מאמרים
נצא לקבל את פניהם
מאת: דני לסרי
נראה לי שהשאלה העמוקה ביותר שאפשר לשאול בנוגע לרווחת האנושות, עוסקת באופן שבו אנו מקדמים את פני הילדים הבאים לעולם.
אני לא חושב שיש הרבה אנשים שירדו למלוא עומק העניין ולקחו על עצמם לחקור את האתגר הזה ברצינות הראויה. כן, "חינוך" – אם לקרוא לעניין הזה בשם – מוכרז לא פעם כדבר מאוד חשוב, ויש אנשים שלוקחים את זה אישית, רואים בו ייעוד, ומוותרים על קריירה כלכלית כדי להתמסר לעבודה עם ילדים, אבל בדרך כלל הם לא מתייחסים לזה כמפגש בין עולמות. בדרך כלל, הילדים הם פשוט חומר הגלם של פרקטיקת החינוך. ופרקטיקת החינוך עצמה היא חשובה (יותר או פחות) כעיסוק תרבותי של מבוגרים, השייך לשיח של עולמם ולמאבקיהם האידיאולוגיים.
ואני רוצה להציע שהילדים הם לא רק נגזרת של הוריהם, או בעיה חינוכית, אלא עם בזכות עצמו, והם כאלה גם כשהם פזורים על פני כל כדור הארץ ולא בהכרח מכירים זה את זה או דוברים באותה שפת-מבוגרים. גם בלי שיכירו, הם מגלמים תרבות קדמונית, שיש לה שפה משלה ושורשים משלה, ומהווים את ערש האנושות. התרבות הזו ממשיכה לפכות באנושות ולחפש את מקומה בעולם עם כל ילד שנולד.
וכל ילד שנולד הוא לא רק אתגר פרטי – סוגיה של משפחה כזו או אחרת – אלא גם מניח לפתחנו מחדש את השאלה הכללית והציבורית – איך נכון לקבל את פני הילדים כדי שהם יכוננו עולם טוב יותר. לא כדי שנגיד להם מה הוא הטוב וכיצד לייצר אותו – זה לעולם לא עובד – אלא כדי שהם עצמם יהיו אנשים טובים, בדיוק במובן הזה, שנתיבם הטבעי ישפיע טוב עליהם ועל סביבתם.
* * *
ואולי תאמרו שאני מגזים. ילדים מאז ומתמיד גדלו לצד הוריהם ובתוך קהילתם, וברוב תולדות האנושות גם אף אחד לא עשה מזה עניין. הם פשוט גדלו. אז למה לעשות מזה עניין היום?
מה שמסתתר מאחורי אמירה משוחררת לכאורה זו – "שיגדלו" – אינו רק עמדה ניטראלית. בין אם אנו רוצים בכך או לא אנחנו מקבלים את פני הילדים, ועושים זאת בדרך מסוימת המגלמת תפיסת עולם שלמה. אלא אם כן עשינו עבודה מודעת של התרה, אותו "שיגדלו" הוא פשוט התמד של תפיסת עולם זו, שברוב המקרים, אני חושש, היא לא לברכה. לא שהחינוך המהונדס וה"מודע", שבו משקיעים כל כך הרבה מחשבה וכסף הוא בהכרח טוב יותר – גם הוא ביטוי לאותה תפיסת עולם.
* * *
מרביתנו נושאים בתוכנו ילד פגוע שהוא תולדה של קבלה לא מברכת זו[1].
הילד הפגוע הזה הוא לא רק תופעה פסיכולוגית מינורית, עניין שבין אדם לעצמו השייך לדלת האמות של חייו האישיים – הילד הפגוע הזה מנהל את העולם. ופני האנושות כפני צלקותיו.
* * *
תגידו – אבל, אם כך, מה נוכל אנחנו, שהננו בעצמנו פגועים, להציע לילדינו? אתם צודקים. מרבית החינוך נעשה גם הוא על ידי אותו ילד פגוע, וממילא גם הוא אחראי למסורת המניבה עוד ועוד ילדים פגועים. העולם מלא אותם.
אבל, החינוך הוא גם הזדמנות לרפא את עצמנו תוך כדי המסע: בקבלת הפנים החדשה שאנו מתכוונים לפגוש את הילדים, אנו לומדים לפגוש גם את הילד הפגוע שבתוכנו. שני המסעות – ריפוי האנושות והריפוי האישי – נשזרים לאחד, ואי אפשר להפריד ביניהם.
זו משימה עצומה לא בגלל היקפיה הגלובליים, אלא דווקא מכיוון שהיא נוגעת בניואנסים הקטנים של התייצבותנו האישית בעולם. כל כך הרבה בלבול יש כאן, הסחות דעת, דעות קדמות, הרגלים רעים, וכולם מתנקזים בסופו של דבר אל ילדינו שסופגים הכול ומחזירים לנו צעקה כנגד צעקתנו. בתוך כל ההמולה הזו קשה לזכור את הפרספקטיבה הרחבה הזו – מפגש העולמות – ובכל זאת זה הלימוד שלנו.
