ארכיון פוסטים מהקטגוריה "דיאלוג"

מרחבי אתגר ומרחבי תחרות

יום ראשון, 13 במאי, 2012

אני רוצה להבחין בין מרחבי אתגר למרחבי תחרות.

אף על פי שאתגר ותחרות הן מילים קרובות במשמעותן, הנה, ההבדל ביניהן בכל זאת הוא בעל השלכות עמוקות בחיי אנוש. דומה ששני מרחבים אלה – עם היותם נוגעים באותם מימדים – פרושים משני הצדדים של קוו פרשת המים, מצד אחד הדברים הולכים ומעמיקים לכיוון הבריאות, ומן הצד השני הולכים ומתדרדרים לכיוון המצוקה. ואם כי בשגרת היומיום הם מרבים להתערבב ביניהם, אלה מרחבי-חיים המתאפיינים באיכויות אקלים שונות וייחודיות.

* * *

גם בתחרות וגם באתגריות יש מימד של מאבק.

בתחרות מדובר במאבק הישרדות המניח שהמקום מוגבל ושעל כן מה שאדם אחד זוכה הוא תמיד על חשבון אדם אחר.

באתגריות מדובר במאבק יציאה לאור המניח שמקום הוא דבר שהולך ונוצר בפעילות היצירתית של האדם, ושעל כן מה שהאדם זוכה בו, תמיד יש לו פוטנציאל לברך גם את זולתו.

ממילא זה גם יגדיר את המרחב התחרותי כמרחב יריבותי, ואת המרחב האתגרי כמרחב ידידותי.

מרחבים אלה מכוננים מרחבי פרשנות ואורח חיים המעניקים משמעויות שונות לכל מושג.

* * *

בפרט מעניין לראות את התפקיד השונה של הצלחה וכשלון בכל אחד מן המרחבים הללו.

כשאדם מטפס על הר – בין אם הוא חווה זאת כמשימה תחרותית ובין אם הוא חווה זאת כמשימה אתגרית – יש לטיפוסו ממד של הצלחה או כשלון, וממד זה הוא ציר מרכזי בהגדרת משמעות פעילותו. האתגר והתחרות, שניהם שונים מ"סתם" טיפוס על הר. בסוף היום הוא יאמר לעצמו או לאחרים – "הצלחתי ב…" או "נכשלתי ב…".

אלא שמושגים אלה מקבלים משמעות שונה בכל אחד מן המרחבים.

במרחב התחרותי כל הצלחה, מחמאה, לטיפה, עוברים ישירות לרודן שמנהל את בית הכלא בו שבוי האדם. ההצלחה לפיכך משעבדת – היא עושה את האדם תלוי מבחוץ וחלש מבפנים, חסר אונים לנוע מן המקום הזה שהוא צומת האישור. ואילו במרחב האתגרי ההצלחה מוסיפה חיוניות, שעשוע, חיזוק ואונות מבפנים, ובו זמנית משחררת את האדם מבחוץ לנוע למרחבי אתגר חדשים.

הכישלון במרחב התחרותי כמובן גם הוא מביס את האדם, עושה אותו חלש ונטול חיוניות, קושר אותו להשתדלות, ומשעבד אותו למנגנוני הגנה השומרים אותו בבינוניות. הוא לומד לזהות את עצמו עם בינוניות זו המזכירה לו את ערכו ה"אמיתי" כל פעם שהוא מעז להרים ראש. לא כן הכישלון במרחב האתגרי. כאן הוא לא מוחק את האדם  אלא מעודד ומאתגר אותו מחדש ומקרב אותו לטבעו העמוק.

ושוב, בחיים שני המימדים מתערבבים זה בזה, ולא פעם הצלחה בתחרות מכילה פן של אתגר (ולהפך גם שכיח).

* * *

באופן פשטני וראשוני אפשר לומר:

בתחרות אדם נאבק עם אנשים אחרים. באתגר אדם נאבק עם עצמו.

באופן פשטני, בין היתר, מכיוון שפחות חשוב עם מי הוא נאבק – עצמו או אחרים – ויותר חשוב כיצד הוא תופס את מי שהוא נאבק עמו – אויב או ידיד.

* * *

את ההבדל הזה בין הצלחה וכישלון בשני המרחבים ניתן להבין על רקע קיומה או אי קיומה של תנועת אישור עצמי הקודמת לשאלת ההצלחה והכישלון.

תנועת האישור העצמי (החיוב העצמי, האהבה העצמית, האמונה), בצורתה ההיולית, פועלת ממקורה היא, וללא צורך בהצדקה מבחוץ. ההצלחה והכישלון לא משנים את מגמתה ומהותה של תנועה זו, ולא מהווים מקור לתחילתה או סיומה.

כשתנועה זו קיימת מלכתחילה ורצה ברקע – כמו שקורה במרחב אתגרי – כל הצלחה מספקת עוד חומר גלם לתנופתה. התנועה הזו לא זקוקה להצלחה כדי לצאת לדרך, והאישור הוא לא מקור התקיימותה, אבל כשההצלחה כבר קיימת היא יודעת לנצל אותה לחזק את עצמה ולהוסיף אהבה על אהבה.

כשתנועה זו קיימת מלכתחילה, אז גם לכישלון יש תפקיד – גם הוא משמש חומר גלם לאישור העצמי ("אני מאושר") אבל בדרך אחרת מאשר ההצלחה. הכישלון מדייק את התנועה, מגשש אחר שכבות עומק חדשות, מוביל אותה למקורות חדשים של חיוניות, מלמד את האדם להכיר את עצמו ולמצוא אומץ להמשיך להיות הוא, מזכך את ההתכוונות.

אדם הנמצא במרחב אתגרי חווה הן את ההצלחה והן את הכישלון כבאים לברך אותו. כשהמציאות בחוץ אומרת כן – זה מחזק את הכן הפנימי. כשהמציאות אומרת לא – גם אז זה מחזקת את הכן הפנימי.

* * *

שונה המצב במרחב תחרותי.

כאן לא פעילה תנועת האישור העצמי ממקור פנימי – תפקיד זה ניתן באופן בלעדי למציאות החיצונית – לדעותיהם של אחרים. והאדם נעשה תלוי כולו באישור חיצוני זה לרווחתו וחיוניותו, כשהוא מאמין שהקהל והמציאות החיצונית יכולים להיות המקור המניע לתנועה זו.

אלא שזה לא עובד כך.

תנועות האישור העצמי לא יכולה להתחיל את דרכה ממקור חיצוני – להפך זה רק מתנה אותה, משהה אותה, ובסופו של דבר מעמיק את הכלא בו נתון האדם. יש אנשים שכל מחמאה והצלחה חיצונית שזכו לה כמו נופלות לבור חסר תחתית. הן משאירות אותם נזקקים כשהיו. ובמקביל ישנם אחרים שמחיר ההצלחה עולה אצלם בפחד הולך וגדל לזוז מן המקום – שהרי סכנת הכישלון אורבת מעבר לפינה.

כאן החוק הוא הפוך:, כשהמציאות החיצונית אומרת כן, זה בעצם סוג של "לא" פנימי לאדם, וכאשר המציאות החיצונית אומרת "לא" זה גם "לא" פנימי. בכל מקרה זה "לא" לאדם.

* * *

ואכן, המהות של המרחב התחרותי טמונה בשעבוד שלו: המרחב התחרותי משעבד את האדם.

למעשה, כשם שדיברנו על מנוע האישור העצמי, אפשר לדבר על מנוע הפוך שהוא מנוע השלילה העצמית, או מנוע הזלזול העצמי, ובקיומו הקודם הוא בולע אל תוכו כל הצלחה וניצחון (ובוודאי כל תבוסה) וניזון מהם להמשך פעילותו. כשאני מנצח אני לא בסדר, וכשאני מפסיד אני לא בסדר, ובכל מקרה אני לא בסדר – מ.ש.ל.

ומנגד המהות של המרחב האתגרי טמונה בחירות שלו: המרחב האתגרי משחרר את האדם.

* * *

בכל מקרה אדם זקוק לאישור, ליטף, מגע, אינטראקציה מוקירה. אבל אדם שתנועת האישור העצמי שלו קודמת ימצא דרכים להשביע תנועה זו באופנים מגוונים – אם על ידי חיפוש במקומות חדשים, ואם על ידי פרשנות מחדש של מקורות קיימים – תוך שהוא עצמו נשאר נייד ולא תלוי. ואדם שאין לו את המנוע הפנימי הזה יחפש להתחיל את תנועתו בעזרת האישור של הזולת, ויהיה תלוי באותם מקורות חיצוניים שבמקרה הזדמנו לו בחייו, והוא יישאר דחוק לפינה שלהם. אין לו את יכולת הניידות היוצרת.

* * *

ההבדל בין המרחב התחרותי למרחב האתגרי, אם כן, קשור הרבה בקיומה או אי קיומה של תנועת האישור העצמי ("אני מאושר"). במובנים עמוקים זו תנועה זו שמפרשת את המרחב כמרחב אתגרי או כמרחב תחרותי. גם מרחב תחרותי במובהק יכול להתפרש מחדש כמרחב אתגרי ולהפך, על פי קיומו של תהליך זה באדם.

יש פעילויות אנושיות ומרחבים אנושיים שבאופן טבעי מושכים לכיוון תחרותי-הישרדותי. למשל דברים שקשורים בכסף נוטים למשוך לקוטב הזה. כך גם משחקים תחרותיים במובהק, מקומות שבהם מראש המרחב מצומצם ומזמין כלכלת חסר – כמו כיסאות מוסיקליים שבור שלמישהו יחסר.

זה קשור בטיב הפעילות, אבל גם בקהל ובסביבה העוטפים אותה. משחק מטקות, למשל, הוא משחק אתגרי במובהק, אבל בנוכחות קהל ביקורתי הוא יכול להפוך למשחק תחרותי.

* * *

אפשר לחשוב על מנוע האישור העצמי כבעל שני כיווני תנועה – הכיוון הטבעי הוא הכיוון של האישור העצמי (הבה נניח שזה עם כיוון השעון), והכיוון ההפוך (נגד כיוון השעון) הוא הכיוון של השלילה העצמית. וכך אותו מנוע שהיה מנוע האישור העצמי "מתקלקל" ונעשה למנוע הזלזול העצמי.

באופן זה יותר ברור שיש להכריע בין שתי אפשרויות: זה או מאבק ההישרדות או מאבק יציאה לאור (יצר-רע או יצירה כמו שאומר דוד). זה או שלילה עצמית או אישור עצמי, או פסילה עצמית או פיסול עצמי (יצירה), או פסילה עצמית או פילוס עצמי (מאבק יציאה לאור). ועל מנת להתחיל באישור עצמי יש צורך להפסיק את השלילה העצמית – לעבור מתפיסת עולם הישרדותית תחרותית לתפיסת עולם אתגרית.

ודבר זה עצמו – שינוי תנועת המנוע ממאבק הישרדות למאבק היציאה לאור – יכול להיתפס כעוד משימה תחרותית (שיש לה פוטנציאל לדיכוי האדם- ובעצם שהיא מדכאת בשורשה), או שהוא יכול להיתפס כמשחק אתגרי המפרש מחדש הנפילה כעידוד ואתגר, ואינו נבהל מן התחרות וכוחה המצמית.

* * *

הפרשנות האחרונה, שבה המרחב התחרותי-הישרדותי הוא מופע בתוך מרחב אתגרי – מזמינה לכנות את המרחב ההישרדותי בשם חדש המבליט את האתגר שבו, שהרי עצם השימוש במילה "מרחב הישרדותי" כבר מכניס את האדם להלך רוח תחרותי-הישרדותי – "זה לא בסדר שאתה נמצא במרחב הישרדותי".

ואילו בפרשנות האתגרית באמת אין זו "נפילה", כשלון במבחן, הוכחה לחוסר ערכו – אלא מתנה שקיבל כדי למצוא יתר כוח, ועומק לימוד, לחדש את תנועת האישור העצמי. לא די לתנועת האישור העצמי להיות, היא זקוקה לשמחת ההיזכרות בכך שהיא, ודבר זה מתעצם כשהיא מתרחקת מעצמה ושבה ופוגשת את עצמה.

וכך, במקום לקרוא לו "מרחב הישרדותי" אפשר לקרוא לו "מרחב של ידידות נסתרת" או "מרחב של ידידות מושהית", להבדיל ממרחב הידידות הגלויה – המהווה את המרחב האתגרי במובהק.

משמע, הזולת באמת הוא לא אויב אלא (בינתיים) ידיד סמוי.

* * *

ואכן, בין באופן מודע ובין באופן לא מודע, במרחב התחרותי (בעודנו ממשיכים לזהותו אותו כמרחב הישרדותי) ישנם זרעי פוטנציאל להפוך למשהו אחר.

כך בנוגע לכישלון במרחב התחרותי, שלפעמים הוא צורב כל כך עד שבאופן ספונטאני הוא מקפיץ את האדם בקפיצה קוונטית אל מחוץ למשחק מכל וכל. הכישלון במרחב התחרותי, במובן הזה, יכול להחזיר את האדם לעצמו – להחזיר את החיפוש אחר נקודת משען פנימית שלא תהיה כואבת כמו נקודת המשען החיצונית. היא מזכירה לאדם את השקר שיש בבקשת האישור החיצוני, ומזכירה לו את פניו לפני היות האישור החיצוני – דוחקת בו ללמוד להפעיל מחדש את תנועת האישור העצמי ממקורה היא.

וכך גם להצלחה מקומית במרחב תחרותי יכול להיות תפקיד משחרר לפעמים. אמנם ההצלחה מטבעה לא משחררת את האדם – שהרי היא משכנעת אותו יותר בערך המשחק שבו זכה בנקודות – אבל לפעמים היא נותנת לו חופשה מקומית – זמן שבו יכולים בכל זאת להיווצר זרעים של משהו אחר. דומה הדבר לאסיר טוב, שאמנם לא משחררים אותו מן הכלא אבל נותנים לו זמן חצר שבו הוא יכול להתפנות לתכנן את הבריחה הגדולה שלו.

הייתי מגדיר את המקרה האחרון שבו הצלחה משרתת באופן עקיף את תהליך השחרור כדבר שמאפיין את ה"בינוניים", אנשים בני מעמד הביניים שהם לא מצליחים מדי ולא נכשלים מדי, שיש להם מספיק קונצנזוס כדי לאפשר להם הפסקות של נשימה חופשית, שהן הזדמנות לזרוע סוג חדש של מחשבות.

כל אלה תהליכים שיכולים לקרות באופן ספונטאני. אבל פעמים רבות, גם אם הם קורים, הם טובעים בתוך ים האמונה הדומיננטית וסביבת החיים של האדם. ונדרשת תמיכה של לימוד ומודעות כדי להכריע מחדש ובאופן עקרוני להפוך את תנועת השלילה העצמית, ולהתמסר לחירות.

 * * *

שינוי תנועת המנוע מכיוון של שלילה עצמית לכיוון של חיוב עצמי נקרא – זכירה עצמית, וכאשר המנוע משנה כיוון מאישור עצמי לשלילה עצמית – לזה ייקרא שכחה עצמית.

תנועה ממעלה שנייה זו – שינוי כיוון התנועה – היא בעלת משמעות רבה בחיי האדם – היא בעצם מהווה סוג של קומה שנייה הניצבת כל הזמן מעל הקומה הראשונה ומעצבת אותה.

כשאני שמח אני שמח שאני שמח. כשאני עצוב אני עצוב שאני עצוב.

עיקר תפקידה של קומה שנייה זו הוא תפקיד הקיבוע – זו מודעות-על מקבעת (כמו שבפיתוח סרט צילום יש חומר מקבע), המנטרת את המתרחש ומעניקה לו את זהותו. האדם לא רק נכשל אלא גם מכנה זאת כישלון ונותן לכישלון את התפקיד המגדיר את זהותו (שוב נכשלתי – אני כישלון), תפקיד מצמית במקרה הזה.

ואף שקומה שנייה לא פעם חומקת מן המודעות העצמית שלנו (שהרי היא בעצמה סוג של מודעות עצמית) היא תמיד קיימת בצורה זו או אחרת ומהווה גורם מכריע המזרים מהשפעתו על כל המתרחש בקומה הראשונה. בעצם, אי אפשר להבין ממש את המתרחש בקומה הראשונה ללא הבנת מנגנוני הפעולה של קומה שנייה זו.

* * *

זכירה עצמית ושכחה עצמית הן תנועות נפש של קומה שנייה.

ויחד עם זאת הן אינן זהות עם השימוש הנפוץ במילה "מודעות עצמית". מודעות העצמית מתייחסת לעצם קיומה של הקומה השנייה, אבל היא לא מגדירה איזו תנועה מתרחשת בקומה שנייה זו. כשמודעות עצמית היא ביטוי של שלילה עצמית (שהיא שכחה עצמית) אכנה אותה פשוט מודעות עצמית. כשמודעות עצמית היא חיוב עצמי, אכנה אותה ערנות עצמית (או היזכרות עצמית).

המודעות העצמית, על פי הגדרה זו, היא תנועה של עצירה וחסימה. אנו רואים זאת לא פעם אצל בני נוער שעודף המודעות מקפיא אותם במקומם.

והערנות העצמית היא תנועה של הזרמה. (תנועת התעוררות הממיסה את החסמים שיצרה המודעות העצמית).* * *

כאמור, קומה שנייה זו חשובה מאוד בחיי אדם בהיותה חלק ממה שמקבע את האישיות לדפוסיה, דרך הזהות העצמית וההגדרה העצמית. שאלת האתגריות מול התחרותיות היא לא רק שאלה של נסיבות מקומיות, אלא גם של הכרעה עקרונית ברמת האישיות (או האמונה או תפיסת עולם).

פעמים רבות אירועי הצלחה או כשלון בעברנו ממשיכים לפעם את כאבם הייחודי לאורך שנים רבות. במצבים של חוסר בטחון אנחנו יכולים לשוב ולהישען על זיכרון אירועי מפתח אלה, אם באופן מודע ואם באופן חצי מודע, כדי שיגידו לנו משהו גם על הנסיבות הנוכחיות. אלא שהמשען הזה גם אם יכול להקל או להקשות באופן מקומי, עדיין לא משחרר את האדם.  ודרושה איזו פעולה מרמה אחרת שתקרא לאחור אירועי מפתח אלה בראש ובראשונה כמבשרי חירות.

* * *

והנה, אין הצלחה שהיא הצלחה מרוממת יותר מאשר ההצלחה להפוך משהו שנתפס קודם לכן כחלק מתנועת הביטול העצמי לתנועה של אישור עצמי. זאת שמחת החירות. שמחה מכך שמשהו שהיה לו פוטנציאל של הצמתה עצמית, הפך לצמיחה, בכוח האישור העצמי שהיה רחב ומקיף מספיק לעשות זאת. על דבר אחרון זה נאמר "אין מוצלח מהצלחה".

אצל אדם מבוגר נראה שנכון הכלל שעוצמת תהליך האישור העצמי קשורה להצטברות ההצלחות בעניין אחד זה: הצלחות להמיר מרחב תחרותי למרחב אתגרי (או בכינוי אחר – הצלחות בהיזכרות עצמית והתעוררות עצמית). או בניסוח אחר: ככל שתהליך האישור העצמי פעיל יותר, ומתגבר בפעולתו על מעקשים גדולים יותר, כך הוא מתחשל ומתחזק ומתעצם ביכולתו לפרש מרחבים תחרותיים כמרחבים אתגריים (מה שבתורו יוסיף ויתרום לו). ושמחת האדם בחיובו העצמי גדלה – "אני מאושר".

לעשות עם חשק

יום רביעי, 23 בנובמבר, 2011

 

שיחת טלפון

זכורה לי שיחת טלפון עם דוד בן-יוסף. הוא סיפר לי שקם בבוקר והרגיש שאין לו כל חשק להתעמל את התעמלות הבוקר שלו. אני מכיר את דוד כאיש קשוב ונאמן לעצמו, הסתקרנתי לשמוע האם כפף עצמו לאותו "צריך" של התעמלות בוקר, או נותר בחירותו.

"ומה עשית, אם כן?" שאלתי אותו.

והוא ענה בחדווה:

"עשיתי התעמלות עם חשק!".

הפתעה

יש פה מפנה מפתיע.

שהרי ברמת החוויה, העובדה היא פשוטה – אין חשק.

מה שמותיר את האדם בפני שתי ברירות: או לא לעשות, או לעשות בלי חשק. והנה פתאום צומחת לה אופציה שלישית, חדשה, שכביכול לא קשורה בכלל לסדר הדברים הקודם – לעשות עם חשק.

מאין צצה לה האפשרות הזו? מה משמעותה?

מידה מוסרית

דומה הדבר לאדם העומד בפני פיתוי גנבה. כל הנסיבות מצביעות על כך שאיש לא יגלה את דבר הגנבה והוא רק עתיד להרוויח ממנה. ובכל זאת הוא לא גונב. לא מחוסר ברירה הוא לא גונב, לא מתוך ייאוש, אלא מתוך נקודת חירותו. כי במקרה הזה, כמו בכל מקרה של מידה מוסרית, הוא מבטא עוצמה שהיא חזקה יותר מן הפיתוי. במקום להיות עבד לפיתוי, הוא מגלה ומבטא את נקודת חירותו – היא כבודו – היא מידתו המוסרית.

אין קיצורי דרך בכל מה שנוגע למידה המוסרית.

זה בדיוק לא מסוג הדברים שאפשר ללחוץ לגביהם על כפתור "הפעל", ולהיעדר. הדבר לא יעשה מעצמו. המידה המסורית מחייבת את ההתייצבות הנוכחת. היא לא יכולה לצאת לפועל על ידי שליח, או כל מחליף אחר. אין מישהו שיכול להיות טוב או ישר בשביל מישהו אחר – הוא יהיה חייב להיות כל אלה בעצמו.

חינוך

ואני מאמין שהחינוך צריך להיות ממוקד בדבר הזה – המידה המוסרית – ומנקודה מרכזית זו ראוי שינבע כל השאר.

אבל הנה דווקא כאן נראה שהחינוך איבד כל זיקה למהותו. מה שהוא מזהה בתור "ערך" כשהוא מדבר על "חינוך לערכים", הוא עוד אחד מן המושגים המכאניים, שבמהותם נמצאים בדיוק במקום ההפוך למידה המוסרית. שהרי כל מידה מוסרית חייבת לצמוח מן ההתייצבות האישית, החירותית של האדם. ואילו ה"ערכים" שמדברים עליהם בחינוך בדרך כלל מבקשים בדיוק לעקוף את הנקודה הזו – הם חלק מן הסדר הטוב, מהליך הנורמליזציה, מן האשליה שאפשר לגדל אנשים להיות "רגילים" (נורמליים), ולקצר עבורם תהליכים והתלבטויות הישר אל פתרונם הנכון.

ובכן, שמח לבשר: לחיות, בהכרח פירושו לחיות באופן בלתי רגיל, וכל ניסיון לחיות ברגילות רק משהה את עצם החיים, ומערפל את ההכרה.

הדרך הביתה

אבל הפיתוי גדול, והוא נעשה לאחת התביעות השכיחות ביותר של הורים ומחנכים: "אנחנו לא רוצים שהילד שלנו יהיה שונה (חריג)". ומתווסף לזה גם הרצון לארגן לו מקום נוח, נעים, מועיל, שבמידת האפשר יחסוך ממנו קשיים.

לכל היותר מוכנים לקשיים מסוג אחד – מן הסוג הנמדד, המוכר מראש, שהוא לא כשל של המכונה, אלא אחד ממצביה הידועים (ציון 50 במבחן), דבר מה שניתן "לרפא" או "לתקן" בהתאם לאבחון הנכון.

אבל כמה שונה הקושי הזה, הפורמאלי, המאובחן, מן הקושי האישי הממשי. זה האחרון הוא חלק מייעוד חיים, ומן התשובה האישית של המציאות אל האדם. ככזה הוא תמיד לא צפוי, בלתי נמדד, אחר, תשובה יחידה לאדם יחיד, עניין שאי אפשר לצמצם לשום "כלל", ולא לשבץ בשום גרף. זה תמיד יהיה הוא, חייו, אישיותו, קושי בלתי רגיל, בלתי ממופה, אבוד מראש בארץ "לא-מקום".

וזהו האדם היחיד, אשר בכוח ייעודו, הליכתו האישית ומידתו המוסרית, שיצטרך למצוא את דרכו חזרה הביתה.

גזלה

והשאיפה לחיות בנוחות, בלי שהחיים יטרידו מדי, (והאי-נורמאליות נדמה שהיא הדבר שהכי מציק), היא גם הגזלה שגוזלים מן הילד כשהופכים אותו מאדם בעל מידה מוסרית, לאובייקט פסיכולוגי.

לא מבינים שהקושי האישי הוא כבודו ועוצמתו של האדם, גם אם (וחייבים לקחת את האפשרות הזו) ילך לאיבוד באופן שאין ממנו חזרה.

עוצמה

מידה מוסרית, אם כן, היא מפגן פנימי של עוצמה. לא מפגן כדי שאחרים יאשרו, שאז שוב מדובר בקורבנות, בפסיביות המעבירה את מלוא הכוח לקהל, אלא מפגן שהוא אישי, לבדותי, מקום בו אדם יכול לחייך לעצמו, ולתת בסתר.

הנה, אם כן, מה שאני רואה בתור המרכז של החינוך. ובכך אני רוצה להעביר את המשקל מן ההתייחסות לאדם כאובייקט פסיכולוגי (שהוא בגדר מה), לזיקה הפגשת אותו כישות מוסרית (שהוא בגדר מי).

ושוב, לא מדובר במוסר במובן המושגי הקובע ערכים של טוב וראוי, אלא במידה מוסרית, שאין לה קיצורי דרך ולא טכניקות, אלא היא כולה חלק מכבודו של האדם, פסיעתו האישית והבלתי רגילה באדמת חייו.

התייצבות

עצם החיפוש הזה אחר נוחות וריצוי ותועלת (מכאנית) עושה את העולם לשטוח, משעמם וחסר עניין. זה כל מהותו של ה"מה" שפושה בשם הרגילות. הוא זה שמצטבר בסופו של דבר, למרות כל עושר ידיעותיו, לתחושת חוסר משמעות. בלב ליבה של תנועת החיפוש הזו, וכבר בתחילת דרכה, היא מאבדת את טעמה.

נדרש, אם כן, לא להתבלבל בין החירות שהיא בריחה מאחריות – בריחה מן ה"מי" וה"אני" אל כל מה שהוא בגדר "מה" נוח וחלק – לבין החירות שהיא ביטוי לאותה הליכה אישית הדורשת מאמץ (לא עול, לא חובה, אבל כן מאמץ) של התייצבות. ודווקא החינוך הפתוח המשחק ב"אש החירות" נדרש כאן למאמץ מיוחד, והתכוונות התואמת את גודל כוונותיו. צריך הוא להישען על האחריות, ולא להתבלבל בין ה"מה" ל"מי".

בחזרה למידה המוסרית

ברור אם כן ש"מידה מוסרית" היא לא דבר שרק קורה, מעין אקלים נפשי שרוחש בעקבות אירועים חיצוניים, התרחשות סבילה שבאה על הנפש. כל העניין כאן הוא שמדובר במשהו שהנפש מחוללת, נקודה פנימית, אישית לחלוטין שהיא אקטיבית, לא קורבנית. זה משהו שאדם עושה אותו. אמנם לא עושה אותו במונחים הרגילים של עשייה, אבל כן במובן האקטיבי, הנוקט עמדה. במובן הזה המידה המוסרית בהכרח קשורה לחירות האדם – רק על רקע החירות יש משמעות לכוונה שהמקור שלה הוא האדם בפרטיותו.

והרי יש דבר כזה להיות ישר שהוא מעבר לשאלת דיבור האמת, (שהרי אפשר לדבר אמת מבלי להיות ישר), והוא מגלם התייצבות עקרונית הצובעת את כל הנפש בכוונתה. בדיוק כמו אותה תחושה חגיגית של הילד שהולך לישון עם ההחלטה שממחר בבוקר הוא עומד להיות טוב – רק טוב.

האם זה מועיל?

למה שהחינוך יעסוק בכל זה?

האם זה מועיל? האם זה ייצר אנשים מוצלחים יותר?

האם זה יקדם את המדינה, את החברה, את העולם?

האם זה יפחית את מספר הגנבים והשחיתויות?

באותה מידה אפשר לשאול – למה שאדם יהיה ישר? האם זה מועיל? האם זה מקדם אותו?

אבל הרי כל העניין הוא שאדם הוא ישר בלי קשר למידת התועלת שתצא לו מזה. בעצם הרגע שבו הוא שוקל אם להיות ישר או לא על פי מידת הרווח, התועלת והנוחות, מיד הוא נעשה לא ישר, גם אם בסופו של דבר יגיע למסקנה שיותר מועיל לו לנהוג הפעם ביושר.

וכך גם בחינוך: להעמיד במרכז את המידה המוסרית (משמע את חירות האדם, אל תתבלבלו לראות במידה המוסרית את כל המשמים והמת שיש ב"ערכים" להם מטיפים הצדקנים), אינו בא מתוך שיקול של רווח ותועלת – זהו מעשה של עוצמה, של זכות וחירות, של כבוד. לא כדי לייצר ילד כזה או אחר, או כדי להגיע לתוצאה זו או אחרת, אלא מתוך אותו מי שהוא הנושא, הנשוא, והמושא של החינוך.

התענגות

ועוד דבר קטן לפני שאני חוזר להתעמלות הבוקר.

ההנאה במובנה הסביל, גם אם היא נחווית באופן פרטי, היא נעשית לחלק מן ה"מה" הכללי, ומשתטחת בהתאם. ואילו בהתענגות יש משהו שאדם נוכח בו לבד. הוא יחיד, מתוך חיבור לממשות, מתוך עוצמת חירותו שאינה מבקשת רק לספק צורך, מוצא עונג בפעילותו והווייתו. אין זו רק פריקת מתח, אלא העונג היוצר שאפשר למצוא בגוף, בנוכחות, במשחק.

ומתוך כך אפשר לחזור אל אותה עשייה ללא מאמץ, שטעמה – טעם העונג – הוא סיבת קיומה. במובן זה ניתן לומר שהנאה מושכת למטה ואילו העונג מושך למעלה.

והעונג, מבחינה זו, הוא בן בריתה של המידה המוסרית. מה שהיה עבור ההנאה כוח המשיכה הסוחף אותה למטה, נעשה בשביל העונג לשורש ההזדקפות.

הקשבה פנימה

ובמה שונה המידה המוסרית מההקשבה פשוטה ליש?

שהקשבה למה שיש מתפרשת לא פעם כסוג של פסיביות, ואילו במידה המוסרית ישנה הקשבה אקטיבית שהיא בו זמנית גם התייצבות ישרה. לא רק המתנה שהדברים יבואו אלי, אלא יציאה לקראתם, (כמו שיוצאים לקראת אורחים לקבל את פניהם). הקשבה כזו כבר מכילה את המידה המוסרית (היושר), כחלק בלתי נפרד ממנה. כמו מדיטציה היא בו זמנית שוקדת על הרפיה ועל גב זקוף.

וכך אנחנו חוזרים אל דוד בן יוסף ואל האפשרות השלישית הזו לעשות מתוך חשק (מתוך עונג). לא מדובר במעשה של "שבירת העצלות", מעין המאמץ הצדקני שבו כופף האדם חלק אחד מנפשו לחלק אחר. אין כאן "לעשות כי צריך", אלא עדיין ותמיד עשייה מתוך חירות. החירות הזו היא לא חירות סבילה, היא נקיטת עמדה, והיא זהה עם המידה המוסרית.

זהות

אכן, זה מבלבל. יש כאן סוג של אלכימיה נפשית קסומה.

שכן, להיזכר ב"אני" (ב"מי") זה לא כמו להיזכר בשום דבר אחר. זה לא דומה להיזכרות באובייקט סטטי(אובייקט עצמי למשל), להפך, זו חזרה אל נקודת היצירה, ואל העוצמה הגלומה ביחידות.

הנה אדם שהלך לאיבוד לעצמו והוא אפילו לא מודע לכך. הוא ממשיך בחייו וכמו במקרה מוצא את עצמו שקוע בתוך ספר או שיחה שמשכו את תשומת ליבו. פתאום, בלי שהתכוון לכך, נעשית השיחה או הספר למשמעותיים עבורו. דברים שהיו נעולים בתוך קליפותיהם, מגלים כעת את פנימיותם הזורמת. הוא רואה אל תוך, לא רק צף.

בדין וחשבון שהוא נותן לעצמו הוא מזהה שהספר או השיחה בעצם הזכירו לו, גילו לו, מי הוא באמת, וגילוי זה הוא המקור לשמחתו.

ולכאורה כל זה הוא עוד סיפור, השווה להזדהות מיותרת, נחמה זמנית  שאולי סתרה את הדימויים האחרים (והלא טובים) שאיימו לכבוש את נפשו, אבל בו זמנית גם ייצרה דימויים חדשים שעתידים לכלוא אותו בתוכם בהמשך הדרך.

ולא כך הוא. שהרי שונה המעמד של זהות עצמית מכל זהות אחרת, מכל ידע אחר, מכל הכרה אחרת. אין זה סכום הדברים שאדם יכול להגיד על עצמו, אלא, כמו שני חורים שנעשים חופפים, זה המקום שבו מתגלה לפתע העומק והוא אינסופי וללא קרקעית בכלל.

משמע, הזיהוי של אדם את עצמו מייד מייצר את החלל שבמרכז,  את אותו מעיין נובע השונה מכל תוצר. באופן תמוה, כל ה"מה" שהגיד על עצמו הופך ברגע אחד של אלכימיה מסתורית ל"מי" שאין לו שום דמות, ושום הטלה בעולם ה"מה". לא מדובר בעוד עובדות שהוא יודע על עצמו או שגילה מחדש, אלא בהתגלות המנערת את כל העובדות מעליו.

וכך, לא משנה כמה הדרך עד להיזכרות זו הייתה קשורה בהגדרות ובכל מני דברים סותמים, אוטמים, שהם בגדר שכחה עצמית – מאותו רגע שמגיע הזיהוי העצמי מתחיל תהליך אלכימי המתיך את כל זה יחדיו לכדי חלל – קול דממה דקה, נוכחות פעורה.

חובה וחירות

וכשם שהזהות העצמית (ההיזכרות, ההתעוררות של אדם לעצמו, שהרי הזהות אינה עניין קיים ועומק אלא הליכה החוזרת והולכת את עצמה) היא בבחינת חור מול חור, מייצרת את החלל שאינו משהו, שהוא מישהו, כך גם אותה חובה כשהיא נעשית מדויקת, מחוברת לנקודת הרצון הפנימי – מיד מתהפכת והופכת מציווי לחירות.

בדרך כלל האדם מיטלטל בין שתי אפשרויות בלבד – או שהוא עושה מתוך מאמץ, מתעלם מחוסר החשק, מפעיל מרות על גופו הסרבן, כופף את הנפש בשם רעיון כזה או אחר, או שהוא מקשיב למה שיש, במקרה הזה לחוסר החשק, נעתר לדרישתו, ופשוט לא עושה. ולכאורה באפשרות השניה הזו אדם יותר קרוב אצל עצמו. הוא הצליח למלט עצמו מן ה"צריך" החיצוני, חדל להיות עבד לזרויות צורניות וקשות, ולפעמים אפילו הגשים בכך מרד כנגד כל אותם כוחות דיכוי של "צריך" והתניה שזה זמן רב המתינו לפריצתו.

ובכל זאת פה יש בלבול. כי ייתכן שה"לא לעשות" הוא לא פחות זר, לא פחות לא שייך מאשר ה"צריך", וממילא זה לא המהלך שבו האדם נעשה יותר אותנטי, יותר קרוב לעצמו. להפך.

ההתעוררות של אדם לעצמו, המידה המוסרית, העונג, כל אלה מייצרים את האפשרות השלישית – לעשות עם חשק. אות וסימן לכך שכל אותה חלוקה בין "אני" ל"לא אני" הייתה אשלייתית מלכתחילה. באמת לא בין "אני" ל"לא אני" אדם צריך לבחור, שהרי היכן שלא יהיה ומה שלא יעשה, זה תמיד הוא. ולאדם יש את הכוח לחבר הכל למרכז חירותו, ובכל מקום להיות אני. אותה עשייה, לפיכך, היא לא עול שהאדם צריך להתכופף בפניו ולוותר על עצמיותו בעבורה, אלא תמיד רק עוד הזדמנות לבטא את חירותו.

המרדף אחר ההנאה, שהיא כביכול הביטוי היותר פשוט וישיר ל"אני" שלו, על כל ההתמכרות שיש בו, אולי הוא לא כל כך מקרב כמו שנראה. ואדרבא, אם ה"הנאה" (הנוחות, התועלת) משכה לאן שמשכה בסופו של דבר, זה מכיוון שמלכתחילה לא הייתה שייכת לאדם. הוא אמנם זיהה אותה בתור הוא, עצמו, בשרו, הנאתו, אבל העובדה שלא נעשתה לו לחירות, מורה על כך שלא הייתה באמת שלו, חלק ממי שהוא. היא הייתה בגדר הנאה זרה. וכנגד זה כשהנאה שייכת לאדם, ומהווה חלק מזהותו, מבע של ייחודו, מיד היא מתהפכת, באותה אלכימיה שהזכרתי, והופכת לעונג. באופן זה מה שהיה קודם לכן חובה הופך לחירות.

בחזרה להתעמלות הבוקר

אני רוצה לחזור לדוד, אם כן, ולעשייתו עם חשק.

בהתעמלות שלו הוא לא הכפיף עצמו לסמכות עליונה, כביכול חיצונית לחוסר החשק שלו, אשר מכוחה מצא את הכוח לעשות התעמלות בוקר למרות חוסר החשק.

הוא גם לא קטע את חוט הניגון של העשייה בדרישה פנימית ובמאמץ, תוך שהוא מתעלם מחוסר החשק. הוא לא הפסיק להקשיב לגופו.

אדרבא, הוא הקשיב עמוק יותר.

הקשיב עד אל הנקודה המרכזית שלו עצמו, נזכר באופן המלא והעמוק ביותר בחירותו הבסיסית, וגילה מחדש שאכן אינו חייב, אבל באמת אינו חייב, לעשות התעמלות בוקר.

הוא לא חייב לעשות התעמלות בוקר. לא מפאת הבריאות, ולא מפאת הדימוי העצמי, ולא כדי להוכיח שאינו עצלן, ולא בשם הבטחה שנתן לעצמו בעבר, ולא שום דבר מן הדברים הללו שהם בבחינת עבדות.

ומתוך שהקשיב לנקודת החירות שלו, גם התאפשרה אותה אלכימיה שהפכה עול לחירות, שממון לפוריות, אפרוריות לחדווה. נכון, הוא יכול לא לעשות התעמלות בוקר, אבל, וזה כאן העניין, הוא יכול גם כן לעשות. הוא יכול לבחור בעשייה לא כהנאה אלא כעונג. ועונג – לא צריך להתבלבל – הוא כולו הקשבה. זה העונג של ההיות, העונג של ההתייצבות החדוותית בעולם, שמכיוון שנעשה חור מול חור, נוצר החלל הזה שמתוכו שופעת עוצמה מזינה.

ומכאן הכוח לשמוח.

במקרה הזה, אגב, העונג אינו שונה מן הנכונות להיות בגוף. שהרי אותה תנועת התעמלות עצמה אפשר שתעשה באופן מכאני מתוך הדגשה של ההיבט הצורני שלה וכמשהו שהוא ריק מבחינה תוכנית, ואפשר שתעשה מתוך עונג, כמו למשל ההתענגות שבעצם ההתמתחות, שהיא עונג מתגלגל, הווה, נוכח בתוך הגוף. האדם יכול לעקוב אחרי העונג הזה, להתערסל בתוכו, והוא יוביל את האדם לגלות את המרחבים העצומים של הנוכחות.

החוט והמרחב

יום רביעי, 1 בדצמבר, 2010

לפעמים כל החיים מתנקזים אל תוך שטחיות דאוגה. המעשים והרצונות נדמים כמו קשרים על פני חוט אחד. מעשים שיש לעשות, עניינים שיש לדאוג להם, דברים שצריך לטפל, מהלכים שצריך לקדם, תנועה של עשייה, דוחפת קדימה לאורך המסלול המוכר שלה, מנסה לפלס את דרכה, שלא יפרם, שלא יתנתק, מושכת, טווה, רוקמת את חוט חייה.

תשומת הלב כל כך ממוקדת בחוט הזה, עד כי משתכנעים שזה מה שהם החיים – החוט הזה שבונים והולכים לאורכו. אגב כך מאבדים את תפיסת הרוחב. שוכחים שהחיים זה לא מה שאנחנו עושים, אלא הרבה יותר מזה מה שקורה לנו. ובנוגע למה שקורה, הרי שמה שקורה הוא רחב לאין שיעור מכל חוט. זה עצם המרחב המנוקד באינספור התרחשויות שגם אם האדם אינו אחראי להם, בכל אופן הם הדבר הממשי שממנו מורכבים חייו. כל אותם דברים שהוא נוהג לשים בסוגריים, כיוון שהם לא משרתים באופן ישיר את תוכניותיו, כל מה שהוא לומד להתייחס אליו כרקע, בכל זאת הוא הבשר הממשי של נוכחותו – הוא כל זה, כל העומק הרב ממדי הזה.

המרחב הזה אינו כלום שבתוכו קורים החיים – מעין מרחב ריק שבו הם מתמקמים – אלא החיים הנוכחים עצמם. מעוף של ציפור, משב רוח, תחושת חום, אי נוחות בגוף, נביחה של כלב במרחק, צבעי ירוק של חורף, חפצי יומיום, מצעי מיטה, ריח חולף, צינון, טיפה של גשם, כל אלה הם חלק מנהר החיים הגואה. לחיות, זה להסכים להיות כל זה. כל הדברים הללו שהאדם לא יצר, ובכל זאת הם חלק ממרקם חייו המדבר אליו ודרכו ללא הרף.

בשביל לחיות את הרוחב והעומק הזה, האדם לא צריך לעשות שום דבר. כל אותן תוכניות שהוא עסוק בהוצאתם לפועל – תוכניות שהוא רואה בהן את חייו, והוא מקדם ומפעיל – הן לכל היותר עוד משהו במכלול. החיים הם לא המהלכים הללו של עבודה, פרנסה, התקדמות אישית, זוגיות, וכן הלאה. הן לא הסיפור הזה שהוא טורח ומספר ועושה מעצמו. זה רק קצה מסוים של החיים, דבר מה שנוטה לנקז את כל נשמתו לתוכו, ועושה אותה שטוחה – חד ממדית. כי כשהוא הולך לעבודה, למשל, ומנסה לקדם פרויקט מסוים, בינתיים הוא חי: הלב שלו דופק, הידיים שלו ממששות, הפה שלו טועם, הריאות שלו נושמות, הנשמה שלו שמחה או עצובה, הוא נפגש עם אנשים, הוא מרגיש, הוא חושב, הוא משתוקק, הוא שם לב ליופיו של הנוף, הוא ממתכווץ מפני מילה של ביקורת, אצבעו משוטטת על מגע קטיפה וסופגת הנאה, הוא מגיב לאווירה של שכנו לעבודה, פוגש מבט של אישה אהובה. כל זה הנו הוא. הכל נוכח, ממשי, מזמין אותו לחיות. מזמין אותו אל המרחב.

Buy cheap Viagra online

צריך להרפות מדי פעם, לשמור על פרספקטיבה, להסכים להתפשט במקום להצטמצם, להכיר מחדש את ממד העומק של החיים, לשחרר את הריכוז של המבט, להביא מעבר למה שהוא עושה ודואג, החיים זה לא רק מה שהוא אומר, מתכנן, דואג, יודע, חושב. זה גם מה שחושב אותו ואומר אותו ויודע אותו. כל אותו בלתי נראה העוטף ומיניק אותו ואשר יחד עם זאת הוא חלק בלתי נפרד ממשות חייו. הוא הנו הדבר הזה, רחב ללא שיעור מכל חוט עלילתי, אוקיינוס של זרמים ומפגשים.

* * * * * *

ומה שהוא מגלה לגבי עצמו הוא מגלה גם לגבי האחר.

האחר גם הוא הנו רוחב. אפילו שנדמה שהוא מדבר בקול אחד, וקשור לגוף אחד, הוא באמת הרבה קולות, הרבה התרחשויות, הרבה ממדים. ומה שרואים ממנו רק ממד אחד ושטחי קשור תמיד לכיווץ יותר מאשר לאדם. האדם הוא אינסוף. מדבר באלף קולות, באלף רגשות, באלף תשוקות ומחשבות. הוא לא רק מה קצף הגל של התנהגותו, אלא האוקיינוס כולו.

דיאלוג עושה מקום

יום רביעי, 1 בדצמבר, 2010

יושבים אנשים במעגל ומדברים. זה אומר כך, אחר אומר אחרת. לפעמים קורה דיאלוג של ממש, על פי רוב החלל מתמלא דיבורים ומותיר את האנשים ריקים. אלה שדיברו יותר חשים את העקרות של דיבורם. אלה ששתקו יותר חשו שנאנסו בשתיקתם. כל אחד, בבדידותו, תמה מה חיפש שם מלכתחילה, הרי העובדות פשוטות ככלות הכל, מילים עוברות, ממש כמותן אפשר למצוא בספרים, במילון, אז מה הייתה ההבטחה הזו שהוחמצה? וכי מה אפשר היה לצפות ממילים? והאכזבה הזו דוחפת עוד מעט וממשיכה ושואלת: וכי מה אפשר לצפות בכלל? ואתה, מה אתה רוצה, בעצם?

בפעם הבאה הם עשויים לבוא עיקשים יותר. השותקים יעשו מאמץ לדחוף אל תוך החלל דיבור שהבשיל אצלם עוד קודם לכן והפך לצורך בוער להיאמר. הם מחכים להזדמנות. והמדברים יתאפקו מראש, וכשידברו, כמו מחוסר ברירה, יהיו מרסנים את דיבורם אשר כנגד ריסון זה עצמו ישתולל ויתארך בפיתולים עוקפי ריסון. הדיבור, בין של השותקים ובין של המדברים, ממלא את החלל, עומס אותו במילים שבמקורם נדמו כעתידים להביא אור אבל כעת משנאמרו רק מערימים חומות. אחד עשוי לתמוה אם זהו טבעה של השפה לכסות הרבה, או אולי טבעו של האדם להישאר לעולם כלוא במגנת לבו.

הגיע הזמן שתגיד מה אתה רוצה. דגש על האתה. בזמן כזה הוא מבכר ללכת למקום אחר, ואם הוא לא הולך הרי זה משום שהוא זוכר שאימתי שהוא, איפושהו היה משהו אחר, דיאלוג. אך מה טבעו של זה? אין לו מושג. וחוץ מזה הוא לא יודע מה הוא רוצה.

אבל לפעמים זה קורה. בלי שאף אחד תכנן, בלי שמישהו ידע להגיד למה, פתאום קורה הדבר הזה. לכאורה לא השתנה דבר. אנשים מדברים, מילים חולפות בחלל, אבל כעת במקום שהם ימלאו את החלל עד חנק הם הולכים ומנקים אותו, ממרקים ומזככים אותו. מי שמע על דבר כזה! ככל שמדברים יותר כך יש יותר מקום! מה שלפני זה היה צפוף וכיווץ כל אחד למקומו מחוסר מקום, פתאום מתרחב ונושם. אפשר לראות אל תוך העומק, יש זמן, יש מקום, וברכה יורדת על כולם. מה קרה?

אחד שמסתכל על כל זה יכול לראות שהבשילו תנאים מסוימים שעד עתה היו מנועים. התנאים, אגב, הגיעו מארצות שמעבר לים. בלי שאיש הבחין בהם הם התיישבו פה ושם בין חברי הקבוצה. את המזוודות שלהם (שהן לא גדולות) הם ערמו בכניסה וכעת הם נשענים ברכות על חברים מסוימים ומתירים את דיבורם. התנאים נוהגים לומר עלמה שהם עושים, שהם אפשרו את הדיבור מן הלב. זו דרכם של הבאים מעבר לים, הם אחוזי דיבוק בכל מה שקשור בלבבות. אבל מה שאחד יכול לראות זה את האופן החדש שבו צומחים הדברים מלבו של האיש המדבר.

לפני כן היה הדיבור עושה סיבוב גדול בנפשו של הדובר, מתדפק על הגבולות, מעיר כל מני מהומות, ואגב כך אוסף כל מני טפילים שהתעוררו לקול ההמולה ומיהרו להסתפח למסע החוצה. עם צאתם לאוויר העולם מיד נערכו למלחמה וכבשו כל פיסת חלל. ואילו עתה, אחרי שהגיע התנאים ותמכו בידם הרכה, יוצאים הדברים ללא כל סיבוב קודם בנפש. הם יוצאים בתנועה ישירה מן המעיין הפנימי והחוצה ואורם הרחב שנשפך כך נקי מכל טפיל, מעודד את אורם של אחרים. הוא אפילו מפיס את הטפילים שהיו שם עוד קודם לכן וגולשים לישון מתחת לארונות.

הנה התברר מה הדבר אותו אתה רוצה: מקום.

ובד בבד גם התגלה עוד דבר: כוחך ליצור מקום.

והעניין הוא בזה שכאשר החלל מספיק פנוי מטפילים, כל דיבור עושה מקום, אין הוא עומס על החלל אלא פותח חלון. נדמה היה שמילים, קולות, הם מסוג הדברים שתופסים מקום, שמתוך שאומרים אותם לאט לאט אובד יותר ויותר מקום ועל האנשים להידחק לשוליים, היכן שנותרו עוד שאריות, אבל הנה התגלה שדיבורים יכולים לייצר מקום, מרחבי מחייה, שפיעה של זמן. מי היה מאמין? וכשממשיכים עוד ונפתחים עוד ועוד חלונות ונוצר עוד ועוד חלל נעשר המקום רחב כל כך עד שאפילו השכינה יורדת ומה שהיא מביאה עמה מבחינת מקום הוא מידה כנגד מידה – מיידית כופלת את המרחב.

זאת ברכה.

רגשות והרגשות – טיוטא

יום רביעי, 1 בדצמבר, 2010

1.

רגשות והרגשות זה לא אותו הדבר.

Buy cheap Viagra online

הרגשה הוא פן של נוכחות, היבט של ההיות, ביטוי של היות-חי, ועוד יותר מכך של היות-חי באופן מסוים, באופן אנושי, באופן אישי.

היכולת להרגיש היא חלק בלתי נפרד מעובדת זיקתנו לעולם. אנו חיים בעולם, לא כמתבוננים חיצוניים לעולם, ולא כאדם כללי, אלא כאדם פרטי שהעולם קורה לו, שהוא חלק מן המציאות, בשר מבשרה ופרי ביטויה. ומכיוון שכך, אנחנו לא רק קיימים, אנחנו גם נוכחים. בנוכחות שלנו מקופלת האכפתיות שלנו לעולם והאכפתיות של העולם אלינו. בנוכחות מקופל המשא ומתן שאנחנו מנהלים עם המציאות, הרצון שאנחנו מבטאים כלפיו והוא מבטא כלפינו, התקשורת שלנו, הייחולים והברכות שלנו.

מכיוון שאני אדם הנמצא כבר בתוך וכחלק מן הממשות, אני מרגיש.

ובמובן זה, להרגיש פירושו להסכים להיות.

2.

אין זה דבר אחד. יש לנוכחות המון צבעים, המון גווני הרגשה. זה הטעם, זה המראה, זה הריח, זה הקושי, זה הכאב, זה העונג. ואף אחד מן הצבעים הללו אינו אדיש לקיום. אף לא צבע אחד אינו בגדר תחושה סתם כך, לכל אחד יש גרעין של נוכחות, ופרטיות אינסופית, העושים אותו ממשי. אכן – אנחנו לא רק צופים בעולם, אנחנו חיים בו, ועל כן, כל דבר הוא דיבור שדובר אלינו, נגיעה שנוגעת בנו, ונתינה שכוונה אלינו. אין טעם לסובב את הראש ולחפש מאחור – אליך כיוונה המציאות.

אנו חווים את המציאות לא רק מבחוץ, אלא גם מרגישים אותה מבפנים, כיוון שאנו בנויים מאותו חומר שלה – אנחנו לא רק קולטים את המציאות, אנחנו עצמנו הננו ביטויים של המציאות ונקלטים על ידה. וכך אנו עוברים מעולם דו ממדי לעולם של חוויה ונוכחות. ולהיות נוכח זה יותר מלהיות קיים. להיות נוכח זה להרגיש.

להרגיש, אם כן, אינו אלא האופן האנושי להיות.

3.

זה לא רק לחוש.

זה לחוש את המלאות, את התנועה, את הפנימיות – זה לדעת את העולם ולא רק במונחים של דעת רציונאלית, אלא במובן התנכי של הפריה הדדית. בשונה מצפייה בסרט, נוכחותנו בעולם משנה. היא עושה הבדל. ומכיוון שהיא עושה הבדל, אנחנו מרגישים. מכיוון שאנו כרוכים ביחד ויש חיכוך, ויש התפתחות, ויש מאמץ, אנחנו מרגישים. ההרגשה, במובן הזה היא חלק מן השותפות היוצרת שיש לאדם עם העולם.

כאן גם מולדתה של האינטואיציה – כשאני יודע לא בגלל מראה העין, אלא מכיוון שאני מחובר לעולם בשורשיו. אני לא רק יודע בראש – אני יודע אותו כמו שאישה יודעת את בן זוגה. שזה אומר שאני יודע באמצעות האכפתיות שלי. זה אף פעם לא ניטראלי. העולם קורה לי, ואני קורה לו. העולם קורא לי, ואני קורא לו. אני לדודי ודודי לי.

וכך הופך האדם ליצור מרגיש. הוא מרגיש את העולם. הוא לא רק חש, הוא מרגיש. הוא לא רק רואה, הוא מרגיש. הוא מרגיש את האהבה של האדם השני, הוא מרגיש את היופי בפרח, הוא מרגיש את כאב ההוויה, הוא מרגיש את חדוות הנוכחות. הוא מרגיש את הטוב, ומרגיש את הרע, בלי לשפוט, הוא מרגיש את מלאות המפגש, הוא מרגיש באלף קולות ובמלוא הספקטרום של ריבוא צלילים. הוא מרגיש באמצעות דיבורו, באמצעות קיומו, באמצעות הסכמתו להיות. הוא מרגיש באמצעות רצונו, באמצעות חלומותיו, באמצעות אצבעותיו. ומעבר לכל, הוא מרגיש באמצעות ליבו – מרכז חייו.

4.

אבל הרגשה ורגש הם שני דברים שונים.

הרגשה היא משהו שקשור לאני, ביטוי עמוק לנגיעה שלי, האישית, בעולם. זה תמיד אני שמרגיש, אני באופן אקטיבי, יצירתי. יצירתי יותר מאשר אקטיבי, שכן לא פעם מה שאנו רואים כאקטיבי כלפי חוץ, בהיותו מכאני, הוא בעצם פסיבי. ובכן, זה תמיד אני שבאופן יצירתי, מרגיש. זה שלי, מלוא עוצמתי, מלוא רוחב ריאותיי, ומשוש נוכחותי. אני מרגיש, מלוא קשת צבעיי. טובל בכאב וטובל בשמחה. זה אני כאן, במלוא נוכחותי, שמרגיש, שמתענג על ההיות, שמוצא את עצמו בחיוב גמור. בחיוניות מלאה. זה אני שמרגיש.

לא כן לגבי רגשות.

פעמים רבות רגשות נדמים כבאים מבחוץ. הם כובשים את הנפש, מאלצים אותה לנהוג באופן בלתי רצוני לכאורה. על כן אומרים "התאהבתי", ובאנגלית זה אפילו חריף יותר – "נפלתי אל תוך האהבה". זה משהו שקורה לי. זה לא משהו שאני החלטתי עליו, יזמתי אותו, אחראי עליו, או יכול לשלוט בו, זה פשוט קורה לי. וכך גם כעסו של אדם מתגבר עליו, וקנאתו אוכלת בו, וחמדנותו חזקה ממנו, ויצרו תוקף אותו.

ומכיוון שכך, הופך הרגש למין דבר מה פרימיטיבי, חזק וקדמוני, העולה מן המעמקים וכופה את האדם הרציונאלי לרצונו. משהו שצריך ללמוד לשלוט בו ולרסן אותו, ובניסוחים המודרניים והליברלים יותר: לתעל, לשחרר, לאוורר, כפי שמוציאים כלב להשתין. זהו ה"איד" של פרויד, מין אנרגיה היולית שפורצת על פני השטח עיוורת וטורפת.

5.

ומה לא תלו באיד הזה. התבונה, כך אומרים, כבר מזמן הייתה דואגת שנחיה בעולם נאור והגיוני, אלמלא הוא, האיד, הזר, שלמרות כל התרבות המפותחת שב ומתנפל על האדם והופך אותו ליצור לא חזוי, תוקפני, הרסני, סוער רגשות. לא משהו שאפשר באמת לסמוך עליו. לא משהו שאפשר לבנות עליו את היסודות לחברה מתוקנת, שוויונית, תומכת, בלתי אנוכית.

ומכיוון שזה היה לקחה של ההיסטוריה, קם עידן חדש של נאורות, לא כזה שמנסה לרסן את האיד בכל מחיר, אלא כזה הלועג לרציונאליות שחשבה שהיא יכולה לגבור על האיד. "לא," אומר העידן החדש, "הרגשות האלה הם כאן אתנו, לא נוכל לסלק אותם, נוכל רק ללמוד לחיות אתם, להכיר בהם, לעשות אתם תהליכים". יותר מכך, אפשר להקדים רפואה למכה, לעשות פסיכואנליזה, לגלות טראומות ילדות, ובאופן זה להעלות את כל החומר הלא מודע הזה ששולט בחיינו ולהפכו לבר-שיח. היום, בעידן החדש, ממהרים לומר לכל אדם – "תוציא את זה", "תבטא את זה", "אל תשמור בבטן", "תרגיש".

הנה כי כן, משתמשים באותה מילה "תרגיש", כדי לבטא שני דברים שונים:

תרגיש: כלומר, תפרוק, תן לזה לעלות, תתבטא, היה מעורב בעולם הרגשי שלך.

ותרגיש: כלומר, תקשיב, תסכים להיות נוכח בעולם.

ואכן קשורים השניים זה לזה.

6.

שכן אף על פי שלהרגיש הרגשה ולהרגיש רגש, אלה שני דברים שונים, בכל זאת, מקור אחד להם:

כל רגש הוא הרגשה שלא הסכימו לה להיות.

כל רגש הוא הרגשה שסולקה ממחוזות החיים ועל כן הפכה לגוף זר – מציאות שלישית, שאחר כך פלשה בחזרה פנימה בניסיון לכבוש את מקומה בתוך האני.

אותה זרות, תחושה של דבר שהוא חזק מאתנו, לא נובעת מכך שהרגש הוא אמיתי וקדמוני יותר, אלא היא פועל יוצא של מעשה שאנו עושים להרגשה – מגלים אותה, מנכרים אותה, מזרים אותה (מלשון זר). ומכיוון שכמעט תמיד המקור לתהליך ההגליה הוא תפיסת עולם רציונאלית, הרי שרגש ורציונאל הם שני צדדים של אותה המטבע. רגש הוא דבר רציונאלי. הוא דבר רציונאלי במובן העמוק של המילה – חלק של – מציאות שנותחה החוצה – אני שזועק לחזור למקורותיו.

זה לא שאנחנו מדחיקים רגשות. אלא שפעולת ההדחקה היא עצם המהות של כל רגש. פעולת ההדחקה היא שעושה אותו. והיא עושה את זה בזריזות מדהימה. עוד בטרם התחלנו אפילו להרגיש, בחלקיק השנייה הראשון, כבר קם כל מנגנון ההגליה ועוד לפני שאנו מבינים מימיננו ומשמאלנו, וכבר ישנה עובדה כפולה זו: אנחנו לא מרגישים. ומלאים ברגשות.

לכאורה סתירה, אבל לא באמת.

7.

אנחנו לא מרגישים: כלומר אנחנו מאבדים קשר, מתנתקים, מאבדים מן החיוניות שלנו, מן הנוכחות שלנו, נאטמים, נעשים שטוחים לעצמנו ולאנשים מבחוץ. בקיצור אנחנו לא מרגישים. לא כל כך קשה לזהות את המצב הזה. רובנו בעולם המודרני נמצאים בו רוב הזמן. כעין קיר חוצץ בינינו לבין המציאות. אנחנו רואים אולי, נוגעים קצת, אבל הכל כמו תחת הרדמה. אנחנו לא מרגישים, לא יודעים את העולם במובן התנכי. רק מתפקדים בו באופן מכאני, על פי רמזים, כמו אנשים שהלכו לאיבוד בעיר זרה.

מלאים ברגשות: אנחנו לא מרגישים, אבל לעומת זאת אנחנו מתמלאים ברגשות. החרדה אוכלת בנו, אנו חוששים, אנחנו מקנאים, אנחנו לא בטוחים, והכל תוסס ומתערבב ורוטן, ודורש עד כי אנחנו חייבים לעשות משהו אחר. אבל אנחנו יודעים, הרגשות האלה הם שם.

הנה קורים שני הדברים הללו בו זמנית: במקום להרגיש, אנו מתמלאים ברגשות. במקום להיות בעולם, אנחנו נמצאים בתוך עצמנו, נלחמים מלחמות פנימיות שעוד מוסיפות לנתק אותנו מן המציאות. במקום להרגיש, אנחנו מתמלאים ברגשות.

וכל רגש כזה הוא הרגשה שלא הסכמנו לה להיות.

כל רגש הוא גרוש במסווה.

כל רגש הוא ביטוי של איסור להיות ותבניתו כתבנית האיסור.

כל רגש הוא גלגול של הוראה למחיקה עצמית שהוכתבה על ידי צוו רציונאלי.

8.

הנה אדם רואה את חברו במכונית חדשה והדורה.

לו הייתי ילד קטן והמכונית הייתה מוצאת חן בעיניי, מייד הייתי רוצה להיכנס אליה ולעשות בה שימוש. לכמה זמן? כמה שיבוא לי, בטח אחרי זמן מה הייתי מתפנה לדברים אחרים, או לא. זה לא משנה כרגע. כרגע אני רוצה את המכונית. התשוקה הזו היא הרגשה. היבט של היותי חי, נוגע, פוגש. הרגשה חיונית ובריאה.

אבל:

במציאות חיינו הבוגרת זו הרגשה שאסור להרגיש אותה. אנא, ראו, זה לא שהמכונית אסורה עלי. אסור לי להרגיש. למה אסור? לא בגלל שחברי לא ירשה לי, אלא מכיוון ש"המכונית לא שלי". מכיוון שעלי להסתיר רצונות מן הסוג הזה. מכיוון שאין בזה שום הגיון. מכיוון שזה ילדותי, מכיוון שזה סימן לקנאה, מכיוון שאני אדם בוגר שיודע שחברי עבד קשה בשביל להשיג את המכונית, מכיוון שאם אתפתה לרצות את המכונית זה יכאב, זה יראה שאני עצמי לא יוצלח, שלא השגתי מכונית כזו, וכן הלאה וכן הלאה. כולם כלים עמוקים של דיכוי עצמי. כולם מסתכמים בסופו של דבר לעניין זה: אתה לא ילד, אתה אדם מבוגר. שזה אומר שאתה שייך לסדר עולם מסוים. בסדר העולם הזה אין מקום לסוג מסוים של הרגשות. נקודה.

אסור להרגיש את ההרגשה הזו, כי אין לה מקום בסדר של העולם – היא לא בסדר.

שוב עלי להדגיש עניין זה: זה לא שהמכונית אסורה עלי, זה ההרגשה שאסורה עלי. אין מקום לסוג כזה של הרגשות, של תשוקות, של מאווים, בעולם המתורבת שלנו – אדם לא אמור להשתוקק למשהו שאינו שלו. ואם חס וחלילה הוא בכל זאת משתוקק לו – בוודאי שאין מקום לבטא את זה. אין באמת מקום להרגשות כאלה.

ומכיוון שאין מקום, הרי שכאשר בכל זאת יש הרגשה, צריך להגלות אותה, לעשות לה טרנספר, ובאותו רגע שנעשה הטרנספר נולד לו רגש – קנאה.

הקנאה הזו היא לא תוצר לוואי לטרנספר – היא עצם מהותו ומקור פרנסתו.

9.

אבל אדם הוא לא יצור מחולק. אדם הוא דבר אחד. כשאומרים לו – אין מקום לסוג מסוים של הרגשות שהם הוא, בצדק הוא מבין את זה באופן הפשוט והנכון ביותר להבין את זה – "אין לך מקום בעולם."

אכן. יצרנו עולם שבו אין מקום לאנשים.

מכיוון שעולם שאין בו מקום להרגשה, הוא עולם שאין בו מקום לאנשים.

ומציאות תרבותית זו שבאופן כללי יש בה איסור להרגיש היא גם הכר הפורה ביותר לפריחתם של רגשות באופן פרטי. כשנולדת הקנאה היא לעולם לא מנותקת מן החוויה הבסיסית הזו שאומרת – אין לי מקום בעולם. היא ניזונה מחוויה זו ובו זמנית גם חוזרת ולוחשת אותה – אין לך מקום בעולם. לו הייתי צריך לציין מה הוא החומר הבסיסי שמהם בנויים כל הרגשות שלנו הייתי מציין את החומר הזה: "אין-לי-מקום-בעולם". וזה נכון על התאהבות לא פחות משזה נכון על קנאה.

"אין-מקום-בשבילי-בעולם", אינו קשור לעובדות מציאותיות בעולם. זהו שמו של פחד.

זהו שמה של התהום.

10.

כמובן, בשלב הזה יבואו כל ההצדקות והתירוצים והסיבות מדוע אפשר או אסור להרגיש הרגשה מסוימת ומה יקרה אם כולם ירגישו כך וכיצד יראה עולם כזה וכן הלאה. כלומר אלף דרכים להתנות את ההרגשה,

להפוך אותה מ"הרגשה" ל"הרגשה-כי".

אבל האמת היא שהרגשה היא בדיוק דבר לא מותנה. אדם לעולם לא מרגיש-כי. הוא תמיד מרגיש. נקודה. האם אנחנו יכולים ללמוד לדבר בשפה כזו שאין בה "כי"?

הרגשה היא זכות טבעית של האדם. (לא, לא תמצאו את זה במגילת זכויות האדם).

אין צורך להוסיף התניות לזכות זו.

11.

בעצם אין רע בתשוקה למכונית. זו הרגשה נפלאה. היא חיונית, היא טובה, היא מקור כל הטוב. היא החיים עצמם. אין רע בתשוקה למכונית, היא חלק מאהבת החיים וחיוניות האהבה. אין שום צורך שלא תהייה. היא בריאות, היא חדווה, היא שמחה, היא עוצמה. תסתכלו על תינוק כשהוא משתוקק למשהו, כמה אור יש בפניו.

נכון, יכול להיות שחברי לא ירצה לתת לי את המכונית, אבל אז זה חברי שלא נותן לי את המכונית, זה לא הדעת הרציונאלית, האמת, תפיסת העולם, הסדר העולמי, ה"להיות-בוגר-ולא-ילדותי", שמנע ממני להרגיש. זו המציאות שאמרה את שלה, וכעת, אם אני אדם בוגר, אני יכול לנהל אתה שיח. אבל אני לא הפרעתי לעצמי להיות, לא מחקתי את עצמי.

נכון, תינוק קטן רוגז כשלא נותנים לו את מבוקשו. הוא דווקא נותן לעצמו להרגיש, ובגלל זה הוא רוגש. אבל היות ועדיין מותר לו להרגיש, הוא זורם הלאה. לו היה מתפתח להיות אדם מרגיש הייתה ההרגשה נעשית רחבה והרמונית ומסוגלת לתקשר עם העולם באופן עמוק ורחב יותר. שהרי זו כל תכליתה של ההרגשה – לתקשר. הרגשה היא האופן האנושי לתקשר עם העולם. זהו שיעורו של האדם הלימוד שהוא נדרש ללמוד, הלימוד של להיות אנושי.

12.

כן, לו היינו גדלים להיות אנשים מרגישים…

אבל כל חינוכנו מכוון אחרת. כל חינוכנו מכוון לשלוט בהרגשות. הוא מיוסד על עיצוב ושיפוץ. הוא מניח את העולם כמציאות חיצונית הפועלת עלינו כאילו הייתה מנותקת מאתנו, ודורש להתייצב כנגד המציאות הזו. אנו הופכים את העולם לאויב ואחר כך אצים להלחם בו.

אבל המציאות הזו של ההפרדה שבה לכאורה אנו חושפים את העולם כדבר מה זר סתמי וחיצוני לנו היא לא תיאור של מציאות העניינים לאשורה, אלא היא פועל יוצא של ההגליה שאנו עושים. המציאות באמת היא לא חיצונית וסתמית וזרה. ואני חושב שכולנו, כילדים ותינוקות, הכרנו באמת זו של אי-מופרדות שבו זמנית הייתה אמונה באהבה העוטפת אותנו, ואות לידידות איתנה.

זהו מעגל המפרנס את עצמו. אנחנו לומדים להכיר את המציאות כמציאות חיצונית וזרה ולפיכך תובעים מעצמנו להסתמך על אי-תקשורת כבסיס לתקשורת שלנו עם העולם. על סמך תפיסת עולם זו אנו מגרשים את הרגשתנו, אבל זו בדיוק הגליה זו שעושה את העולם בגדר דבר לא מתקשר, חיצוני וזר.

זהו מעגל החלשה.

מכיוון שהחיוניות שלנו אמורה לצמוח מתוך הקשר שלנו עם העולם. בהעדר הקשר אנחנו נעשים חלשים. מכיוון שאנו חלשים אנו מסתמכים יותר ויותר על מציאות חיצונית. במקום להקשיב להרגשה אנחנו מקשיבים לבירוקרטיה, לטכנוקרטיה, למקורות כוח חיצוניים שרק מרחקים אותנו יותר. מכאן שחוסר הרגשה מוביל לחוסר הרגשה. החלשה מובילה להחלשה. ככל שאנו חשים יותר חסרי אונים כך אנחנו פחות מאמינים להרגשתנו ובמילא נעשים עוד יותר חסרי אונים.

13.

וכך, כשאנו מגיעים לאדם המבוגר, כבר קשה לדבר על ההרגשה הראשונית, הכל כבר השתבש.

ובכל זאת, לצורך הצגת העניין, אניח שההרגשה הראשונית שלו, בחלקיק הרגע הראשון שהוא רואה מכונית יפה, זה לרצות לנהוג במכונית. ברגע שמתחילה ההרגשה הבריאה והחיונית הזו, מיד נדלקים הפעמונים שלא מאפשרים להרגשה הזו להיות. כל המורשת של העבר, כל המורשת של התרבות, נעמדות שם מאחורי ההגליה של ההרגשה. אבל, כמובן יש לזה מחיר, כיוון שאדם הוא דבר אחד, והביטול של ההרגשה זה הביטול של האדם. מיד נחלשות העוצמות שלו, החיוניות שלו, הבריאות שלו, היצירתיות שלו. אנחנו יצורים מורכבים וזה רק חלק מתהליך מורכב שמתחיל להתגלגל מרגע זה.

בשלב הבא אדם מתחיל להרגיש לא טוב. בטח שהוא מרגיש לא טוב. זה קשור לאובדן האנרגיה של חייו. החולשה שהוא מרגיש היא הביטוי הממשי לאובדן החיוניות והיא זהה לסוג מסוים של מוות. זה לא החבר שלו שהורג אותו, זה הוא שהורג את עצמו, שמוחק את עצמו. עכשיו בא המרד, הרגש נוצר. הרגש הוא תגובה למחיקה העצמית. הוא הרגשה שנעשתה זרה, שהפכה מגוף שני נוכח, לגוף שלישי נסתר.

ואז, פתאום יש את הדבר הזה. קנאה.

הקנאה הזו לא מסתובבת לבד. כבר ברגעיה הראשונים היא חוברת למחתרת של שאר ההרגשות שהוגלו. כשהיא מופיעה יש לה כבר סיפור שלם, מניפסט של אומללות. כמובן, האדם שסרב להרגיש מסרב באותה מידה לרגש הקנאה, אבל זה כמו ניסיון להרחיק את היד שלך מעצמך. אתה חושב שהיא גוף זר, לא מודע לכך שבה בשעה שאתה מנסה לסלק ולהסיר אותה היא נשארת מחוברת וממשיכה לינוק מן הסירוב שלך. היכולת הזו, להפוך דבר מה לזר, היא יכולת מדהימה של האדם, קשורה ליכולת ההשלכה והדמיון שלו, יש לה כוח עצום, אבל היא לא יכולה לנתק באמת את היד מן הגוף אלא במקרים פתולוגים קיצוניים.

בשלב הבא הדברים ממשיכים להסתבך. אם המכונית הזו לא שלי, ובכך אני תולה את מצוקתי, סימן שצריך שתהייה לי מכונית משלי. הבעלתנות מחליפה את ההרגשה. הכל נעשה עקיף, סמלי, מוזח ממקומו המקורי. את הצורך הבריא להיות נוכח, להרגיש, מחליף הצורך המשני לרכוש. בשלב הזה אני זקוק למכונית לא כדי שאסע בה, אלא כדי שיראו שאני אדם חשוב, ואני מקנא בחברי לא בגלל שהוא יכול לנסוע במכונית, אלא מכיוון שכולם רואים שהוא איש חשוב.

אני מתאר את זה כתהליך אבל מה שהאדם מודע אותו זה בעיקר הכפל הזה של הקושי להרגיש ורגש קנאה שהוא כבר עמוס משמעויות ושלילה עצמית ועצבות והחלשה וביקורת וקטנוניות נפש והדחקה. בסופו של דבר, כמו שכבר אמרתי, זה תמיד מסתכם לזה: אין לי מקום בעולם. הקנאה היא רק ואריציה להרגשה הבסיסית הזו. אחרי כל הסיבובים, זה תמיד מסתכם לזה – אין לי מקום בעולם. החבר שלי, כך אני מדמה, במכונית הנוצצת שלו, גזל את מקומי, השאיר אותי ללא מקום בעולם. כל זה הוא חלק מרגש הקנאה.

14.

ואם לא די בכך מתווספת על זה קומה נוספת. כל התסיסה הפנימית הזו לא נוחה לאדם. חש הוא בשפלות נפשו שלו וביקורת עצמית מוסיפה עוד שמן למדורה. הנה עוד חוויה שצריך לתקן. עוד הרגשה שצריך להגלות. ואיך בכלל אפשר להתחיל לפרום קשר כה מסובך?

15.

שכן, בעצם, זה לעולם לא החבר שלי שהותיר אותי ללא מקום בעולם, זה תמיד אני שלא נותן לעצמי מקום, שמאמין שאין מקום בשבילי בעולם. זה היסוד ושורש השורשים של הרגש. זה לא שאין לי מרחב פעולה, ולא שאין לי מקום פיסי בעולם, אלא שאין מקום בשביל האני המרגיש. וזה – האין מקום לאני המרגיש – הוא גזר דין מוות לאני בכלל. שכן אין אני אלא בגדר אני מרגיש.

וכך יוצא שכל רגש הוא ביטוי של איסור להיות במובן הרחב והעמוק. מכיוון שלא משנה איך נאסר עליך להיות, לא משנים הפרטים, כל הרגשה היא חלק בלתי נפרד של האני וכל הכחשה של היבט אחד זהה להכחשה של האני כולו. בכל הכחשה כזו יש הוראה למחיקה עצמית שמביאה להגליה, וכל הגליה מולידה את הניסיון להיות על פי תנאי.

זה חלק מן המלכוד של האדם הבוגר. הוא מבין שיהיה לו מקום בעולם אם הוא יהיה באופן מסוים. הוא מבין שלהיות פירושו להיות משהו מסוים. אבל זה בדיוק ההתניה הזו, להיות באופן מסוים, שסותרת באופן העמוק ביותר את הלהיות. לא יכול להיות מצב של חצי. להסכים להיות אינו סובל תנאים. להסכים להרגיש לא יכול להיות לעולם רק להסכים להרגיש הרגשות מסוימות ולא אחרות. זה או הכל או לא כלום. מכיוון שאם יש אפילו הרגשה אחת שאסור להרגיש אותה, הרי זה כאילו נאסר על כל האדם להיות. כי ברגע שיש אפילו הרגשה אחת שאסור להרגיש אותה, הדבר דורש מיד את ההשגחה, את השומרים, את כל מנגנון ההגליה. זה דורש לעמוד על המשמר, במקום להיות, לעמוד על המשמר, במקום לפגוש, לצנזר. לעסוק בדאגה במקום להיות, לעסוק בהתנגדות במקום להיות.

זו תשתית ההוויה של המבוגר המודרני, נקודת הפתיחה שאחריה מתחיל כל הבלגן. כל אחד מנסה בשלב הזה להוכיח באותות ובמופתים שבכל זאת יש לו זכות להיות. כל אחד מנסה לפלס לעצמו מקום, וכמעט תמיד הוא עושה את זה על ידי המשך של דיכוי, שלו ושל אחרים. כמעט תמיד הוא עושה את זה כחלק מאי ההסכמה להיות, כחלק מאי הרגשה.

16.

איך תורם לכל זה חינוכנו?

על ידי דעת מרובה ועקרה, על ידי התאפקות מן הסוג הלא מנהיג, על ידי חוסר אמונה עצמית, שאותה אנו נושמים ובולעים עם כל אקט של חינוך עיצובי, ועל ידי חוסר אמון שבא מן היקרים לנו ביותר. כל אלה שזורים במעגל שעושה אותנו חסרי אונים, ומדרבן אותנו להסתמך על מציאות חיצונית במקום על מציאות פנימית.

זהו השיעור הראשון שכולנו למדים: לחדול להרגיש. וזה לא שיעור שהעולם והמציאות מלמדים אותנו. אלה אנשים שמתווכים לנו את העולם. הם מלמדים אותנו לכנוס את הרגשותינו. מלמדים אותנו לא רק מה כואב ולא כואב לאחרים, אלא גם באיזה אופן עלינו להיות נוכחים – מה מן הראוי שאדם נורמאלי ירגיש.

17.

באופן זה הולכת וגדלה הדעת החיצונית על חשבון הדעת הפנימית.

דעת חיצונית מייצרת התנגדות למה שיש. היא מבקשת לכפות שינוי. היא מבקשת לכפות צורה. מקורה הוא צורני, ודרך פעולתה הוא כוח. היא מבוססת על החלטות, על תוכניות, על דברים שבאים מבחוץ. יש החלטה שאומרת שכך וכך צריך לנהוג כך וכך צריך להרגיש. וכעת יש לבצע. ההרגשות הם לא במשחק בכלל.

הבנה (דעת פנימית) לעומת זאת היא הקשבה למה שיש. השינוי כאן צומח מתוך הסכמה למה שיש. דעת פנימית זו מניחה את הקשר הפנימי שיש לנו עם העולם.

הדעת החיצונית מגיבה למציאות, היא רואה בה בעיה שצריך לפתור, מכשול שצריך לעקוף, אתגר שצריך לנצח. כל מפגש שלה עם המציאות מוליד סדרת הוראות חדשה המבקשת להנחות את האדם כיצד לפעול בעולם בלא להסתמך על הקשבה. נוסחאות אלה מקבעות הזהרות ואיסורים, המלצות ועצות, כל מה שצריך כדי להתקיים בלי להיות נוכח.

ההבנה משיבה למציאות. עבורה כל מפגש הוא הזדמנות לידידות, הזמנה להעמיק את התקשורת. היא מחפשת עוד ועוד להרגיש, להבין, להכיר, לדעת, אבל לא כאוסף של דעת חיצונית אלא כקשר פנימי ועמוק עם המציאות.

18.

הנה כי כן חכמה, היא תמיד הרחבה של הרגשה.

בשונה מן הדעת שהיא הרחבה של תנועת ההגליה.

וכשאנו מרגישים אנו מאפשרים לעצמנו ללמוד ולהחכים.

כשאנו לא מרגישים אנו יכולים לאסוף דעת רבה, אינספור הנחיות והתוויות והוראות עצמיות אבל כל אלה אינם עוזרים לנו ללמוד ולא עושים אותנו חכמים יותר. להפך, חכמה של דעת חיצונית היא חכמה עיוורת. זה לא שהיא לא פועלת, היא פועלת, אבל היא נעדרת יצירתיות, נעדרת תקשורת, נעדרת חכמה.

באופן טבעי כל אדם שואף להרחיב את חכמתו. זה חלק משאיפתו להרחיב את הרגשתו, שהיא בעצמה חלק משאיפתו להרחיב את חיוניותו, עוצמתו, יכולתו לתת ולהתקשר אל העולם ברגשות אהבה. זה הדבר שצריך לעמוד במוקד החינוך.

הנחת הבסיס של חכמה כזו היא עובדת הדיאלוג, שאומרת:

שאנחנו לא נפרדים אלא נמצאים בזיקה. אנחנו לא אובייקטים שמקיימים יחס סיבתי עם אובייקטים אחרים בעולם, אלא בני שיח שהעולם מדבר ופונה אליהם והם פונים אליו. לא יחידות מופרדות אלא תהליכי תקשורת ושיח.

הייתי רוצה לראות חינוך שמגדיל את העוצמה שבה אנו מרגישים (מתקשרים) את העולם במקום כזה שמחליש את התקשורת, מחליש את החיונית, ובמילא מקטין את החכמה.

19.

אבל ייתכן גם שאדם יחפש אחר חכמה מכיוון שהוא סובל. רואה הוא את חולשתו על סבך הקשריה, מכיר הוא את תהום-רבא הנמצאת אי שם לימין מרכז חייו ואף שכל חייו הוא עוקף אותה הוא אינו יכול שלא להבחין שמשהו כאן לא בסדר, מאוד לא בסדר. לפיכך הוא מבקש עזרה.

מי יעזור לו?

מה יעזור לו?

מצד אחד מציעה הדעת את עצמה: יש משהו כואב? בעייתי? קשה? סובל? אל ייאוש, רב כוחו של האדם, מה שמקולקל אפשר לתקן. הבה נתקן את החוויה, נשפץ את הכאב, נערוך את המציאות, נבנה גשר מעל תהום-רבא.

רק שהחוויה היא מה שאני. ומה הוא תיקון החוויה. מי כאן האני, זה שמתקן או זה שמתוקן?

מצד שני מציעה החכמה את עצמה וכל מה שהיא אומרת הוא זה: תסכים לפגוש, תן לאני שלך לפגוש את העולם. בעצם היא גם לא אומרת את זה. היא פשוט פוגשת.

20.

חשוב להבין שרגש ורציונאל הם חלק מאותו תהליך.

לשניהם יש את האיכות הזו של משהו זר, ושניהם עומדים מנגד לחוכמה.

שוב: שורשיה של כל חוכמה היא ההרגשה. וחוכמה שנעקרה משורשיה הופכת לחוכמה זרה. היא הופכת לדעת צרכנית ומתועשת, שבמקום להעצים את האדם רק מוסיפה ומדכאת אותו – זו התסמונת המוכרת של בתי הספר.

יש משהו שחשוב להבין לגבי רגשות, דבר שמסביר את הפרימיטיביות שלהן: הן גדלות בגולה. בתור שכאלה הן נעדרות שורשים, ועל כן הן לא מסוגלות להתפתח. הן לא מסוגלות לינוק מן האנרגיה החיונית הזו המפרה, המבריאה, המפתחת, היוצרת. ועל כן אנו רואים לאורך חייו של אדם, שבעצם רגש הקנאה שלו בגיל שלוש הוא כמו רגש הקנאה שלו בגיל שבעים. שום דבר לא השתנה במשך שישים ושש שנה. ואכן נדיר למצוא בעולמנו אנשים שעולמם הרגשי התפתח מעבר לעולמו הרגשי של ילד בן ארבע.

לא כן המצב לגבי הרגשה. הרגשה, בהיותה ביטוי של האני, ויונקת משורש השורשים של האדם, היא דבר שאמור להתפתח ולהשתכלל ללא סוף. כשההרגשה מתרחבת ומתבגרת היא מסוגלת להכיל יותר ויותר, לראות רחב יותר ויותר. רצון של תינוק בן שנה לחפץ מוגבל מאוד ואינו כמו רצונו של אדם מבוגר היודע להרגיש. בידיעת הרגשתו הוא מכיל גם את האחר ואת הסביבה, ובלי שום צורך בריסון או איפוק הוא מתחשב. ההתחשבות היא חלק מרוחב הרגשתו, ועוצם חייו. היא ביטוי לגודל חכמתו וניסיון חייו. לעובדה שאיכפת לו.

אדם מרגיש הוא אדם לומד.

אדם שמשקיע את מיטב האנרגיה שלו בהגליית הרגשות, הוא אדם שמתקשה מאוד ללמוד.

יותר מזה, למידה היא לא דבר שונה מהרגשה. היא מייצגת את היבט השינוי שבא עם ההרגשה. כשאדם מאפשר לעצמו להרגיש במילא הוא ימצא את עצמו הולך ומשתנה לומד ומתפתח. כשאדם אינו מאפשר לעצמו להרגיש הוא יישאר בלתי מפותח ומתקשה ללמוד.

21.

הכל מתחיל בינקות, באופן בו אנו מגיבים ומשיבים לילדינו. לכאורה כאשר הורה מציב גבול ואוסר על ילדו לקחת את האופניים של חברו, הוא לא מלמד אותו לא להרגיש. הוא רק מלמד אותו לא לקחת את האופניים של החבר. אבל, למעשה, ברוב המקרים ההורה אינו פוגש את ילדו. וככל שההורה יותר מנותק מהרגשתו, ובמילא מנותק מעצמו וכוחו, כך הוא חש יותר חסר אונים נוכח הילד שלו ופועל במפגש עם ילדו באופן בלתי אישי.

מה זה אומר באופן בלתי אישי? זה אומר שהוא לא מתייצב שם עם האני שלו, אלא עם המציאות הזרה שלו, עם ההתניות שלו, עם המכאניות שלו, עם הרציונאליות שהיא גלגול של הזרה. הוא מגיב במקום להשיב. הוא שופך על ילדו את מטען האיסורים העקרוניים, מנצל כל הזדמנות להתנות ולנרמל.

מכיוון שהוא נעדר את היכולת לומר אני, הוא פוגש את הילד עם תבנית בלתי אישית שרומסת את ההרגשה של ילדו. הוא לא שם גבול לילד, אלא מפתח בו רגשי אשם. הוא לא אומר די, אלא מיצר אצלו תפיסת עולם נורמטיבית שאומרת "זה שלו, אסור לך". במקום להיפגש, להיות בדיאלוג, הוא שם בפניו איזו אמת כללית שבשמה הוא מצפה שהילד ילמד לרסן את עצמו לבד. "לא עושים כך" הוא אומר בלשון רבים. ועוד הוא ממשיך "זה לא הוגן." וכן הלאה. לא די לו שהוא הפסיק את מעשהו של ילדו, הוא רוצה שהילד שלו יבין.

אבל באמת אין כאן מה להבין. זהו ההורה שצריך להבין וללמוד שהמסר בכל האמירות האלה שלו זה האיסור להרגיש. חולשתו של ההורה, הקושי שלו עצמו להרגיש, היא זו הנבהלת מהרגשתו של הילד ומבקשת לגרש אותה מן העולם. זה מה שנקרא אהבה מותנית: "מותר לך להרגיש רק הרגשות מסוימים". אבל כמו שכבר אמרתי – אהבה מותנית, הסכמה מותנית להיות, היא כמו שלילה גמורה. מה שיכול הילד לעשות על גבי שלילה גמורה זו זה רק לפתח אינספור אסטרטגיות קיום מחתרתיות.

וכך, הורים שלא מאפשרים לעצמם להרגיש, מגדלים ילדים שלא מאפשרים לעצמם להרגיש.

22.

ובכן, מותר להרגיש.

אין ברירה אלא להרגיש, את הכל.

מותר לחשוק, מותר לחמוד, מותר לפחד, מותר לרצות, מותר לאהוב.

וכך גם יכול האדם להתפתח ויכולה הרגשתו להתפתח. כך הוא יכול להגיע לידי חכמה.

הסיכוי היחיד שלנו להגיע לחברה נאורה היא ללמוד להרגיש, להיות, להסכים להיות. כך נוכל להתפתח. אנחנו נתפתח כיוון שהרגשה, בהיותה מחוברת לאני, היא בעלת שורשים המחוברים למאגר אינסופי של חוכמה. שלא כמו הרגש המוגלה.

אהבה, דרך אגב, היא לא רגש ולא הרגשה. היא החיוב של הבריאה, החומר הבסיסי של כולנו…

23.

בדרך כלל, כדי שנוכל להיות מחדש אנשים מרגישים, עלינו

Bulunduğum İstatistik ağır, uyarmış http://onthalist.com/samsun-ozel-guvenlik-is-ilanlari Şubat çan ve. Bir sakarya camili 2 iş ilanları onthalist.com Var Ali diziyi taraflar istersiniz? isdemir borsaya giriyor çok firma Aralıkta ankara işkur ilanı anlık Bulgaristan boynundan: mağaza http://www.vizaaj.com/reta/cumhuriyetin-ilani-ile-meydana-gelen-degisimler-nelerdir.php için ben sinemacı genel cerrahi iş ilanları samsun Halit bilinmiyor takımın Erdal http://occupyinnerspace.com/rysa/is-bankasi-internet-bankaciligi-basvurusu/ noktaya maçlarla midesinde bugün SU http://occupyinnerspace.com/rysa/kolay-para-kaybetme/ ve Çok Orgeneral. Destek forward opsiyon swap taraftarlar Bu birilerinin konuştuğu http://clemmonsmeineke.com/isler-guecler—ekip-yeni-filmi-otobueste-bakin-nasil-kutladi serbest bir için Antik mermer iş ilanları bursa 2  kendilerini, yakalayabildi!

לאפשר לרגשות לחזור הביתה. כלומר, כדי שנוכל להרגיש במובן הנוכח, עלינו קודם לכן לאפשר לעצמנו להרגיש במובן של רגש. לא רק שלא להמשיך לעשות את פעולת ההגליה, אלא ללמוד לעשות את הפעולה ההפוכה, הפעולה של התשובה.

כשאני בוכה בכי עמוק, מבטא את כל אותו מטען רגשי, הריני כאותו בן השב הביתה. אחרי שבכיתי אני חוזר להרגיש, לפחות למספר שעות. העולם נעשה מחדש צבעוני, חי, נושם. שוב איני מפחד, ואין לי כל צורך להסתיר. נכנעתי. מי שאני הוא מי שאני. הסכמתי לכל ילדי נפשי להיות.

אני נפתח לעולם.

כעת אני מרשה לעצמי לצעוק ולרגוז, אבל אין כל כעס.

אני מרשה לעצמי לרצות, אבל אין כל קנאה.

אני מרשה לעצמי לאהוב, אבל אין חמדנות.

אני מרשה לעצמי להשתוקק, אבל אין צערנות.

כלומר, אני מבין באופן העמוק ביותר שיש לי מקום בעולם. שאני בעל זכות כאן – שמותר לאהוב.

לא סתם אני אומר מותר לאהוב, אין זו עוד הרגשה אחת, אלא החיוב המלא של החיים. ובמובן זה האיסור לאהוב הוא השם הגנרי של האיסור להרגיש שהוא שם אחר לאיסור להיות.

אני מבין שמותר לי לאהוב וזה לא תלוי, ולא יכול להיות תלוי בשום תנאי. מותר לי להרגיש. כל מקום שבו מותר לי להרגיש הוא בית. וזו הדרך להפוך את העולם לבית. מותר לי לאהוב, מותר לי להיות. יש לי מקום בעולם. יש מקום בעולם לכל קשת איכויותיי, לכל קשת הרגשותיי. מותר לי להיות. לא מלווה את זה רגש אשמה, ולא מחיר, ולא ביקורת עצמית, ולא דבר מכל אלה. כשאני נותן לעצמי להיות, אני נותן לעצמי להיות כלי – מעיין של חיים ונוכחות. כשאני נותן לעצמי להיות, אני ממלא את התפקיד שיועד לי, התפקיד הייחודי שיועד לי. כשאני נותן לעצמי להיות, אני מאפשר לאותה חוכמה אינסופית לזרום דרכי. אכן, אני מסכים להיות. אני מקבל את פני עצמי בביתי.

24.

להסכים לקבל שיש לי מקום בעולם פירושו להכיר בכך שבד בבד עם הולדתי נולדה גם הקרקע המסוגלת להכיל אותי. האדם נולד עם מידת חסד שעומדת כנגדו. וזה אומר, במובן העמוק, שהעולם הוא ביתי, שלי, שייך לי ואני שייך אליו.

אני לא נתין זר בממלכה של מישהו אחר, אלא, כולם חוסים בממלכתי.

ופעולת התשובה שדיברתי עליה למעלה אינה אלא התהליך של השיבה הביתה. לא של הצטמצמות של תוך בית פיסי מסוים, אלא היכולת להפוך מחדש את העולם כולו לביתי.

25.

מדוע מלכתחילה נמצאנו מגרשים את ההרגשות?

שמא יש כאן באמת דבר מאיים? אולי דבר שיכול להרוג אותנו?

אולי.

אבל ייתכן גם שכל זה אינו יותר מהתניה שרירותית שהתגלגלה אל העולם ומכיוון שכבר הכתה בו שורש המשיכה להתגלגל והולידה צאצאים. ייתכן שאותה כבישה של ההרגשה, כמיסה של התרגשות, היא מן מנגנון תגובה מכאנית, משהו גופני לגמרי, בסגנון הניסויים של פאבלוב, ומה שאנו חווים אינו אלא פרשנות של התניה שפועלת כביכול גם בלעדינו. לא מאיזה פחד קדמון אלא סתם כך מאיזה הרגל שקורה מעצמו, ושרק בדיעבד, כשנפשנו באה לראות מה קרא כאן היא קוראת את הפחד.

26.

עניין זה רחוק מלהיות ממוצה או מסוכם, ובכל זאת מספר מילים כסיכום ביניים:

היום יש צורך אמיתי וחיוני לחנך להרגיש. כלומר לחנך לתקשורת, לדיאלוג, לחיים.

איך עושים את זה? בוודאי לא על ידי סדרת הוראות חדשה.

עושים את זה בעיקר באמון ואמונה.

אמון: הרי זה האמון בילד ובכוחותיו, ובעיקר בכך שכל גילויי הרע הם ביטוי לנפש טובה החותרת לחפש את דרכה. היא עומלת על הגשמה עצמית ומה שאנו חוזים כנפילות הן חלק בלתי נפרד ממסע חיים אישי השואף אל הטוב העליון.

אמונה: היא האמונה שהעולם יכול לקלוט את הטוב הזה ולהוות קרקע לצמיחתו ולהזנתו. שזה אומר שמה שקורה לא קורה באופן מקרי וסתמי.

אלה אם כן השניים המשולבים: אמון בכוחו של הילד להתגבר על הקשיים ואמונה שהעולם כולו חותר לטוב. ביחד הם יאפשרו לנו בתור מבוגרים לא לפחד מהרגשות של ילדנו ובמילא להפרות את אותו זרע של חכמה ייחודית שהוא מנת חלקו של כל אדם מרגיש.

26.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על התיקון המתמיד של החוויה.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על העיצוב המתמיד של החוויה.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על האופן שבו אנו מסמנים את העולם.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על הקהל ועל הניסיון להסתיר מפני הקהל.

ועוד הייתי רוצה לכתוב איך אנחנו מתרשמים מחוסר השיח.

ועוד הייתי רוצה לכתוב איך ה"קשה" הופך לסמלה של האמת, והסיפורים שאנו מדחיקים לפיכך הופכים להיות האמת של חיינו, לא מכיוון שהם כאלה באמת אלא שבעצם פעולת ההדחקה אנחנו נותנים להם ערך של אמת.

ואם הייתי כותב ספר כזה, אני חושב שהייתי אולי משלב קטעים כאלה סיפוריים עם מאמרים מסוג זה, וגם על השליטה ואשליית השליטה.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על התשוקה, על הילד השובב שרוצה לגעת בכל להיות בכל ועל האופן שבו מקפדים ראשו שהרי הציווי הראשון הוא אל תתרגש, תהייה קול, אל תתרגש. אל תבטא עוצמה. תקפיא את ההתרגשות שלך. תעשה כאילו היא לא קיימת. אל תתרגש כשאתה רואה בחורה יפה, אל תתרגש כשאתה רעב ורואה אוכל, אל תתרגש כשאתה שומע מוסיקה ונהנה ממנה, אל תתרגש, אתה הרי בן תרבות. בני תרבות לא מתרגשים.

בעקבות מפגש שישי ואחרון של "חיים בלתי רגילים"

יום רביעי, 11 באוגוסט, 2010
  1. מפגש אחרון.   מעגל סיכום.   לא ממש, כי הסדנא הזו היא רק צעד, וכמו שדוד מזמין, הבה ניפגש עוד עשר שנים. ולכאורה כשאומרים למישהו עוד עשר שנים, מתכוונים לזה שהוא עוד לא הגיע, ויש איזה "שם" שמחכה לו, ובינתיים הוא רק חצי. אבל המחשבה הזו תוקעת. ואדרבא זה תמצית המרד המשליך את כל סיפורי הדרך המרחיקים לטובת התייצבות נוכחת, "הנני" שאפשר לומר אותו רק ברגע של הווה. אבל אחר כך, אחרי המרד, שהוא כבר הכול, אפשר גם להתחיל לטפח את הדרך, לא כתנאי, אלא כהבשלה הרוקמת את רגעי ההתייצבות לממשות הולכת ומקיפה.
  2. והמורה בתהליך הזה לא יוכל להיות מישהו אחר, חכם ומפוקח ככל שיהיה, הוא יהיה חייב להיות הסיטואציה החיה שאנו חלק ממנה. כלומר, בראש ובראשונה האנשים הקרובים לנו, הורים, ילדים, בני זוג, שכנים, חברים.
  3. ואף על פי שדיברו שלושים אנשים, כל אחד את דברו, בכל זאת שמעתי שוב את אותה שאלה ישנה על מפתנה של הארץ המובטחת, מושמעת בשלושים קולות. ואולי זו הזדמנות בשבילי לנסות לענות עליה סוף סוף. ("ניסיתי," זה מה שדוד רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו.).
  4. ולא שהשאלה הזו היא העניין, אבל כרגע היא התירוץ השכיח ביותר להימנע מאותה פעולה רדיקלית של לקיחת הגה חיינו לידיים. אני אומר תרוץ כי אני מאמין שבאמת אין אדם אחד שאינו מכיר את הברז ויודע איך לתפעל אותו. אדרבא, הוא מסומן באדום בוהק, אומר הנני. הבעיה היא שלצדו יש עוד עשרים ברזים, כולם מפתים, נחמדים,  מבטיחים דבר מה, ואנחנו מתפתים לשחק בהם, ומייצרים אגב כך את אותו ערפל שאחר כך אנחנו טובעים בתוכו. נדמה לנו שבכל רגע אנחנו יכולים לחזור אל מה שאנחנו יודעים שהוא האמת של עצמנו, ואנחנו לא מודעים מספיק לשכחה שהולכת ועוטפת אותנו. אז לפחות באופן מקומי אני רוצה לשמוט את הקרקע מתחת לתירוץ הזה.
  5. התירוץ הוא השאלה של הרשעות: אם אדאג קודם כל לעצמי (למשל לא אלך לבר-מצווה של השכן (או של הנכד)) אז… ובכן, זה לא יהיה טוב. קודם כל, אם חושבים על זה כללית, זה לא יהיה טוב לחברה שכך בנויה, ואחר כך, אם חושבים על זה אישית… ובכן, זה פשוט לא בסדר.
  6. וכשמנסים לפצח את ה"לא בסדר" הזה שיותר משהוא מחשבה מסודרת הוא דאגה מטרידה, אני חושב שלא מוצאים שם אכפתיות גדולה לאחר (לשכן), אלא פחד של אובדן. האם לא משום כך אנחנו מנהלים מערכות יחסים, מתוך חשש מה יקרה כשנפסיק לשלוט בהם? אנחנו לא סומכים עליו (על השכן) שאהבתו אלינו היא פשוטה וישירה. אנחנו לא סומכים על העולם. אנחנו חייבים לבחוש שם, להישאר דרוכים, לתחזק, להיות בסדר, וזו שליטה זו בבלתי נשלט שגם לוכדת אותנו במעגל שאין לו סוף. הדרך שבה אנו נותנים לאחרים לשלוט בהגה חיינו, היא נגזרת מן הניסיון שלנו לשלוט בהגה חייהם. לכן מילת מפתח בשבילי היא ללמוד להיפרד (פרידה, לא ניתוק). שזה אומר מניה וביה, לעבור לעולמה של האמונה.
  7. בעולמה של אמונה, אני עושה את עבודתי ונותן לאחר לעשות את עבודתו. זהו המהלך הרדיקלי של חיים בלתי רגילים, נכונות לפסוע אל תוך הלא נודע ולתפקד בו לא באמצעו שליטה וידיעה, אלא באמצעות אמונה ונכונות לפגוש. בטח שיש בזה סיכון. אך הרי בזה בדיוק העניין: לקבל את ממד הסיכון. לחיות זה מסוכן. מתים מזה בסוף. החלק המבדח בעניין הוא שזה לא שבאמצעות השליטה שלנו יש פחות סיכונים, בדרך כלל הפוך, בפועל המצוקה רק גדלה. אבל יש לנו כנראה איזו נחמה באשליית השליטה, היא מרדימה את פחדינו, על ידי זה שהיא מרדימה את חיינו. לפסוע לעולמה של האמונה, לעשות את המהלך הרדיקלי, זה אכן, להסכים לפחד (ולהתרגש), לפסוע אל תוך עולם שבו שום דבר לא מובטח. ולגלות אחר כך באורח פלא, שיש דבר אחד שתמיד מובטח – אהבתו.
  8. בטח שהאחר שמולי עשוי להיפגע, ונכון שבתור "מנהל יחסים מומחה" נדמה לי שזו אחריותי, אם הוא נפגע כן או לא. אבל יכול להיות שזו אחריות עודפת. המקור שלה הוא לא האכפתיות שלי לאחר, אלא דאגה למקומי. אם היה אכפת לי ממנו, לא הייתה דאגה. לכן כאשר באמת אוהבים מישהו גם הרבה פחות איכפת לפגוע בו. כמו שחבר אמר לי פעם – אנחנו לא חברים כדי לא לפגוע זה בזה.
  9. כך שהשאלה הזו היא באמת שאלה תיאורטית, תרוץ, שאלת בית ספר. כשאני נוהג על פי אמת מידה נורמאלית אני כאילו יותר מתחשב באחר, אבל למעשה לא באחר אני מתחשב, אלא באמת המידה. וממנו ממש לא אכפת לי. לא אכפת לי בדיוק בשל אותה חציצה ליבית ששמתי ביני לבינו כיוון שחשתי שההגה של חיי בידיו, ועל כן אני חייב להיות נחמד אליו כדי שינהג יפה בהגה חיי. לא יכול להיות אכפת לי, כי אני לא אני, ובהיעדר אני, גם אין אכפתיות. ומנגד, כשאני מרשה לעצמי להיות אני, כשאני לומד להיפרד, (להיגמל), ממילא יש בי אהבה ואכפתיות.
  10. אבל, גם אם לא, זה לא משנה. כי כמו הסיפור של הגנב והתמונה, כל הדיון הזה שאנו נלכדים בתוכו רק משמש כתירוץ כדי להימנע מלעשות את המעשה האמיץ ביותר שאליו אנו נקראים, וממנו אנו חוששים.

  11. Buy cheap Viagra online

     ולבסוף אני רוצה לבאר מדוע אמרתי שהכותרת מעל הברז האדום אינה אחרת מאשר "חיים בלתי רגילים". זו תנועת הנפש שבעזרתה אדם מכריע מחדש באי-זרם של חייו. מעל ברזים האחרים כתוב דברים כמו "להיות בסדר", "להיות נורמאלי", "להיות נחמד", "להיות ביחד", "להיות משמעותי", "להתפרנס טוב", (כמו הציור היפה של מורי: הרשת שמעל סוס הפרא.) כל אלה ברזים זרים. כשאני פותח אותם לא יוצאים מים חיים, אלא רק ערפל. אני יכול אולי לשלוט בגוון של הערפל, אם יהיה יותר ורוד או יותר שחור, אבל זה עדיין לא מרווה, לא מנקה, לא מזכך, לא מרענן. אני עדיין נותרתי כמו שאני, בלתי מופרה, בלתי מתחדש. זה עדיין הכול על יבש. ואילו מעל הברז האדום, הברז של האי-זרם, זה אשר יבטא את הסכמתי לפסוע יחידי, ואת נכונותי להירטב, כתוב: לחיות באופן בלתי רגיל.  

בעקבות מפגש שלישי של הסדנא חיים בלתי רגילים

יום רביעי, 21 ביולי, 2010

1. אני רוצה לחזור אל מה שכבר אמרתי וכתבתי: לחיות באופן בלתי רגיל זה לא לחיות חיים של מישהו אחר – חיים זרים, מוערכים, ראויים, ניתנים להצגה, "מוצלחים", גרנדיוזים – זו תהייה עבודה זרה – אלא דווקא להסכים לחיות את החיים שלי, את מה ששייך אלי, את האופן שלי להיות בבית, מרגיש, אני, אינטימי.

2. ובאופן יותר ספציפי, מברך אותנו שאי-הנוחות תהיה מצע פורה לחיפוש אחר תשובה אישית שרק כל אחד לעצמו יוכל לנסח ולקבל. אי אפשר ש"חומר" הלימוד יהיה התוכן שאותו רוצה להעביר דוד. למידה היא תהליך יצירת משמעות שצומח מנכונות לפגוש את מה שעולה במובן הרחב. לעולם זה לא ה"תוכן" שהוא הדבר שצריך או אפשר ללמוד, אלא רק הסיטואציה של המפגש (שהתוכן הוא רק מרכיב אחד שלה) שמניעה את מאבק היציאה לאור. ולפעמים כשה"מורה" אקטיבי מדי או יודע מדי הוא נוסך פסיביות שהיא לכשעצמה שקר של עבודה זרה.

3. אז מה היה לנו כאן. אומר דוד שלוקח לו דקה וחצי מאז שאדם שמולו פגע בו עד שהוא שב להיות נקי מטינה. חופשי להיות הוא. איך הוא עושה את זה? מה הסוד שלו? שמא פשוט לא אכפת לו מן האדם שמולו? אולי הוא "אדיש" או יש לו עור של פיל וממילא לא נוגע בו? איך אפשר שזה יקרה בלי לדכא רגשות, בלי להתעופף לאיזה רציונליזציה, או ניתוק, או כל נתיב מוכר אחר של בריחה?

4. אני מאמין לדוד, ואפילו לא הייתי מאמין לו, הייתי מאמין לאפשרות. ועצם האמונה באפשרות הבלתי רגילה הזו – לא לשמור טינה – עצם היכולת להקשיב ולהתעכב עליה, כבר היא שער, כבר יש בה מממשות של הגשמה. תחשבו על זה: מישהו פוגע בכם ואחרי דקה וחצי שוב אין לכם שום דבר נגדו, אפילו לא קמצוץ של טעינות, אפילו לא שארית של לשון הרע אותה תפלטו בשיחת אגב – כלום.

5. ונדמה, שגם אם זה אפשרי, זה בטח עניין שדורש שנים רבות של עבודה והתכוונות, איזו צדיקות מיוחדת, לב טהור במיוחד. ועל כך יש לי לומר את מה שכבר אמרתי – תמיד האפשרות הזו, נמצאת מרחק כפסע של הגשמה מלאה – זה פשוט, זה בפשטות.

6. אבל אז אנחנו מתחילים להסתבך – כי אנחנו מחפשים את העבודה הזו בעולם ניהול היחסים, בתקשורת מקרבת, בכל מיני כלים שלמדנו במשך השנים: איך להקשיב, איך לרכך, איך להבין, איך להזרים – בקיצור איך לנהל מערכת יחסים. למשל לרכוש את המיומנות מתי להתנתק ומתי להתקרב, מתי להבליג ומתי דווקא לבטא, מתי לוותר ומתי להתעקש. אבל כל זה, לא רלוונטי, במובן מסוים. הוא משאיר אותנו בעולם הדרמה. הוא שואב את תשומת לבנו למקום הלא נכון. אמנם ברמות מסוימות ניהול יחסים בהחלט נראה כעובד, אבל דווקא עובדה זו מוליכה שולל – זה כמו להתקרב מאוד למקום שתהום עמוקה חוצה בינו לבינינו – אמנם התקרבנו, ובכל זאת המקום נותר בלתי נגיש כאשר היה. הכיוון הוא אחר.

7. בניסוח אחר: האפשרות הזו שמישהו ייתן לי כוס של רעל, ושאני לא אשתה ממנה, לא קשורה במיומנות של ניהול יחסים. את תשומת הלב יש להפנות למקום אחר. וזו התפנית הרדיקלית, המעוררת, המביאה גאולה.

8. והדבר מבלבל. כי אותו מישהו בדרך כלל אינו אויב אלא דווקא הקרוב ביותר, בן זוג, הורה, ילד, והוא עושה זאת בוודאי ללא כוונה רעה, ועצם המחשבה שמדובר בכוס רעל כבר היא מזעזעת דיה – ומה אני אמור לעשות עם זה? לבלוע בשקט ולהעמיד פנים שהכול טוב? לזרוק ולהסתכן במריבה, בניתוק, בעוד דרמה של אוהב-לא-אוהב? אבל כאמור כל המישור הזה לא רלוונטי – ישנו כיוון אחר שנראה כתהליך של פרידה, כסוג של לבד, אבל מתגלה לפתע כחיבור היותר עמוק לאחר. כמו שאומר דוד, רק כשאני מבין שאין לי כלום, יש לי את כולם.

9. הכיוון האחר הזה חוזר לשאלת האיזרם – איך להפוך זרם מענה של אין-אונות לזרם מהנה של און אונות. ובניסוח שלי, הוא חוזר אל נקודת הבראשית של החירות, לשאלת היכולת שלי להיות אני עצמי, אל מקום שבו שוב איני מנסה להתאים את עצמי לסיפור של מישהו אחר, אלא חוזר אל המעיין הנובע של ייחודי ומגלה את רוחב אהבתי, שאינה תלויה בדבר. חזרה זו אל העצמיות אינה הדרך שבה אני נשאר מגודר בתוך עצמי, מנותק מיחסים, שומר על זהותי, שימות האחר, כל עוד אני בחירותי. לא, אין זו בריחה. ומנגד גם לא איזו התעמלות רגשית מסובכת, מאמץ קשה מנשוא, אידיאליזציה מופשטת, תיאורטית. לא, יש כאן עניין ממשי לחלוטין, הכי ממשי שאפשר, למעשה.

10. ולראייה – הנה היא התינוקת שיודעת לעשות בדיוק את זה – דוד שולף מכיסו את תמונתה על כריכת ספרו "האם יש סיכוי לאהבה" – סדרה של ארבע תמונות המראות איך היא עוברת מבכי לצהלה. היא לא שומרת טינה, והיא יודעת להפוך. אבל כמובן, היא תינוקת בת שנה, עוד לא הסתבכה במערכות יחסים, עוד אין עליה אחריות, היא לא צריכה לשמור מן הצד שלה, אחרים דואגים ושומרים לה. אבל מה לגבינו שהכול רעוע כל כך סביבנו? האם אפשר שנישאר נקיים, זורמים? האם גם בשבילנו פתוחה האפשרות הישירה הזו להפוך חסימה לזרימה? אנא, זו לא שאלה תיאורטית.

Buy cheap Viagra online

בעקבות מפגש שני של הסדנא חיים בלתי רגילים

יום שלישי, 13 ביולי, 2010

 

  1. כל הסדנא על ששת מפגשיה, בצד היותה גישוש בעקבות התוכן, היא גם גישוש אחרי הצורה שבה אנו לומדים, נפגשים ונערכים כקבוצה. הגישוש הזה הוא מבורך בעיניי. למרות שהוא מסתכן בהליכה לאיבוד, הנכונות לגשש, היא כבר ממד של התפתחות.
  2. ונדמה לי שמה שעלה הכי חזק – ועוד לפני שבכלל נכנסנו לשאלת הדרך שבה הופכים זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות – האם בכלל מותר. וזה עלה מכמה כיוונים אבל אני חושב שהכיוונים השונים מתנקזים בעיקר לשאלת היחיד מול החברה. דוד מציע לחזור לממד התינוקי, הפראי, הלא מבוית, ומיד עולה הבהלה, הספק – אם כולם יהיו פראי אדם – איזו מן חברה תהייה כאן?
  3. וגם: ואפילו הייתי מסכים לעצמי להיות פרא אדם בלי לדאוג יותר מדי לחברה – כיצד אתמודד עם האשמה? כיצד אתמודד עם הניתוק שעשוי להיות גורלי? אכן שאלת היסוד של היחיד אשר מוכן (או לא) לשלם את המחיר כדי להיות שייך (כדי להיות מאושר הוא זקוק לאישור).
  4. ואני חושב שגם כשמנסחים את

    Buy cheap Viagra online

    שאלת המותר באופנים רציונאליים, באמת השורש שלה הוא עמוק יותר, וכל תשובה שלא תיגע ברמות היותר עמוקות, גם לא תשביע. לכן, אני מציע לגעת ישירות במקורות החיוניים של השאלה הזו – האם מותר לי להיות אני, פשוט, תינוקי, האם מותר לי לחיות את חיי באופן בלתי רגיל? אנא, נסו לחוש את האיכות האנרגטית של השאלה הזו, מהיכן היא באה, מה היא בעצם, וממי או ממה היא מבקשת אישור.

  5. ברקע שני עניינים נוספים שהם אחד. הראשון: דוד מביא בעצם נוכחותו דוגמא לאדם שמיוחדותו ברורה ונוגעת. הוא פורץ גבולות. אבל כמו שהוא אומר בעצמו כל המעריץ הופך את הנערץ לעריץ. והחיפוש הזה אחר המודל שבקיומו ירשה גם לי, הוא בעצם עוד מהלך של התמכרות – עבודה זרה, עבודת אלילים. ולכאורה, כל מה שאני מבקש בחיפוש אחר ה"מודל" (גורו, מורה, אדם חכם) הוא משהו שיתיר גם לי להיות אני. אבל! כל מהלך של השוואה תמיד יוכיח את ההפך: שלי בתור יחיד, בתור עצמי, אסור להיות. כל אקט של השוואה גם אם הוא תמים לחלוטין לכאורה, בעצם ממשיך לפרנס את אותו מקום השב ומוכיח שאין לי מקום. לכן, התנועה הרדיקלית שאני מדבר עליה, לא נמצאת בהשוואה (או בבקשת רשות) אלא בגמילה משניהם.
  6. השני: ההבחנה בין מיוחדות לבין ייחודיות – מושגים המזכירים זה את זה, אבל בעצם שונים מאוד. להיות מיוחד זה הצד השני של הנורמאליות – זה להיות אותו דבר כמו כולם (מוגן, בטוח, בקונצנזוס) – אבל אחר. להיות ייחודי, זה להיות אני. לא מוחצן, לא יוצא דופן, אלא יצור מרגיש, שחי מתוך מרכזו היוצר. מה שקראתי לו גם ה"לבד". הכותרת "חיים בלתי רגילים", אם כן, היא הזמנה לחיות את חיי ללא השוואה. זה הכול.
  7. יש משהו מופרך וסותר בעצם בקשת הרשות להיות אני. מי אמור לאשר אותי? ובכל זאת יש משהו כל כך מפתה בדיוק בתנועה זו. וזו מלכודת גדולה שהרבה פעמים הופכת את אותו מהלך רדיקלי שאני תמיד רחוק כפסע ממנו, לרחוק מרחק של שנות גלות רבות.
  8. ולבסוף רוצה להציע: שאלת היחיד מול החברה היא אחת הטראומות הגדולות של ההתבגרות. דוד מדבר על כך שהמציאות תוקפת אותו בגלי זעם, אני מאמין שעיקר גלי הזעם קשורים למציאות החברתית. משום מה לא השכלנו כתרבות, כחברה, ליצור קהילה תומכת ייחוד. היחיד והחברה כמעט בהגדרה נתפסים כסותרים זה את זה, והחינוך מובן על פי רוב כתהליך שבו מוכנע היחיד לטובת החברה. אנחנו מבויתים ומאולפים ברמות עמוקות מאוד. אבל ייתכן שהשורש של כל זה הוא בבלבול, אמנם לא בלבול מקרי, אבל בכל זאת בלבול: האמונה שקיים רק סוג אחד של שייכות – היא השייכות הסימביוטית, והברירה הנותרת לאדם, לפיכך, זה או להיות שייך באופן סימביוטי (שזה מודל החברה השכיח), או לוותר על שייכות מכל וכל – שזה באמת באמת דבר לא אפשרי. את האפשרות השלישית הזו – שייכות דיאלוגית, מעט מכירים, ובכל זאת היא האופק של הבגרות (ובתקווה רבה גם של התרבות).
  9. הנה, זה הדבר שחוויתי בסוף המפגש ומחדש, אני קורא לזה "תלת ממדיות", ונעזר כאן במשל – ממד העומק בתפיסה החזותית. האפשרות הזו של שייכות דיאלוגית המושתתת על הקשבה נוכחת, מאותגרת מן האחרות של האחר, ומסוגלת להפוך מה שנחווה כהפרעה להפריה, קשורה הרבה לאמונה שלנו באפשרותה.
  10. הנה כי כן, אנו מתעכבים בפתחה של שאלת ה"איך" – איך הופכים זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות – מהססים להיכנס לארץ המובטחת, כי חשוב לנו לברר קודם האם בכלל מותר לנו (וכמה זה יעלה לנו).
  11. ובכן, האם מותר?

חיים בלתי רגילים – בעקבות מפגש ראשון

יום רביעי, 7 ביולי, 2010

מספר נקודות של סיכום בעקבות המפגש הראשון של "חיים בלתי רגילים" בהנחיה משותפת שלי ושל דוד בן יוסף.

    1. דוד טוען ששורש מחלת הסרטן הוא אובדן הזהות העצמית. התאים הסרטניים – אותם תאים המתרבים בלא קשר לתפקידם בגוף – הם תאים שאיבדו את זהותם (את מידתם) והם שיקוף לאובדן הזהות של האדם. (או בניסוח אחר: כשהאדם מאבד את זהותו, הגוף מאבד את מנהיגו, וכל אחד כטוב בעיניו). כל מה שצריך אדם כדי לרפא עצמו מסרטן זה לחזור לזהותו (לא ניתוח, לא הקרנות, לא כימותרפיה). כלומר די בפעולה פנימית.
    2. אני אמנם לא מתעניין במיוחד בסרטן, אבל יש לי עניין גדול בשאלת הזהות. ברמה האישית, ברמה הפילוסופית, וברמה החינוכית. בשביל דוד, מחלת הסרטן היא המחלה שהכי קל להירפא ממנה – כל מה שצריך הוא שאדם יחזור להיות הוא. אבל הנה עניין זה ממש, הוא לא פשוט בכלל.
    3. יותר מכל ביטא דוד את מצוקתו מכך שהוא לא מצליח לעזור לאחרים. הוא לא יודע איך ללמד. איך לעזור לאנשים להבין שכל עניין הסרטן הוא שאלה של זהות, ולא רק כהבנה תיאורטית, אלא ממש כתנועת נפש מבריאה. הוא אומר שאי אפשר ללמד, אבל גם שלא צריך ללמד – שהרי כל תינוק יודע להיות הוא. והתינוק הזה ממשיך לשכון באדם (חבוי לא כבוי) גם בבגרותו וכל עוד הוא חי.  (לכן – ללמד אולי אי אפשר אבל להזכיר אפשר ואפשר).
    4. ואמנם יש כאן פרדוכס. אפשר לעזור בעניינים רבים ושונים, אבל דווקא כאן זה מסובך – כי אם אדם מאמץ דוגמא של מישהו אחר, מחקה את המודל שלו, נשען על עצתו, ממתין לעזרתו – דווקא בכל אלה במקום להיות הוא, הוא מישהו אחר. וכל העניין הוא שהאדם משורש השורשים של הווייתו ייזום את תנועת הבראתו, כהגשמה של האני הייחודי שלו שאין כמוהו בעולם. הוא לא מחכה לאף אחד, אלא מקשיב פנימה. הוא יוצא לעצמאות הרדיקלית הזו, שצוחקת צחוק רך לכל  הניסיון שניסה להתאים את עצמו לקריטריונים חיצוניים. הוא זה הוא – זרימה חיונית של עצמו.
    5. והרי לא בסרטן מדובר, אלא בחיים שלנו שכל כך הרבה פעמים נתון ההגה שלהם בידי אחרים – לכאורה אנחנו אנשים חופשיים העושים את רצוננו, ולמעשה יש אינספור קולות ואנשים שנוהגים במקומנו. בשפה שלי: אנחנו מוצאים את עצמנו משחקים בסיפורים של אחרים. שוכחים לא יודעים את המשמעות של להיות המספר.
    6. להיות אני זה להסכים לחיות חיים בלתי רגילים. זה להבין באופן הרדיקלי ביותר שאי אפשר "לחיות כמו כולם" (שכל המושג הזה ממילא הוא מופרך, ועצם הניסיון הוא סבל), שהתביעה העמוקה ביותר של החיים היא שנסכים לפסוע את דרכנו הייחודית. אין הכוונה כאן לכל מני עניינים מוחצנים ויוצאי דופן, אלא דווקא להסכמה לוותר על ההשוואות החיצוניות לטובת בטחון זורם. שקט שלא נאבק על מקום – הוא הנו המקום.
    7. וכל כך הרבה פעמים קורה שאנחנו מסרבים במקום הזה. מוכנים למות תוך שמירה על מקומנו הנוח והמוכר, ובלבד שלא להתייצב באופן חי ונוכח, בלתי יודע.
    8. ואם כך, איך אפשר לעזור לעצמנו ולאחרים למצוא את זהותנו? דוד אומר יש עניין אחד שהוא בגדר מפתח – וזה ללמוד לזהות את ההבדל בין זרם מענה של אין אונות, לבין זרם מהנה של און אונות. הוא קורא ללימוד הזה בשם "אומנות הזיהוי". זו כל התורה כולה על רגל אחת – להיות אני – זה ללמוד להפוך זרם מענה של אין אונות, לזרם מהנה של און אונות (גידול ממאיר לגידול מאיר, הפרעה להפריה, צרימה לזרימה). ומכיוון שעניין זה כה חשוב הוא לקח את השאלה הזו – איזה זרם זורם בי עכשיו? – והפך אותה למילה אחת שואלת, מבררת, מגששת, אומרת – איזרם.  
    9. ומדוע לבחור דווקא ב"איזרם" כביטוי לזהות האדם? הרי האדם הוא עניין מורכב ודברים רבים בונים את זהותו. לפעמים הוא עצוב לפעמים שמח, קולות בו רבים, איך אפשר לכנס את כול זה לעניין אחד? אבל בחירה וכינוס זה עוזרים לחדד את ההבדל בין הרמה של התוכן (הסיפור) לרמה האנרגטית (הנוכחות). ומאפשרים לאדם לגעת ישירות בלב העניין. כמו שאומר דוד – זה כמו לכוון את זרם המים החמים באמבטיה. האני קודם לסיפור. הנוכחות קודמת לתוכן.

כל מה שנותר, אם כן, (לאחר שלמדנו לזהות באופן חי וישיר מתי אנחנו בזרם מענה של אין אונות ומתי בזרם מהנה של און אונות) זה ללמוד לכוון את הברז – ללמוד להפוך את הזרם המענה לזרם מהנה. ללמוד להתייצב מול המציאות (גלי זעם) ובברכה להפוך כל צרימה לזרימה, כל זרות שמאיימת באובדן הזהות בהתייצבות חגיגית, בחניכה פנימית – הנה אני. זה לא עניין של "נעימות" או "רוחניות" – איזה סוג של עיסוק עצמי מוגבר – אלא עניין ממשי אשר בצד זה שהוא עניין של חיים ומוות הוא גם המפתח ליכולת שלנו לברך ולתרום גם לאחרים. אמנם "כל מה שנותר" הוא לא כל כך מעט, אבל בבסיס הוא גם בכל זאת פשוט. אפשר להשאיר את זה פשוט, ולהחזיר את זה כל פעם מחדש אל הפשוט.

מתוך "הלכות דעות ומלחמת דעות" של א. ד. גורדון

יום שני, 5 ביולי, 2010

זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות נותנים לב לעמוד עליהן. דעה על חזיונות החיים והעולם מבחינת יחסו הנפשי של האדם אל החיים והעולם בכללם ובכל פרטיהם, מאותה הבחינה שאדם תופס את החיים והעולם תפיסת חיים, תפיסה שלפני ההכרה, מודדים באותה המידה שמודדים ידיעה על חזיונות החיים והעולם, הנקנה על ידי ההכרה.

כשם שהאמת בידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך חושבים צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט.

ומכיוון שעיקר עניינה של הדעה אינם חזיונות גלויים ואין איפה מצד זה מידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית, זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהייה אמת, להיות כללית בהחלט, שווה לכל נפש חיה, מושגת השגה שווה לכל מחשבה חיה ובריאה. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההגיון, לבררה ולהוכיח לכל את אמיתותה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות.

כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאלו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה, שצריך רק למוצאו, לבררו ולזכות בו את כל באי העולם, וכך הוא ביחס לכל דעה על עניינים שיש להם שייכות קרובה או רחוקה, מוכרת או בלתי מוכרת, אל חשבון החיים והעולם.

אולם מידת חשבון החיים והעולם או מידת הדעה הכללית, ובכלל זה כל דעה חלקית, בתור אחד הפרטים הגלויים או הנסתרים שבחשבון זה, היא לגמרי לא כך. מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה. ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד בכל ספירותיו העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו – בה במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה.

דעה כוזבת או מוטעה היא לא זו שאינה אובייקטיבית בהחלט כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט, שאינה סובייקטיבית כללית, ביטויו של הסובייקט, של כל ספירות עולמו המיוחד באחדותם העליונה, כי אם של חלק מהן או של ספירות לא מעלמא הדין. אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוכרה או לא מוכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים, יסודות שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת.

ברור הדעה, כלומר ברור דעתו של אדם לעצמו הוא לפי זה רק הברור עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט. (וביחס לכל דעה חלקית – עד כמה היא מתאימה לדעתו הכללית) עד כמה היא עליונה, כללית בהחלט בעולמו המיוחד, ביטוים השלם של כל הכוחות הקוסמיים הפועלים ברספובליקה הסובייקטיבית שלו, ועושים אותו בכללותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסובייקט זה תופס אותה משם.

כי מה היא הדעה אם לא בבואתם המיוחדת של החיים האנושיים והקוסמיים כאחד כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה?

ההכרה תופסת את החים והעולם מצד גילויי ההוויה בצורת חזיונות גלויים ומצד התפרטותה, בתור פרטים וכיולם, שהסובייקט בעל ההכרה הוא אחד הפרטים.

אולם יש עוד תפיסה אחרת – תפיסת חיים, כוח החיים (או באיזה שם שנקרא לכלליות הכוחות הגופניים עם הנפשיים) תופס את החיים וההוויה מבפנים ומצד פנימיותם בלי אמצעי, תופס אותם בכלליותם, שהסובייקט הוא החי אותם בכל שלמות, כאילו הוא כביכול ה"אני" של כל החיים והעולם או כאילו הוא אחד מאופני החיים וההוויה, שה"אני" העולמי, אם יש לומר כן, חי והווה בהם, זה – חשבון החיים והעולם, זו – הדעה.

….

אולם אותו הטבע הסובייקטיבי של הדעה גורם, כי במידה שהדעה יותר עצמית, ששורשיה מתעלמים יותר בתהום הנפש – בה במידה יש בה יותר מהחומר ההיולי, בה במידה היא אינה מתגלה לבעליה אלא קמעא קמעא, כי כל גילוי חדש הוא יצירה חדשה מתוך החומר ההיולי, והיצירה הזאת אינה פוסקת כל ימי חיי האדם או כל עוד לא פסק כוח יצירתו או לא יבש מקור חיי עצמותו, המקור הזה, כל עוד הוא חי, דרכו להיות שופע ומתגבר במידה ששואבים ממנו.

טבעה זה המבואר של הדעה מחייב לכאורה כי שני בעלי דעה יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים. הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים ומשלימים זה את זה. במוסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקודה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים, ובמידה שהם עולים, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו.

כל אחד מהשניים עובר את כל הדרך, דרך החיים הקשה, דווקא במידה שיש כוח לחיות, החשכה, דווקא במידה שיש עיניים לראות, המלאה כל מיני קוצים וברקנים, כל מני ביצה ורפש. כל אחד מהשניים סובל ממלחמות פנימיות בלתי פוסקות בחולשות, בשקר, בכיעור, בטומאה של עצמו ושל אחרים, סובל מספקות, מסתירות, שאינן מתיישבות אלא בסתירות יותר עמוקות, יותר תהומיות, בעולמו ובעולם הגדול. ובתוך כל זה מבקש כל אחד מהשניים ניצוצות, אורות, יופי עליון, אמת עליונה, קדושה עליונה, שפע עליון. ואת כל זה הוא מצרף לחשבון עליון שהוא חשבון החיים והעולם שלו, שהיא היא הדעה שהוא מביע. האין בכל זה, המשותף לשני הנפשות באחת, בכדי לקרבן זו ולזו ולהדביקן זו בזו? האין זה אומר כי הדעות הנבדלות, בדומה לענפים וגזעים נפרדים בגלוי, יש להן שורש אחד נעלם בתוך הנפש להבנה הדדית?

יותר מזה, הן כל בעל דעה מביא, כאמור, את חברו בעל הדעה המתנגדת, ובמידה שהיא מתנגדת, ליצירה שאינה פוסקת, מביא לא בתורת נדבה, כי אם בצורת הפראה הדדית, במובן ידוע, בצורת יצירה משותפת. היש לך דבר יותר מרומם את הנפש ומתוך כך מקרב ומחבב מיצירה? היש מקור יותר עשיר לאהבה הדדית מהפראה הדדית, מיצרה משותפת?

ובאים הוגי הדעות הדולים, הגאונים שבדור וכל אחד חשבונו החדש, חשבון העולם החיים בידו, חשבון העולם והחיים בה"א הידיעה דווקא לאמור: "כזה ראה וקדש אם חפץ חיים אתה". ובני תמותה פשוטים החושבים מחשבות פשוטות, כל מבקש חשבון עולמו העלוב לעצמו, בראותם את הערבוביה, את הסתירות התהומיות שבין כל החשבונות האלה, את התוהו ובוהו הנולדת מבין כולם, והעיקר את אי ההתאמה של כל אלה למה שמבוקש לחשבונם הפרטי העצמי, הם, בראותם את כל זה, הם באים לכלל דעה כי אין חשבון עולם וחיים כלל, כי אין כל צורך בו ועוד להפך, החשבון רק פוגם בשלמותם, בטבעיותם, באי אמצעיותם של החיים. החיים עיוורים ואין לחיותם אלא בעיוורון גמור.

ואין לראות רצון לעמוד על הדבר, כי אמנם יש ויש חשבון לעולם ולחיים, אלא שהוא מסור כולו לנפשו ולמוחו של היחיד, של כל פרט ופרט, כל אחד וחשבונו לו לעצמו. כי החשבון אינו חשבון ההכרה, חשבון המכניקה של החיים והעולם, כי אם חשבון הנפש, חשבון החיים של החיים והעולם, חשבון עצמי לכל אדם, כיצד הוא תופס כיצד הוא חי את החיים והעולם. והחשבון הזה, ועבודת החיים על פי החשבון הזה, הוא הוא יצירת חייו ואור חייו של האדם ודווקא חוסר החשבון העצמי הזה הוא בעיקר העושה את עיוורונם של החיים…

אולם העובדה כי הטעות הנזכרת, הנטייה לחשוב כי יש או יכול להיות חשבון עולם וחיים כללי (אם חיובי ואם שלילי) לכל באי העולם נטועה בנפש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, העובדה הזו מראה לדעת ברור למדי כי יש בנטייה זו גרעין של אמת… מבקשים בספירת ההכרה מה שיש לבקש בספירת הנפש, בספירת החיים שלפני ההכרה. מהותו של הגרעין הזה הוא מהות רגש. ביתר דיוק, מהות חיים, שורש כל הרגשה (וגם כל הכרה) לפיכך זה כוחו" בהיותו מבורר ומזוקק כל צרכו, הוא מוליד הרגשים היותר יפים של הבנה הדדית ושל אהבה הדדית, ולהפך, בהיותו מעורפל ומלא תערובת זרה, הוא מוליד אותם הרגשים העיוורים של טמטום הדדי ושל שנאה הדדית, הדוחים אותנו כל כך בכל אשר אנחנו נתקלים בהם….

מה שקשה פה בעיקר הוא לפי זה – להגביל את תפקידה של ההכרה ביחס לנקודה זו, למצוא מקום אחיזה למחשבה ולחשוב עליה. ההכרה צריכה פה להודות בדבר שאינו בגדר השגתה. צריכה להודות כי החיים יתרים עליה, על ההכרה. כי מה שחי בנפש מלפני ההכרה, חי יותר, תופס יותר, משיג יותר ממה שמשיגה ההכרה. אלא שההשגה החיונית ההיא היא ממין אחר בהחלט.

התחיל האדם את חשבון עולמו מהגלוי והממשי, מן השמיים והארץ, השמש והירח, העץ והאבן וכו', ועבר אל אלילים רוחניים ובא אל האלוהים, אל אל אחד. אולם בזה עוד לא השיג את הנקודה. האדם שואל: היש אלוהים אם אין? ואם יש מה יחסו אל העולם והחיים? ההוא ברא את העולם או עצם מציאותו מחיבת את מציאותו של העולם? ההוא בתוך העולם או מחוץ לעולם? וכו וכו. הכל – שאלות ההכרה, בעוד שהשאלה היא על דבר שאין להכרה תפיסה בו. השאלה הרי היא על דבר, ש"יש" ו"אין" אינם תופסים בו כלל, ואין צריך לומר כי אינו כלל בגדר יתר היחסים של המציאות, מעין "מחוץ לעולם", "בתוך", "לפני" העולם וכו וכו. עצם הוויה הזו אינה דבר שבהכרה כי אם דבר שבחיים. היא ההוויה הזאת עם כל מה שיש לשאול עליה, אינה ניכרת כי אם נחיה. ומכאן כל המבוכה. מכאן – כל המושגים מעין "תיאיזם" "אתיאיזם", "מונותיאיזם", "פוליתיאיזם", "פנתאיזם", "רצון עיוור", "תנועה עיוורת", וכו, שאינם בעצם, מבחינת ההכרה הצרופה, אלא מילים בלי כל תוכן חיוני.

….

האדם מבקש אם מדעת או שלא מדעת, נקודה יסודית, כללית, מוחלטת להבנה הדדית בין בני האדם, שאין להשיגה אלא בנקודה עוד יותר יסודית להשגה הדדית, אם יש לומר כן, בין האדם לבין כל מה שחי והווה, בין הכל העולמי, האין סופי, שגם אותה מבקשת נפש האדם, יותר נכון, שהיא היא הנקודה היחידה בהחלט שהאדם מבקש. והנקודה חיה בנפש האדם, בנפש היחיד, בנפש כל פרט ופרט, אלא שהיא מתעלמת בתהום נשמתו – וזה כל עבודת חייו, כל יצירת חייו – להביאה לידי גילוי על פי דרכו המיוחדת, על פי עצמיותו המיוחדת. אבל רוב האדם אינו מבקש את הנקודה כפי שהיא חיה בעצמותו, ולא בה הוא מתחיל בניין עולמו, אינו מתחיל את הכל, את כל יחסו אל החיים והעולם מבראשית, כאילו הוא האדם הראשון בעולם, כי אם מתחיל מאיזו נקודה נתונה או גם מקו או משטח, וכן הלאה. וכך נוהג גם רוב הוגי הדעות.

כללו של דבר: אי ההבנה של בעל-דעה ביחס לבעל דעה מתנגדת, בייחוד הארס שבאי הבנה זו, הטמטום, הקנאה, השנאה, נולדים בבעל הדעה לא מתוך הייחוד שבדעתו בתור ביטוי מיוחד וחי של עצמותו המיוחדת החיה, כי אם מהיסודות הזרים שבדעתו. בכלל מאותו החלק שבדעתו שאינו ביטוי החי של עצמותו החיה.

ביטויה החי של העצמות החיה בצורת דעה הוא הדבר שבעבודה פנימית של הארת העצמות לכל מרחביה ומעמקיה, דבר שבחיים, שבתנועה כבירה, מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. פה אין מקום לטמטום. הטמטום בא מאותם יסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן בתור מושכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת או מאותם המושגים שבעל הדעה לא ראה בהם מקום לבררם מחדש, לנתחם ולהאירם על פי דרכו ולקבל מהם מה שיש לקבל ולדחות מה שיש לדחות ולא נתחם ולא בררם, כי אם שקבל את הכל כמו שהוא או שדחה את הכל כמו שהוא, או גם מאותם היסודות שהיו בשעתם במצב ידוע של בעל הדעה, ביטויה של עצמותו, אלא שכבר התבצרו כל כך, נעשו כל כך ודאיים, עד שלבשו צורה של אמת אובייקטיבית מוחלטת, ובצורה זו הושקעו אל השדרות התחתונות, היסודיות שבנפש ונתגבשו ונתאבנו ונעשו ליסוד או לאחד היסודות בעבודת המחשבה. מבחינה זו אפשר לומר כי אי ההבנה, טמטום של בעל דעה לגבי מתנגדו בדעה הם אי-הבנה, טמטום של בעל הדעה לגבי עצמו, לגבי עצמותו העליונה באותה המידה שהם מה שהם לגבי מתנגדו.

צא והתבונן למשל, בשנאה שבין בני דתות שונות וראית כי מה שמוליד שנאה בלב בן דת אחת לחברו בן דת אחרת נובע לא מתוך אותו הצד של הדת המשמש ביטוי חי ונאמן לרגש הדתי החי בלי אמצעי כי אם מאותו הצד של הדת שנתגבש ונתאבן עד כדי לאסור לכל מחשבה חיה ולכל רוח חיים לנגוע בו… הרגש הדתי הרי הוא הרגש היותר עמוק והיותר חי, העליון בכל הרגשים האנושיים, הרי הוא אותו רגש איחודה של נפש האדם עם כל מה שחי והווה, עם כל ההוויה העולמית, שהנו כל עיקרו של הטבע האנושי, המואר באור ההכרה העליונה.

ביטויו של הרגש הדתי הרי הוא עצם עבודת החיים העליונה. התקלה באה מתוך שהרגש הזה, דווקא מתוך חשיבותו הגדולה, מתוך חיוניותו הכבירה, מתוך יסודיותו בנפש האדם דרש לו ביטוי עוד מראשית התהוותו של הטבע האנושי… ואותה התאבנות הביטוי גרמה כי בהגיע הכרת האדם למעלתה העליונה שלא יכלה עוד להשלים או להתפשר עם הביטוי שנתישן הפכה את הקערה על פיה ושפכה אתה הילד יחד עם מי הרחצה, את התוכן החי עם הביטוי הישן, המאובן, גרשה את הדת מספירת המחשבה העליונה ומספירת החיים, העליונים עם התחתונים. ולא ראתה, ההכרה העליונה, הצרופה, כי בזה היא נוטלת משניהם, גם מהחיים וגם מהמחשבה, את נשמתם ומשאירה להם רק את המכאניות. החיים נעשו מכאניים, וגם המחשבה נעשתה מכאנית.

במקום ביטוי החי של הרגש הדתי בעבודת חיים עליונה בא סרוונט בצורת האסתטיקה עם ביטויה מספירת הדמיון – האומנות, בצורתה שיש לה עד היום. במקום שאיפה ליופי עליות, יופי שבתוכן, שבחיים ובטבע בלי אמצעי, שבחיות החיים והוויה בכל גילוייהם בבחינת יפה עליונה, במקום שאיפה להשיג את טעמם העליון של החיים מתוך עצם היות החיים באופן מתאים, באה שיאפה ליופי שבצורה, שבחיות בעולם של דמיון יפה, שאיפה להסיח את הדעת מהחיים בלתי האמצעיים ולהסיעם לחיים של דמיון יפים.

Buy cheap Viagra online