האקדמיה הדיאלוגית

בעקבות מפגש שני של הסדנא חיים בלתי רגילים

מאת: דני לסרי

1. כל הסדנא על ששת מפגשיה, בצד היותה גישוש בעקבות התוכן, היא גם גישוש אחרי הצורה שבה אנו לומדים, נפגשים ונערכים כקבוצה. הגישוש הזה הוא מבורך בעיניי. למרות שהוא מסתכן בהליכה לאיבוד, הנכונות לגשש, היא כבר ממד של התפתחות.
2. ונדמה לי שמה שעלה הכי חזק – ועוד לפני שבכלל נכנסנו לשאלת הדרך שבה הופכים זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות – האם בכלל מותר. וזה עלה מכמה כיוונים אבל אני חושב שהכיוונים השונים מתנקזים בעיקר לשאלת היחיד מול החברה. דוד מציע לחזור לממד התינוקי, הפראי, הלא מבוית, ומיד עולה הבהלה, הספק – אם כולם יהיו פראי אדם – איזו מן חברה תהייה כאן?
3. וגם: ואפילו הייתי מסכים לעצמי להיות פרא אדם בלי לדאוג יותר מדי לחברה – כיצד אתמודד עם האשמה? כיצד אתמודד עם הניתוק שעשוי להיות גורלי? אכן שאלת היסוד של היחיד אשר מוכן (או לא) לשלם את המחיר כדי להיות שייך (כדי להיות מאושר הוא זקוק לאישור).
4. ואני חושב שגם כשמנסחים את
   

   Buy cheap Viagra online

   שאלת המותר באופנים רציונאליים, באמת השורש שלה הוא עמוק יותר, וכל תשובה שלא תיגע ברמות היותר עמוקות, גם לא תשביע. לכן, אני מציע לגעת ישירות במקורות החיוניים של השאלה הזו – האם מותר לי להיות אני, פשוט, תינוקי, האם מותר לי לחיות את חיי באופן בלתי רגיל? אנא, נסו לחוש את האיכות האנרגטית של השאלה הזו, מהיכן היא באה, מה היא בעצם, וממי או ממה היא מבקשת אישור.

5. ברקע שני עניינים נוספים שהם אחד. הראשון: דוד מביא בעצם נוכחותו דוגמא לאדם שמיוחדותו ברורה ונוגעת. הוא פורץ גבולות. אבל כמו שהוא אומר בעצמו כל המעריץ הופך את הנערץ לעריץ. והחיפוש הזה אחר המודל שבקיומו ירשה גם לי, הוא בעצם עוד מהלך של התמכרות – עבודה זרה, עבודת אלילים. ולכאורה, כל מה שאני מבקש בחיפוש אחר ה"מודל" (גורו, מורה, אדם חכם) הוא משהו שיתיר גם לי להיות אני. אבל! כל מהלך של השוואה תמיד יוכיח את ההפך: שלי בתור יחיד, בתור עצמי, אסור להיות. כל אקט של השוואה גם אם הוא תמים לחלוטין לכאורה, בעצם ממשיך לפרנס את אותו מקום השב ומוכיח שאין לי מקום. לכן, התנועה הרדיקלית שאני מדבר עליה, לא נמצאת בהשוואה (או בבקשת רשות) אלא בגמילה משניהם.
6. השני: ההבחנה בין מיוחדות לבין ייחודיות – מושגים המזכירים זה את זה, אבל בעצם שונים מאוד. להיות מיוחד זה הצד השני של הנורמאליות – זה להיות אותו דבר כמו כולם (מוגן, בטוח, בקונצנזוס) – אבל אחר. להיות ייחודי, זה להיות אני. לא מוחצן, לא יוצא דופן, אלא יצור מרגיש, שחי מתוך מרכזו היוצר. מה שקראתי לו גם ה"לבד". הכותרת "חיים בלתי רגילים", אם כן, היא הזמנה לחיות את חיי ללא השוואה. זה הכול.
7. יש משהו מופרך וסותר בעצם בקשת הרשות להיות אני. מי אמור לאשר אותי? ובכל זאת יש משהו כל כך מפתה בדיוק בתנועה זו. וזו מלכודת גדולה שהרבה פעמים הופכת את אותו מהלך רדיקלי שאני תמיד רחוק כפסע ממנו, לרחוק מרחק של שנות גלות רבות.
8. ולבסוף רוצה להציע: שאלת היחיד מול החברה היא אחת הטראומות הגדולות של ההתבגרות. דוד מדבר על כך שהמציאות תוקפת אותו בגלי זעם, אני מאמין שעיקר גלי הזעם קשורים למציאות החברתית. משום מה לא השכלנו כתרבות, כחברה, ליצור קהילה תומכת ייחוד. היחיד והחברה כמעט בהגדרה נתפסים כסותרים זה את זה, והחינוך מובן על פי רוב כתהליך שבו מוכנע היחיד לטובת החברה. אנחנו מבויתים ומאולפים ברמות עמוקות מאוד. אבל ייתכן שהשורש של כל זה הוא בבלבול, אמנם לא בלבול מקרי, אבל בכל זאת בלבול: האמונה שקיים רק סוג אחד של שייכות – היא השייכות הסימביוטית, והברירה הנותרת לאדם, לפיכך, זה או להיות שייך באופן סימביוטי (שזה מודל החברה השכיח), או לוותר על שייכות מכל וכל – שזה באמת באמת דבר לא אפשרי. את האפשרות השלישית הזו – שייכות דיאלוגית, מעט מכירים, ובכל זאת היא האופק של הבגרות (ובתקווה רבה גם של התרבות).
9. הנה, זה הדבר שחוויתי בסוף המפגש ומחדש, אני קורא לזה "תלת ממדיות", ונעזר כאן במשל – ממד העומק בתפיסה החזותית. האפשרות הזו של שייכות דיאלוגית המושתתת על הקשבה נוכחת, מאותגרת מן האחרות של האחר, ומסוגלת להפוך מה שנחווה כהפרעה להפריה, קשורה הרבה לאמונה שלנו באפשרותה.
10. הנה כי כן, אנו מתעכבים בפתחה של שאלת ה"איך" – איך הופכים זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות – מהססים להיכנס לארץ המובטחת, כי חשוב לנו לברר קודם האם בכלל מותר לנו (וכמה זה יעלה לנו).
11. ובכן, האם מותר?