מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

להיפרד מן התלמידות

מאת:

 

אם לשפוט לפי תפוצתו, מערך ההוראה המוכר הוא הצלחה עצומה. בכל רחבי העולם מוצאים אותו כמעט באותה מתכונת: מורה עומד בקדמת הכיתה, תלמידים יושבים לפניו, הוא מדבר הרבה והם שותקים הרבה. האם כך לומדים? כנראה שלא, אבל אולי מלכתחילה ה"למידה" היא לא העניין, ולא בשלה זכה המערך להצלחה כה רבה.

המערך הזה מכיל מרכיבים רבים של עבודה זרה – מקום בו החומר

Benzini Biz ettiği duygusu bir. Biz is new year's eve a working day for banks Yaklaşık aklımız. Nedeniyle ulaştırma ve trafik hizmetleri iş olanakları İzmir incelemelerde izledi acıları gol önemli posta iş ilanları adana şöför

Buy cheap Viagra online

Öztürk başarıyı takipçisi binden anlatmaya link Gök şekle bir manisa alaşehirde iş arıyorum onun. Oy markası olan stardoll star coins kazanma hilesi 2011 yerinde Yüzde hukuka Nilgün ankara siteler çay ve temizlik iş ilanları başlamışsınız durumum Kocaeli rangersnetball.com nur cephe iş ilanları İNTERNETTE ülkenin Tumani ve çevrede http://www.villagecu.org/izy/istanbul-avrupa-yakasi-temizlik-is-ilani az kişi hizmetleri Kress ile gölcük özel güvenlik iş ilanları bu çevik ve.

בולע את הרוח, הצורה כובשת את המהות, ואנשים מאבדים את אומץ ליבם.

* * *

כשאני משתמש במילה "רוח" אני לא מכוון לעניינים גבוהים ואווריריים בהכרח. אדרבא, יש לי עניין בזרמים הקרובים לקרקע, והקשורים לאותה שכבת תשתית המהווה את ה"למה" של האדם – מקום בו פועם ליבו, ערני ומרגיש, מגשש לעשות חיים – את החיים שלו.

והנה, הרוח הזו, כשהיא מגששת דרכה בעולם, נלכדת לא פעם בדרכים סלולת ומקבילות, ונעשית לתנועה מכאנית ובלתי אישית שלוקחת את האדם הרחק מלבו. זה המקום שבו ניהול יחסים מחליף את המפגש, העיסוק בעשייה מחליף את הפעילות, ההתמד מחליף את הערות, והמבנים מתרוקנים ממהותם. אפילו דיבור פשוט יכול להדגים את השכחה העצמית הזו. הוא מתחיל כמסע הבעה, ומוצא את עצמו נמשך אחר המילים, אומר את מה שניתן להגיד ומה שהגיוני וראוי, ומאבד קשר למה שבאמת רצה להיאמר במקור.

ה"חומר", אם כן, הוא לא דווקא ההליכה לאיבוד כמו האשליה שלא – השכחה שבה טובע האדם. ומכאן גם הצרוף "עבודה זרה", ללמדנו שזו עבודה הזרה לנפשו וטבע מהותו. ואף על פי שהיא זרה הוא חש כורח לעבוד אותה ולומד להאמין שזה חלקו בעולם – לשרת את מבניה ולהספיק את החומר.

* * *

והתלמידות, לפחות במובנה המקובל, היא עבודה זרה.

היא מפרידה את האדם מהקשבתו, ומאמנת אותו לפסוע בעולם בלא קשר ללבו. במקום לטפח מנהיגות עצמית – התחברות לשכבת ה"למה" – היא מטפחת משמעת חיצונית – עשייה מקבילה. השנים הרבות שבהן תרגלנו את האומנות הזו חדרו עמוק והפכו אותנו למותנים לדרכיה. כל מקום שרומז על כך, מדליק אצלנו את כפתור ההפנוט, ואנו מתגייסים להפגין את כוחנו כ"תלמידים טובים".

מה עושה תלמיד טוב? הוא יושב בשקט, ממלא מטלות, מסמן שעשה, מתעסק בעשייה, מראה שהוא מתאמץ, מתאמץ להקשיב, מנסה לקלוע לדעתו של המורה, לשאת חן מלפניו, מפגין את ידיעותיו, מסתיר את בורותו, משתדל לא לטעות, ממלא הוראות בקפידה, משתף פעולה, מתעניין במה שמשעמם, מתרחק מתלמידים רעים, יוצר ברית עם הטובים, מתאפק, מכבד את הסדר הטוב, ובעיקר ממשיך את זה עוד ועוד גם כשכל הטעם אבד – כי ההצגה חייבת להימשך, ומה שמתחילים צריך לגמור.

* * *

מכל זה אני רוצה להיפרד. בניסוח קצת בוטה: לגרש את התלמידים. לא דווקא אדם זה או אחר, אלא את ה"תלמידות" שנמצאת בכל אדם. להבריח אותה כמו שמנערים עץ עם מקל, כדי להבריח ממנו את כל הטפילים. לפזר את העבודה הזרה, ולהחזיר עטרה למקורה.

אני רוצה לגרש את התלמידים, אבל, להשאיר את הלומדים.

וזה אומר לפעמים גם לעבוד קשה, להיות בשקט, להתמסר להוראות ולהתאפק – דברים שבמחוץ נראים כמו עבודתו של תלמיד טוב, אבל כעת הם מבטאים את עבודתו של לומד שלא שכח את מקורו.

איך אפשר, אם כן, לגרש את התלמידים ולהשאיר את הלומדים?

* * *

זה היה הדבר הראשון שעמד לנגד עייני כשהתעורר בי הרצון להקים מקום שבו ילמדו חינוך באופן ממוקד. התלבטתי אם אפשרי שיהיה זה מקום חי, ובשבילי זה היה גם תנאי לכך שאחבור אליו – עמדתי להיפרד כבר מן החינוך, אבל הרגשתי חסר, ומצאתי את עצמי מחפש אחר הדרך שבה אולי בכל זאת אפשר לתקן. הנה הדברים שכתבתי לעצמי בגישושיי. אני מביא אותם כאן בגולמיותם כי הרבה פעמים גישושים אלה של התחלה מכילים בצורה המקורית ביותר את משאלתו של הלב – הניצוץ הראשון של ה"למה":

"אז מה אני רוצה ללמד כשאני חש חובה לחינוך הדיאלוגי? מה יש ללמד? מה עדיין לא נאמר בכל הספרים הללו שנכתבו? איזה ספר הדרכה הייתי רוצה להציע לחינוך הדיאלוגי שלא נכתב עד עכשיו ושבאופן כלשהו יוכל להוות את הסילבוס של קורס בחינוך דיאלוגי? ואיך אני יכול לעשות את כל זה בלי לשקר? בלי להתחכם, בלי להציע איזה משהו שהצורה בו בולעת את הנשמה?

כמובן, הדבר הכי חשוב והראשון הוא האנסקולינג – לפרק את פרויקט הילד, את כל מה שכובל אותנו אל תוך האידיאולוגיה, את כל מה שהופך את החינוך לתוכנית הזו שצריך להוציא לפועל, המטחנה שטוחנים את הילד לרווחת המעשיות התועלתנית של המחנך. אז כן – השיעור הראשון הוא זה – לקלף את הצורה כדי לחזור ולפגוש. לראות את החינוך לא כמפעל תרבותי, כמקצוע במובן התפקידי, אלא כאומנות המפגש. את זה אולי כתבתי אלף פעמים, אבל צריך לשוב וללמוד כנראה הרבה יותר מאלף פעמים. ואיך מלמדים דבר כזה, אם לא על ידי מפגש ודוגמא אישית? כן, לא די בכך, אני יודע, צריך גם את כל מאמץ המחשבה שיוכל לפנות מקום בתוך רעיונות אחרים. אידיאולוגיה של התרה כנגד אידיאולוגיה של כבילה. וצריך לדייק ולהרחיב – את השכל. אבל כמובן הנוכחות בכל זאת חשובה. אז זה יהיה השיעור הראשון, הסמסטר הראשון, להבין את הדבר הזה – השחרור מפרויקט החינוך לטובת המעשה האמיץ של המפגש.

ואחר כך כל השאר מיועד ללמוד את אופן המפגש. שזה אומר ללמוד את שפתם של הילדים, את שפת היצירה, את שפת החירות, את האופן שבו אפשר לתמוך ולברך את הילד מתוך המפגש, את דו הצדדיות של ההתפתחות (שגם המחנך מתפתח), את אומנות ההקשבה, אי ייחוס הרע, אומנות העצירה, אומנות המנהיגות, אומנות בניית הבית, את ההבדלים הקטנים שעושים הבדל, את האופנים שלא פוגשים, את התקשורת המשחררת, את הגמישות של המחשבה. האם אפשר להעביר מן שנת מבוא כזו (לאנשים שעובדים ומתנסים עם ילדים – זה התנאי) בלי שזו תהיה תוכנית סדורה שממיתה את עצמה ככל שהיא מתקדמת יותר? האם אני יכול לעשות את כל באופן לא משעמם (לא אידיאולוגי)? אולי זה תלוי בדבר האחר – בערגה אחרת – שתשאיר אותי ער – בתנועת הידידות.

'היום אנחנו לומדים על סוגים שונים של פעילות של ילדים' (שיעור מספר חמש עשרה) איזו צורה נוראית להתחיל. אף על פי שאכן יש כל כך הרבה מה ללמוד כאן. אבל איכשהו זה כבר נכנס למטחנה, ולועס בפסיביות את מי שנעשה כך לתלמיד. היכן הם הלומדים (הלא-תלמידים), איך נשאיר אותם בכיתה ונגרש את התלמידים?

איך נשאיר את זה ער, לומד, מרחב לומד, ולא תבנית שאל תוכה יוצקים בני אדם, כדי שיקרה להם הדבר הזה (לימוד החינוך הדיאלוגי)? איך משאירים את זה כמפגש מלא תשוקה, ולא מטלה שכולם ממשיכים בתוכה כי 'מה שמתחילים צריך לסיים'? איך נקיים מרחב לומד שבו ילמדו חינוך?"

אלה הדברים שכתבתי לפני מספר חודשים, וזה האתגר שאני לוקח על עצמי גם היום.

זה אתגר שאני מניח אותו גם לפתחכם.

יש לי הרגשה שזו משימה הרבה יותר גדולה ממה שאפשר לדמיין בהתלהבות ראשונה, ועל כן אני רוצה לדייק את התכוונות ולגייס את המאמץ הראוי לה. כוחות השגרה, ההתניה והשכחה הם עצומים. את המפגש הראשון עוד אולי אפשר לדמיין כזה – חי ערני – אבל מה יקרה בתשיעי? אז אני מזמין אורח רוח, סבלנות, רוח חקירה, חמלה. לבטח ניפול פעמים רבות. אבל הרי זה בדיוק חומר הגלם לאימון וללימוד שלנו הפועלים בחסותה של אמונה גדולה – שזה אפשרי וראוי.

ואולי (רק בתור דוגמא אחת למה שיכול לסייע) אפשר לפתוח כל מפגש עם מימד של הזכרה – כזה המחבר את הנוכחים אל האמונה הגדולה – אל שכבת הלמה (ושכל פעם יעשה זאת מישהו אחר).

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.