מאמרים
ה"מי" וה"מה"
מאת: דני לסרי
הנקודה שאני רוצה להציג כאן היא חמקמקה ויחד עם זאת חשובה מאין כמותה, היא מסבירה מדוע כל כך הרבה דברים שאנו עושים בחינוך יש להם את הטעם התפל המרחיק אנשים בריאים ממנו. היא מסבירה גם כיצד קורה שחושנו לטעם הטוב הולך ונשחק עם שנות העיסוק בחינוך עד כי אנו מפסיקים להבחין בטעם זה. אלה אחרים, שלא מתעסקים בחינוך, שמזהים את טיפוס המורה עוד ממרחק ויודעים להיזהר ממנו.
בעיקר היא מסבירה את האופן התמים שבו כוונותינו הטובות נופלות קורבן לאיזה משהו לא ברור שנותן לנו את המראית כאילו אנו עושים בדיוק את מה שהתכוונו לעשות, בעוד שתחושת הבטן שלנו אומרת שבכלל לא, שלמרות הצורה המזכירה את מה שהתכוונו לעשות, בכל זאת קורה כאן דבר מה אחר. ושוב, עם השנים גם תחושה עמומה זו מתקהה, אנו מרימים כתפינו באוזלת יד, וממשיכים בשגרת יומנו תוך התעלמות מן הצרימה והסתפקות במה שיש.
אולי בכל זאת החידה לא גדולה כל כך.
אני חושב שכל זה קשור למגמה עקרונית ולא מודעת המנחה את רובו של החינוך ומחלחלת כמעט לכל מפגש של מבוגרים וילדים – מגמה זו רואה את תהליך ההתבגרות כתהליך בו לומד האדם להכיר בעצמו כ"מה".
זהו תהליך שצורך זמן ומאמץ, שכן מלכתחילה חווה הילד את עצמו באופן אחר, לא כ"מה" אלא כ"מי".
אותה מציאות של "מה", שאנו בתור מבוגרים רואים כמובנת מאיליה עד שאנו מפסיקים להבחין בה, בשביל הילד כלל לא מובנת והיא ודורשת מאמץ גדול של הבלגה והתכוונות. למעשה, דווקא מאמץ זה שאל תוכו נרתם הילד בתמימות מתון אמונה שלמה שזו הדרך להיות לאדם אמיתי, משמע, למבוגר, הוא שמסתיר מאוחר יותר את אופיו המיוחד של עולם זה.
פריו של מאמץ זה הוא הרציונאליות והריאליות שאנו המבוגרים משתבחים בה כסוג של הישג, משמע, כסוג של בגרות וידיעת אמת. איננו חושדים שהדבר שהגענו אליו הוא אופן מסוים של הוויה תרבותית ודווקא לא טבעי ולא בריא.
אין זה מייחד את החינוך, כמובן, זה חלק מתרבותנו כולה, אבל זה בולט בחינוך מכיוון ששם אין זו מציאות סביבתית הומוגנית ומורגלת לנו, אלא מאבק מתמיד מלא משברים וחריקות שמביאים עמם הילדים בשל העולם האחר שממנו הם באים, שממנו כולנו באים.
מלכתחילה רואה הילד את עצמו בבחינת "מי". כלומר הוא מכיר את עצמו לא כישות, כחומר, ואפילו לא כ"רוח" במובן היישותי, אלא כתנועה של זיקה, כסיפור, כגורל והתרקמות. כך הוא חש כשקוראים בשמו ומתכוונים אליו, וככך הוא חש כאשר הוא מתייחס אל העולם. הוא הנהו מי, גיבור, התרחשות בעלת מוקד רצוני וערכי. בשבילו העולם מדבר, פונה, רב-שיח. והוא משוקע כולו בעולם זה שכולו שיח ואינו מסוגל לדמיין אותו אחר. בשבילו, הכל קורה לו, לא קורה בעלמא, אלא קורה לו, נוגע בו, מתייחס אליו. אליו, משמע, אליו ממש, למי שהוא.
אפשר לקרוא לזה "אגוצנטריות", אבל בכך לא רק שלא תפסנו את עיקר העניין שאליו אני מתכוון אלא המשכנו לעשות מה שאנו עושים תמיד ואשר בשלו פתחתי בכתיבה – הפכנו את ה"מי" ל"מה". לקחנו דבר שהוא פרטי לאינסוף, שהוא בעל אישיות ייחודית, ועטפנו אותו בקליפת אובייקט, מנותקת קרקע. כעת זהו דבר נוח לטיפול – "אגוצנטריות", אך שוב אינו תנועה היסטורית מושרשת בממשות, זהו "מה" סתם – אגוצנטריות.
כן, היום נדרש מאתנו מאמץ מיוחד כדי להבקיע דרך ה"מה" ולחזור לחוויה שהייתה כה מובנת מאיליה בילדותנו. לאחר שעשינו את כל הדרך שבה למדנו להתייחס לעצמנו ולעולם כ"מה" קשה לנו לפעול בכיוון ההפוך. דומה שכיוון הפוך זה מנוגד לכל מה שדרשה רוחנו במשך שנים רבות עת עמלה להיות "מבוגרת". בשבילנו היום זה כמעט כמו ללמוד לדבר בשפה אחרת.
אבל, אני מתעקש, חיוני שנלמד לדבר מחדש בשפה זו. חיוני למען בריאותנו ובריאות העולם.
מלכתחילה רואה הילד את עצמו בבחינת מי, ורק בהדרגה הוא לומד להתייחס לעצמו בבחינת "מה". אין זה טבעי לו כלל. ועליו לתרגל הרבה בשפה שהיא זרה לו לגמרי. בבית הספר, למשל, ילמדו אותו את הקו והנקודה והוא לא יבין בזה שום דבר. בצדק הוא לא יבין. עד שאנחנו בתור מבוגרים לא נצליח לראות עד כמה יש פה לא-להבין, לא נוכן להבין אותו.
ראו את גודל אי הבנתו: הוא לא מבין מדוע אנשים מבוגרים מתעסקים בדבר הזה, מדוע חשוב להם כל כך לקרוא לקווים קווים ולנקודות נקודות ולהקדיש לזה זמן. מה זה, איך זה קשור לחיים, מה עושים עם זה? ובעיקר, למה דווקא עמו הם רוצים לדבר על זה, והרי יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם לפני זה, שבהם הם יכולים להתכוון זה אל זה, לומר זה לזה, אבל מה המשעות שאני אומר למורה קוו והיא מחזירה לי בנקודה, מה המשמעות הטמירה של זה?
הוא משוכנע שזהו משהו שהוא צריך לעשות כל-מאמץ להפנים. הוא משוכנע שזהו הוא שאינו מבין, והוא רואה את אי הבנתו כביטוי למרחק שעליו עוד לעבור עד שיהיה כאחד המבוגרים. בטח, הוא מבין מה זה קו, הנה קו, הוא גם מבין מה זה נקודה, הנה נקודה, אבל הוא לא מבין למה המבוגר צריך לקרוא לזה בשם, להגיד הנה זה קו ישר וזה קו עקום ושיש שלושה סוגים של קווים, ולהגיד את זה לו דווקא. כל זה זר לחלוטין לעולמו. הוא לא מבין מה עושים עם זה, איך פועלים עם זה, את מה זה משרת. הוא היה מבין אם היו אומרים לו להביא כוס מים, את המים שותים, בטח מישהו כאן צמא, זה מובן, אבל מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים כאשר אנחנו מציירים במחברת קו וכותבים מתחת לזה קו ישר, ואחר כך מציירים קו אחר וכותבים מתחת קו עקום.
האמת היא גם רוב המבוגרים לא מבינים מה הם עושים. הם חושבים שהם מבינים, אבל בעצם תחושת ההבנה שלהם היא פשוט התרגלות. הם מתרגלים, לא מבינים, וזה לא אותו הדבר. עכשיו אגלה לכם בפשטות מה באמת עושים, מה זה בעצם העיסוק בקווים והנקודות: זה תרגול ב"מה".
והילד שהחביא והדחיק ודיכא את חוסר הבנתו העקרוני, כיוון שראה בו רק ביטוי לכך שהוא עדיין רק ילד ולכן אינו מבין, נכנס בהדרגה לעולם הזה ונעל אחריו שער אחר שער. כשיהיה מבוגר, רוב החוויה המקורית כבר לא תהייה נגישה לו. יותר מדי שערים הוא נעל בדרך, ואת רוב המפתחות הוא טרח לאבד. משום כך זה יראה לו מובן מאיליו שמתעסקים עם קווים ונקודות, שזה בעצם מה שמשתית את הנדסת המישור. וזה גם מה שהוא יעביר לילדיו שלו באותה מבינה שאינה מבינה מה יש פה לא להבין.
אבל, כאמור, שום דבר כאן אינו מובן מאיליו. ומה שבאמת עומד מאחרי העיסוק בקווים ובנקודות כמו בעצם בכל דבר כמעט שמעסיקים בו את רוח הילד, זה בפשטות תרגול ה"מה". התרגול הזה כולל כל מני דברים, למשל את היכולת לדבר על דברים מחוץ להקשר, מחוץ למתח החיים, מחוץ לעניין ורלוונטיות. בו זמנית זהו תרגול במשמעת, בהתאפקות, ובאי-דיבור. בקפידה רבה יעתיק הילד למחברת את הקווים שציירה המורה על הלוח, יסמן אותם בא' ובב'. זהו תרגול בפורמאליות. מתחת הוא יכתוב את ההגדרה, "נקודה היא ללא ממדים בכלל" "לקו יש רק ממד אחד".
אני לא אומר שלדברים האלה אין טעם. אדרבא, אני אומר שיש להם טעם, אבל טעם שהוא שונה ממה שמיחסים לו בדרך כלל, אני אומר שהתכלית שכל זה משרת בהקשר שזה משרת בו, כוונתו לדחוק את הילד אל תוך חווית המה. זה לא אומר שבהקשר אחר במקום אחר עם אנשים אחרים, לא יכול להיות לזה טעם של הגות ראויה.
Buy cheap Viagra online
תרגול זה בפורמאליות הוא חלק בלתי נפרד מן האופן שבו מתייחסת המורה אל התלמיד. הא כן, זה כבר לא ילד, זה תלמיד. ולהיות תלמיד זה כמו להיות קוו – זה עניין סתמי ובלתי אישי. אמנם המורה עדיין קוראת בשמו, אבל היא לא מתכוונת אליו, הוא יכול לראות שהוא פונה אליו רק בבחינת קיום, תופס מקום, כמו הספרה אפס. מה שחשוב הוא לא הממשות הנוגעת, הפנים אל פנים, אלא המקום שהוא תופס.
הנה כך, מבקשים לתרגל אותו לראות עצמו כ"מה". להרגיל את עצמו לשפה בה הוא מנותק. משהו שאפשר יהיה להניח אותו אחר כך בתוך מחברת, ולדעת שהוא לא יזוז לשום מקום, כי אין לו שום אינטרס לזוז. כמו הקו, הוא יהיה שם תמיד, צייתן, מוכן לכל תזוזה חיצונית, חסר כל תנועה פנימית. עוד מאה שנה תוכל לפתוח את החוברת הזו ולמצוא את אותה תמונת ילד מחייך שמתחתיה כתוב "תלמיד" הוא לא יזדקן לעולם, הילד הזה, הוא לא ילד של אף אחד, הוא נטול היסטוריה, נטול שורשים, נטול רצון. הנה, זה תלמיד, ותמיד יהיה תלמיד. זה אחד ממעשה הפעלולים של המבוגרים, הם מכשפים את הזמן, מקפיאים אותו בנצח. ובצדק מבין הילד שזה מה שמבקשים גם ממנו, שהוא בעצמו יהפוך למין דבר כזה, ל"מה". והוא, מלא אמון, ונכון לרצות, לוקח על עצמו את המשימה במלוא הרצינות והתום הילדים. הוא גם עתיד להצליח בה.
במאמץ רב אמנם, אבל בסופו של דבר הוא ילמד להצביע על עצמו מבחוץ, ולומר "ילד", ולהתכוון לילד סתם. הוא יצליח לראות את עצמו כילד סתם, כלומר כמה שיש עוד שני מליארד ממנו. הוא אחד מביניהם. שוב לא אני הפרטי לאינסוף, לא מי שהוא מוקד ייחודי בתוך עולם רב-סוד, רב-שיח, אלא ילד-אובייקט, ילד-מה. במאמץ רב, אמנם, אבל הוא יצליח בסופו של דבר להתאפק, לא לפרוץ את גדרות השרטוט המדויק שהתווה ה"תלמיד". הוא ילמד לראות את עצמו כיחידה סטטיסטית, דבר מה קלישאי ככל אדם, ואגב כך ישכח את מי שהוא – עולם ומלואו.
אנא, אל תקלו ראש במעלל הזה. כל המלאכה הבית ספרית, ולא רק הבית ספרית, מיועדת להשכיח מאדם את עצמו ולאמן אותו לראות את עצמו בבחינת סתמיות. נדרש לכך מאמץ אדירים. אין זה טבעי לילד. אבל בסוף התהליך שוב לא יהיה שם מישהו, רק משהו. ומה שאני אומר הוא שהחינוך כולו, מינקות ועד בגרות שבוי בתוך המהלך הזה שמכוון לסייע בידי המעלל הזה. כל החינוך כולו, ובלי ששמים לב לכך בכלל, באופן לא מודע, עמוק ויסודי, על צורותיו השונות, משרת בסופו של דבר תכלית פשוטה זו – הפיכת ה"מי" ל"מה".
אין פה כוונה רעה של איש, זהו מנגנון סמוי מן העין הפועל מאחרי הקלעים. הוא לא נגיש לרובנו ומכאן גם אותה הרגשה מוזרה כאילו אנו עושים דבר אחד אבל בעצם קורה דבר אחר. ברמה החיצונית פנינו להעצים את הילד, אבל מבלי משים רכבה כוונתנו על כוונה עמוקה יותר ועד שהדבר הגיע אל הילד, וכתוצאה ממערך שיח שלם הוא מורכב, הוא הפך לעוד דבר שמלמד את הילד להיות "מה". מכיוון שאנו עצמנו שכחנו את ההבדל, ומבחוץ זה נראה אותו הדבר אנו רק נותרים עם תחושה עמומה זו, מרימים את כתפינו בחוסר אונים, וממשיכים בשגרת היום.
מבלי שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על כך, באופן לא מודע, אנחנו, מבוגרים ילדים, התרבות ככלל מבינים את ההתבגרות כתהליך ההפנמה של המה. באופן זה אנו מבלבלים בין בגרות אמיתית שרואה את האחר באופן אמיתי, לבין בגרות ההופכת את האדם לאובייקט בין אובייקטים אחרים, כלומר, מישהו שאינו מסוגל למפגש.
אני קורא לזה "מצע מנותק".
זה פטנט שהמציאה היהדות כנגד שנת שמיטה. כדי שעדיין אפשר יהיה לאכול מפרי העץ – לגדל אותו על מצע מנותק, כלומר מעין עציץ, מנותק מן האדמה, לא חלק מן האדמה הרחבה, מן המציאות. וכך גם אנו נוהגים כלפי ילדנו (ועצמנו כמובן) כמו בשנת שמיטה, בכוונה רבה מבקשים שיאסוף בחזרה את שורשיו מתוך המציאות, שילמד לקטוע אותם מן ההיסטוריה והגורל והייעוד והחיים הממשיים הרוחשים סביבו, ויראה עצמו כדבר מה נייד, מנותק, לא קשור, המסוגל לעבור בקלות מחברת ילדים אחת לאחרת, מכיתה לכיתה, מנושא לנושא. סתם כך, ללא סיבה. את כל המעלל המדהים הזה הוא יוכל לבצע ברגע שישלים את תהליך הפיכתו ל"מה". באותו רגע שלא יישאר לו שום שורש אל תוך הממשות, או אז יהיה מצע מנותק עביר לכל דבר – יחידת-מה, אובייקט-אדם.
ואפילו כל זה נעשה ברוח טובה, כביכול מסיבות אנושיות, ומתוך אהבה, וביד רכה, כביכול למען הילד שיגדל ויחכם, עדיין התוצאה קשה. מבקשים להפוך את הילד להישג, אל נא נתבלבל בהקשר הזה, הילד בתור מי שהוא אינו מעניין איש, לא בשבילו רוצים שיהיו לו הישגים, מראש לא מכירים בו כמי שמסוגל להיות בעל קניין, בעלי קניין הם בדרך כלל מישהואים. לא, הוא אמור להיות ההישג, ההישג ותו לא, לא רוצים שיהיה לו הישגים, רוצים להפוך אותו להישג. משהו שדומה יותר, אם כבר, לכך שהוא יהיה בבעלות ההישג. (וזה אפשרי משום שההישג עצמו הוא בבעלות אישיות חשובה זו או אחרת. אותה אישיות שתנפנף בהישגים אלה ותגיד – הנה ראה מה הצלחתי לעשות, כמה גדלו ההישגים אצלי.)
באלף דרכים מרגילים אותו לשאול את השאלה "מה אני". אפילו שאלה תמימה כמו מה אתה תהיה כשתהיה גדול נשאלת כך. לא שואלים מי אתה תהייה. שואלים מה, וזה רק דבר אחד פעוט בכל המערך שנועד להשכיח מן הילד את גורלו האישי, את זיקתו לגורל זה, את מידתו כנגד גורל זה, את עמידתו כיחיד. בוקר אחד הוא יתעורר ובלי להרגיש בכלל בהבדל יגיד "אני" אבל יתכוון למשהו אחר, לא כתשובה לשאלה מי אני אלא כתשובה לשאלה מה אני.
ואילו את השאלה "מי אני" כבר או עדיין לא יודעים לשאול ולא יודעים להקשיב לה כשהיא נשאלת באפס מילים.
לכן, אני כה מהסס ומתבלבל בבואי להביא דבר מה חדש לבית ספר או בהקנותי חוכמה חדשה להורים. אני יודע, שבלי לשים לב, כל זה ישרת בסופו של דבר את התכלית המרכזית הזו של הפיכת מי למה. גם אם מדובר בשיעור שכולו רגש ולמידה הדדית, יהיה זה שיעור בהיסטוריה או אומנות, ואפילו הוא מובא על ידי אנשים מעוררי השראה ועם כוונתו טובות, בסופו של דבר, בתוך הקונטקסט הבית ספרי (אבל לא רק), זה הופך לחומר הגלם שבו הילד לומד לזהות את מיקומו, מתמלא בדעת שדרכה הוא יוכל לזהות את עצמו כ"מה".
זה אפילו כבר לא קשור למשהו שעושים לו, לילד, הוא עצמו כבר יעכל את הדעת שמגיעה אליו, ידע להשתמש בה בעיקר לצורך זה, שתמלאו ב"מה", שתעשה אותו מוצק. זה קורה כבר אוטומטית. מספרים לו על מצדה ומיד מעוכל החומר אל תוך המשחק, בונה אותו אל תוך ה"מה" שלו ההולך ומתגבש. הנה הוא: תלמיד-יודע-מצדה. גם אם אלה דברים נפלאים מצד עצמם, רוח הדברים נלקחת שבי על ידי המגמה העקרונית, ובלי שאיש שם לב לכך הם הופכים לעוד חומר-בונה-מה. אפילו בדבר כמו שיעור אומנות מלמדים אותו, בסופו של דבר, לקרוא לדברים בשם, לפעול בטכניקות שאמורות לתרגל אותו כ"אומן", "לתת לו את הכלים שצריך שיהיה לאדם", "לטעון אותו בכישורים לבן-תרבות". ובאופן כלל "כתלמיד שצריך להיות מלא גם בהיבט של אומנות" כדי "שיהיה גם איש רוח" וכן הלאה. הכל מה ומה ומה.
ובסופו של דבר מצטברים כל ה"מה" הללו למגמה עקרונית המלמדת אותו לראות את עצמו כאדם סתם. כיחידה סטטיסטית, דבר מה שהעולם אינו פונה אליו והוא לא מסוגל לפנות אליו. דבר מה שהפחד בו קשור היטב על ידי סיבות ותוצאות. שאין הוא מפרה את העולם והעולם אינו מפרה אותו. באופן זה הופך תהליך ההתבגרות לתהליך הניתוק של האדם מין המי שלו. להיות מבוגר זה להיות הרצינות הלא אישית, מרכיב במשחק הכוחות הפוליטי, אזרח, עוד אחד, לא עוד מישהו, עוד משהו.
בעוד שכל תכליתו של החינוך צריכה הייתה להיות הפוכה – לחנך למי.
לחנך לעמידה מוסרית, לאתגר את עמידתו של האדם כיחיד, לאפשר לו לפגוש מבפנים את מי שהוא ולהעמיד בפניו את תביעת החים לפוריות, לשייכות. הנה דבר זה צריך להיאמר – החיים שונאים מצע מנותק, כל תכליתם יונק מציווי זה של פריון. הם רוצים שהאדם יהיה שייך למציאות, שאדרבא ישלח שורשים, יתנחל בתוכה, יהיה חלק ממנה כי רק בתור שכזה, בהסכימו להיות מי שהוא, באחריות, יש משמעות לקיומו. רק בתור מישהו הוא מפרה את העולם, מוסיף לו מגוונו האישי. בתור מה, מצע מנותק, הוא נשאר עקר, ועתיד לסתום אותו, לחנוק את החיים שבו. ואמנם יש גם הצדקה לאיכות סטטית, ובכל זאת ההצדקה אמורה לשרת את האיכות הדינמית ולא להפך.
אנא, מה שאני אומר כאן אינו מכוון לחינוך אינדיבידואליסטי. חינוך אינדיוודולאיסטי הוא פעמים רבות חינוך לבידוד. אינו שונה מכל חינוך ל"מה". לא על כך אני מדבר. חינוך למי הוא חינוך שתומך באפשרות לעשות את המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. הוא מדבר על האפשרות להתנחל בתוך המציאות, לשלוח שורשים לתוכה, להיות חלק ממנה, לא כמו גלגל במכונה או יחיד בהמון אלא כמי שמרגיש מישהו בתוך משפחה, חמולה, קהילה, עם. לא בתור מה שהוא אלא בתור מי-שהוא.
והנה על דבר זה, חינוך אדם, אדם ממש משמע כמי, כייעוד, כסוכן מוסרי, על זה יודעים מעט מאוד.
