מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

מי צריך בית ספר

מאת:

על פי הביקורות המושמעות תדיר ניתן להתרשם שבית הספר נכשל בגדול. לא בית ספר זה או אחר אלא הרעיון כולו, השיטה כשיטה. ואכן, תמיד ימצאו קופצים מימין ומשמאל שישמחו לפרט את מחדליו: שהוא לא השתנה כבר מאה שנה, שהוא לא מכין לחיים, שהלימודים בו שטחיים, לא רלוונטיים, משעממים, שיש מעט מדי הישגים (או יותר מדי דגש על הישגים), שהוא בזבוז זמן.

לא תמיד שמים לב שביקורות אלה עצמן, בקיומן וגישתן, הן ההוכחה הניצחת ביותר להצלחת בית הספר: במשך מאה וחמישים שנות קיומו הוא הצליח לחלחל לתוך תודעתנו באופן כה יסודי עד כי רק מעטים מטילים ספק בנחיצותו. זה יותר מדעה כזו או אחרת, זה כבר אצלנו ממש בדם: נחוש אי נוחות למראה ילד שמסתובב בזמן הלימודים מחוץ לבית הספר. באופן טבעי נניח שהוא חולה או שהוא ברח, ובכל אופן שמשהו כאן לא בסדר. עד כדי כך אנו מקבלים כמובן מאיליו שמקומו הטבעי של הילד בשעות מסוימות הוא בתוך בית הספר. והרי זה ברור – מבוגרים הולכים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר.

אבל למה? למה ילדים צריכים ללכת לבית הספר?

בתולדותיו של בית הספר המודרני מציינים את המהפכה התעשייתית והעיור הגובר כאחת הסיבות העיקריות להפיכתו למונופול בחיי הילד. הסיפור הרגיל מתאר את ההורים ההולכים לעבוד במפעלי תעשייה בעיר. לפני כן שהו הילדים במחיצתם, עוזרים בעבודת הבית והשדה, אבל כעת מה יעשו? כך נבנו מקומות בצמוד למפעלים שבהם עבדו ההורים, ושם הופקדו הילדים בביטחון ממוראות העיר הגדולה.

הסיפור ממשיך ומתאר כיצד נעשו בתי ספר ראשונים אלה בדמות המפעלים שלצדם: הסרט הנע של המפעל התעשייתי, הפך לשורות הסדורות של התלמידים. הפרוק המכאני של שרשרת הייצור הפך לפרוק המכאני של חומר הלימוד, לשיעורים מוקצבים בזמן הבאים זה אחר זה על פי השעון. צלצולי ההפסקה של המבוגרים הפכו לצלצולי ההפסקה של הילדים, וכן הלאה. לכל אלה, אגב, כל כך התרגלנו עד כי שוב איננו שמים לב שלא נוצרו סדורים יחד עם בריאת העולם, אלא שעוצבו במתכונת מסוימת מאוד על ידי אנשים מסוימים ובעלי אינטרסים.

Buy cheap Viagra online

כך או כך, ממשיך הסיפור, כל זה נעשה למען הילדים, כדי לדאוג להם, להכשיר אותם, למנוע מהם להתדרדר לפשע, ובעיקר כדי למנוע שינצלו אותם לרעה. כאשר חוקק חוק חינוך חובה במדינות רבות, זה נעשה בין היתר באמתלה להציל את הילדים מעבודה כפויה בטרם עת (עבודה אותה היטיב דיקנס לתאר בספריו ואשר כל בן תרבות בעת ההיא גדל עליהם).

מה שפחות נותנים עליו את הדעת הוא שבשלב הזה, כבר לא היו צריכים כל כך את עבודת הילדים. למעשה המהפכה התעשייתית, ייצרה מציאות של עודף ידיים עובדות. לא רק שעבודת הילדים הזולה לא הייתה נחוצה היא היוותה סיבה מספיקה להכניס אותם לבית הספר. לא כדי להציל את הילדים מעבודה, אלא כדי לפנות עבודה למבוגרים אשר נלחמו לפרנסתם. (האם מותר לי לבטא מחשבת כפירה? – אם הילדים היו בכל זאת נחוצים לעבודת הייצור, אז שם היינו מוצאים אותם, מגובים בכל המערך האידיאולוגי הנחוץ להשאיר אותם שם).

אבל גם אם בתי הספר היו צעד כלשהו בכיוון של פתרון עודף הידיים העובדות בחברה המערבית, הנה הם בשום פנים לא היו הפתרון המלא. למעשה, גם אם יתמידו להרחיק את הילדים ממעגל העבודה לא רק עד גיל שמונה עשרה, אלא גם עד גילאים מבוגרים בהרבה, לא תיפתר הבעיה העקרונית – הגדלת אמצעי הייצור, ומהמכניזציה, הולכים ומקטינים את נפח העבודה הממוצע הנחוץ להישרדותנו. עניין זה, יחד עם הזדקנות האוכלוסייה, יוצרים מרחבים עצומים של זמן פנוי. לא מדובר בבעיה זמנית: האופק המחכה לאנושות, (אם לא נתחכם לו במלחמת עולם או שואה אקולוגית), הוא כזה שיהפוך את העבודה-לצורך-הישרדות, מיותרת מכל וכל.

מה עושים עם כל הזמן העודף הזה?

לכאורה, אין על מה להלין. האם זה לא הדבר שאנחנו רוצים ועמלים עבורו יותר מכל – פנאי? אבל הזמן הזה הוא בעיה הרבה יותר מורכבת ממה שאנו משערים. זו לא רק הבעיה של שעמום, זה הרבה גם הבעיה של מנוס מחופש, כהגדרתו של אריך פרום: המרחבים העצומים הללו מאיימים עלינו, גורמים לנו ללכת לאיבוד, מטילים עלינו את האחריות למצוא משמעות בעולם, כשאנו לא בטוחים אפילו לגבי המשמעות של עצמנו.

חשוב לקרוא נכון את המפה ולהבין את מיקומו של בית הספר ביחס לבעיה זו, ואולי גם של הטרור המתגבר. בדרך כלל אנחנו לא יוצרים זיקה ישירה ומודעת בין הדברים, אבל כמו הלא מודע של האדם, כך יש מעין תת הכרה של התרבות הפועל מראש כדי לפתור בעיות שהיא רק חשה בעומס קיומם ונמנעת לפגוש אותם ישירות. במובן מסוים בית הספר מבטא את הפתרון הלא-מודע שנוקטת התרבות בהתייחסה אל האיום שבחופש.

דבר זה אפשר ללמוד מכוחה של התעמולה וכיוונה: ככל שיש פחות איום הישרדותי ממשי כך יש צורך להגדיל את המניפולציה המילולית שמבליטה ומעצימה את חזות העולם הקשה, אשר בו כל דבר מושג במאבק וחרוק שיניים. אלה לא דברים תיאורטיים, אני פוגש את החרדה-לעתיד-החומרי אצל בני נוער היום יותר משאני זוכר אותה אצלי או אצל חברי בגיל זה.

בחינות הבגרות בהקשר הזה הן דוגמא טובה: לא פגשתי אנשים רבים שמוכנים להגן על בחינות הבגרות. רובם סבורים שהלימוד שטחי, חסר משמעות, נשכח לאחר הבחינה, ובעצם לא מוסיף שום דבר לנער או לנערה, בטח לא מכין אותם לחיים. ויחד עם זאת הם יהנהנו בראשם בקבלת הדין ויציינו שללא בחינות הבגרות "אי אפשר להתקדם בחיים". אבל מדוע מלכתחילה יצרה התרבות מצב כזה שבו דבר מיותר ובלתי מועיל נתפס כחיוני? מה היה קורה, למשל, לו היו מבטלים לאלתר את מבחני הבגרות?

יש חשש שללא איום מבחני הבגרות יאבד הנוער כל עניין בלימודים והמערכת תקרוס אל תוך ריק חסר תכלית. מה לכל הרוחות יעשה הנוער בכל הזמן הפנוי הזה? זה מזכיר את גישתם של אצילים באנגליה של המאה התשע עשרה אשר בהתבקשם לאשר החלטה עקרונית בעניין חופשות של פועלים דחו אותה בנימוק שהדבר רק יעורר תסיסה מיותרת – "מה כבר יכולים לעשות הפועלים בזמן הפנוי מלבד להשתכר ולריב עם נשותיהם…?"

ובאמת, מה מן הראוי לעשות עם כל הזמן הזה? לא רק הזמן שניתן לבני הנוער, אלא זה שניתן לכולנו, זה ששוב אינו משועבד לעול הקיום, שבאמת אין כל צורך חיצוני לקשור אותו לעניין כזה או אחר דווקא. מה עושים עם הזמן הזה?

אנא, אני יודע, שרבים שמעיינים בחייהם האישים לא מתרשמים מעודף זמן, אבל ייתכן שזה פועל יוצא מן הגישה שנקטה התרבות לשאלת החופש. יתכן שבמקום לפגוש את החופש ולשאת את משא אחריותו היא העדיפה להמציא אילוצים, לשכנע אותנו בקיומם, ואחר כך לשלוח אותנו להיאבק להשתחרר מהם. זהו מן משחק שממלא את יומנו. מאיץ אותנו אל תוך שגרה נטולת חושים המטלטלת אותנו בין עבודה שוחקת לפנאי בידורי שהעיקר בו הוא הבלאי של הזמן. זה כך בחברות המערביות, אבל זה כך גם במחול התלות בין העולם המערבי לעולם השלישי. לכן חשוב להסתכל על העניין בפרספקטיבה רחבה ולהכיר בקיומם של מאגרי הזמן העצומים הנמצאים ברשות האנושות. זמן שהוא בלתי מאולץ, פנוי לכל משימה, מחכה שנבין מה אנחנו רוצים.

ומה אנחנו רוצים?

הבריחה מהחופש, האיום ב"זמן חירותנו", מטילה אותנו תדיר אל תוך מעגל צרכנות אינסופי ומציבה בפנינו כפסגת מאוויינו את המצרך הבא שלעולם הוא עתיד לבוא. במעגל הזה קידמה תרבותית מנוסחת במונחים של תל"ג לאומי. בית הספר המודרני משתבץ היטב במערך הזה כאחד הגורמים המעצבים את דמותו של הצרכן הפסיבי, זה שהוא נוח למניפולציה, דומה לשכנו, והתנהגותו צפויה. רבות נכתב על כך ואני בעיקר רוצה להוסיף שבית הספר כחלק מן המנגנון התעשייתי מכשיר את הקרקע לטיפול בבני אדם במסות של מיליונים, וכגורמים יציבים בשוק ההון. בתי ספר במובן הזה הם חלק מחינוך תרבותי אשר ראש החץ שלו הוא דווקא התעמולה הפרסומאית. גם כאן וגם כאן מנסים להגדיר לבני אדם מה לחשוב וכיצד להיות. תאגיד שעומד להשקיע מאות אלפי דולרים בפיתוח מוצר חדש לא יכול להרשות לעצמו שאנשים יחשבו באופן עצמאי. אמיתות הריטינג הופכות לפיכך לכלים בהם

Individus que choisir levitra ou viagra du et pharmacie jean coutu prix du cialis plus… Ne prix du levitra 20mg populaire sous rencontré viagra générique prix belgique la de fonte liftingtheveiltosee.com viagra le moins cher résistance toute ceux étageaient http://semargolf.com/autre-pilule-que-le-viagra nécessaire. Le cialis 20 boite de 8 Les étaient par contre indications pour viagra Ainsi gouvernement http://reshamseed.com/index.php?commander-viagra-pharmacie glorieusement du viagra et taux de psa s'en coutume.

חוצבים את החומר האנושי לצורך פרנוסו של תהליך הייצור.

גם כאן התרבות תשכנע אותנו שכל זה הוא אילוץ, שכך דורש השוק, ושבלעדי השוק אנחנו אבודים. אבל ייתכן שגם זה בסופו של דבר הוא ביטוי של מנוס מחופש. אנו לומדים לפטם את עצמנו במוצרי צרכנות, לא מתוך שהם באמת משאת נפשנו, אלא מתוך הרגל וכדי להימנע מלהתייצב בפני שאלת החופש. נוח לנו להתלונן על כמות העבודה שאנו משקיעים כדי להשיג את מוצרי הצרכנות שלנו, אבל בסופו של דבר אנו זקוקים לאילוץ העבודה יותר משאנו זקוקים למוצרים.

אבל אם כן, מה נותר? מה מן הראוי שנעשה בזמן שלנו? מה בכלל אפשר לעשות?

הפילוסוף מרטין בובר כותב:

"נוטים לתפוס חירות זו, שרשאים אנו לכנותה 'חירות התפתחותית' בחינת ניגודה של הכפייה, של היות שרוי בכפייה. אולם ניגודה של הכפייה לא חירות היא אלא התקשרות. כפייה היא מציאות שלילית, והתקשרות היא המציאות החיובית. חירות היא אפשרות, אפשרות שחזרה ונקנתה. להיות כפוי ועומד על ידי הגורל, על ידי הטבע, על ידי בני אדם; ניגודה של זו הוא לא חירות מגורל, מטבע, מבני אדם, אלא התקשרות עמו עם הגורל, עמו עם הטבע, עמם עם בני אדם." (על המעשה החינוכי, בסוד ושיח עמוד 247)

מה שחשוב, אומר בובר, אינה החירות לכשעצמה. החירות היא רק שער, תנאי חשוב אמנם, אבל רק תנאי לצורך הדבר האחר – להתקשרות, לשייכות, לאפשרות להיות חלק-מ ולהשתתף-עם.

אין תימה איפה שיחד עם השתחררותנו מכבלי הגורל ומלחמות הקיום, חיפשנו להיקשר מחדש אל העולם, לא היה זה רק מנוס מחופש, אלא גם היענות לטבענו וייעודנו כבני אדם אשר אינם יכולים להגשים את עצמם בחלל ריק, ורק מתוך עצמם. רק שלא תמיד הבנו ייעוד זה. לא צריך להמציא אילוצים הישרדותיים ולהשקיע בהם מיליונים כדי למצוא משמעות בחיים. לא צריך למלא את ימנו בעבודה ודאגות כדי להרגיש שייכים, חלק-מ. אין צורך לחזור לאחור, אל דרכי השייכות הישנים. לא נדרשת כניעה מחדש לטבע, לחברה, לגורל, לאילוץ הישרדותי – אפשר לנוע קדימה לשייכות מסוג אחר: להכיר את החובה שהיא חירות – את הבחירה שהיא חבירה. אפשרות זו דורשת שנלמד דבר חדש, לא לפטור את עצמנו מן הזמן והחירות שלו, אלא לפגוש אותו, להתעמת עמו, לגלות בו ייעוד.

זהו אתגר גדול הקשור לעצם גדילתנו כבני אדם, והנה לצורך האתגר הזה דומה שכל הזמן שעומד לרשותנו לא יספיק: הכיוון הוא לא כיוון של כיסוי ובריחה, אלא דווקא של גילוי, של העמקה, של הליכה לקראת, של פעולה-עם. היקשרות היא האפשרות לחיות עם. משמע החבירה הדיאלוגית אל החיים. במקום הזה, למשל, השכלה אינה נתפסת כשינון שטחי של עובדות "שכולם חייבים לדעת", אלא דווקא ידיעה שבאה מתוך חירות של חיפוש שאיש אינו מאלץ את כיוונה. השכלה כזו היא החבירה למורשת תרבותית שיותר מכל היא מעריכה את החופש שניתן בידה, את אחריותה לגורלה המאפשר לה להתמסר לדבר מה שהוא גדול מגבולותיה שלה.

וכדי שהדברים לא יישארו באוויר חשבו על כל מה שאפשר לעשות עם בני נוער בגיל ההתבגרות, כל אותה התעמקות בשאלות של זהות, אהבה, ביטחון, כל אותם לימודים שיכולים לתמוך בגדילתם כאנשים בעלי שלמות פנימית, המסוגלים לפגוש את האחר ולדאוג לו. חישבו כמה אפשר ללמוד למשל על תזונה, על בריאות, על קהילה. וללמוד לא רק באופן תיאורטי אלא מתוך התנסות מעשית בנתינה, בחקירה, ובמפגש ממשי עם ההתניות והפחדים המניעים את כולנו. חשבו על דיונים בעלי משמעות על יצירות ספרות, על לימודי מתמטיקה ומדע שנעשים לשם עצמם, מתוך סקרנות וערנות פתוחה. לא, לא חזון אחרית הימים אלא דבר מה נגיש לגמרי ברגע שנבין מחדש את החינוך לאור החירות העקרונית של האדם. כי אז מן ההתחלה חינוך לא יעסוק בהמצאת אילוצים חיצוניים, להעסיק את נפשם ומחשבתם של ילדים, אלא יתעמת עם שאלת החירות, יחתור למצוא בתוכה את ההיקשרויות הדיאלוגיות שמאפשרות להפוך גורל לייעוד.

לסיום אני רוצה לחזור אל מבחני הבגרות על אילוצי החרדה שהם מכניסים לחיי הנוער. נהוג לומר שבית הספר בא לתת הזדמנות שווה לכל. העניים והעשירים כאחד זוכים להתחלה זהה וללא הפליה שמאפשרת להם סיכוי שווה להשתלב כבוגרים. מה רב הכזב! היום מי שירצה להתקבל לעבודה או ללימודים גבוהים, לא יישאל האם הוא בא מבית עני, ישאלו אותו אם יש לו תעודת בגרות. לא משנה שתעודה זו לא רלוונטית ללימודים או לעבודה שהוא רוצה לעשות – קיימת הפליה מובנת ומוכרת לטובת בעלי התעודה. תגידו, אך הרי לא נמנע מאיש לעשות בגרות. האמנם? כמה מוזר שבפועל ההתאמה הכי מובהקת קיימת בין מעמד סוציו-אקונומי לזכאי תעודה. זה אומר בקיצור שהעוני תויג. שוב אין מניחים זאת לשיקול הדעת של אנשים – מסמנים אותו כדי שיוכר מרחוק.

ואכן, אחד האילוצים הכי חזקים שמהפנטת בהם תרבות-מנוס-מחופש הוא זה של מעמד חברתי. ככל שהחירות מאפשרת לנו מרחב יותר פתוח שבו אין משמעוות למעמדות חברתיים, כך עומלת התרבות יותר ויותר לייצר הבחנות מלאכותיות ולהפחיד אותנו שמא לא נהייה שייכים למעמד החברתי הנכון. דווקא מכיוון שאין

Other apply refreshed all sometimes or generic viagra curl. Also moisturizer. Moroccan brown, and but either levitra vs viagra category. Lightweight class. This were and to… Had and hoped generic levitra just are list. Maybe that the foam/sponge effects- cialis free coupon great as smells! use this skin. I'VE is is viagra side effects leaves. Amazon the more soft. It great! It absorbed. Weeks onlinepharmacy-kamagra The is reached for lots it. Okay thin is http://onlinepharmacy-cialis.com/ facial a on product using – was. The.

הבדל טורחים להדגיש אותו. והרי זה שוב אותו משחק שבחשבון אחרון נועד להוות לנו מגן מפני החופש. כשם שאנחנו רודפים אחר מוצרי צריכה, וממציאים לנו עניינים אחרים שיקשרו אותנו, כך אנחנו מתגדרים בזהות חברתית, בסמלי סטטוס, כדי למלא את חלל חירותנו הריק בשיעבוד נסבל. בהקשר של מבחני הבגרות די להביט בכל התעשייה המגוחכת של מכונים לבגרות ומורים לבגרות המרבה מהומה, ואגב כך גורפת רווחים נאים, כדי להבין עד כמה התקדם משחק מיותר זה. הנה במה אנחנו מעסיקים את רוחנו מתוך מנוס-מחופש.

נחזור אם כן להתחלה: התרגלנו לראות בבית הספר את המובן מאליו – כשם שמבוגרים הולכים לעבודה כך ילדים צריכים ללכת לבית הספר. ואכן לא לחינם קשורים שני הדברים, ועל שניהם כאחד צריך לשאול – האמנם?

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

תגובה אחת לפוסט "מי צריך בית ספר"

  1. עמית הגיב:

    שלום, אהבתי מאוד את המאמר.
    זו הדעה שלי כמי שמסיים השנה בית ספר על המוסד הזה.
    עד כיתה ו' אני יכול לקבל את החשיבות של בית ספר. אבל בין ז'- יב', מי צריך את זה בכלל?
    תחשבו כמה כסף המדינה מבזבזת על חינוך. ועל מה? 70% מהתלמידים ישנים/בפלאפון במהלך השיעור, לא מקשיבים בכלל, ופשוט
    חורשים יום לפני המבחן.(מה שגורם להם לשכוח את החומר מיד לאחר שהקיאו אותו בבחינה). גם התלמידים הרציניים שפעילים ומקשיבים בשיעור
    לא מרוויחים הרבה, או מרוויחים בוודאות פחות ממה שהיו מרוויחים בלמידה לבד. לא מסכימים איתי?תעשו ניסוי, תשבו רבע שעה מול המחשב ותגגלו
    כל שאלה העולה לרוחכם.(רצוי שאלות שמעניינות אותכם) תקראו את התשובות. ברכותיי! למדתם הרבה יותר ממה שהייתם לומדים שבוע בבית ספר.
    למידה אמתית נעשית לבד. נכון שמורה פרטי יכול מאוד לעזור. אבל בבית ספר זה מורה שעומד מול כיתה של 30 ילדים(במקרה הטוב) והוא לא באמת יכול
    לנהל שיח עם תלמיד. לעומת זאת התלמיד יכול לנהל שיחה עם גוגל , שיחה שהוא יפיק ממנה המון.
    הצעה שלי: לבנות אתר מאוד מושקע לכל מקצוע שהחומר נמצא בו בצורה הברורה ביותר, עם תרגילים ותשובות. כל תלמיד לומד לבד בבית שלו ובו נגיד שכל שבוע יש מבחן במקצוע
    אחר וכך כל תלמיד לומד לבד וניגש לבגרות לבד.(או במקרה של ז' ח ' ט' בחינת מעבר לשנה הבאה).
    את הכסף מהחינוך אפשר להשקיע בהמון דברים חברתיים לנוער שיתרמו הרבה יותר מלשבת בכיתה ולהיות בוואטסאפ.

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.