1. גם אם איננו מבחינים בכך, רובנו חיים בצל האמונה שהיכן שהוא בעולם, אולי באחד משבעת הרקיעים, קיים ספר המורה כיצד יש לחיות את החיים נכון. זהו ספר מוחלט, היורד לפרטי הפרטים. ואף על פי שתכניו לא ידועים לנו, ואולי דווקא משום כך – מוטלת עלינו החובה לקלוע לדעתו ולעמוד בדרישותיו.
2. לחיות על פי הספר: וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים מרבית חיינו בניסיון לפרש את כתב הסתרים הבלתי נראה. אנחנו רוצים להיות תלמידים טובים ומתאמצים לנחש מה כתוב שם לגבי הדרך להתלבש, לדבר, להתנהג, לחשוב, להרגיש, לקיים יחסים – הרי זו תמצית הווייתנו כתלמידים.
3. אגב, השם שנתנו למוסדות בהם אנו משכנים את ילדינו – בית ספר – מתייחס לספר הזה, ולא כפי שבטעות חושבים, לספרי העברית והחשבון.  
4. וגם: אף על פי שזהו ספר מוחלט המורה את הדרך הכללית בהחלט, תגלו שהוא משתנה מאדם לאדם. אצל אחד כתוב שעל האדם להתאמץ בכל כוחו להיות נדיב, והדרך להיות נדיב היא לתת מתנות לחברים, ואצל אחר כתוב שעל האדם להתאמץ בכל כוחו להיות מדויק ולחסוך ליום צרה.
5. אבל האם קיים ספר כזה? האם יש דרך נורמאלית לחיות את החיים? האם אפשר בכלל לחיות חיים רגילים? הבה נניח, רק לצורך התרגיל שאין ספר כזה – שום מדריך, שום הוראות הפעלה. מעולם לא נכתב, ובכלל רעיון הימצאותו מוטעה מן היסוד. אין דרך נכונה לאכול, להתלבש, לישון, דרך כללית נכונה, שהחיים הם מאמץ לעמוד בקריטריונים שלה. נשלחנו לעולם באופן אחר – לא כתלמידים טובים. הבה נניח שכך. מה זה אומר כעת על חיינו? מה זה אומר לחיות ללא חווית הספר? 
6. ומכיוון שכה קשה להיגמל מן האמונה בקיומו של ספר כזה – היא הרי לא מודעת לנו ומפעילה אותנו מן המחשכים – הבה נניח שתפקידנו הוא דווקא להתמרד לדרישותיו ולהפריע בשיעור. כי בינינו, את הספר הזה לא אלוהים כתב – פחדינו מן החיים כתבו אותו. ואם כבר, אלוהים דווקא מעודד אותנו לעשות הפוך – להפריע. להסכים להפריע הוא ביטוי לאהבת החיים – אנחנו לא רוצים לחיות את הספר, להתאמץ ללא הרף לנחש את דעתו – אנחנו רוצים לחיות את החיים.
7. האם אנו אמיצים, אם כן, לחדול לחיות חיים של תלמיד טוב? (תלמיד טוב = לא להפריע). האם אנו בשלים לראות את תכלית חיינו לא בהגשמת הדרך הנכונה הכתובה למעלה, אלא בהסכמה לחיות את חיינו באופן בלתי רגיל, (ולהיגמל מאשליית הנורמאליות)?
8. כי ממילא זה לא עתיד להצליח: פגשתי המון אנשים שניסו לחיות חיים נורמאליים, על פי הספר, אבל מעולם לא פגשתי אדם שחייו היו נורמאליים. אותו מסלול מוכר ששורטט ביד תמימה – בית ספר, בגרות, צבא, אוניברסיטה, משפחה, ילדים, קרירה, פנסיה – תמיד נפרע במוקדם או במאוחר, וחשף תחת משבריו נתיב הרבה יותר אישי וחד פעמי. הדבר המוזר הוא שעובדה זו פעמים רבות לא פקחה את עיני האדם, אלא אדרבא, גרמה לו להתאמץ יותר להיות נורמאלי, ולתרץ את הסטיות בתור שכאלה – כישלון אישי הקשור לחוסר כישרונו, חוסר מזלו, טבעו המקולקל, עצלנותו ("הוא יכול יותר, אם היה משקיע").
9. אבל יש מובן עמוק יותר שבו אי אפשר לחיות חיים רגילים. כי גם אם היה אדם שניתן לספר מבחוץ את סיפור חייו כמשהו "רגיל" לחלוטין, עדיין זה הוא שחי אותם מבפנים. ועובדה זו – העובדה שזה הוא – אני ייחודי שאין לו כלל לשון הכללה – גורמת לכל יומרה של נורמאליות לקרוס. אין דרך אחרת לחיות את החיים אלא באופן בלתי רגיל. אז חבל מלכתחילה לטרוח.
10. ואם לחזור לחינוך: הנה, גדולת האשליות של הורים ומחנכים קשורה לאמונה שאפשר לחיות חיים נורמאליים, ושתפקידם כמבוגרים אחראיים הוא לספק לילדם את המסלול החלק שבנתיבו יוכל לחיות את חייו הרגילים ללא מאמץ וללא הפרעה. כל כך הרבה הורים דואגים לעניין הזה עד כי נראה שהוא נעשה לעיקר החינוך. סבורים שאם להם זה לא הצליח מכל מני סיבות, לפחות שילדם יזכה בכך. לו רק ידעו כמה סבל נגרם דווקא במאמץ זה! כמה מוקשים הם זורעים באופן זה בנתיב חייו! מוטב היה אם היו עוזרים לו להיגמל כמה שיותר מהר מאשליית הנורמאליות, בזה היו מציידים אותו הרבה יותר טוב לחיים: "דע לך כי עליך לחיות את חייך. לא תוכל להימלט מכך, אבל אל תירא, היה אמיץ, ואלווה אותך בדרכך". 

1. הדיאלוג אינו פרויקט חדש, תוכנית בעלת מטרות המצריכה את אותה רצינות קדורנית שאנו בדרך כלל מגייסים לדברים חשובים. יותר נכון לומר שזהו מחקר, בדיקה, התנסות, הזדמנות שאנו מבררים בתוך קבוצת דיאלוג, שהיא אמנם מלאכותית במסגרתה, אבל דווקא בשל כך נותנת פרספקטיבה לא שגרתית על השגרה.
2. ושוב, הנושא של קבוצת הדיאלוג הוא כל אותן התניות, דעות קדומות, הרגלי מחשבה ורגש שכולאים אותנו באופן לא מודע ומכתיבים סדר יום הנעול בתוך תבניות של גירוי ותגובה. מדובר בכל אותם מבוים סתומים שאנחנו נתקעים בהם, הסתיידויות של הלב והראש, ושאר רעשים שמרצפים את המישור של המציאות באופן שלא מרשה לשום דבר בלתי רגיל לפרוץ החוצה. החדש זה לא משהו שאנחנו עושים (כי בשלב הזה מה שאנו עושים מותנה על ידי הרגלנו הישנים וימשיך לשכפל את הישן). החדש זה משהו שקורה וסוחף אותנו כשאנו מסכימים לשחרר את האחיזה הסימביוטית בתוצאה. ובמיוחד זה קורה באינטראקציה בין אישית, במפגש של ממש. כשאנו מקשיבים לאחר, ומאפשרים לאחרותו האחרת להפרות אותנו.
3. הסתמי הוא אף פעם לא הפשטות של מה שיש (למשל, היש שאיבד עם הזמן את ריגושו הרומנטי), אלא האופן המורכב שבו אנו בורחים מן המציאות. חוסר המשמעות הוא לא היעדרות של התבלין שעד כה התאמצנו לפזר על המציאות, אלא המאמץ שעם הזמן הפך לכיסוי ודחיית היש. 
4. אני לא מבקש משהו זר, שהוא מעבר לגבולות היכולת של כל אדם, איזה עניין שצריך להתאמץ ולהשתדל במיוחד בשבילו, כעין פרקטיקה רוחנית חדשה או עבודה מסוג אחר. אני מדבר על חזרה הביתה, במובן הפשוט והאינטימי, שום דבר שלא יכול להיכנס לכיסו של ילד שפוסע יד ביד עם חברו. הלב הוא מקום, והחדש בוקע מן המקום הזה.
5. עכשיו, לאט יותר, אפשר לנשום.
6. הדיאלוג הוא איכות, דבר הקורה באופן ספונטאני במצבים רבים ושונים, אבל גם נעדר ממצבים רבים אחרים שבהם הרגלי הוויכוח והשיחה מכתיבים ריחוק שאיש לא מעוניין בו, אבל בכל זאת הוא הכלל. וההתנסות בקבוצת דיאלוג יכולה להיות הזדמנות ללמוד את טבעם של המנגנונים המרחיקים מן הלב, שהם גם המנגנונים המעכבים את הפוריות (על המוות והלידה שיש בחיים פוריים).

* * *

7. ומה יעשה אדם שיש לו כוונות דיאלוגיות כאשר הוא מגיע לסביבה לא דיאלוגית? זה אולי המצב היסודי של כל אדם, שכן כמעט כל התכנסות אנושית מצויה היא לא דיאלוגית במהותה, ומנגד, אם להקשיב ללב, תמיד ואצל כל אדם יש כמיהה לדיאלוג, (גם כשבמודע מוותרים על כך מראש). ואם כן, מה יעשה אדם שיש לו התכוונות דיאלוגית כשהוא מגיע לקבוצה שהרגלי השיח שלה הם לא דיאלוגיים? אם יבוא פתוח, קרוב לוודאי שיושפע מן הקבוצה, יתפתה לדבר את שפתה, וימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד השפעה זו. ואם יחליט להבדיל את עצמו מאחרים בחומות של הגנה שישמרו על טוהר כוונותיו, הוא ימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד הכרעתו הפנימית. ובכן, מה יעשה?
8. והדרך לפרוץ את המעגל הזה הוא בהסכמה להיות יחיד, ובאחריות שנישאת ביחידות זו. זהו מקום שבו האדם לא מפחד לפחד, ובמקום לחיות בסיפורים מקבילים (שהם תמיד סיפורים של אנשים אחרים (או מוטב של אפ-אחדים אחרים)) הוא לומד לחיות כמספר. יחידי. להיות יחיד זה לפעול ממקום המסוגל לפגוש את ההשפעות החברתיות ולהמיר את הציווי שבהן לברכה. זה לפעול ממקום השומר על חירות, לא מתוך התבדלות, אלא מתוך שייכות הולכת ומעמיקה, הנותרת נאמנה לאמת ולאהבת היש על כל ההפתעות והדיסהרמוניות הכרוכות בה. כך, בידיים פתוחות, בלב מקשיב, בנפש איתנה, ומבלי להתמכר לאובדן עוצמה, צומחת האהבה אל האחר, והפרעותיו הופכות להפראותיו.  
9. להיות יחיד, מבחינה זו, זה ללמוד את המידה המדויקת של האחריות. האדם לא ממתין לאחר, אבל בו זמנית גם לא גוזל את אחריותו. הוא יוצא את חצי הדרך אל תוך הערפל, ומשאיר מקום למסעו של האחר. כל אחריות שהיא מעבר לכך היא כבר חוסר אחריות וסוג של קורבנות, שכחה של אדם את חירותו, טביעה בסיפורים של אנשים אחרים.   
10. וההתייצבות הדיאלוגית, היא השם שאני נותן למכלול היבטים המאפיינים את האופן שבו ניגש אדם לדיאלוג. ההסכמה להיות יחיד (לא מיוחד), היא עמוד השדרה של התייצבות זו.

1. הרצון להיות מיוחד נבע מתחושת אין-מקום. אבל זו תחושה מזויפת שגדלה ממעשה שהאדם עצמו עושה מתוך זה שהוא מאמץ לעצמו סיפור. הסיפור הזה מסופר בלשון כללית, לשון ששפת הייחוד הוצאה ממנה. יש בו גיבורים ודמויות אחרות הפועלים על פי חוקים ידועים. והאדם, כשהוא מנסה להיות כזה – אדם ישר, טוב לב, חכם, "מגניב", מצחיק, או כל דבר אחר שהוא "משהו", שהוא דמות בעלת תפקיד מיוחד בתוך הסיפור, ממילא גם מצמצם את מקומו, עושה לעצמו תחושת אין-מקום.

2. ובתחושת הדחק של אין-מקום רק גדל הצורך להיות מיוחד, וממשיך להזין את גלגל ייצור האין-מקום. האדם משווה עצמו לאחרים, מקנא, ליבו נצבט בתחושת אפסות, הוא עמל למצוא חן, לקבל אישורים, לדאוג שהוא בסדר, ומתוך מודעות לכוחות אלה הפועלים בו הוא גם מלקה עצמו על ה"אגו" שלו המבקש להיות מיוחד בכל מחיר. הוא שופט את עצמו על כך ששום דבר אחר לא מעניין אותו חוץ מן הצורך להיות מיוחד. פעולת השפיטה מצטרפת למנגנון הייצור של האין-מקום.
3. "למה שלא תסכים להיות אדם רגיל?" הוא אומר לעצמו בביקורת עצמית. יש כל כך הרבה אנשים בעולם, לכל אחד חיים משלו, וכל אחד מצליח בדרכו. כל חכם יש חכם ממנו, כל יפה יש יפה ממנו, כל נדיב יש נדיב ממנו, וכל אחד מנסה להיות מיוחד. "מדוע אתה דווקא רוצה להיות הכי? למה שלא תסכים להיות רגיל? והרי ברור שלא כל אחד יכול להיות הכי. תחשוב על זה, יש שבעה מיליארד אנשים בעולם. מה, אתה רוצה להתחרות בכולם? אתה חושב שאתה יכול להיות יותר מיוחד מכולם?". הוא הפנים את קולו של הסיפור. אבל ההיגיון שלו לא ממש עוזר: בפנים ממשיך לבעור משהו אחר. 
4. היה עוזר לו להבין שהבערה הזו היא טובה. שהוא אמנם נוטה לתרגם אותה לרצון להיות מיוחד, אבל באמת הרצון להיות מיוחד הוא לא שלו – הוא של הדמות. והוא התפתה להפוך אותו לרצונו שלו רק מתוך בלבול. ואילו הרצון האמיתי שלו הוא אחר.  
5.  או בניסוח אחר: הרצון להיות מיוחד, עם כל הבעייתיות שלו, הוא גלגול של הרצון להיות ייחודי. והרצון להיות ייחודי הוא הטוב העליון של הנפש, מסע חירותה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה. ורק מכיוון שלא עשו מקום ולא כיבדו את תשוקת הייחוד, היא פנתה למוצא היחיד שראתה לפניה – להיות כמו כולם אבל יותר. זה מה נקרא להיות מיוחד.
6. אבל בערת הייחוד לא מקבלת את תשובתה ב"מיוחדות". כל כמה שהיא מוכיחה לעצמה את מיוחדותה – צימאונה גובר. ועכשיו אני אומר: הבערה הזו היא טובה, אין צורך לדכא אותה, זו עבודת הקודש של כל אדם ואדם. ודווקא כשאדם מוותר על עבודה זו, ומתפתה לסיפור ה"רגילות", מתחיל רצון הייחוד שלו לרדות בו ומקבל את הצורה של אגו שרוצה להיות מיוחד בכל מחיר. אם היה מרשה לעצמו להיות ייחודי, לא היה כל צורך באגו. ובאמת לנפש אין כל צורך להיות מיוחדת. אין לה כל צורך להיות יותר (כיוון שגם אין לה כל צורך להיות כמו כולם) – רק תשוקה עצומה להיות היא עצמה, ללכת יותר ויותר לעומק הייחוד שלה. ורק מכיוון שלא אפשרו לה את זה, היא מצאה מפלט ב"מיוחד". הביטו אם כן בחמלה על הילד שאומר "אני". הוא ראוי לכבוד. ואם הוא מושך תשומת לב באופן מוגזם, זה רק כי אנחנו, הוריו מחנכיו, לא השכלנו להבחין בין ייחודי ומיוחד. הוא אמנם התבלבל אבל הוא מגלם בתוכו דבר טוב וחשוב. במקום לבקר ולשפוט אותו, מה שרק מוסיף לתחושת האין-מקום, אפשר לעקוב אחרי שורשיו, ולקבל מחדש את הבערה לייחוד בתור האני היותר פנימי. ה"אגו" הוא המצאה של ה"אין-מקום", והוא מתקיים דרך הביקורת עליו. אל תזרקו את התינוק עם מי האמבט. 
7. פעם אמר הרב קרליבך: "אם אתה יודע מצד הגאווה שאתה מיוחד – אם כן, אינך יכול לדעת שהשני גם כן מיוחד. אבל, אם אתה יודע מצד הקדושה שאתה באמת מיוחד, אם כן, אתה יודע זאת גם על השני.". מה שקרליבך קורא לו "מיוחד מצד הקדושה", זה מה שאני קורה לו "ייחודי".  
8. ובאשר לייחוד – הייחוד הוא פעולת עשיית מקום, לא מקום בסיפור של מישהו אחר, אלא מקום בממשות. מי שמסכים לעצמו להיות ייחודי, ממילא גם לא זקוק למקום בתוך "סיפורים" של אחרים. הוא לא מבין את ה"מקום" בתור הידחקות לתוך מרחב שכבר קיים, תחרות על מרחב מחייה שייצרו אחרים – ניסיון להיות מיוחד. הוא מבין את תפקידו היוצר בתור בוגר, כמי שמחולל מקום. וממילא המקום שהוא עושה עבור עצמו הוא גם עושה עבור כל העולם – זה הופך להיות חלק מן המרחב המשותף של המציאות. הוא, בתור ייחוד, הנו מנוע של ייצור מקום, וככל שהוא מסכים יותר להיות הוא, לפעול מלבו, לבעור את בערתו הייחודית, לאהוב מתוך שמחת חירותו, כך גדל המקום בעולם.