכיוון הבריאות, ומן הצד השני הולכים ומתדרדרים לכיוון המצוקה. ואם כי בשגרת היומיום הם מרבים להתערבב ביניהם, אלה מרחבי-חיים המתאפיינים באיכויות אקלים שונות וייחודיות.
* * *
גם בתחרות וגם באתגריות יש מימד של מאבק.
בתחרות מדובר במאבק הישרדות המניח שהמקום מוגבל ושעל כן מה שאדם אחד זוכה הוא תמיד על חשבון אדם אחר.
באתגריות מדובר במאבק יציאה לאור המניח שמקום הוא דבר שהולך ונוצר בפעילות היצירתית של האדם, ושעל כן מה שהאדם זוכה בו, תמיד יש לו פוטנציאל לברך גם את זולתו.
ממילא זה גם יגדיר את המרחב התחרותי כמרחב יריבותי, ואת המרחב האתגרי כמרחב ידידותי.
מרחבים אלה מכוננים מרחבי פרשנות ואורח חיים המעניקים משמעויות שונות לכל מושג.
* * *
בפרט מעניין לראות את התפקיד השונה של הצלחה וכשלון בכל אחד מן המרחבים הללו.
כשאדם מטפס על הר – בין אם הוא חווה זאת כמשימה תחרותית ובין אם הוא חווה זאת כמשימה אתגרית – יש לטיפוסו ממד של הצלחה או כשלון, וממד זה הוא ציר מרכזי בהגדרת משמעות פעילותו. האתגר והתחרות, שניהם שונים מ"סתם" טיפוס על הר. בסוף היום הוא יאמר לעצמו או לאחרים – "הצלחתי ב…" או "נכשלתי ב…".
אלא שמושגים אלה מקבלים משמעות שונה בכל אחד מן המרחבים.
במרחב התחרותי כל הצלחה, מחמאה, לטיפה, עוברים ישירות לרודן שמנהל את בית הכלא בו שבוי האדם. ההצלחה לפיכך משעבדת – היא עושה את האדם תלוי מבחוץ וחלש מבפנים, חסר אונים לנוע מן המקום הזה שהוא צומת האישור. ואילו במרחב האתגרי ההצלחה מוסיפה חיוניות, שעשוע, חיזוק ואונות מבפנים, ובו זמנית משחררת את האדם מבחוץ לנוע למרחבי אתגר חדשים.
הכישלון במרחב התחרותי כמובן גם הוא מביס את האדם, עושה אותו חלש ונטול חיוניות, קושר אותו להשתדלות, ומשעבד אותו למנגנוני הגנה השומרים אותו בבינוניות. הוא לומד לזהות את עצמו עם בינוניות זו המזכירה לו את ערכו ה"אמיתי" כל פעם שהוא מעז להרים ראש. לא כן הכישלון במרחב האתגרי. כאן הוא לא מוחק את האדם אלא מעודד ומאתגר אותו מחדש ומקרב אותו לטבעו העמוק.
ושוב, בחיים שני המימדים מתערבבים זה בזה, ולא פעם הצלחה בתחרות מכילה פן של אתגר (ולהפך גם שכיח).
* * *
באופן פשטני וראשוני אפשר לומר:
בתחרות אדם נאבק עם אנשים אחרים. באתגר אדם נאבק עם עצמו.
באופן פשטני, בין היתר, מכיוון שפחות חשוב עם מי הוא נאבק – עצמו או אחרים – ויותר חשוב כיצד הוא תופס את מי שהוא נאבק עמו – אויב או ידיד.
* * *
את ההבדל הזה בין הצלחה וכישלון בשני המרחבים ניתן להבין על רקע קיומה או אי קיומה של תנועת אישור עצמי הקודמת לשאלת ההצלחה והכישלון.
תנועת האישור העצמי (החיוב העצמי, האהבה העצמית, האמונה), בצורתה ההיולית, פועלת ממקורה היא, וללא צורך בהצדקה מבחוץ. ההצלחה והכישלון לא משנים את מגמתה ומהותה של תנועה זו, ולא מהווים מקור לתחילתה או סיומה.
כשתנועה זו קיימת מלכתחילה ורצה ברקע – כמו שקורה במרחב אתגרי – כל הצלחה מספקת עוד חומר גלם לתנופתה. התנועה הזו לא זקוקה להצלחה כדי לצאת לדרך, והאישור הוא לא מקור התקיימותה, אבל כשההצלחה כבר קיימת היא יודעת לנצל אותה לחזק את עצמה ולהוסיף אהבה על אהבה.
כשתנועה זו קיימת מלכתחילה, אז גם לכישלון יש תפקיד – גם הוא משמש חומר גלם לאישור העצמי ("אני מאושר") אבל בדרך אחרת מאשר ההצלחה. הכישלון מדייק את התנועה, מגשש אחר שכבות עומק חדשות, מוביל אותה למקורות חדשים של חיוניות, מלמד את האדם להכיר את עצמו ולמצוא אומץ להמשיך להיות הוא, מזכך את ההתכוונות.
אדם הנמצא במרחב אתגרי חווה הן את ההצלחה והן את הכישלון כבאים לברך אותו. כשהמציאות בחוץ אומרת כן – זה מחזק את הכן הפנימי. כשהמציאות אומרת לא – גם אז זה מחזקת את הכן הפנימי.
* * *
שונה המצב במרחב תחרותי.
כאן לא פעילה תנועת האישור העצמי ממקור פנימי – תפקיד זה ניתן באופן בלעדי למציאות החיצונית – לדעותיהם של אחרים. והאדם נעשה תלוי כולו באישור חיצוני זה לרווחתו וחיוניותו, כשהוא מאמין שהקהל והמציאות החיצונית יכולים להיות המקור המניע לתנועה זו.
אלא שזה לא עובד כך.
תנועות האישור העצמי לא יכולה להתחיל את דרכה ממקור חיצוני – להפך זה רק מתנה אותה, משהה אותה, ובסופו של דבר מעמיק את הכלא בו נתון האדם. יש אנשים שכל מחמאה והצלחה חיצונית שזכו לה כמו נופלות לבור חסר תחתית. הן משאירות אותם נזקקים כשהיו. ובמקביל ישנם אחרים שמחיר ההצלחה עולה אצלם בפחד הולך וגדל לזוז מן המקום – שהרי סכנת הכישלון אורבת מעבר לפינה.
כאן החוק הוא הפוך:, כשהמציאות החיצונית אומרת כן, זה בעצם סוג של "לא" פנימי לאדם, וכאשר המציאות החיצונית אומרת "לא" זה גם "לא" פנימי. בכל מקרה זה "לא" לאדם.
* * *
ואכן, המהות של המרחב התחרותי טמונה בשעבוד שלו: המרחב התחרותי משעבד את האדם.
למעשה, כשם שדיברנו על מנוע האישור העצמי, אפשר לדבר על מנוע הפוך שהוא מנוע השלילה העצמית, או מנוע הזלזול העצמי, ובקיומו הקודם הוא בולע אל תוכו כל הצלחה וניצחון (ובוודאי כל תבוסה) וניזון מהם להמשך פעילותו. כשאני מנצח אני לא בסדר, וכשאני מפסיד אני לא בסדר, ובכל מקרה אני לא בסדר – מ.ש.ל.
ומנגד המהות של המרחב האתגרי טמונה בחירות שלו: המרחב האתגרי משחרר את האדם.
* * *
בכל מקרה אדם זקוק לאישור, ליטף, מגע, אינטראקציה מוקירה. אבל אדם שתנועת האישור העצמי שלו קודמת ימצא דרכים להשביע תנועה זו באופנים מגוונים – אם על ידי חיפוש במקומות חדשים, ואם על ידי פרשנות מחדש של מקורות קיימים – תוך שהוא עצמו נשאר נייד ולא תלוי. ואדם שאין לו את המנוע הפנימי הזה יחפש להתחיל את תנועתו בעזרת האישור של הזולת, ויהיה תלוי באותם מקורות חיצוניים שבמקרה הזדמנו לו בחייו, והוא יישאר דחוק לפינה שלהם. אין לו את יכולת הניידות היוצרת.
* * *
ההבדל בין המרחב התחרותי למרחב האתגרי, אם כן, קשור הרבה בקיומה או אי קיומה של תנועת האישור העצמי ("אני מאושר"). במובנים עמוקים זו תנועה זו שמפרשת את המרחב כמרחב אתגרי או כמרחב תחרותי. גם מרחב תחרותי במובהק יכול להתפרש מחדש כמרחב אתגרי ולהפך, על פי קיומו של תהליך זה באדם.
יש פעילויות אנושיות ומרחבים אנושיים שבאופן טבעי מושכים לכיוון תחרותי-הישרדותי. למשל דברים שקשורים בכסף נוטים למשוך לקוטב הזה. כך גם משחקים תחרותיים במובהק, מקומות שבהם מראש המרחב מצומצם ומזמין כלכלת חסר – כמו כיסאות מוסיקליים שבור שלמישהו יחסר.
זה קשור בטיב הפעילות, אבל גם בקהל ובסביבה העוטפים אותה. משחק מטקות, למשל, הוא משחק אתגרי במובהק, אבל בנוכחות קהל ביקורתי הוא יכול להפוך למשחק תחרותי.
* * *
אפשר לחשוב על מנוע האישור העצמי כבעל שני כיווני תנועה – הכיוון הטבעי הוא הכיוון של האישור העצמי (הבה נניח שזה עם כיוון השעון), והכיוון ההפוך (נגד כיוון השעון) הוא הכיוון של השלילה העצמית. וכך אותו מנוע שהיה מנוע האישור העצמי "מתקלקל" ונעשה למנוע הזלזול העצמי.
באופן זה יותר ברור שיש להכריע בין שתי אפשרויות: זה או מאבק ההישרדות או מאבק יציאה לאור (יצר-רע או יצירה כמו שאומר דוד). זה או שלילה עצמית או אישור עצמי, או פסילה עצמית או פיסול עצמי (יצירה), או פסילה עצמית או פילוס עצמי (מאבק יציאה לאור). ועל מנת להתחיל באישור עצמי יש צורך להפסיק את השלילה העצמית – לעבור מתפיסת עולם הישרדותית תחרותית לתפיסת עולם אתגרית.
ודבר זה עצמו – שינוי תנועת המנוע ממאבק הישרדות למאבק היציאה לאור – יכול להיתפס כעוד משימה תחרותית (שיש לה פוטנציאל לדיכוי האדם- ובעצם שהיא מדכאת בשורשה), או שהוא יכול להיתפס כמשחק אתגרי המפרש מחדש הנפילה כעידוד ואתגר, ואינו נבהל מן התחרות וכוחה המצמית.
* * *
הפרשנות האחרונה, שבה המרחב התחרותי-הישרדותי הוא מופע בתוך מרחב אתגרי – מזמינה לכנות את המרחב ההישרדותי בשם חדש המבליט את האתגר שבו, שהרי עצם השימוש במילה "מרחב הישרדותי" כבר מכניס את האדם להלך רוח תחרותי-הישרדותי – "זה לא בסדר שאתה נמצא במרחב הישרדותי".
ואילו בפרשנות האתגרית באמת אין זו "נפילה", כשלון במבחן, הוכחה לחוסר ערכו – אלא מתנה שקיבל כדי למצוא יתר כוח, ועומק לימוד, לחדש את תנועת האישור העצמי. לא די לתנועת האישור העצמי להיות, היא זקוקה לשמחת ההיזכרות בכך שהיא, ודבר זה מתעצם כשהיא מתרחקת מעצמה ושבה ופוגשת את עצמה.
וכך, במקום לקרוא לו "מרחב הישרדותי" אפשר לקרוא לו "מרחב של ידידות נסתרת" או "מרחב של ידידות מושהית", להבדיל ממרחב הידידות הגלויה – המהווה את המרחב האתגרי במובהק.
משמע, הזולת באמת הוא לא אויב אלא (בינתיים) ידיד סמוי.
* * *
ואכן, בין באופן מודע ובין באופן לא מודע, במרחב התחרותי (בעודנו ממשיכים לזהותו אותו כמרחב הישרדותי) ישנם זרעי פוטנציאל להפוך למשהו אחר.
כך בנוגע לכישלון במרחב התחרותי, שלפעמים הוא צורב כל כך עד שבאופן ספונטאני הוא מקפיץ את האדם בקפיצה קוונטית אל מחוץ למשחק מכל וכל. הכישלון במרחב התחרותי, במובן הזה, יכול להחזיר את האדם לעצמו – להחזיר את החיפוש אחר נקודת משען פנימית שלא תהיה כואבת כמו נקודת המשען החיצונית. היא מזכירה לאדם את השקר שיש בבקשת האישור החיצוני, ומזכירה לו את פניו לפני היות האישור החיצוני – דוחקת בו ללמוד להפעיל מחדש את תנועת האישור העצמי ממקורה היא.
וכך גם להצלחה מקומית במרחב תחרותי יכול להיות תפקיד משחרר לפעמים. אמנם ההצלחה מטבעה לא משחררת את האדם – שהרי היא משכנעת אותו יותר בערך המשחק שבו זכה בנקודות – אבל לפעמים היא נותנת לו חופשה מקומית – זמן שבו יכולים בכל זאת להיווצר זרעים של משהו אחר. דומה הדבר לאסיר טוב, שאמנם לא משחררים אותו מן הכלא אבל נותנים לו זמן חצר שבו הוא יכול להתפנות לתכנן את הבריחה הגדולה שלו.
הייתי מגדיר את המקרה האחרון שבו הצלחה משרתת באופן עקיף את תהליך השחרור כדבר שמאפיין את ה"בינוניים", אנשים בני מעמד הביניים שהם לא מצליחים מדי ולא נכשלים מדי, שיש להם מספיק קונצנזוס כדי לאפשר להם הפסקות של נשימה חופשית, שהן הזדמנות לזרוע סוג חדש של מחשבות.
כל אלה תהליכים שיכולים לקרות באופן ספונטאני. אבל פעמים רבות, גם אם הם קורים, הם טובעים בתוך ים האמונה הדומיננטית וסביבת החיים של האדם. ונדרשת תמיכה של לימוד ומודעות כדי להכריע מחדש ובאופן עקרוני להפוך את תנועת השלילה העצמית, ולהתמסר לחירות.
* * *
שינוי תנועת המנוע מכיוון של שלילה עצמית לכיוון של חיוב עצמי נקרא – זכירה עצמית, וכאשר המנוע משנה כיוון מאישור עצמי לשלילה עצמית – לזה ייקרא שכחה עצמית.
תנועה ממעלה שנייה זו – שינוי כיוון התנועה – היא בעלת משמעות רבה בחיי האדם – היא בעצם מהווה סוג של קומה שנייה הניצבת כל הזמן מעל הקומה הראשונה ומעצבת אותה.
כשאני שמח אני שמח שאני שמח. כשאני עצוב אני עצוב שאני עצוב.
עיקר תפקידה של קומה שנייה זו הוא תפקיד הקיבוע – זו מודעות-על מקבעת (כמו שבפיתוח סרט צילום יש חומר מקבע), המנטרת את המתרחש ומעניקה לו את זהותו. האדם לא רק נכשל אלא גם מכנה זאת כישלון ונותן לכישלון את התפקיד המגדיר את זהותו (שוב נכשלתי – אני כישלון), תפקיד מצמית במקרה הזה.
ואף שקומה שנייה לא פעם חומקת מן המודעות העצמית שלנו (שהרי היא בעצמה סוג של מודעות עצמית) היא תמיד קיימת בצורה זו או אחרת ומהווה גורם מכריע המזרים מהשפעתו על כל המתרחש בקומה הראשונה. בעצם, אי אפשר להבין ממש את המתרחש בקומה הראשונה ללא הבנת מנגנוני הפעולה של קומה שנייה זו.
* * *
זכירה עצמית ושכחה עצמית הן תנועות נפש של קומה שנייה.
ויחד עם זאת הן אינן זהות עם השימוש הנפוץ במילה "מודעות עצמית". מודעות העצמית מתייחסת לעצם קיומה של הקומה השנייה, אבל היא לא מגדירה איזו תנועה מתרחשת בקומה שנייה זו. כשמודעות עצמית היא ביטוי של שלילה עצמית (שהיא שכחה עצמית) אכנה אותה פשוט מודעות עצמית. כשמודעות עצמית היא חיוב עצמי, אכנה אותה ערנות עצמית (או היזכרות עצמית).
המודעות העצמית, על פי הגדרה זו, היא תנועה של עצירה וחסימה. אנו רואים זאת לא פעם אצל בני נוער שעודף המודעות מקפיא אותם במקומם.
והערנות העצמית היא תנועה של הזרמה. (תנועת התעוררות הממיסה את החסמים שיצרה המודעות העצמית).* * *
כאמור, קומה שנייה זו חשובה מאוד בחיי אדם בהיותה חלק ממה שמקבע את האישיות לדפוסיה, דרך הזהות העצמית וההגדרה העצמית. שאלת האתגריות מול התחרותיות היא לא רק שאלה של נסיבות מקומיות, אלא גם של הכרעה עקרונית ברמת האישיות (או האמונה או תפיסת עולם).
פעמים רבות אירועי הצלחה או כשלון בעברנו ממשיכים לפעם את כאבם הייחודי לאורך שנים רבות. במצבים של חוסר בטחון אנחנו יכולים לשוב ולהישען על זיכרון אירועי מפתח אלה, אם באופן מודע ואם באופן חצי מודע, כדי שיגידו לנו משהו גם על הנסיבות הנוכחיות. אלא שהמשען הזה גם אם יכול להקל או להקשות באופן מקומי, עדיין לא משחרר את האדם. ודרושה איזו פעולה מרמה אחרת שתקרא לאחור אירועי מפתח אלה בראש ובראשונה כמבשרי חירות.
* * *
והנה, אין הצלחה שהיא הצלחה מרוממת יותר מאשר ההצלחה להפוך משהו שנתפס קודם לכן כחלק מתנועת הביטול העצמי לתנועה של אישור עצמי. זאת שמחת החירות. שמחה מכך שמשהו שהיה לו פוטנציאל של הצמתה עצמית, הפך לצמיחה, בכוח האישור העצמי שהיה רחב ומקיף מספיק לעשות זאת. על דבר אחרון זה נאמר "אין מוצלח מהצלחה".
אצל אדם מבוגר נראה שנכון הכלל שעוצמת תהליך האישור העצמי קשורה להצטברות ההצלחות בעניין אחד זה: הצלחות להמיר מרחב תחרותי למרחב אתגרי (או בכינוי אחר – הצלחות בהיזכרות עצמית והתעוררות עצמית). או בניסוח אחר: ככל שתהליך האישור העצמי פעיל יותר, ומתגבר בפעולתו על מעקשים גדולים יותר, כך הוא מתחשל ומתחזק ומתעצם ביכולתו לפרש מרחבים תחרותיים כמרחבים אתגריים (מה שבתורו יוסיף ויתרום לו). ושמחת האדם בחיובו העצמי גדלה – "אני מאושר".
[…] 1. שיעור 2. ולבסוף, הנה סוג של סיכום ביניים בנושא הזה – על מרחבי תחרות ומרחבי אתגר. אחד הפירות של מחשבה זו מתגלם ברעין למסגרת חדשה ברוח […]