מאמרים
קבוצה לומדת
מאת: דני לסרי
קבוצה נפגשת וכמו מעצמה ובעל כורחה מתחילה עבודת אלילים.
ללא שאף אחד התכוון לכך, מתחילים להיווצר זרמים, נטיות, כוחות מושכים ומעצבים. דקים אבל בעלי השפעה. ומתחילים להכתיב, להיות חזקים יותר, מן האופן האחר, היצירתי, האישי, החופשי. תבניות של דפוסים מתחילות מיד להשתלט. הרבה מזה קשור בחוסר האמונה של אדם בעצמו, בכוחו לשמור על חירותו ולהביא טוב. זה סוג של ייאוש.
אפילו ללא כל שיפוטיות, אדם מחפש את הדומים לו, מחפש להתחזק, מהנהן לדברי אנשים מסוימים, מזדהה, שואל את עצמו אם אמר את הדברים הנכונים, מוצא בעצמו תגובות אוטומטיות לדברי אחרים, מחפש את מקומו ביחס לאחרים, למי הוא שייך, למי לא, ומוצא את עצמו נוקט עמדה שהיא לא רק מי שהוא, אלא היא חלק מן ההתמקמות החברתית.
ה"הסתדרות" הזו, שהיא ללא ספק חלק מן הצורך להבין מה קורה, לא לעשות טעויות, לקרוא את השטח, גם מתחילה להזיז את הזרמים התת קרקעיים האלה, שבתורם מהווים כוחות חזקים המשפיעים על כולם. דפוסים יוצאים לדרך, תופסים את רסן המנהיגות. אפילו לא דפוסים של אדם מסוים, דפוסים קבוצתיים, הניזונים מן הנטייה לסכם אנשים אחרים, שהיא גם הנטייה לצבור ביטחון ולמצוא מקום נוח. זה רק הרגל לקרוא את המפה החברתית, אבל אגב כך הוא גם נותן כוח לאותן חלוקות וחלוקות משנה בין אנשים מן הסוג הזה או האחר, וממילא מניע תהליכי התגדרות.
אכן מפגש קבוצתי, בעל כורחו הופך לזירה של התרחשות חברתית.
זה אומר, שזה לא רק מפגש בין אנשים אלא גם מפגש בין תרבויות, בין כוחות, בין נטיות. ומיד מן ההתחלה הן מתחילות להסתער זו על זו, מגמת הנחמדות כנגד מגמת הכנות, מגמת הנינוחות כנגד מגמת הדריכות, מגמת ה"בוא נזרום" לבין מגמת "הבה נהייה רציניים", מגמת ה"מה זה כל הבלבול מוח הזה", כנגד מגמת "איזו הזדמנות!" מגמת ה"לב" כנגד מגמת ה"ראש", מגמת ה"חיפוש והחקירה" כנגד מגמת "הבה פשוט נהייה", מגמת ה"אינדיווידואליים" כנגד מגמת ה"חברתיים". אף אחת מן המגמות הללו לא שייכת באמת לאף אחד מסוים. אבל כל אחד, מתוך חוסר בטחונו, מנסה להיאחז באיזשהו זרם, ולהרגיש על הגל, וכך גם להבין מה קורה, ליצור סיפור קוהרנטי שמסדר לו את הדברים ומאפשר לו ולהיות בצד הנכון.
אף אחד לא עושה את זה בכוונה ובמודעות. ולכאורה זה הרבה יותר חזק מאתנו. הקבוצה פה, והכוחות הקבוצתיים, נראה שלקחו את העניינים לידיים והם הקובעים.
זה לא חייב להיות כך.
אמנם אי אפשר שתהייה קבוצה שלא תהייה גם זירה של התרחשויות חברתיות, כר לכל הכוחות הללו לבוא לידי ביטוי, לצבור תנופה להנחיל עצמן. אי אפשר בלי זה, אבל קבוצה לומדת חייבת גם ללמוד משהו שמעבר לזה.
קודם כל לדעת שיש משהו שמעבר לזה.
ואחר כך ללמוד את המקום שלא רק משתעבד לכוחות הללו, אלא גם מסוגל להפוך אותם לכוחות התומכים בחירות.
שזה אומר שהאדם כיחיד לומד להמיר את הכוחות הללו לחירות ועוצמה אישית. וזה אומר שהקבוצה עצמה הופכת להיות מלבד זירה של התרחשויות חברתיות גם עוד משהו: מקום לומד.
אלה שתי שכבות היושבות זו על זו: הקבוצה כזירה של כוחות חברתיים, המושכים ודוחפים, והקבוצה כמרחב לומד.
להתייחס אל הקבוצה כמרחב לומד זה אומר שמשהו קורה בקבוצה אשר מאפשר לסוג אחר לגמרי של כוחות לצוץ: כוחות יצירה. משהו מתחיל לזוז שהוא אחר, מקורי, לא צפוי. מתחילה להיווצר חוכמה שבכוחה לתמוך בבריאות של כל אחד.
חזרה
אני חושב שהאפשרות הזו קשורה הרבה לאמונה באדם. הרבה פעמים הכוחות החברתיים הופכים להיות חזות הכל כי אנו מיואשים מן היכולת להיות משהו עם אחרים מלבד מערכת של לחצים. הייאוש הזה הוא לא מקרי והוא חלק מן המנגנון שבו אנו מוסרים את האנרגיה שלנו לדפוסים. הייתי אומר שזה משהו שאולפנו והותננו לעשות. השימוש במילה "עבודת אלילים" בא לציין את העובדה שהדפוסים האלה מתקיימים לא סתם. "אליל" פירושו דפוס, ועבודת אלילים היא אותה הזנה שאנו מזינים את הדפוסים הללו מתוך שכחה, ייאוש, חוסר אמונה בדבר האחר, אותו אנו מסוגלים להרגיש בחדרי לבנו אך ממאנים להמליך בחיינו הממשיים.
אני לא מדבר על אמונה תיאורטית, אני מדבר על נאמנות עמוקה של אדם לעצמו: היכולת
Buy cheap Viagra online
la Maintenant.
להיות בקבוצה, לחוש את כל הכוחות הללו המשפיעים ומבקשים לכבוש את נפשו, ויחד עם זאת למצוא את נקודת החירות היסודית שלו. הוא חוזר להיות אדם. עדין בהתייחסותו לעצמו ולאחרים. מאמין אמונה גדולה בקדושתו של כל אדם. לא, אין זו בהכרח מן קדושה קודרנית, אלא פתיעה וחדווה לנוכח הממשות הזו שלו, של האחרים, של המפגש. וצחוק רך לעצם המחשבה שהוא התפתה לחשוב אחרת.
אני חושב שנביטת האמונה קשורה הרבה לזה שלא ממתינים לאחרים. לא מחכים לראות איך הם עושים כדי לקבל אישור, אלא מעין: "רגע, זה אני כאן, זה החיים שלי, אני לא צריך לשאול רשות מאף אחד." ולגלות את המעיין הזה שלא נצרך לאף אחד, שבמובן עמוק לא אכפת לו מאף אחד, ואשר משום כך גם מסוגל למצוא מחדש את הרצון לעשות טוב.
אפשר, אם רוצים, לקרוא לזה "להיות אף אחד": להאמין, להכיר, לדעת שיש משהו שאותו לא ניתן לסכם, שיש משהו שנקרא להיות "הוא עצמו" אשר אינו תלוי באף אחד, ואינו להיות "משהו". ועם זאת יש לו מקום בעולם, הוא שייך לעולם והעולם שייך לו. איזו שמחה!
ואם כן, אלה שני רבדים: הקבוצה כזירה של כוחות חברתיים, והקבוצה כמקום של למידה. יש הרבה יופי בלימוד משותף, הוא מעצים את הלימוד האישי, מאפשר ללימוד האישי לגשש את דרכו, לבטא את עצמו, לבדוק את עצמו, לקבל משוב להיזון מדברים חדשים, לפרוץ את גבולות עצמו.
זה אומר הרבה פעמים ללמוד להיות ער לכוחות החברתיים האלה המבקשים לשעבד אותנו והפועלים בכל אחד:
לא להזין אותם ולא לתת להם להכתיב את התנהגותנו כשאנו מגיבים אותם,
אבל גם לא לדכא אותם ולנסות למחוק אותם,
פשוט להקשיב ולהשהות את התגובה.
להשהות מתוך הקשבה, ומתוך אמונה שישנו דבר אחר. זה סוג של קשיבות פתוחה, מאמינה, סומכת.
לא "סומכת על האנשים", כי כשאומרים אנשים הרבה פעמים אומרים "דפוסים". ובאמת אין מה לסמוך על "אנשים". מוטב שאדם יסמוך על עצמו, ואגב כך ייתן אמון באותה תנועה יוצרת, רחבה, שנמצאת שם תמיד גדולה יותר, עלומה יותר, ממה שמסוגלים לסכם. תנועה שהיא לא מקרית.
לא מקרית: מה שקורה צריך לקרות. הוא רוצה להגיד דבר מה. ובכוחי ללמוד אותו וממנו.
זה ה"מוד" הלימודי שאני מאחל לקבוצת הלימוד שלנו. זה די קריטי למען האמת כיוון שהרבה מן הלימוד שלנו יקרה בתוך המעגל הקבוצתי כחלק מתהליך המשוב בעקבות התרגילים השונים.
כדי שאכן לימוד כזה יישא פירות כדאי שהקבוצה תהייה המקום הזה שבו אפשר לטעות ולגשש ולהתנסות ולחקור ולתת לכוח היוצר לפעול.
קבוצה לומדת: "לא שזה לימוד קבוצתי" אלא זה לימוד אישי, (לימוד הוא תמיד אישי) בתוך קבוצה. על פי רוב אנו רגילים ללמוד לבד, והקבוצה לכל היותר מפריעה. להגיד "קבוצה לומדת" פירושו להגיד קבוצה שהיא קרקע פורייה ללימוד של כל אחד. זה תלוי בכל אחד, בנכונות שלו להפוך את המקום הזה להזדמנות בשבילו ללמוד, אבל זה גם תלוי באווירה הקבוצתית שהיא פועל של השחרור ההדדי וחלק מהתכונות משותפת אותה אני מנסה להאיר בדברים אלה.
ואני רוצה להזכיר לבסוף שללימוד הזה יש תכלית. זה אמנם מסע אל הלא נודע, אבל ליבנו המחפש פתרון, מאיר בו כלפיד. בשבילי הרי זו האפשרות לגדל מחשבת חינוך חדשה ובעקבות זה גם מעשה חינוך חדש.
כי הילדים, שהם זרם מתמיד של יצירתיות, באים לעולם ופוגשים על פי רוב חינוך עיוור, דורסני, המצמיד אותם לקרקע האפורה של קיום ללא השראה, ללא חדווה, ללא תקווה. חינוך שעיקרו אילופם לשרת דפוסים שרבים מהם מן הראוי לשנות, ובעיקר את נטייתם המצמיתה. זה סבל אמיתי – מותם של החיים בעודם חיים, השחתה בבלי דעת, וכל כך כואב לכל מי שמעורב בתהליך. ומה שיכול כל אדם לעשות ממקומו כדי לחבור למגמה שיש בה יותר מקום לאדם, ויותר אנושיות לעולם, הרי זה מבורך.
ובעקבות שיחה עם אורי בן-דוד שקרא את הכתוב: מה שקראתי לו "קבוצת לימוד" אסור שיבלבל אותנו ברצינותו הכבדה. ישנה תשתית הקודמת לכל לימוד והלימוד הזה הוא לפיכך כמעט סוג של חזרה בתשובה: חזרה לאותו מקום פשוט, יסודי, שמלפני עבודת האלילים. שמתקיים אולי מלכתחילה כדיאלוג הקודם לכל דיאלוג.
