מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

הרהורים בקול [1] – נכתב בשנים הראשונות של מיתר

מאת:

  אולי אחת המוטביציות העמוקות ביותר שהציתה בי, בימי בית הספר התיכון, את הרצון להקים בית ספר אחר לכשאגדל הייתה טכסי יום השואה. בשעה שעמדתי בחום יחד עם עוד אלף התלמידים שהמנהל התגאה על מספרם והעמידם שורות שורות להאזין ל”לזכור ולא לשכוח" אמרתי בליבי – כבר שכחתם. אני זוכר חיבור שכתבתי אז ובו ניסיתי להתיחס לשאלה איך קרה שהנאצים עשו את מה שעשו. זר היה לי הרעיון שיש משהו באומה הגרמנית שהוא רע מיסודו.  המסקנה הייתה מאוד ברורה: טכסי השואה קורצו מאותו החומר שגורם לאנשים לאבד את אנושיותם. האשמתי את אותם מתחסדים שראו בגרמנים חיות אדם בשעה שאני ראיתי בעינהם שבנסיבות דומות הם יכלו להחליף אותם.

  כשגדלתי התווספו ליום השואה עוד סיפורים שונים שתויקו בנפשי כמשמרת זכרון. היה הסיפור על הניסוי המפורסם בו נבדק הובא לקבוצה של 10 אנשים שתולים אשר אמרו בכוונה על קוו אחד שהוא ארוך יותר מן השני למרות שהיה ברור שההפך הוא הנכון. הנבדק ה11, ברוב המקרים חזר אחריהם כהד. הרשימה אותי אז, והיום, העובדה שדי היה שאחד מתוך 10 השתולים היה אומר את התשובה הנכונה כדי להפוך את היוצרות. היה הסיפור על ניסוי פסיכולוגי אחר בו נבדקים הובאו למעבדה ונתבקשו לתת מכות חשמל לנבדק סמוי כדי "לנסות סוג חדש של למידה". את הנבדק הסמוי (שהיה מתחזה) הם לא ראו אך הם שמעו את צעקותיו ואלה התגברו ככל שהעלו את הזרם. רובם המשיכו לסובב את החוגה על פי הוראות המדענים בעלי החלוק הלבן גם כשהצעקות היו מחרישי אוזניים ואפילו כשאלו נדמו והסימון בחוגה הראה "סכנת חיים". הם המשיכו מכיוון שהיה שם איש בחלוק לבן, סמכותי מאוד, שאמר להם להמשיך. וישנו גם הסיפור שששמו כמדומני "הגל" המספר על ניסיון שעשה מורה להיסטוריה בשחזרו את התהליך בו הצליח הטלר בשלטון מבלי לספר לתלמידיו שזה העניין, הוא הצליח בדרך זו להרחיק לכת באופן מבהיל ומעורר מחשבה. והיו עוד סיפורים רבים שלא מחמיאים במיוחד למין האנושי.

Buy cheap Viagra online

  זה קל להגיד "לי זה לא יקרה". אבל אם לא אבין למה זה קרה מכתחילה, אם אמשיך לטעון שרק הם מסוגלים לכך ואני אדם מוסרי, מצפוני, מאמין וכן הלאה אין זה אלא מטפשות.

  הסיפור כפי שאני מבין אותו פשוט – אני מאמין שאדם לא יכול לפגוע באדם. אדם אינו יכול לעמוד נוכח אדם ולפגוע בו מתוך כוונה. הנאצים לא הרגו בני אדם, הם הרגו אוביקטים. קדם לרצח ההמוני, להתאכזרות הבלתי אפשרית, המעשה בו הם הפכו את היהודים לאוביקטים – למשהו זר, השייך לעולם הלז – משהו שאין בו חיים אוטנומים, משהו שאין לו תנועה עצמית, ובעיקר למשהו שאינו בן שיח, שלא ניתן לפנות אליו בלשון אתה. משהו זר שגם אם הוא פונה אליך בלשון אתה, גם אם הוא קורא לך, ואין בעולם קריאה גדולה ועמוקה יותר מאשר קריאה זו של אדם לאדם, גם אז, אתה לא נותן לקריאה זו להכנס לליבך. הוא קורא לך בשמו הפרטי, מחפש את עיניך ואתה נשאר אטום. זהו החטא הגדול ביותר של האנושות. כאן נעשה כבר רוב הרצח. מה שמפריד כעת בין זה לבין הרצח המעשי אינו אלא ההתניות, המוסר והקונפורמיות החברתיים. אלה כידוע משתנים לא פעם ובמהירות רבה לכיוון זה או אחר. יום אחד מותר להרוג ערבי, יום אחר מותר להרוג "מוסר ישראל השלמה", וכן הלאה.

  יש המון סיבות להפיכת אדם אחר לאוביקט, יש המון סיבות לחרשות זו נוכח קריאתו של אדם אחר, יש המון סיבות להימנעות זו ממפגש אני אתה. ישנן הדעות הקדומות, הפחד, הצורך להגן, הקונפרמיות, ההשתעבדות לסמכות, המוסריות, כולם תרוצים טובים אבל אף אחד לא משכנע ממש. בהקשר לזה אני רוצה לצטט קטע שכבר ציטטתי מספר פעמים:

"הוויה היא קטגוריה שאי אפשר לצמצמה לאינטרקציה של נורמות חברתיות ומוסריות….אכן מוסריות כפיתית ונוקשה מתעוררת באנשים מסוימים בדיוק כתוצאה מהעדר תחושת קיום. מוסריות נוקשה היא מנגנון פיצוי שבעזרתו משכנע היחיד את עצמו לקבל את האיסורים החיצוניים משום שאין לו כל בטחון בסיסי כי לבחירותיו שלו יש תוקף כלשהו משל עצמן…"[2]

וההוויה כפי שאני מבין אותה היא קריאה והיקראות. עבורי זה קסם הבריאה. פועה, בת ארבעה חודשים וכבר בחודשה הראשון בעולם שמתי לב שהיא יודעת כשפונים אליה והיא נענת כאתה לאתה. החיבור הזה במפגש של עיניים עם עיניים הוא האלכימיה של הנפש, תמצית הבריאה כולה.

  ועכשיו לעניין החופש. החופש מאיים עלינו ובצדק. האפשרות לתת לילדים להסתובב בלי השגחה מעירה בנו את כל החרדות שהתממשו בספר "בעל זבוב". ואכן, בעולם של לזים החופש הוא אסון. בעולם של לזים החופש הוא הפקרות, הוא גסות, הוא אלימות. אבל כל אלה מקורם אינו בחופש עצמו, החופש רק מעצים אותם. עניין זה הוא פשוט – במקום בו אתה מתיר את כל הצווים המוסריים, האיסורים החברתיים, הטאבו, שם אתה מגלה את היחס הממשי של אדם לאדם. אך אני רוצה להפנות את תשומת ליבנו שהחשש שלנו מ"בעל זבוב" הוא חשש מפני אנשים שהפכו ללזים. אנחנו לא מפחדים מילדים תמים, שאנו אוהבים אותם בכל ליבנו בשל זיקת הנוכחות שלהם לעולם, אנו מפחדים שלהם, לילדים הרכים שלנו, יקרה משהו בשל מישהו או משהו שהוא זר לנו, משהו שאנחנו לא מוכנים לפגוש, לא מוכנים לכונן איתו יחס של אני אתה, משהו שאנחנו עצמנו הפכנו אותו לאוביקט – אלה "ההם" שעשויים לפגוע בו. והם ישארו מפחידים כל עוד לא נגלה אותם מחדש כברואי אלוהים השואפים לטוב.

כותב ניל על בית ספרו סמרהיל:

"הצבנו לעצמנו ליצור בית ספר אשר מאפשר לילדים את החופש להיות הם עצמם…נקראנו לא פעם אמיצים, אבל זה לא דרש אומץ. כל מה שזה דרש הוא מה שהיה לנו – אמונה שלמה בילד כטוב, לא כיצור רע…אמונה זו בטוב הילד מעולם לא התבדתה, יותר נכון לאמר שהיא הפכה לאמונה סופית"

אמנם נכון, הילדים מביאים עימם את הלז, הם עשויים להתנהג זה אל זה בזרות, כאוביקטים, ומתוך כך לפגוע זה בזה, אך זרות זו עדיין יש בה הרבה פחות לזיות מן הפרשנות שלנו. הלז שלנו הוא הזר המחריד שאין כל אפשרות לתקשורת עימו, שהוא אטום לחלוטין ומגובה בכל הסיפורים המחרידים שליקטנו במשך חיינו. כל אלה מעמידים חייץ בלתי חדיר ההופך את הזר לאוביקט גמור, קשיח וחסר כל תנועה פנימית. אצל הילדים הרבה יותר פשוט להפוך לז זה בחזרה לאתה נוכח, זורם, בן שיח, אח, חבר. האלימות שקרתה במפגש של לז בלז נעלמת במהרה ונבלעת בתוך הפעילות היצירתית המשותפת.

בגלל זה כל כך חשוב לנו בגישור ששני הילדים יחזרו לדבר זה עם זה. לפעמים זה נראה הקפדה מוזרה, כשאנו מבקשים מן הילדים לפנות זה אל זה בלשון אתה ולא שכל אחד יספר על האחר. אך יש פה קסם שעובד. ברגע שילד מדבר אל ילד אחר, ברגע שהוא נאלץ להקשיב לו כיוון שאלה החוקים של גישור (כל אחד מדבר בתורו), הוא לא יכול שלא להיפגש עם נוכחות של אתה אחר. ומדהים לראות באיזו מהירות, אחרי גישור, שני ילדים ניצים הופכים בחזרה לידידים. זה לא משהו שאנחנו המבוגרים עושים, אנחנו רק שומרים על המסגרת, אלה הילדים המכוונים לטוב, אלה הילדים שאים יודעים עדיין לאטום את ליבם, אלה הילדים שבאופן כלשהו ניזונים מן המפגש הבלתי אמצעי של אתה לאתה.

  אנחנו  חיים לחילופין בין עולם הלז ועולם הנוכחות, בין עולם של הסתר פנים לעולם של מפגש פנים אל פנים. תרבות המבוגרים מכילה אינספור לזים שהילד הנוכח צריך ללמוד להתמודד איתם. זהו מעגל של הפנמה – הלז עובר תהליך בכדי להפוך מחדש למקום ביתי, למקום אינטימי, וככל שהמפגש מבטיח נוכחות מקיפה יותר, כך הוא מציע, במקביל, את האפשרות לזרות עמוקה ואלימה יותר. את הבחירה המקומית של הילד בלז צריך להבין על רקע רחב יותר. האם מעשה הלז הוא חלק מכיוון שבו הילד הופך לזר יותר ויותר לעצמו ולעולם או שהוא נבלע בזרם שבו הילד נוכח ושומר על קשר עם מציאותו?

  אי אפשר להוציא מקרה מתוך הקשרו – אותו לז, אותו מעשה של ניכור ואלימות, כשהותך בזרם החיים, יכול להפוך לעוצמה חדשה של נוכחות המאפשר מפגש חדש ורב נוכחות. אותו פחד מפני הזר, כשאנחנו מוכנים לפגוש אותו, הוא מקור של אור. אך אותו מעשה של לז שנשאר לז וגודר ככזה משום שבודדו אותו, מפני שמנעו פגישה פנים אל פנים, מפני שלא איפשרו את ההזרמה שלו ואת ההבאה שלו בחזרה למקום אפשרי – אנושי, אותו לז שאבד בתוך כותרת החרדה שלו, יהפוך לגרעין לא מעוכל שמניב אלימות. כך קורה לאדם שמרגיש אשם ולומד לראות את מעשהו כדבר זר ממנו הוא מרחיק את פניו, ואשר ממנו הוא מבקש להתנתק, לא רוצה לדבר עימו. אדם כזה אולי לא רוצה בגישור, אך הגישור חיוני לו.

 אמנם, אנחנו לא יכולים לחיות בעולם שכולו אתה. הלז מקיף אותנו מכל עבר,

 אבל יכולה להיות לנו ההתכוונות ואולי גם החוכמה המבינה לאן שואף הלז ולאן שואף האתה, כדי שנוכל לבחור…


[1] במסגרת הדפים להורי מיתר (1996)

[2] "גילוי ההוויה" עמוד 88

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.