מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

אומרים ישנו חינוך

מאת:

שלב ראשון: הבה נניח לצעירים לחיות את חייהם בשלום ובכבוד. בואו לא ננפח להם את המוח והנשמה בכל מיני דרישות חינוכיות, בכל אותה מסכת של צריך וחובה. הם יכולים להסתדר נהדר גם ללא כל זה. בואו נשחרר אותם מתעוקת התסביכים שלנו, מכל אותה שטיפת מוח צדקנית המועברת מעשה מסורת מדור לדור. הרי אנו עצמנו שונאים שעושים לנו את זה. אל לנו להיות קטנוניים, הילדים של היום אינם אשמים בזה שאנו סבלנו בתור ילדים. הבה ניתן להם לחיות את חייהם, לגדול ולפעול באופן שבו הם בוחרים. פשוט ניתן להם לגדול לצדנו בלי להתעסק בהם באופן כל כך כפייתי ואידיאולוגי. זה לא אומר להיות אדיש להם או להזניח אותם. אדרבא, נהיה מעורבים בחייהם מתוך השתתפות של כבוד ואהבה אבל לא יותר מדי, לא באופן כפייתי, לא מתוך תחושת "חובה חינוכית", אלא רק מתוך שותפות אוהדת, כמו שאנו מתעניינים באנשים קרובים שאנו מכבדים את זכותם להיות מה שהם. מתוך תשומת לב ליקרים לנו, אבל לא יותר מזה. הבה לא נעמיס עליהם את  הפחדים הצרכים וההתניות שלנו – פחדינו שלנו מפני "מה יאמרו השכנים", מפני  העתיד, מפני עצמנו, מפני תחושת חובה מעורפלת ומה יקרה "אם לא". נעזוב את כל אותה דמגוגיה של "צריך ללמוד" ושל "מה תהייה כשתהיה גדול" של "החיים הקשים" ושל "אתה תהייה אוסף אשפה". הרי כל הדיבורים הללו הם דיבורים ריקים. הילדים מסתדרים נהדר בלעדינו. הם יגדלו להיות פרחים נהדרים גם אם לא נתאמץ בכלל להצמיח אותם. ובלבד שיזכו למנת הכבוד ותשומת הלב שכל אדם זכאי וזקוק לה מתוקף היותו יצור אנוש. הבה נשחרר את עצמנו מהרעיונות החולניים האלה המכניסים כל כך הרבה חוסר שקט בזיקתנו לצעירים – אותה תחושת תפקיד מלאכותית שחש המבוגר ביחס לילד – כאילו אם לא "ינפח" את הילד יישאר זה בגדר כלי ריק ונבוב. נפרק את כל אותה תפיסת עולם הרואה באחר אובייקט פסיבי, המכתיבה אחריות מזויפת לגורלם של אחרים, העיוורת למקור התנועה הפנימית של אנשים אחרים ולאחריותם שלהם על חייהם. נחזור לאיזה מצב עניינים טבעי, זורם, נעדר כליל את כל אותה תעשייה חינוכית המשרתת בעיקר את הממסד הבוגר. ניתן להם, לצעירים, לחיות את חייהם ולא נתערב אלא מתוך עניין של אמת בהם כבני אדם, כבני שיח, כאהובים, ולא כבנכים אינטלקטואלים – גולמים שמתפקידנו להוציא מהם את הפרפר. הפרפר כבר קיים, הבה לא נתלוש את כנפיו. שיעופף לאן שהוא רוצה לעופף. ואם תאמרו שהתרבות שבה אנו חיים היא קשה ורעה – כזו שאינה מאפשרת לפרפרים לעופף, כי אז יש לומר רק זאת: אם יש ביכולתכם, ואם אהבת אמת אתם אוהבים את ילדיכם, אז לפחות עבורם, לפחות זמן מה, הגנו עליהם מפני ציפורניה הדורסניות של החברה ואפשרו להם לעופף. מי יודע אולי הם יוכלו בעתיד לשנות את המציאות החברתית בדמות מעופם החופשי.

שלב שני:  האהא, כל זה היה יפה וטוב בתרבות יפה וטובה. אך הילד המודרני, כידוע, אינו גדל בג'ונגל. וכשאנו מאפשרים לו לגדול בר לצדנו הוא לא סופג רק ריח בשמים, כוונות טהורות, ורגשות נאצלים. הוא נחשף להרגלי אלימות, צביעות, חוסר כבוד, חוסר שייכות, ניכור, פחד, וכן הלאה. בעיקר הוא נחשף לאינספור מניפולציות ו"מחנכים" אשר בדיוק לא מאפשרים לו לעוף כפרפר. היחיד מסתבר לעולם אינו מבודד אלא תמיד מעוגן בתוך קהילה, בתוך תת תרבות. איננו צריכים להתערב בענייני הצעירים, אך אין לנו ברירה ואנו חייבים להתערב בענייני קהילה שאנו משובצים בה. כאן אפשר לחשוב על שני מודלים.

במודל אחד אנו יוצרים קהילות בלי כל קשר לצעירים. עיקר המאמץ שלנו כאן הוא ליצירת איכות חיים שאולי נעדרת מחיי התרבות המודרנית ובפרט מה שאני מכנה "תרבות ההוויה". במילא הצעירים שותפים וגדלים בתוך קהילה זו.

במודל השני אנו מייצרים סביבה מיוחדת לצעירים. אנו עושים זאת בשל אילוצים של התרבות המודרנית: הצורך לבודד את הילדים מסביבתם הטבעית של הוריהם. למעשה, זהו הצורך להגן עליהם מתרבות המנוכרת אליהם. זהו מעשה מלאכותי שאינו יכול לפתור עצמו מן החשיבה המודעת לעיצוב קהילה בריאה. באופן כלשהו עלינו לנסות לנטרל את ההשפעות השליליות של התרבות על ידי יצירת קהילה מסוג אחר. זהו מאמץ מחושב ומודע. אבל זה לא מאמץ חינוכי. לא מתוך מחשבה על עיצוב הצעיר לקראת בגרותו, אלא מתוך הבנת הפסיכולוגיה של הנוכחים ומציאת הקהילה שמבטיחה איכות חיים גבוהה ביותר לכל המשתתפים בה. מבין הקהילות האפשריות יש כאלה שהן יותר בריאות מאחרות. יצירת קהילה בריאה היא משימה בסיסית של כל קבוצת אנשים הנמצאים ביחד לאורך זמן, בין אם במסגרת עבודה או התיישבות או מועדון כזה או אחר. אין זה מיחד קהילות של צעירים. האם הקהילה האיכותית צריכה להיות דמוקרטית? בעלת מנהיג? האם בכלל יש תשובה אחת לכך? באיזו מידה הדבר קשור לאנשים מסוימים של הקהילה? כל אלה שאלות שמתייחסות אל כל קהילה באשר היא ואל קהילה של צעירים בפרט. ואמנם יש ייחודיות בקהילה של צעירים העושה אותה שונה מקהילות אחרות. בין היתר, נדמה לי שכאן אי אפשר להתעלם מתפקידו של המבוגר כמנהיג, כלומר כגורם מכריע בעיצוב הקהילה. מנהיג לא חייב להיות בעל הסמכות אבל באופן כלשהו הוא נוטל יותר אחריות כלפי הקהילה מאשר כל יחיד אחר. אך שוב אין זו אחריות חינוכית – זו אחריות ליצירת האקלים והמסגרת. אין זו אחריות על חייהם של אחרים אלא על חיי הקהילה.

שלב שלישי: עד כאן נפקד עניינם של החינוך וההוראה. והאמת היא שבנוגע לצעירים היה אפשר לסיים את העניין כאן. חינוך והוראה במידה וצריך אותם אינם קשורים לצעירים יותר משהם קשורים למבוגרים ובכל מקרה אסור שיקבלו את הטעם המוכר של דיכוי ומועקה. הצעירים יכולים להסתדר נהדר ללא כל חינוך או הוראה. שוב ושוב יש לומר – הניחו לצעירים לנפשם, תפסיקו להטריד אותם בכל מיני רעיונות בוסר המעיקים על מצפוניכם. הצעירים יכולים לחיות טוב מאוד ואחרי זה להמשיך טוב מאוד כבוגרים גם ללא שנכנסו אפילו פעם אחת לשיעור מתמטיקה או ללא שקיבלו הטפות מוסר מסוג זה או אחר. נכון, הם זקוקים, כמו כל אחד אחר, לקהילה. הם זקוקים כמו כל אחד אחר לקהילה מכבדת, תומכת, בריאה. אבל הם אינם זקוקים שיחיו את החיים במקומם, שינהלו אותם מבחוץ, שיחנכו ויחייבו אותם ללמוד. כל הדברים הללו רק פוגעים בהם.

ואם כן מה נשאר מן החינוך ומן ההוראה?

החינוך: במידה ויש דבר כזה הנקרא חינוך הרי שמטרתו העיקרית היא העצמת היחיד – שחרורו מן ההתניות, שהוא שונה מהותית מכל חינוך עיצובי. אך תפקיד זה אינו יכול להיות "חובה", אלא רק זכות אפשרית ורק במקרה שנוצרת אותה זיקה של ערבות הדדית שמתוכה עולה וקם הצורך להעיר את האחר כחלק בלתי נפרד מאהבת אדם לרעהו. אין פה שום תעוקה חינוכית. למעשה, כל עוד ירגיש אדם את עצמו מחויב לחינוך – לניפוחו והעמקתו של האחר, הדבר רק יסתיר ממנו את הלב שרק מתוכו אפשרית עזרה אמיתית לשחרורו של האחר. אם יש איזו חובה לאדם שרוצה להגדיר את עצמו כמחנך הרי זו החובה לתהליך פנימי שלו עם עצמו. תהליך ההופך אותו לאדם המסוגל להתחבר באהבה אל ליבותיהם של אחרים. תהליך העושה אותו רגיש לעולם האנושי על ריבוא גווניו, תהליך של הורדת קליפות, של מציאת משמעות בעצם ההוויה, של התמודדות עם פחדים והתניות אישיות. ברוב המקרים אנחנו כמחנכים כל כך רחוקים ממקום זה שרוב ההתערבויות החינוכיות שלנו מזיקות יותר משהן תורמות. רק למי שמבטו מכוון אל המקור האינסופי של אדם אחר, הרואה בו אדון ואחראי על חייו, כלומר המסוגל לאהוב אותו, יש זכות לעזור לו בדחיפתו אל עצמו. העצמה אין פירושה נתינת כוח כמו שממלאים דלק במיכל של מכונית אלא לעזור לאחר לגלות את עצמו וזיקתו לעולם כמחוללים של עוצמה. ויחס זה גם אם קל יותר להגשים אותו ביחסי בוגרים לצעירים שהרי באופן טבעי אולי קל יותר להתמסר ולאהוב צעיר, הרי שלא צריך לאפיין רק את הזיקה לצעיר. זו זיקה של אדם אל אדם באשר הוא.

הוראה: אחרי שעמדנו על טיבעה הממשי של הלמידה והשתחררנו ולמדנו לכבד את תהליך הלמידה כתהליך שמרכזו הוא הלומד, כי אז אפשרית גם ההוראה כאומנות ייחודית ממוקדת נושא מעצימה ומשחררת. מה שאני רואה לנגד עיני הוא "יחידות הוראה" – מסעות למידה מונחות על ידי מורה אשר התנאים להצלחתם שונים מאוד מן התנאים המוכרים היום בבית הספר הציבורי. תהליך הלמידה, וההוראה בעקבות זה, הוא תמיד תהליך יצירתי שאינו עסוק רק בהעברת ידע, אלא בעיקר בהולדת ידע ובאופן ממוקד יותר בהולדת דרכי שיח. תהליך כזה הוא תמיד זכות, לעולם לא חובה. הוא שייך למסכת היצירתית, הבוראת, האומנותית. הוא נובע מן החלק החי ביותר של האדם ונוצר כתוצאה מאחד מסוגי המפגשים החיים ביותר האפשריים לאדם. מורה טוב הוא מורה הרותם את כוח היצירה, הוא מורה משחרר. הוא עוזר ללומד לשחרר יכולת מכלאה, בין אם מדובר בנהיגה, בעשיית מתמטיקה, בלמדנות, בתזונה וכן הלאה. גם כאן אין זה מיחד בשום צורה מפגש מבוגר-צעיר. למידה כזו שייכת למכלול העשיות האנושיות המוגדרות ב"תרבות ההוויה".

Buy cheap Viagra online

חניכה: ואחרי כל זאת יש להוסיף עוד דבר שהוא קטן בהרבה ממה שעושים ממנו והוא חובת המבוגר לצאצאיו. חובה זו ככל שאני יכול לראות מוטלת (ומן הדין שתהיה מוטלת) בעיקר על ההורים. היא קשורה לאותו מעשה מכוון ובלתי מכוון שעושה ההורה הבוגר במטרה לעזור לצאצאיו להשתלב בחברת הבוגרים. בחברות פרימיטיביות לא פעם מדובר על תקופה של חניכה בין מספר חודשים ועד שנתיים בסביבות גיל 13 שמיועדת לסמל ולהכין את הצאצא לחיי הקהילה הבוגרים. לכאורה בתרבות המודרנית נדרש הרבה יותר זמן היות והתרבות היא הרבה יותר מורכבת. ולא כך הוא. החברה המודרנית היא גמישה הרבה יותר ומאפשרת גומחות רבות ומגוונות כל כך עד כי "השתלבות מוצלחת" בחברת המבוגרים היא עניין קשה מאוד להגדרה מצומצמת. למעשה ההכנה הנדרשת להשתלבות בחברת מוסיקאים יכולה להיות שונה מאוד מן ההכנה הנדרשת לחברה של מהנדסי תוכנה, ובכל מקרה האדם הבוגר יכול לחיות בו זמנית גם כאן וגם כאן. אולי התרגום הישיר ביותר הוא הכסף שנותן ההורה לילדו בגיל מבוגר יותר כדי שזה ילמד באוניברסיטה או יכנס למסלול הכשרה אחר. אבל היות ובממוצע בעולם הפוסט-מודרני אדם מחליף כל עשר שנים קרירה הרי שגם כאן כבר לא ברור תפקידו של ההורה.

מה היא, אם כן, עבודתו של צוות המבוגרים במיתר?

  1. קודם כל ליצור סביבה פסיכולוגית ופיסית בריאה שבה לא יותר מדי מפריעים ומתערבים בחיי הצעירים. סביבה שמצד אחד מוגנת מתעוקת החינוך ומדיכוי המבוגרים אך מצד שני מאפשרת מפגשי צעירים-מבוגרים מסוג אחר. בניית קהילה כזו היא לא עניין פשוט. אין לנו הרבה מודלים לחיקוי. זוהי אומנות מורכבת המבקשת לאפשר איכות חיים מקסימלית לפרט מבלי לפגוע בפרט אחר.
  2. בתוך סביבה זו צריך המבוגר לשחרר את הילד – לא להתעסק אתו כל הזמן- לאפשר לו לחיות את חייו ללא מניפולציות מיותרות ולהיפגש עמו בעיקר מתוך עניין אמיתי כשזה נוצר. שזה אומר משהו לגבי המבוגרים במיתר, אלה אנשים שיש להם "כימיה" טבעית עם ילדים, שבאופן טבעי הם נהנים לשהות אתם. לא כדי לחנך אותם, אלא מתוך ידידות אמת הדדית ופורייה. מתוך כייף של ביחד ולא רגע אחד יותר מזה.
  3. ומתוך אהבה זו, מתוך ערבות הדדית זו, וכן מתוך הדאגה הטבעית של מבוגר לילד, של מנהיג לקהילתו נולד גם הצורך "להעצים" את הצעיר. כלומר לעזור לו להשתחרר, לעזור לו להגיע לאוטונומיה, לעצמאות, לתחושת יכולת, לביטחון עצמי, לאהבה עצמית, לאמונה בעצמו וכן הלאה. במיוחד כאשר האחר נמצא במצב מצוקה אבל לא רק. מעשה כזה הוא לא מעשה מלאכותי, הוא לא קשור בתפקיד חינוכי, הוא קשור מתחושת אכפתיות ומאהבה. אין פה שום עקרונות טכניים.
  4. כל זה אומר שהמבוגר במיתר אינו יכול להיות מכוון באופן בלעדי אל הילד. הוא מכוון אל הקהילה כשלם אבל לא אל הילדים ככלל. אין לו חובה חינוכית בגדול ביחס לכלל הילדים. יש לו חובה כמנהיג לאתר יחידים במצוקה ולמצוא דרכים לעזור להם או לעזור להם בעצמו במידת אהבתו אליהם. אבל מחוץ לחובה זו עליו להיות מכוון לטיפוח תרבות ההוויה. כאן נכנס הגורם של העבודה העצמית והפנימית כיחיד וכחלק מקבוצה יוצרת אשר לא רק מתכוננת לחיים עתידיים, אלא מנסה עכשיו למצות באופן העמוק ביותר את תנועת ההבעה. המבוגר המתאים למיתר הוא "חולם", (לא פנטזיונר), אדם אשר מבקש להגשים בחייו את עצמו, המבקש להוליד בעולם, אדם יוצר, אדם יוזם, אדם לומד. ולא מתוך חובה או תפקיד, אלא כחלק בלתי נפרד של עצמיותו. מבוגרים כאלה יוצרים בקהילה איכות חדשה – תנועה. במילא הם מהווים דוגמא אישית, מלבד ההשראה הקהילתית שנוצרת. זה המקום שנכנסים בו ה"מישלחים" ומסעות הלמידה השונים. זה המקום שקהילת מיתר כשלם לא יכולה להסתפק רק בעצמה אלא צריכה להיות מכוונת לעבודה והגשמה קהילתית.
  5. ובעניין "ההכנה של הילד לחיים בוגרים" הרי שלעת עתה מלבד ידיעת קרוא וכתוב ואנגלית אני לא מצליח לעלות על שום דבר אחר שחשוב לאמן בו את הילד לקראת חייו הבוגרים. בוודאי לא בגילאים הצעירים. אולי בסביבות גיל 13 אפשר לעשות שנה של כישורי חיים או משהו בדומה לזה לו היינו יודעים איך לעשות את זה. אני יכול לדמיין שנה כזו הכוללת: עמידות לשטיפות מוח, התמודדות במצבי לחץ, חיבור לגוף ותזונה נכונה, תקשורת פורייה, היכולת להבחין בין רצוני לרצונות של אחרים, היכולת להבחין מתי איני מאושר, או דברים אחרים. בוודאי שאף אחד לא ימות ללא תקופת חניכה זו וברור ששנה כזו היא גם לא תנאי להצלחה או לאושר אבל יתכן שהיא יכולה לעזור בכל הדברים הללו. בכל מקרה נראה לי שזהו בעיקר תפקידם של ההורים, לא של אנשים חיצוניים.
FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.