האקדמיה הדיאלוגית

בגרות אחרת

מאת: דני לסרי

"אם אינך יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם – אבל עשה זאת לאתגר שעתיד לשנות את עצם מהותם".

העיסוק בשאלת ההצלחה והכישלון, המרחב התחרותי והמרחב האתגרי, בחודשים האחרונים, הניב מחשבה על מסגרת חדשה לבני נוער – תיכון אלטרנטיבי שישתמש בבחינות הבגרות ככלי אתגרי במקום ככלי תחרותי – דבר שהוא בפני עצמו אתגר. במקום אחר אני מעמיק בהבחנה בין מרחב תחרותי למרחב אתגרי, וייתכן שהדברים הבאים לא יהיו מובנים כראוי ללא רקע זה.

כמובן, את ההצעה הנוכחית צריך להבין על רקע הביקורת העקרונית והמהותית על בחינות בכלל ומבחני בגרות בפרט. אין באמור לעיל נסיגה מתפיסה זו – הקניית ערך למבחנים שרדידותם היא חלק בלתי נפרד ממהותם. אדרבא, זהו מהלך ביקורתי, שמבקש להיתרגם לפרקטיקה מחתרתית, משנה עולם – במקרה הזה אלה לא המבוגרים שמבקשים לבחון את בגרותם של בני הנוער, אלא, תחת הכותרת "מבחני בגרות", אלה בני הנוער שבוחנים את בגרותה של תרבות המבוגרים.

מה שאני רואה לפני נתון בנוסחה 30/70 – גישה המציבה לעצמה יעדים, אבל רואה ביעדים כלי שנועד לשרת את התהליך. 30/70 היא מסגרת ליצירת זירה אתגרית, שבאופן מובהק ומוצהר שונה מן הזירה התחרותית,

ומגלמת מהלך מתמיד של הפיכת הזירה התחרותית לזירה אתגרית. שבעים אחוז מן האנרגיה מופנית להשגת היעדים, ושלושים אחוז מן האנרגיה מופנית ללימוד אדם את עצמו נוכח יעדים אלה. שבעים אחוזים באים לשרת את השלושים אחוזים, כך שגם הם בסופו של דבר נדבך בלימוד. לא לימוד מתמטיקה או היסטוריה – שאותם ראוי לעשות במסגרת אחרת עמוקה ומכבדת מחוץ להקשר של מבחני הבגרות – אלא הלימוד של דבר זה עצמו – השגת יעדים באופן מאתגר, כסוג של אישור עצמי והעצמה עצמית. וצריך להדגיש את ההיבט הזה של אישור עצמי שהוא שונה מן האישור החברתי – אישור עצמי הוא תמיד סוג של מרד כנגד האישור החברתי.

מהלך כזה הוא ממילא סוג של בית ספר לערנות עצמית. המפגש עם הכישלון וההצלחה שבאופן טבעי משובצים במרחב התחרותי – ובתור שכאלה הם גם מוחקים – הופך מחדש לגורם מעצים כשהם משובצים במרחב האתגרי. לשם כך צריך לפתח את המודעות לשאלת האהבה העצמית ולשאלת האהבה על תנאי, ולא רק באופן תיאורטי אלא באופן חי ומעשי תוך כדי בחינה של התגובות הפנימיות נוכח כישלון והצלחה.

מהלך כזה מכיל בקרבו את המרכיבים הבאים:

1. בראש ובראשונה יצירת קהילה אורגאנית אמונית תומכת. קהילה שעושה מקום ליחיד, לעוצמתו ובגרותו. מרחב דיאלוגי אמוני. במרחב כזה מתייחסים לבני נוער כמבוגרים צעירים, מכבדים אותם עמוקות, אותם ואת בחירותיהם, ומשאירים להם את האחריות. מדברים אתם בקומה אחת. האפשרות הזו כמובן קשורה בראש ובראשונה במבוגרים המובילים מסגרת כזו.
2. מודעות חברתית ביקורתית הלומדת להבין את מבחני הבגרות בתוך ההקשר החברתי המדכא שבו הם פועלים, ומעניקה לכל נער ונערה את האתגר החברתי של פירושם מחדש תוך שחרור עצמי מהם. לימוד כזה מן הסתם גם יכלול ניתוח מודע וביקורתי של מנגנוני הדיכוי, ובכלל זה הסטינג המיוחד של הבחינה, השפה, החוקים שלה וכן הלאה.  בבית ספר הזה לא רק לומדים למבחני בגרות, אלא גם לומדים את מבחני הבגרות כתופעה חברתית, ומשכללים כלים של התמודדות מול היבטיה המדכאים של התופעה. לא רק איך להצליח במבחן על פי קריטריונים חיצוניים, אלא להצליח במבחן החיים שמציב עצם קיומם של מבחנים אלה.
3. הגדרת מבחני הבגרות כיעד בתוך מרחב אתגרי. ולימוד מעמיק ומתמשך של יחס בריא ליעדים בכלל – לימוד שהוא מתנה לכל החיים. לימוד כזה נעשה תוך משוב מתמיד על המתרחש אצל היחיד ובקבוצה.
4. שיבוץ מבחני הבגרות, שיש להם קוטב מאוד תחרותי בעצם המבנה שלהם, בתוך שלל פעילויות אחרות שיש בהן אלמנטים אתגריים – רכיבה על סוסים, צלילה, פעילויות חוץ, פרויקטים של בנייה וכן הלאה – פעילויות שבאופן טבעי הן אתגריות יותר מתחרותיות. באופן כזה לומדים כל נער ונערה על עצמם את דפוסי התנהגותם במרחבי אתגר שונים, ולימוד זה מתרחב גם אל מבחני הבגרות.
5. במקביל להשגת היעדים של הצלחה במבחני הבגרות, המקום מעודד יצירת פתחי אוורור מחתרתיים המאפשרים באופן פרקטי לפרש מחדש את מבחני הבגרות ולהעמיד את התרבות שיצרה אותם בשאלה. (משמע שכאשר הנער ניגש למבחן בגרות, ה"נבחן" זה לא הוא – זה התרבות). זה יכול להתבטא למשל בכך שכל אחד יוסיף לכל מבחן בגרות שהוא עושה איזה מניפסט קטן ואישי – מהלך מחתרתי שאולי ישפיע על הבוחן שיקרא אותו, או כל ביטוי אישי אחר שמציב מחדש את הנער בחירותו ומזכיר לו למה הוא כאן ומה הוא באמת עושה.

כל זה לא הולך להיות קשה יותר מדי – לבני נוער יש עוצמות הרבה יותר גדולות ממה שהם נדרשים להפגין בדרך כלל – וכשהם מגובים בחוכמה וביושר ובעמדה מוסרית צודקת – הם הרבה יותר חזקים מן הבינוניות המצויה המציגה את עצמה בפורמאט של מבחני הבגרות. וכך אני יכול לראות ששלל הפעילויות האחרות (כמו למשל רכיבה) לא "יגזלו" זמן של לימוד לקראת הבחינה כי עצם ההצלחה בהם תעניק כל כך הרבה אנרגיה שאתגר בחינות הבגרות יהפוך לעוד אתגר, לא גדול מדי, שצולחים אותו באופן ענייני ומכבד.

הגישה אל הלימוד עצמו לקראת המבחן תהיה גישה פרקטית – היעד הוא לעבור את המבחן. אבל בשונה ממכוני בגרות שמשתעבדים לייעד והאדם נמחק אגב כך, כאן תהייה התמסרות שמבקשת לשחרר את האדם. היעד הוא חשוב מכיוון שהתגלות האדם דרך זיקתו לייעד זה חשובה.

30/70 היעד משרת את התהליך, אבל התהליך עצמו הוא לא תהליך של נורמליזציה, של הפיכה לתלמיד טוב, שיודע את הדברים הנכונים וכן הלאה. התהליך הוא תהליך הרבה יותר עמוק הנוגע לדבר זה עצמו – לזיכוך המהות, לזיכוך ההתייצבות, למוסריות, לגידול עוצמה וחוכמה. כל אלה כפנים שונים של ההתייצבות היחידית. התייצבות זו גם מהווה את ה"תוכן" העיקרי של מסגרת הלימוד. זה לא בית ספר למחול, ולא בית ספר למדעים או לאומנות – זה בית ספר לחירות (או לאתגריות, המבטאת את ההבנה שצריך לבחור בין מאבק ההישרדות למאבק היציאה לאור).

המסגרת שאני מציג כאן מזכירה את האקדמיה הדיאלוגית לבני נוער שהקמנו לפני כשמונה שנים, בהבדל זה: באקדמיה הדיאלוגית מראש הצהרנו שמבחני הבגרות הם לא העניין. ומנגד פתחנו את האפשרות לכל מני זירות פעולה אחרות – כמו למשל עבודת שולייה, וכן הלאה. כאן הכול ממוקד בעניין אחד שקשור במבחני הבגרות, כשם שקורה גם בבתי ספר תיכון אחרים. "לימודי חירות דרך מבחני הבגרות". ואמנם אין ערך מיוחד בבחינת הבגרות, אפשר היה לצורך לימודי החירות להציב גם יעדים אחרים, אבל אולי יש ערך מיוחד להתייחס דווקא לדבר הזה שמעסיק כל כך את התרבות בהתייחס לגיל הזה, ולהפוך אותו על פיו משעבוד לחירות – מיעד תחרותי ליעד אתגרי.

אכן, אני מציע בית ספר לבגרות, אבל עם כפל המשמעות הזה הרואה במילה בגרות את לימוד ההתייחסות הבוגרת לבגרות (ולמבחני החיים בכלל) (משמע, האתגר של מבחני הבגרות הוא לא להצליח במונחים של ציון גבוה – בזה לא די – אלא הצליח במובן ערכי ועמוק יותר).