אשתו שכחה להכניס את החלב למקרר. קורה. הוא מכניס אותו בעצמו. אבל האינסטינקט הראשון שלו הוא לא דווקא חומל – מה שמתעורר ראשון הוא ההרגל להתלונן, נימה של ביקורת על אשתו ועל בכלל, אבל במיוחד אשתו. זה דק מן הדקים ולא מתפתח הרבה, אבל הוא תמה על הצורך הזה שלו לגרור אותה ליריבות, כאילו היא עשתה את זה נגדו.
למה בעצם?
זו לא תופעה חדשה. יש ימים שעל כל צעד ושעל הוא רואה מה לא בסדר איתה. הפעם זה לא התפתח לכלום, אבל הוא יודע – כאן נמצא זרע הפורענות שבמקרים אחרים מתדרדר למלחמת עולם.
* * *
הוא מכיר אנשים קשי-יום ונרגנים, שיש להם דבר מה של ביקורת לומר על כל אדם סביבם. מכר, שכן, מוכר במכולת, ראש הממשלה, לא משנה מי. שום דבר לא משביע את דעתם, והם מתבצרים בתלונתיות עקרונית, שבה כולם אשמים, כאילו לא נוצר העולם אלא כדי להרע להם. כשהוא שוהה בחברתם הוא לא מתרגש מזה יותר מדי, הוא פשוט נמצא שם קשוב, עד שהצורך הזה שלהם דועך קצת והם מסכימים לגלות איזה חלק רך בנפשם. אבל במה שנוגע אליו, נדמה שהדברים חודרים עמוק יותר, ומושרשים בבשרו.
הוא שם לב, שכאשר הוא מתלונן עליה, בו זמנית יש לו צידוק מוצדק. זה שהיא לא בסדר, עושה אותו בסדר. הוא חש את הצדקנות שלו מתעוררת, והוא מבין שזה אולי העיקר. אבל הוא גם יודע שצדקנותו לא מתקיימת רק מתוקף השוואה פשוטה – היא לא בסדר אז הוא בסדר – אלא יש פה מנגנון מורכב ועמוק יותר.
הוא גם מבין שכאן לב העניין, ולכן הוא מחליט לגשש אחריו. גם אם הוא מכור לאופן הוויה זה (כמה מתוקה היא האשמה שעליה הוא מתרפק כשהוא מגלה שהיא באמת לא בסדר!), הוא לא שמח על כך. בערנותו הוא יודע שזה לא מברך.
* * *
הוא דוחף את עצמו עוד קצת במורד הבדיקה, מודע לכך שזה לא קשור אליה: הרי אם היה מסתבר שזה לא היא ששכחה להכניס את החלב למקרר (שאולי זה בעצם הוא עצמו) זה לא היה מיטיב אתו. להפך, הוא היה מאבד צידוק-מוצדק. ובשל כך אולי אפילו היה מוצא טעם לכעוס עליה שבעתיים (כי גם אם במקרה הזה היא לא אשמה, הרי זה רק היוצא מן הכלל המוכיח כמה היא אשמה בדרך כלל).
אבל מה זה העניין הזה של הצידוק המוצדק? למה הוא צריך את זה כל כך? הרי זו אשתו, הוא בחר לחיות אתה, איך נעשתה לו למין יריב שכזה?
הולך ומסתבר לו שהצידוק המוצדק נותן לו קיום של קורבן. והדבר המופלא שבעניין הוא שהקיום הזה מעניק לו ערך-זמני-בר-תוקף.
זהו ערך שהוא לא צריך לטרוח עבורו. הוא מקבל אותו לגמרי חינם. לקורבן יש קיום (ערך) מתוקף היותו מותקף. זה אמנם מן צורה פסיבית להיות, כמו להיות סוג של אובייקט, אבל זה עובד. וברור לו כעת, שכאשר היא לא בסדר, אז הוא נעשה קורבן ללא בסדריות שלה, ומקבל מתוקף זה קיום-נטול-אחריות. זו צורה מיוחדת של קיום, אמנם לא לגמרי משביעה, אבל בכל זאת מוצקה. ובמקום שבו הקיום מוטל בספק, גם זה משהו.
* * *
אבל למה שהקיום יהיה מוטל בספק?
בבוקר הוא יוצא לעבודת יומו ממקום רעוע למדי של חוסר אמונה.
הוא לא יותר מדי נותן את דעתו על כך, אבל בלב ליבו מקנן החשד שבעצם כל זה נטול משמעות. (הקיום, הוא, האהבה – הכול). והציניות שבתוכו נוטה לחשוב שכל מה שיש הוא רק העמדות פנים, ערכי-כאילו פריכים, שעליהם הוא שוקד משום שבייאושו הוא לא מאמין בשום דבר אחר. וכך הוא רותם את עצמו לעבודה זרה – תעשיית הערך. מן ניסיון של ייאוש לעשות עצמו בעל ערך בכל מחיר. ואפילו זו רק קליפה ואריזה, העמדת פנים, אותה הוא מוכר לקהל הדמיוני שמנהל את חייו, אין הוא פנוי לעשות משהו אחר. אולי יש אנשים שפנויים לצייר, לבנות גשרים, להכין גבינות, לטייל, אבל הוא עסוק רק בדבר אחד – לייצר ערך. כשהוא מצייר הוא משחק אותה צייר כדי שיהיה מי שיאשר שהוא בעל ערך, כשהוא בונה גשר הוא בונה ערך, כשהוא מכין גבינה, הוא מכין דימוי המזמין הערכה, כשהוא מטייל, הוא "מטייל" כדי שאחר כך יהיה מה לספר בבית. הכול, בעצם, סוג של הצטדקויות, שמבקשות למשוך את המבט המאשר, המתָקֶף.
אלא שכל זה לא ממש מצליח לו. בשעה שהוא עסוק באקטיביות רבה בייצור ערך, כמו ירייה קדימה שיוצרת רתיעה אחורה, הולך ומצטבר משקע בנפשו – ההוכחה ההפוכה: שהוא חסר ערך. וכל אקט שבו הוא מנסה להוכיח שהוא בעל ערך, מעמיק בתוך נפשו את תחושת חוסר הערך. הוא לא שם לב לכך, כי הוא עסוק כל כך, ובאופן מבוהל כל כך, בניסיונות החיפוי, אבל בלילה, כשהוא מפסיק לרגע, הוא מגלה שזו העובדה הבסיסית – הוא חסר ערך – הוא ניסה לברוח מזה כל היום רק כדי לחזור לכאן.
הוא לא יודע, שחוסר הערך שלו אינו הנתון הראשוני אלא דווקא התוצאה. העבודה הזרה שאל תוכה נשאב, לא רק שלא תגמלה אותו בכלל – היא זו שהמשיכה להחתים את הטפסים שמאשרים את חוסר ערכו, ושיוציאו אותו מחר לאותה עבודה עצמה.
מבחינת התוכן הוא חשב שהוא עסוק בייצור ערך, והיה נדמה לו שהוא דווקא מתקדם בכך יפה, אבל בו זמנית, מבחינת הגוף הממשי של פעולתו, זו גילמה בעצם פעולת-חוסר-ערך. וזה, אם כן, היה עיקר עיסוקו, שהותיר בור במרכז הווייתו. אכן, לחינם מכר את נפשו.
* * *
כשאדם עסוק בעבודה זרה, שהיא העבודה שצומחת מתוך הקרקע הפריכה של חוסר האמונה, כל אדם מולו הוא אויב אותו הוא גורר ליריבות – אל תוך חדר-אור-קר.
זה החדר שבו מתנהלת הדרמה.
זה חדר ידוע, שדברים נראים בו במקומם, והוא מואר באור-קר.
בחוץ, לעומת זאת, יש חושך, ואין הוא יודע להתמודד אתו. ולו רק מתוקף זה – החושך בחוץ – הוא גורר את כל מי שהוא פוגש לחדר הזה (כאן הוא יודע מי נגד מי),
ומשתמש בו כחומר גלם לדרמה שלו, כאובייקט, כיריב. פה נעשים היחסים יחסי ביקורת והישרדות. וגם אם זה עדין מאוד, זה התדר. אותו זולת, שכעת עוזר לו לקיים את הדרמה, נותן לו עצמו קיום פסיבי-אובייקטיבי – קיום של קורבן. הנה הוא קיים (בעל ערך, או לפחות מתוקף בערך). מן קיום של נצח כזה שהוא לא צריך לקחת עליו שום אחריות.
שימו לב – אשתו היא לא בסדר, מכאן שהוא מותקף, מכאן שהוא מוצדק. תקשיבו לזה לא רק ברמה התיאורית אלא ממש בגוף: אשתו לא בסדר, משמע הוא מוצדק. הפרטים לא חשובים. כל דבר יכול לשמש גירוי לאותה צדקנות, הנותנת לו סוג של קיום, מקנה לו ערך, שככל שהוא קליפתי, בכל זאת הוא קיים, עמיד מול מבטו המאיין של הקהל. במובן כלשהו, ברור לנשמתו שזהו ערך-זמני. אבל מן המקום ההישרדותי גם זה משהו. הוא מסתפק בכך.
הוא גורר אותה, אם כן, אל חדר אור-קר, לבימת התיאטרון הפרטי שלו, שם, לאור הזרקורים, הולכת להתקיים הדרמה. שם, בתוך היריבות שלהם, הוא מקבל קיום שאין צורך להוכיח אותו, ושהוא פטור מאחריות לגביו. הקורבן הוא חף מהוכחה. זה אמנם ערך קליפתי שיש לו תוקף זמני, אבל זה עובד כהגנה מפני חוסר ערך. וכל עוד ימשיך להאשים אותה (ואת כל אדם הבא מולו), הוא יכול להמשיך להתבצר כל חייו בקליפת הערך הזו, בחדר הזה, שנעשה כל עולמו.
הוא לא יודע איך לחיות מחוצה לו.
החדר הזה הוא אולי כולו דימויים, אבל הדימויים משכנעים כל כך, מנחמים כל כך, ממכרים כל כך…
* * *
האור-הקר עושה את החושך בחוץ.
עיניו המסונוורות יכולות לפעול רק כאן, בבועה המנותקת מן המציאות, אשר כולאת אותו בתוך הגיון פרטי, שמרגיש לגמרי הגיוני, אבל שאין לו קשר למציאות. שנים הוא טווה את מסכת הטיעונים שעובדת כאן, (אבל רק כאן). ובתוך הרשת הזו הוא עצמו הולך לאיבוד.
הקירות של החדר הזה, בסופו של דבר מתגלים כקירות של רמייה עצמית – אשליה שבה הוא הולך ונקבר מחוץ למפגש עם הממשי.
לכאן, אם כן, הוא גורר כל אדם שהוא פוגש, כמו תנין למאורתו. הוא לא יודע אחרת.
כמובן, זה קשור לטעות שהוא נלכד בתוכה – הוא משתמש בזולת על מנת להפיק ערך, רותם אותו לרעב התמיד – לתוכנית אותה הוא עובד בבריחה מעצמו אחריותו וחירותו.
דומה הדבר לאדם הצפון בחדר ריק כל חייו, ומתאהב בתמונה של אישה שנמצאת בידו. הוא היה רוצה שתעמוד כל הזמן מול עיניו, ולא יודע איך מבחינה טכנית לעשות זאת. אבל הנה נכנסת לחדרו אישה חיה, ומיד הוא מוצא פתרון – שתחזיק את התמונה בשבילו. שבע רצון מפתרונו, הוא לא מבחין שזו אותה אישה ממש, אליה כמהה נפשו. השימוש שהוא עושה בה עכשיו, מחמיץ את ברכת המפגש.
אכן, זה בזבוז גמור והשחתה של משאב העומד לרשותו, שהרי חיפושו אחר ערך בלב ליבו הוא חיפושו אחר שייכות, והזולת, בעצם קיומו מציע לו שייכות. אבל הוא, משום מה, דוחה את השייכות הישירה, ובוחר במין שייכות מעוותת.
וזה המצב ברוב המקרים: החיפוש אחר ערך הוא החיפוש אחר שייכות, והאנשים סביבנו נמצאים שם כל הזמן כדי להציע את הדבר הזה שכל כך יקר ללבנו. אבל תחת לקבל זאת בפשטות, אנחנו גוררים אותם לחדר אור-קר, ושם נותנים להם תפקיד בדרמה המורכבת שלנו, שעל פיו עליהם להכיר באשמתם כלפינו, כדי שאנחנו נוכל לקבל קיום נטול אחריות.
זה בלבול גדול. "שימוש" לא נכון באנשים.
ועל מנת להיחלץ ממנו, ולקבל את ברכת השייכות שממתינה לנו במפגש של ממש עם אנשים, עלינו להיות מוכנים לצלוח את ה"קיום לעצמו" – לצאת מחדר אור-קר שהוא החדר שבו אנשים נעשים לאובייקטים המתקפים זה את זה בעצם התקפתם – ולהסכים להישען-להיטען.
משמע, לחזור ולחוש בכל אדם – אדם ממש,
ולשאת אליו לב של חיבור.
זהו סוג של פעולה אחר לגמרי מן הדרמה שאליה אנו גוררים בדרך כלל אנשים במרדף העקמומי אחר ערך. זהו סוג של פעולה המבוסס על חושך-חם – עבודת לב. והוא דורש לכבות את המבט הקר, להפסיק את תעשיית הערך, לחדול מעבודה זרה, לרדת קומה, ולהקשיב לחילוף החומרים המדהים הזה המטעין אותנו בחיוניות.
זו דרכה של התפילה.
שמהותה הוא להנכיח ממשות, ולא לדרוש את קיומה.