מאמרים
בעקבות מפגש שלישי של הסדנא חיים בלתי רגילים
מאת: דני לסרי
1. אני רוצה לחזור אל מה שכבר אמרתי וכתבתי: לחיות באופן בלתי רגיל זה לא לחיות חיים של מישהו אחר – חיים זרים, מוערכים, ראויים, ניתנים להצגה, "מוצלחים", גרנדיוזים – זו תהייה עבודה זרה – אלא דווקא להסכים לחיות את החיים שלי, את מה ששייך אלי, את האופן שלי להיות בבית, מרגיש, אני, אינטימי.
2. ובאופן יותר ספציפי, מברך אותנו שאי-הנוחות תהיה מצע פורה לחיפוש אחר תשובה אישית שרק כל אחד לעצמו יוכל לנסח ולקבל. אי אפשר ש"חומר" הלימוד יהיה התוכן שאותו רוצה להעביר דוד. למידה היא תהליך יצירת משמעות שצומח מנכונות לפגוש את מה שעולה במובן הרחב. לעולם זה לא ה"תוכן" שהוא הדבר שצריך או אפשר ללמוד, אלא רק הסיטואציה של המפגש (שהתוכן הוא רק מרכיב אחד שלה) שמניעה את מאבק היציאה לאור. ולפעמים כשה"מורה" אקטיבי מדי או יודע מדי הוא נוסך פסיביות שהיא לכשעצמה שקר של עבודה זרה.
3. אז מה היה לנו כאן. אומר דוד שלוקח לו דקה וחצי מאז שאדם שמולו פגע בו עד שהוא שב להיות נקי מטינה. חופשי להיות הוא. איך הוא עושה את זה? מה הסוד שלו? שמא פשוט לא אכפת לו מן האדם שמולו? אולי הוא "אדיש" או יש לו עור של פיל וממילא לא נוגע בו? איך אפשר שזה יקרה בלי לדכא רגשות, בלי להתעופף לאיזה רציונליזציה, או ניתוק, או כל נתיב מוכר אחר של בריחה?
4. אני מאמין לדוד, ואפילו לא הייתי מאמין לו, הייתי מאמין לאפשרות. ועצם האמונה באפשרות הבלתי רגילה הזו – לא לשמור טינה – עצם היכולת להקשיב ולהתעכב עליה, כבר היא שער, כבר יש בה מממשות של הגשמה. תחשבו על זה: מישהו פוגע בכם ואחרי דקה וחצי שוב אין לכם שום דבר נגדו, אפילו לא קמצוץ של טעינות, אפילו לא שארית של לשון הרע אותה תפלטו בשיחת אגב – כלום.
5. ונדמה, שגם אם זה אפשרי, זה בטח עניין שדורש שנים רבות של עבודה והתכוונות, איזו צדיקות מיוחדת, לב טהור במיוחד. ועל כך יש לי לומר את מה שכבר אמרתי – תמיד האפשרות הזו, נמצאת מרחק כפסע של הגשמה מלאה – זה פשוט, זה בפשטות.
6. אבל אז אנחנו מתחילים להסתבך – כי אנחנו מחפשים את העבודה הזו בעולם ניהול היחסים, בתקשורת מקרבת, בכל מיני כלים שלמדנו במשך השנים: איך להקשיב, איך לרכך, איך להבין, איך להזרים – בקיצור איך לנהל מערכת יחסים. למשל לרכוש את המיומנות מתי להתנתק ומתי להתקרב, מתי להבליג ומתי דווקא לבטא, מתי לוותר ומתי להתעקש. אבל כל זה, לא רלוונטי, במובן מסוים. הוא משאיר אותנו בעולם הדרמה. הוא שואב את תשומת לבנו למקום הלא נכון. אמנם ברמות מסוימות ניהול יחסים בהחלט נראה כעובד, אבל דווקא עובדה זו מוליכה שולל – זה כמו להתקרב מאוד למקום שתהום עמוקה חוצה בינו לבינינו – אמנם התקרבנו, ובכל זאת המקום נותר בלתי נגיש כאשר היה. הכיוון הוא אחר.
7. בניסוח אחר: האפשרות הזו שמישהו ייתן לי כוס של רעל, ושאני לא אשתה ממנה, לא קשורה במיומנות של ניהול יחסים. את תשומת הלב יש להפנות למקום אחר. וזו התפנית הרדיקלית, המעוררת, המביאה גאולה.
8. והדבר מבלבל. כי אותו מישהו בדרך כלל אינו אויב אלא דווקא הקרוב ביותר, בן זוג, הורה, ילד, והוא עושה זאת בוודאי ללא כוונה רעה, ועצם המחשבה שמדובר בכוס רעל כבר היא מזעזעת דיה – ומה אני אמור לעשות עם זה? לבלוע בשקט ולהעמיד פנים שהכול טוב? לזרוק ולהסתכן במריבה, בניתוק, בעוד דרמה של אוהב-לא-אוהב? אבל כאמור כל המישור הזה לא רלוונטי – ישנו כיוון אחר שנראה כתהליך של פרידה, כסוג של לבד, אבל מתגלה לפתע כחיבור היותר עמוק לאחר. כמו שאומר דוד, רק כשאני מבין שאין לי כלום, יש לי את כולם.
9. הכיוון האחר הזה חוזר לשאלת האיזרם – איך להפוך זרם מענה של אין-אונות לזרם מהנה של און אונות. ובניסוח שלי, הוא חוזר אל נקודת הבראשית של החירות, לשאלת היכולת שלי להיות אני עצמי, אל מקום שבו שוב איני מנסה להתאים את עצמי לסיפור של מישהו אחר, אלא חוזר אל המעיין הנובע של ייחודי ומגלה את רוחב אהבתי, שאינה תלויה בדבר. חזרה זו אל העצמיות אינה הדרך שבה אני נשאר מגודר בתוך עצמי, מנותק מיחסים, שומר על זהותי, שימות האחר, כל עוד אני בחירותי. לא, אין זו בריחה. ומנגד גם לא איזו התעמלות רגשית מסובכת, מאמץ קשה מנשוא, אידיאליזציה מופשטת, תיאורטית. לא, יש כאן עניין ממשי לחלוטין, הכי ממשי שאפשר, למעשה.
10. ולראייה – הנה היא התינוקת שיודעת לעשות בדיוק את זה – דוד שולף מכיסו את תמונתה על כריכת ספרו "האם יש סיכוי לאהבה" – סדרה של ארבע תמונות המראות איך היא עוברת מבכי לצהלה. היא לא שומרת טינה, והיא יודעת להפוך. אבל כמובן, היא תינוקת בת שנה, עוד לא הסתבכה במערכות יחסים, עוד אין עליה אחריות, היא לא צריכה לשמור מן הצד שלה, אחרים דואגים ושומרים לה. אבל מה לגבינו שהכול רעוע כל כך סביבנו? האם אפשר שנישאר נקיים, זורמים? האם גם בשבילנו פתוחה האפשרות הישירה הזו להפוך חסימה לזרימה? אנא, זו לא שאלה תיאורטית. 
קראתי בריפרוף, בריחוף. אבל את הפסקה האחרונה קראתי במלואה והיא הזמינה ממני או יותר נכון העירה אותי לתגובה. התגובה המיידית (כ"כ מיידית היתה עוד לפני שסיימתי לקרוא…) היא- למה לעזאזל זה כ"כ קשה ? ואז עלה מתוכי קול דק של ניחוש. אישי שלי ,מנסיוני היומיומי והמאוד מוחשי – שהטינה היא כוח. כוח של חיות. בתקופה האחרונה של החיים שלי כעסתי המון, כאבתי, נעלבתי, נעצבתי ובכל פעם שכל תחושה כזאת עלתה בי, היא כ"כ ערערה את השקט, כ"כ ערערה אותי בצמרמורות ובזרמים שהרגשתי חיה. ורציתי לשמר את הניעור הזה. הוא לא היה לי קל אבל אני מעיזה לנחש ולשאול- אולי הוא היה לי נעים בכל זאת ? ועם הנעימות הסותרת והסוטרת הרגשתי חיה ולא הסכמתי להרפות. רגעי האושר חמקמקים, נוזליים, מרפרפים, חולפים וכאילו לא משאירים קצה חוט להאחז בו. אבל הטינה כן וגם הכעס, והעלבון והעצב. כאילו אם אעזוב את אותם חוטים אשאר כ"כ לבד וכ"כ ריקה שזה לא שווה את זה.
וכמו שכתבתי בהתחלה – זה רק ניחוש. לעומת זאת חוויתי גם את תחושת ההקלה והשחרור והשמחה העדינה כאשר הטינה נעזבת, נמחקת, לא רצויה. אין ספק שזה נפלא אבל התחושה היא שזה קורה כאילו מעצמו, זאת לא אני שמניחה ואז זה לא שלי. יש לשמחה הזאת טעם מעט זר. והנה בלי שהתכוונתי … חזרתי לזרות.
אני לא מנסה לנסח תשובה, אני לגמרי בשאלה פתוחה. בתוך חידה.
דוד, בשיחת טלפון: "שלושה מפגשים היינו באי-זרם, הגיע הזמן לאיך-זרם", והוא מתכוון בדיוק לרמה האנרגטית הזו על הנאותיה ועוררותה והתשתה.
דני
אתמול חבר יקר הצהיר בהתרגשות "ביום ראשון אני מתחיל לעבוד"
הציפה אותי תחושה נעימה של שמחה נקייה
ואז אל תוך הנוף היפה הזה שהיה כה יפה גם מבחוץ
על החוף לקראת שקיעה… אל תוכו חילחלה בי המחשבה "למה לא סיפרת לי"
כלומר למה הוא לא שיתף אותי קודם כי הרי אני מתעניינת והוא כל כך איתי בלב וזה צעד מהותי עבורו ואני רק מחכה לשמוע שמשהו קורה…והופ הנה כמעט ברגע אגרתי במחסן עוד עלבון כל כך קטן שישאר והצטרף לחבריו הקטנים והגדולים שירחיקו אותי מחברי שישאירו איזה ניצוץ של פגיעות או אשמה או אי נוחות…ואיך ה"למה לא" הזה הצליח שוב להשתחל…
אבל אני תפסתי אותו הפעם בפינצטה…עוד לפני שנאמר בקול או נכלא בפנים.
הזזתי אותו מהנוף היפה מהחוויה של השתתפות בשמחה…ושוב שאלתי, ביקשתי. "תוכל לומר את זה שוב בבקשה?" והוא חזר על עצמו אפילו נהנה יותר לומר "ביום ראשון אני מתחיל לעבוד". ואני נשארתי רק עם השמחה והנוף
ונשימה נקייה יכולתי לאחל לו בליבי דרך צלחה .