מאמרים
על אהבה בחינוך
מאת: דני לסרי
האם אפשר לעשות חינוך ללא אהבה? ומצד שני האם אפשר שמחנך יאהב את כל הילדים שהוא אחראי עליהם? ואם אינו אוהב את כולם אז מה דינם של אלה שאינו אוהב? האם אהבה היא מסוג הדברים שאפשר לחייב או אפילו להתאמץ בהם? האם היא לא מסוג המותרות שאם ישנם מה טוב, אבל אם אינם הרי צריך ללמוד להסתדר בלעדיהם? ומצד שני, האם אפשר לוותר עליה כל כך מהר?
ואולי מה שנדרש הוא להעמיק מעט לחקור מה היא אהבה זו, מה נכנס לגדרה ואילו דרגות ואיכויות יש בה. דבר אחד דומה ברור לי. חינוך אינו דבר שנעשה בזרות. אין זה מעשה שעושים באובייקטים אלא יש בו חובת תמיד להמס את העטיפה האובייקטיבית, את הגוף השלישי, כדי לגלות מתחת לו את הגוף השני. כדי לעמוד פנים מול פנים ולא צד כנגד צד. הנה הילדים צועקים ורבים והדבר הראשון שעולה אצלי הוא – "שוב פעם הם!". וה"הם" הזה, שכנגדו מתגבהת חומת ההתנגדות, שהוא פנים ללא פנים, גוף שלישי, בוודאי אינו ממידת החינוך. אני כועס, עסוק בענייני שלי, תשומת הלב שלי מופנית למקום אחר ואיני מצליח לתת תשובה של פנים לקריאה שאני נקרא. הילד – הפרעה. והפרעה בוודאי היא גוף שלישי – לז. ואם אני בוחן טבעה של התנגדותי הרי שהיא קשורה לטבע העיסוק הקמצני שלי שאיני מוכן שיפריעו לי. שמתעקש אני להיות במקום אחד ובמעשה אחד ואוטם עצמי מלבוא בשיח. אני לעצמי ותו לא. איני פנוי-אני עסוק. ויש מובן בו "אני לעצמי" זה הוא סוג של כלא.
ואם כן האם זה לא נכון לומר שאחריותו הבסיסית ביותר של המחנך היא לא להפנות גב, להיות נוכח פנים מול פנים? משמע, ללכת לקראת? להשיב, אבל לא להשיב כדי להיפטר אלא להתייצב נכון כל כמה זמן שיידרש לכך. האא, ומה אם בכל זאת איני פנוי? האם הילדים צריכים להתרגל שאני פנוי להם כל הזמן? והרי בטוח שאיני פנוי ולו רק מכיוון שאין ילד אחד. האם אמירת "לא" היא בהכרח אמירת לא מתנגדת?
מה שבטוח הוא שעלי להיגמל מן התגובה של ה"לז" וזה המובן העיקרי, אולי היחיד, שבו כל חינוך צריך לבוא מן האהבה. הרי שוב אנו מגיעים אל אופני נוכחות בקרב ילדים. לא טוב להפנות את הצד, לדחות
עם גב היד. אלא תמיד לדחות ביד פתוחה עם פנים היד. בנוכחות מלאה. לא להפכו ל"עוד פעם הוא" – אלא תמיד אתה. האם זה אומר שאסור לי לכעוס. לא, אכעס אם יש צורך, ועדיין מתוך כבוד. לא לתת לאותה זרות סיפורית לכבוש את נפשי באיומיה. הרי זו החובה – להלחם בסחף אל הסתמיות. שהוא הסחף שבתוכי אל זרות אני – עסקנות.
ובכן יש גילוי פני אתה ויש נתינה ויש מאמץ זה, שיותר משהוא מאמץ הוא התכוונות ויותר משהוא התכוונות הוא אומץ לעמוד נוכח. לפנות עם הפנים. ועבודת תמיד להמס את הזרות, להימנע מתגובות מכאניות, מלהיות מופעל על ידי עולם הלז. להישאר אוטונומי ולהתעקש על כך. חירותי תלויה בפנייה. עבודת תמיד. כן. ויש ילדים שעבודה זה קשה יותר מכיוון שהם לוחצים על כל מיני נקודות שבי המפעילות אותי כאילו הייתי מכאני וכל ילד כזה הוא הזדמנות עבורי להתחזק ולצאת מכלא אני. ויש ילדים שבאופן טבעי אני נמשך אחריהם ולבי עמם.
ובכל מקרה רק מי שנכנס בשערי האהבה ההדדית יש לו זכות אפשרית להיות מעורב בחיים של מישהו אחר. במקום שבו כבר אין סכנה של הפיכה
ללז. למרות שאולי תמיד היא קיימת.
