מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

אין מקום בדאגה

מאת:

הדאגה לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מאיצה אותנו בשסתומים חסומים, מונעת מאתנו לשבת, להירגע, להתבונן, להקשיב, לאסוף חיוניות. היא לוחצת עלינו מכל עבר, מצמצמת את המרחב שאנו שוהים בו, עד כי אנו מרגישים חנוקים וקצרי נשימה. לרגע אחד אנו מתיישבים לנוח, מבקשים לנשום מעט את ההיות הפשוט, ומיד היא חוזרת לדרבן אותנו, מריצה אותנו סחור סחור, מפעילה אותנו בתגובות קצרות, בלא שתינתן לנו האפשרות לבחון את הדברים לעומק, ביישוב הדעת, וברוחב נפש. באווירה דוחקת זו לא ניתנת הזדמנות לדברים להתפתח בקצבם הטבעי.

אכן, אין מקום בדאגה, אבל אנו דואגים. ובדאגתנו אנו מצמצמים את המקום לא רק עבור עצמנו אלא גם עבור הילדים. בדאגתנו אנו מפרישים חוסר אמונה, מרגישים באופן בסיסי שאם לא נמהר להשתלט על גורלנו הוא יקום וישתלט עלינו, וזה עשוי להיות רע. המוטו שמפעיל אותנו הוא זה: "היכון לכל צרה" וגם: "הכל שואף אל הרע". כיצד אם כן אנו יכולים לקדם את הרע? אנו שואלים. כיצד נבטיח שילדנו לא יהיה בודד? לא יהיה מנקה רחובות כמו שמרבים לומר לי הילדים? כיצד נבטיח את זה שלא יהיה כישלון צורב? כיצד נבטיח את זה שהוא לא יבוא אלינו עוד מספר שנים ויאמר, פישלתם לי את החיים, לא הכנתם אותי ותראו היכן אני תקוע? כיצד נקדם את פניהם של כל האסונות הללו ועוד רבים אחרים שצובאים אל פתחנו ורק ממתינים להזדמנות לעוט עלינו ולחזור ולהוכיח לנו שהחיים קשים?

אני לא אומר: אין מקום לדאגה. אני רק אומר: אין מקום בדאגה.

ואני גם אומר, וזה פירושה של אמונה, שגורלו של ילדכם הוא לא בידכם. הוא לא נמצא כאן במקרה, כעוד אובייקט שבא לקשט את העולם. אין זה מתפקידכם לקדם את האסונות העתידים ליפול עליו. אלה האסונות שלו לא שלכם. וכשהם יגיעו, אם יגיעו, הם יהיו כרוכים באופן בלתי נפרד במסע חייו האישי, בגורלו האישי, הם יהיו תשובה למה שהוא וחלק מנתיב חייו. הם יהיו שיעורים שירדו במיוחד בשבילו מן השמיים. אין זה מתפקידכם לגנוב לו את השיעורים. וגם אם אינכם מאמינים בגורל אישי, די שתראו שחייו הם חייו שלו, שכל טרחתכם היא לשווא, אין לכם שליטה בעתידו. מוטב שתתרגלו לכך כבר עכשיו. אין לכם שליטה. אין זה מתפקידכם לדאוג לו באופן זה.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, רק שאין מקום בדאגה.

שאם יש משהו שאתם כן יכולים לעשות, זה קשור להבנה הזו שאין מקום בדאגה. אם אתם באמת רוצים לעזור לו, תנו לו מקום. עזרו לו לפנות מקום, אפשרו לו לנשום לעומק. הוא זקוק למרחב הזה כדי לגדול, כדי לפגוש, כדי שיהיה לו כוח ללכת את דרכו שלו. וזו תמיד תהיה דרכו שלו, הוא לא יוכל להימלט מכך. גם אם ילך בדרכי ההמונים, או יעשה כל חייו מה שאימא ואבא אמרו, עדיין זו תהייה דרכו והוא לא יוכל להימלט מאחריותו האישית. זה הוא באופן אישי שיצטרך לתת עליה דין וחשבון, לא יהיה שם אף אחד שיכסה עבורו ויקל עליו מן הנטל. שום תרוץ של "הייתי חייל ממושמע" לא יהיה קביל, מעולם לא היה קביל.

תנו להם מקום. הדאגה שלנו עוברת לילדים. הם מגלים שאין לנו אמון בהם. שאנו לא סומכים עליהם. אבל הם זקוקים למקום, למקום שבא עם האמון. המקום הזה יכול לבוא מן העבודה שאתם, כהורים, עושים עם עצמכם בצמצום הדאגה. אם יש תפקיד אחד חשוב וחיוני להורה, זה האמון שהוא נותן בילדו. אין כוח גדול מזה. הצידה הטובה ביותר לדרך. תחשבו על עצמכם, מה זה עושה לכם כאשר מישהו נותן בכם אמון.

מה זה שמישהו נותן בנו אמון? זה לא שהוא מעמיס עלינו את ציפיותיו ואנו מפחדים לאכזב אותו. אלא זה מישהו שרואה בכל מעשינו, ובראש ובראשונה בכשלונותיינו, גילוי של כוחנו. זה מישהו שנותן לנו את התחושה שאנו לא לבד, מישהו שבמבטו האוהב נוסך בנו אומץ לב, מישהו שכאשר כל העולם יוצא נגדנו הוא יהיה עם ליבנו, יאמר לנו, אני יודע שאתה יכול להיכשל, אבל אני מאמין בך, מאמין שאתה חייב לנסות את הדבר הזה, אני אתך. מישהו שכאשר ארצה למשל לפרוש מעבודתי, לנסות משהו חדש, משהו שהוא אולי קצת מופרע, כביכול נגד כל הסיכויים, לא יפקפק, לא יבקר, לא יצמצם, אלא יהיה מסוגל לראות הישר אל תוך האור בלבי ולהגיד "עלה והצלח, אני אתך". וכשאכשל, אם אכשל, הוא לא יגיד לי "אמרתי לך", אלא "אני יודע שאתה תתגבר, כל עוד נשמה באפך, אני מאמין בך".

זה אומר גם ללמוד לפרש מחדש את המציאות: לא עוד הכל שואף אל הרע, אלא הכל לטובה.

בעבר נתתי את הדוגמא הזו: ילד בן שש מורט לזבוב את הכנפיים. אמו מביטה בו בדאגה. היא כבר צופה כיצד בנה יהיה רשע. אם היא לא תרסן אותו יצרו הרע ישתלט עליו. הוא עתיד להיות רוצח סדרתי. אבל בעוד הדאגה מתחילה לאחוז בה ולהפעיל אותה מתחיל לצמוח בה גם דבר מה חדש. היא נזכרת שגם אחיה היה כזה כשהיה קטן. אחיה האהוב כעת עובד באמנסטי.  הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב כמו שאומרים. והיא פתאום רואה את זה. רואה שהכל שואף לטוב, שהתנהגותו עכשיו של בנה, שאמנם היא רעה, היא לא סוף פסוק, אלא רק שלב בדרך. ולא סתם שלב בדרך אלא שלב הכרחי ממש בדרך אל המקום האחר. אמנם חשוב להתייחס לשלב הזה, להגיד הנה אני רואה דבר מה רע, אבל יותר מכך חשוב להסתכל על הדרך, להגיד שהדרך כולה שואפת אל הטוב. וכשמתסכלים על זה כך, מתגלה הפלא: צורת ההסתכלות הזו שהכל לטובה, לא רק מציינת איזו עובדה או תקווה, יש לה כוח מחולל מציאות. הילד שלה, שמרגיש שרואים אותו כיצור שואף טוב, אינו מתבצר ברע. הוא זוכה לאמון ועם האמון הזה הוא מקבל את מתנת המרחב. אימא שלו לא כלאה אותו בדאגתה שהוא "ילד רע". באמון שלה היא הבטיחה את חירותו. תודה אימה.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, אני אומר שהדאגה היא לא מעשית, היא אינה עוזרת. ומבחינה זו אפשר להיגמל ממנה. זה נראה כאילו שהדאגה עוזרת כי אנו עושים המון דברים כדי לחסום מפני הדברים שאנו מפחדים מהם. אבל החסימות האלה, באופן מוזר, רק מגדילים את הרעה. הם חוסמים את החיים. אנו נידונים לסבול מן הדברים שאנו מפחדים מהם יותר מכל, הם תמיד מצפים לנו מאחרי הפינה הולכים וניזונים מן האמונה שלנו בקיומם.

הדאגה שלנו כהורים היא מה שמכנסת את ילדנו למקומות הבטוחים מהם הם לא מעיזים לצאת. איזה מן חיים הם אלה? תחשבו על העניין מן הצד השני, תחשבו על עצמכם כאנשים מבוגרים, ילדים להוריכם שלכם. תחשבו כמה פעמים בחיים שלכם נתקעתם בכל מיני מקומות, מפחדים לזוז משם כי לא היה שם אף אחד שיאמין שאתם מסוגלים ליותר, ראויים ליותר? העדפתם להישאר במקום הבטוח, חצי חיים חצי מתים, מספרים לעצמכם שזה המקום שאתם רוצים להיות בו מחניקים את הקול האחר שזועק לצאת? כמה פעמים לא העזתם לזוז מן המקום בו הייתם תקועים כי הרגשתם שאין לכם כוח, שאתם לבד? לו רק היה שם מישהו שנותן בכם אמון… וההורים, אינם סתם דמויות שנותנות אמון, הם הדמויות הראשיות שלא עוזבות אותנו כשאנו גדלים. הם ממשיכים להיות שם, באמונם, באהבתם הבלתי מותנית, גם אחרי שהם מתים.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, אלא רק שאין מקום בדאגה.

הילד שדאגותינו נבטו אצלו שוב אינו רואה ואינו שומע. נפתחות בפניו דלתות, הוא מקבל הזמנות, העולם קורא לו. אבל הוא, אינו שומע. הוא דואג. מכיוון שהוא דואג, הוא מתחיל לעשות. אין זו עשייה של ממש, רק עשייה שמטרתה לפוגג את הדאגה. אין זו עשייה, שכן כל עשייה ממשית היא שיח. שיח שאדם מנהל עם העולם. אבל כשהוא דואג אין שיח, יש בעיקר עשייה שמטרתה למנוע שיח. זו עסקנות יתרה שבעיקר מייצרת את אשליית השליטה, ובעצם הופכת אותנו לקורבנות של גורל עיוור שמסרב לדבר עמנו כיוון שאנו מסרבים לדבר עמו.

Buy cheap Viagra online

כל הזמן הורים שואלים אותי, אבל איך הילד ידע לבחור אם לא נציג לפניו מגוון דברים, אם לא נזמן בפניו אפשרויות, אולי הוא יפספס את הדבר שהוא בנוי לו ביותר? אולי הוא נועד להיות כנר גדול, אבל אם לא נחשוף אותו לכינור הוא לא יהיה לא כנר ולא שום דבר? אולי באופן זה הוא יפספס את ייעודו, יבזבז את חייו לשווא? ומכיוון שכך עלינו לחשוף אותו למאה דברים שונים, רצוי אלף, יותר מכך, מאה אלף, למה לא? שיטעם מהכל. אחרת כיצד ידע מה הוא רוצה?

אני מכיר לכך רק תשובה אחת: הקשבה. אני אומר, אם יש דבר כזה שנקרא גורל, ייעוד, או כל שם אחר, הוא יבוא לקרוא לנו. אנחנו רק צריכים להיות קשובים לרגע הזה. זה הכל. הפיספוס, הבזבוז, אם הם קיימים, הם תולדה של חוסר הקשבה. העובדה שאתה נפגש עם מאה אלף דברים באופן כללי אינה מבטיחה שתצליח לשמוע את קולו של המאה אלף ואחד שבא אליך באופן פרטי ולוחש אל אוזנך.

זה אולי הדבר החשוב ביותר שאני אומר כאן. אנו חיים בעולם מערבי שמשכנע אותנו שכל מה שאנו עושים הוא פרי מעשה ידנו, שאם לא נקום ולא נעשה, לא יהיה. אנחנו משוכנעים שכנוע עמוק שאנו חיים כאן לבד, שאנו מחליטים על גורלנו. שאנו המעצבים היחידים של גורלנו. באמת זו התחושה שמרגיש מבפנים בן התרבות המערבית אבל כשאתה מסתכל על אנשים מבחוץ, ומתבונן כך לא באדם אחד אלא בהרבה אנשים היומרנות הזו נראית מעט מגוחכת. אתה בעיקר רואה חוסר אונים. אנשים שמדמים שהם שליטים בחייהם, נראים מבחוץ כסיפור ידוע מראש. בדיוק רב אתה יכול לנחש מה יהיה אתם בעוד שנה או שנתיים או עשר. נראה להם שהם שולטים בחייהם על ידי ריבוי מעשיהם אבל מבחוץ רואים שריבוי מעשיהם רק מפרנס נתיב מוגדר שהוא זה שהולך ומוביל אותם. כתבתי על כך במקומות אחרים: אחד המחסומים הגדולים שלנו לחירות זה אשליית השליטה הזו.

מה זה אומר? שאפשר פחות לדאוג, במילא הדברים לא תלויים בנו. החירות שלנו אינה קשורה ליכולת לעצב את גורלנו, או גורל ילדנו, אלא ליכולת שלנו להשיב לגורל, לדבר עמו. המציאות תמיד צוחקת לתכנוננו. למזלנו. כי הצחוק הזה הוא לא צחוק רע, זהו ניסיון של המציאות לדגדג אותנו ולחלץ אותנו מן הקבעונות שלנו.

אם יש אדם ש"מבזבז את חייו" זה מכיוון שהוא אינו מקשיב. הוא מפספס פעם אחר פעם את מה שקורא אליו. אליו באופן אישי. חייו אינם שלו. הוא מנהל אותם ממרחק. בדרך כלל חוסר הקשבה הוא תולדה של דאגה וחוסר האמון.

הדאגה: הדאגה מחרישה את האוזן. אנו כל כך מתוחים עד כי אנו לא פנויים להקשיב לקריאות של העולם אלינו.

חוסר אמון: אבל כאשר כבר בוקע הקול מעבר לדאגה, אנו שומעים את הלמות לבנו, את ההתרגשות שקוראת לנו אל ייעוד עלום, מגיח חוסר האמון: "כן? מישהו קרא לי? אלי קרא? לא, בטח זו טעות."

אני לא אומר שלא לזמן למיתר כל מיני דברים, פעילויות סדנאות. אדרבא, אבל זה מצחיק לחשוב שזה מה שיקבע למישהו שצריך להיות כנר שהוא יהיה כנר. אם יש מישהו שייעודו להיות כנר, הוא יהיה כנר, אין לנו הרבה מה לעשות בעניין הזה. אל תשאלו אותי איך הוא יהיה כנר. הכינור ימצא את דרכו אליו והוא ימצא את דרכו אל הכינור, לא מכיוון שחשפו אותו לכינור, אלא מכיוון שידע להקשיב לרגע הנכון שהבשיל. מכיוון שללא הרף נפתחות בפי האדם חלונות של הזדמנויות למפגש אבל אם הוא עסוק בלהחשף הוא תמיד ימצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה מה שלי קרה עם לימודי בית ספר. היות והדברים היו נטולי הקשר, ולא היו חלק מן החיים שלי, ההיחשפות אליהם הייתה לא רלוונטית. היו צריכים לעבור שנים רבות כדי שאגלה את אותם דברים שכביכול למדו אותי וחשפו אותי אליהם בבית הספר. הגעתי אליהם בנתיבים אחרים לגמרי שהיו כרוכים בחיפושי האישי. וכל פעם מחדש הופתעתי לגלות מה"איך לא גיליתי את זה קודם", למרות שלכאורה הדברים היו שם. אבל הם היו וחלפו על פני באותה סתמיות לא רלוונטית שהיא פרי החירשות שסיגלתי לעצמי כחלק מן התרבות הבית ספרית.

אבל האמת היא, שבאמת אין אף אחד שייעודו להיות כנר. גם לא להיות מנקה רחובות. כל אלה דברים חיצוניים. וזה לא מה שעושה את חייו של אדם. אלה רק אמצעים בהם הוא מבטא את ייעוד חייו, זה לא חייב להיות כינור זה יכול להיות גם דברים אחרים. האמת היא שזה לא משנה, לגמרי לא משנה מה עושה אדם בחייו. מצדי שיהיה מנקה רחובות. זה בכלל לא העניין. העניין הוא עד כמה הוא נוכח בביתו, מסוגל לאינטימיות.

מה זה אומר לגבי תפקידנו במיתר? האם זה אומר שאנו צריכים לזמן הרבה פעילויות לילדים במיתר? או אולי להפך? או שמא לזמן הרבה שקט? או בכלל דבר אחר לגמרי?

אולי אין זה מסובך ככלות הכל, אני מאמין שתפקידנו כמבוגרים במיתר, הורים ואנשי צוות כאחד, הוא לטפח את המקום, לתת טוב, לעשות טוב כל כמה שאפשר. ולא לעשות את זה כדי לקדם את פני הרעה, אלא כדי לגדל את השעה הטובה שבוא תבוא, לכל אחד ואחד. זה אומר שאם אני מביא פעילות בציור או במתמטיקה או בהיסטוריה או במה שזה לא יהיה זה לא כדי לגרות או לזמן או להכין לחיים אלא כדי לעשות את החיים שאנו חיים עכשיו ביחד טובים יותר.

ומה זה טוב יותר?

הורים יקרים. מה הוא הטוב שאנו שוקדים עליו במיתר? מה היא האיכות המיוחדת שרבים שמגיעים למיתר מתרשמים ממנה? אני חושב שזו האיכות של ההקשבה. אני יודע, זה לא נשמע המצאה מי יודע מה, אבל זה זה. אני רואה בהקשבה את המעשה העמוק ביותר והפעיל ביותר לו מסוגל האדם. ואני לא מדבר באופן מטפורי. הקשבה זה לא לשמוע את המילים שמישהו אחר מדבר ואת הקולות שמשהו משמיע. הקשבה  זה ליצור נוכחות. זה ליצור מקום ולעזור לדברים להתנכח. כלומר, ליצור מרחב. לברוא עולם. לזרוע את הזרעים של כל מה שעתיד לצמוח במרחב הזה. יש לזה את העומק והצלילות של מעשים שמזיזים עולם. וכאשר ילד פגוע בית ספר מגיע אלינו ואחרי זמן מה מבריא, זה קשור לאיכות הזו.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, רק שאין מקום בדאגה. הילדים עדיין זקוקים שנדאג להם אבל לא שנדאג בשבילם. הם זקוקים שנארגן להם מקום שהוא מוגן במידת מה, שנטפח עבורם סביבה שהיא עשירה בהקשבה. ואת זה עושים בעיקר על ידי האמון וצמצום הדאגה שלנו. אנחנו נמשיך להביא למקום הזה מורים כאלה ואחרים, סדנאות מכל מיני סוגים, נוציא אותם לטיולים ופעילויות, נעשה את כל הדברים הטובים האלה שאנו רגילים לעשות, אבל נעשה את זה ללא עטיפת הדאגה. לא כדי לחשוף ולא כדי לקדם את הרעה, אלא כדי לחולל חיים. נעשה זאת כחלק מן הדרך שלנו להזמין חיים והקשבה ולא כדי למלא חלל שריקנותו כביכול, פורטת על נימי החרדה שלנו.

ועוד דבר אחרון אני רוצה להגיד. יהיה זה חוסר אחריות להשאיר את הילדים במיתר ולהמשיך לדאוג. הכל כאן תלוי באמונה. ואם תסתירו את פתחי האמונה, לא תשקדו ליצור חלל של הקשבה, של אי דאגה, יעשו הילדים את כל הדברים הלא נכונים ובגיל צעיר מדי. בבית ספר רגיל הם עוד מרגישים מחופים איכשהו. מפלס הדאגה הוא קטן כיוון שהנתיב ברור, הדרך סלולה והאחריות בידי אחרים. אבל כאן הם ידחפו מהר מדי למקומות שהפחדים דוחפים אליהם. זה לא טוב. הם זקוקים שיעודדו את רוחם. שיאמינו בהם ובעיקר שלא יפחידו אותם בדימויים של עולם קשה שמחכה להם בחוץ. שזה אומר דבר מה חשוב על תחושת האחריות המוטלת על הילד, שהיא כבדה מנשוא, לא אפשרית ממש, אם אינו מוכן להקשיב, אם אינו מוכן להאמין בכך שלא הכל תלוי בו. אם אתה חושב שאתה לבד בעולם אכזר ומנוכר, האחריות הופכת להיות לדבר מה רומס ומשתק. אבל אם אתה רואה בחיים משחק ובאחריות הזמנה להשתתפות מלאה במשחק הזה, כי אז אתה מוצא את העוז והגאווה לשחק אותה בגדול. הרבה דברים תלויים בנו ההורים. מה שיעשה את ההבדל בין אחריות בלתי נסבלת המוחקת את האדם לאחריות גאה המובילה ליצירה והתחדשות זה הגישה שלנו, הנכונות שלנו לידד את העולם לילדנו. מה שיעשה את ההבדל בין עולם זר ומנוכר לעולם ידידותי שאפשרית בו האינטימיות, זה היותנו מוכנים להיות שם, כבני שיח נותני אמון שיודעים בלב ליבם שעומד להיות טוב, הכי טוב. זו המתנה הגדולה ביותר שיכול הורה לתת לילדו.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.