מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

לעשות עם חשק

מאת:

 

שיחת טלפון

זכורה לי שיחת טלפון עם דוד בן-יוסף. הוא סיפר לי שקם בבוקר והרגיש שאין לו כל חשק להתעמל את התעמלות הבוקר שלו. אני מכיר את דוד כאיש קשוב ונאמן לעצמו, הסתקרנתי לשמוע האם כפף עצמו לאותו "צריך" של התעמלות בוקר, או נותר בחירותו.

"ומה עשית, אם כן?" שאלתי אותו.

והוא ענה בחדווה:

"עשיתי התעמלות עם חשק!".

הפתעה

יש פה מפנה מפתיע.

שהרי ברמת החוויה, העובדה היא פשוטה – אין חשק.

מה שמותיר את האדם בפני שתי ברירות: או לא לעשות, או לעשות בלי חשק. והנה פתאום צומחת לה אופציה שלישית, חדשה, שכביכול לא קשורה בכלל לסדר הדברים הקודם – לעשות עם חשק.

מאין צצה לה האפשרות הזו? מה משמעותה?

מידה מוסרית

דומה הדבר לאדם העומד בפני פיתוי גנבה. כל הנסיבות מצביעות על כך שאיש לא יגלה את דבר הגנבה והוא רק עתיד להרוויח ממנה. ובכל זאת הוא לא גונב. לא מחוסר ברירה הוא לא גונב, לא מתוך ייאוש, אלא מתוך נקודת חירותו. כי במקרה הזה, כמו בכל מקרה של מידה מוסרית, הוא מבטא עוצמה שהיא חזקה יותר מן הפיתוי. במקום להיות עבד לפיתוי, הוא מגלה ומבטא את נקודת חירותו – היא כבודו – היא מידתו המוסרית.

אין קיצורי דרך בכל מה שנוגע למידה המוסרית.

זה בדיוק לא מסוג הדברים שאפשר ללחוץ לגביהם על כפתור "הפעל", ולהיעדר. הדבר לא יעשה מעצמו. המידה המסורית מחייבת את ההתייצבות הנוכחת. היא לא יכולה לצאת לפועל על ידי שליח, או כל מחליף אחר. אין מישהו שיכול להיות טוב או ישר בשביל מישהו אחר – הוא יהיה חייב להיות כל אלה בעצמו.

חינוך

ואני מאמין שהחינוך צריך להיות ממוקד בדבר הזה – המידה המוסרית – ומנקודה מרכזית זו ראוי שינבע כל השאר.

אבל הנה דווקא כאן נראה שהחינוך איבד כל זיקה למהותו. מה שהוא מזהה בתור "ערך" כשהוא מדבר על "חינוך לערכים", הוא עוד אחד מן המושגים המכאניים, שבמהותם נמצאים בדיוק במקום ההפוך למידה המוסרית. שהרי כל מידה מוסרית חייבת לצמוח מן ההתייצבות האישית, החירותית של האדם. ואילו ה"ערכים" שמדברים עליהם בחינוך בדרך כלל מבקשים בדיוק לעקוף את הנקודה הזו – הם חלק מן הסדר הטוב, מהליך הנורמליזציה, מן האשליה שאפשר לגדל אנשים להיות "רגילים" (נורמליים), ולקצר עבורם תהליכים והתלבטויות הישר אל פתרונם הנכון.

ובכן, שמח לבשר: לחיות, בהכרח פירושו לחיות באופן בלתי רגיל, וכל ניסיון לחיות ברגילות רק משהה את עצם החיים, ומערפל את ההכרה.

הדרך הביתה

אבל הפיתוי גדול, והוא נעשה לאחת התביעות השכיחות ביותר של הורים ומחנכים: "אנחנו לא רוצים שהילד שלנו יהיה שונה (חריג)". ומתווסף לזה גם הרצון לארגן לו מקום נוח, נעים, מועיל, שבמידת האפשר יחסוך ממנו קשיים.

לכל היותר מוכנים לקשיים מסוג אחד – מן הסוג הנמדד, המוכר מראש, שהוא לא כשל של המכונה, אלא אחד ממצביה הידועים (ציון 50 במבחן), דבר מה שניתן "לרפא" או "לתקן" בהתאם לאבחון הנכון.

אבל כמה שונה הקושי הזה, הפורמאלי, המאובחן, מן הקושי האישי הממשי. זה האחרון הוא חלק מייעוד חיים, ומן התשובה האישית של המציאות אל האדם. ככזה הוא תמיד לא צפוי, בלתי נמדד, אחר, תשובה יחידה לאדם יחיד, עניין שאי אפשר לצמצם לשום "כלל", ולא לשבץ בשום גרף. זה תמיד יהיה הוא, חייו, אישיותו, קושי בלתי רגיל, בלתי ממופה, אבוד מראש בארץ "לא-מקום".

וזהו האדם היחיד, אשר בכוח ייעודו, הליכתו האישית ומידתו המוסרית, שיצטרך למצוא את דרכו חזרה הביתה.

גזלה

והשאיפה לחיות בנוחות, בלי שהחיים יטרידו מדי, (והאי-נורמאליות נדמה שהיא הדבר שהכי מציק), היא גם הגזלה שגוזלים מן הילד כשהופכים אותו מאדם בעל מידה מוסרית, לאובייקט פסיכולוגי.

לא מבינים שהקושי האישי הוא כבודו ועוצמתו של האדם, גם אם (וחייבים לקחת את האפשרות הזו) ילך לאיבוד באופן שאין ממנו חזרה.

עוצמה

מידה מוסרית, אם כן, היא מפגן פנימי של עוצמה. לא מפגן כדי שאחרים יאשרו, שאז שוב מדובר בקורבנות, בפסיביות המעבירה את מלוא הכוח לקהל, אלא מפגן שהוא אישי, לבדותי, מקום בו אדם יכול לחייך לעצמו, ולתת בסתר.

הנה, אם כן, מה שאני רואה בתור המרכז של החינוך. ובכך אני רוצה להעביר את המשקל מן ההתייחסות לאדם כאובייקט פסיכולוגי (שהוא בגדר מה), לזיקה הפגשת אותו כישות מוסרית (שהוא בגדר מי).

ושוב, לא מדובר במוסר במובן המושגי הקובע ערכים של טוב וראוי, אלא במידה מוסרית, שאין לה קיצורי דרך ולא טכניקות, אלא היא כולה חלק מכבודו של האדם, פסיעתו האישית והבלתי רגילה באדמת חייו.

התייצבות

עצם החיפוש הזה אחר נוחות וריצוי ותועלת (מכאנית) עושה את העולם לשטוח, משעמם וחסר עניין. זה כל מהותו של ה"מה" שפושה בשם הרגילות. הוא זה שמצטבר בסופו של דבר, למרות כל עושר ידיעותיו, לתחושת חוסר משמעות. בלב ליבה של תנועת החיפוש הזו, וכבר בתחילת דרכה, היא מאבדת את טעמה.

נדרש, אם כן, לא להתבלבל בין החירות שהיא בריחה מאחריות – בריחה מן ה"מי" וה"אני" אל כל מה שהוא בגדר "מה" נוח וחלק – לבין החירות שהיא ביטוי לאותה הליכה אישית הדורשת מאמץ (לא עול, לא חובה, אבל כן מאמץ) של התייצבות. ודווקא החינוך הפתוח המשחק ב"אש החירות" נדרש כאן למאמץ מיוחד, והתכוונות התואמת את גודל כוונותיו. צריך הוא להישען על האחריות, ולא להתבלבל בין ה"מה" ל"מי".

בחזרה למידה המוסרית

ברור אם כן ש"מידה מוסרית" היא לא דבר שרק קורה, מעין אקלים נפשי שרוחש בעקבות אירועים חיצוניים, התרחשות סבילה שבאה על הנפש. כל העניין כאן הוא שמדובר במשהו שהנפש מחוללת, נקודה פנימית, אישית לחלוטין שהיא אקטיבית, לא קורבנית. זה משהו שאדם עושה אותו. אמנם לא עושה אותו במונחים הרגילים של עשייה, אבל כן במובן האקטיבי, הנוקט עמדה. במובן הזה המידה המוסרית בהכרח קשורה לחירות האדם – רק על רקע החירות יש משמעות לכוונה שהמקור שלה הוא האדם בפרטיותו.

והרי יש דבר כזה להיות ישר שהוא מעבר לשאלת דיבור האמת, (שהרי אפשר לדבר אמת מבלי להיות ישר), והוא מגלם התייצבות עקרונית הצובעת את כל הנפש בכוונתה. בדיוק כמו אותה תחושה חגיגית של הילד שהולך לישון עם ההחלטה שממחר בבוקר הוא עומד להיות טוב – רק טוב.

האם זה מועיל?

למה שהחינוך יעסוק בכל זה?

האם זה מועיל? האם זה ייצר אנשים מוצלחים יותר?

האם זה יקדם את המדינה, את החברה, את העולם?

האם זה יפחית את מספר הגנבים והשחיתויות?

באותה מידה אפשר לשאול – למה שאדם יהיה ישר? האם זה מועיל? האם זה מקדם אותו?

אבל הרי כל העניין הוא שאדם הוא ישר בלי קשר למידת התועלת שתצא לו מזה. בעצם הרגע שבו הוא שוקל אם להיות ישר או לא על פי מידת הרווח, התועלת והנוחות, מיד הוא נעשה לא ישר, גם אם בסופו של דבר יגיע למסקנה שיותר מועיל לו לנהוג הפעם ביושר.

וכך גם בחינוך: להעמיד במרכז את המידה המוסרית (משמע את חירות האדם, אל תתבלבלו לראות במידה המוסרית את כל המשמים והמת שיש ב"ערכים" להם מטיפים הצדקנים), אינו בא מתוך שיקול של רווח ותועלת – זהו מעשה של עוצמה, של זכות וחירות, של כבוד. לא כדי לייצר ילד כזה או אחר, או כדי להגיע לתוצאה זו או אחרת, אלא מתוך אותו מי שהוא הנושא, הנשוא, והמושא של החינוך.

התענגות

ועוד דבר קטן לפני שאני חוזר להתעמלות הבוקר.

ההנאה במובנה הסביל, גם אם היא נחווית באופן פרטי, היא נעשית לחלק מן ה"מה" הכללי, ומשתטחת בהתאם. ואילו בהתענגות יש משהו שאדם נוכח בו לבד. הוא יחיד, מתוך חיבור לממשות, מתוך עוצמת חירותו שאינה מבקשת רק לספק צורך, מוצא עונג בפעילותו והווייתו. אין זו רק פריקת מתח, אלא העונג היוצר שאפשר למצוא בגוף, בנוכחות, במשחק.

ומתוך כך אפשר לחזור אל אותה עשייה ללא מאמץ, שטעמה – טעם העונג – הוא סיבת קיומה. במובן זה ניתן לומר שהנאה מושכת למטה ואילו העונג מושך למעלה.

והעונג, מבחינה זו, הוא בן בריתה של המידה המוסרית. מה שהיה עבור ההנאה כוח המשיכה הסוחף אותה למטה, נעשה בשביל העונג לשורש ההזדקפות.

הקשבה פנימה

ובמה שונה המידה המוסרית מההקשבה פשוטה ליש?

שהקשבה למה שיש מתפרשת לא פעם כסוג של פסיביות, ואילו במידה המוסרית ישנה הקשבה אקטיבית שהיא בו זמנית גם התייצבות ישרה. לא רק המתנה שהדברים יבואו אלי, אלא יציאה לקראתם, (כמו שיוצאים לקראת אורחים לקבל את פניהם). הקשבה כזו כבר מכילה את המידה המוסרית (היושר), כחלק בלתי נפרד ממנה. כמו מדיטציה היא בו זמנית שוקדת על הרפיה ועל גב זקוף.

וכך אנחנו חוזרים אל דוד בן יוסף ואל האפשרות השלישית הזו לעשות מתוך חשק (מתוך עונג). לא מדובר במעשה של "שבירת העצלות", מעין המאמץ הצדקני שבו כופף האדם חלק אחד מנפשו לחלק אחר. אין כאן "לעשות כי צריך", אלא עדיין ותמיד עשייה מתוך חירות. החירות הזו היא לא חירות סבילה, היא נקיטת עמדה, והיא זהה עם המידה המוסרית.

זהות

אכן, זה מבלבל. יש כאן סוג של אלכימיה נפשית קסומה.

שכן, להיזכר ב"אני" (ב"מי") זה לא כמו להיזכר בשום דבר אחר. זה לא דומה להיזכרות באובייקט סטטי(אובייקט עצמי למשל), להפך, זו חזרה אל נקודת היצירה, ואל העוצמה הגלומה ביחידות.

הנה אדם שהלך לאיבוד לעצמו והוא אפילו לא מודע לכך. הוא ממשיך בחייו וכמו במקרה מוצא את עצמו שקוע בתוך ספר או שיחה שמשכו את תשומת ליבו. פתאום, בלי שהתכוון לכך, נעשית השיחה או הספר למשמעותיים עבורו. דברים שהיו נעולים בתוך קליפותיהם, מגלים כעת את פנימיותם הזורמת. הוא רואה אל תוך, לא רק צף.

בדין וחשבון שהוא נותן לעצמו הוא מזהה שהספר או השיחה בעצם הזכירו לו, גילו לו, מי הוא באמת, וגילוי זה הוא המקור לשמחתו.

ולכאורה כל זה הוא עוד סיפור, השווה להזדהות מיותרת, נחמה זמנית  שאולי סתרה את הדימויים האחרים (והלא טובים) שאיימו לכבוש את נפשו, אבל בו זמנית גם ייצרה דימויים חדשים שעתידים לכלוא אותו בתוכם בהמשך הדרך.

ולא כך הוא. שהרי שונה המעמד של זהות עצמית מכל זהות אחרת, מכל ידע אחר, מכל הכרה אחרת. אין זה סכום הדברים שאדם יכול להגיד על עצמו, אלא, כמו שני חורים שנעשים חופפים, זה המקום שבו מתגלה לפתע העומק והוא אינסופי וללא קרקעית בכלל.

משמע, הזיהוי של אדם את עצמו מייד מייצר את החלל שבמרכז,  את אותו מעיין נובע השונה מכל תוצר. באופן תמוה, כל ה"מה" שהגיד על עצמו הופך ברגע אחד של אלכימיה מסתורית ל"מי" שאין לו שום דמות, ושום הטלה בעולם ה"מה". לא מדובר בעוד עובדות שהוא יודע על עצמו או שגילה מחדש, אלא בהתגלות המנערת את כל העובדות מעליו.

וכך, לא משנה כמה הדרך עד להיזכרות זו הייתה קשורה בהגדרות ובכל מני דברים סותמים, אוטמים, שהם בגדר שכחה עצמית – מאותו רגע שמגיע הזיהוי העצמי מתחיל תהליך אלכימי המתיך את כל זה יחדיו לכדי חלל – קול דממה דקה, נוכחות פעורה.

חובה וחירות

וכשם שהזהות העצמית (ההיזכרות, ההתעוררות של אדם לעצמו, שהרי הזהות אינה עניין קיים ועומק אלא הליכה החוזרת והולכת את עצמה) היא בבחינת חור מול חור, מייצרת את החלל שאינו משהו, שהוא מישהו, כך גם אותה חובה כשהיא נעשית מדויקת, מחוברת לנקודת הרצון הפנימי – מיד מתהפכת והופכת מציווי לחירות.

בדרך כלל האדם מיטלטל בין שתי אפשרויות בלבד – או שהוא עושה מתוך מאמץ, מתעלם מחוסר החשק, מפעיל מרות על גופו הסרבן, כופף את הנפש בשם רעיון כזה או אחר, או שהוא מקשיב למה שיש, במקרה הזה לחוסר החשק, נעתר לדרישתו, ופשוט לא עושה. ולכאורה באפשרות השניה הזו אדם יותר קרוב אצל עצמו. הוא הצליח למלט עצמו מן ה"צריך" החיצוני, חדל להיות עבד לזרויות צורניות וקשות, ולפעמים אפילו הגשים בכך מרד כנגד כל אותם כוחות דיכוי של "צריך" והתניה שזה זמן רב המתינו לפריצתו.

ובכל זאת פה יש בלבול. כי ייתכן שה"לא לעשות" הוא לא פחות זר, לא פחות לא שייך מאשר ה"צריך", וממילא זה לא המהלך שבו האדם נעשה יותר אותנטי, יותר קרוב לעצמו. להפך.

ההתעוררות של אדם לעצמו, המידה המוסרית, העונג, כל אלה מייצרים את האפשרות השלישית – לעשות עם חשק. אות וסימן לכך שכל אותה חלוקה בין "אני" ל"לא אני" הייתה אשלייתית מלכתחילה. באמת לא בין "אני" ל"לא אני" אדם צריך לבחור, שהרי היכן שלא יהיה ומה שלא יעשה, זה תמיד הוא. ולאדם יש את הכוח לחבר הכל למרכז חירותו, ובכל מקום להיות אני. אותה עשייה, לפיכך, היא לא עול שהאדם צריך להתכופף בפניו ולוותר על עצמיותו בעבורה, אלא תמיד רק עוד הזדמנות לבטא את חירותו.

המרדף אחר ההנאה, שהיא כביכול הביטוי היותר פשוט וישיר ל"אני" שלו, על כל ההתמכרות שיש בו, אולי הוא לא כל כך מקרב כמו שנראה. ואדרבא, אם ה"הנאה" (הנוחות, התועלת) משכה לאן שמשכה בסופו של דבר, זה מכיוון שמלכתחילה לא הייתה שייכת לאדם. הוא אמנם זיהה אותה בתור הוא, עצמו, בשרו, הנאתו, אבל העובדה שלא נעשתה לו לחירות, מורה על כך שלא הייתה באמת שלו, חלק ממי שהוא. היא הייתה בגדר הנאה זרה. וכנגד זה כשהנאה שייכת לאדם, ומהווה חלק מזהותו, מבע של ייחודו, מיד היא מתהפכת, באותה אלכימיה שהזכרתי, והופכת לעונג. באופן זה מה שהיה קודם לכן חובה הופך לחירות.

בחזרה להתעמלות הבוקר

אני רוצה לחזור לדוד, אם כן, ולעשייתו עם חשק.

בהתעמלות שלו הוא לא הכפיף עצמו לסמכות עליונה, כביכול חיצונית לחוסר החשק שלו, אשר מכוחה מצא את הכוח לעשות התעמלות בוקר למרות חוסר החשק.

הוא גם לא קטע את חוט הניגון של העשייה בדרישה פנימית ובמאמץ, תוך שהוא מתעלם מחוסר החשק. הוא לא הפסיק להקשיב לגופו.

אדרבא, הוא הקשיב עמוק יותר.

הקשיב עד אל הנקודה המרכזית שלו עצמו, נזכר באופן המלא והעמוק ביותר בחירותו הבסיסית, וגילה מחדש שאכן אינו חייב, אבל באמת אינו חייב, לעשות התעמלות בוקר.

הוא לא חייב לעשות התעמלות בוקר. לא מפאת הבריאות, ולא מפאת הדימוי העצמי, ולא כדי להוכיח שאינו עצלן, ולא בשם הבטחה שנתן לעצמו בעבר, ולא שום דבר מן הדברים הללו שהם בבחינת עבדות.

ומתוך שהקשיב לנקודת החירות שלו, גם התאפשרה אותה אלכימיה שהפכה עול לחירות, שממון לפוריות, אפרוריות לחדווה. נכון, הוא יכול לא לעשות התעמלות בוקר, אבל, וזה כאן העניין, הוא יכול גם כן לעשות. הוא יכול לבחור בעשייה לא כהנאה אלא כעונג. ועונג – לא צריך להתבלבל – הוא כולו הקשבה. זה העונג של ההיות, העונג של ההתייצבות החדוותית בעולם, שמכיוון שנעשה חור מול חור, נוצר החלל הזה שמתוכו שופעת עוצמה מזינה.

ומכאן הכוח לשמוח.

במקרה הזה, אגב, העונג אינו שונה מן הנכונות להיות בגוף. שהרי אותה תנועת התעמלות עצמה אפשר שתעשה באופן מכאני מתוך הדגשה של ההיבט הצורני שלה וכמשהו שהוא ריק מבחינה תוכנית, ואפשר שתעשה מתוך עונג, כמו למשל ההתענגות שבעצם ההתמתחות, שהיא עונג מתגלגל, הווה, נוכח בתוך הגוף. האדם יכול לעקוב אחרי העונג הזה, להתערסל בתוכו, והוא יוביל את האדם לגלות את המרחבים העצומים של הנוכחות.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.