הגדרה אפשרית לתקשורת קושרת:

תקשורת קושרת היא דפוס תקשורתי (מהלך שיחי), הגורר כל אחד מן המשוחחים אל תוך אופן הוויה דרמטי (חדר הדרמה). שם הוא חש איום בשל נטייתו לספר את עצמו במונחים מאיינים, ומגיב בהינעלות רגשית המתקפת את האמת של הדרמה בעצם הרגשתה שלא מצליחה להיפטר מעצמה. דגש על הגרירה כיוון שיש כוח תמידי שמושך מחוץ לחדר הדרמה, שהשיח פועל נגדו, ומתקיים כנגדו (כלומר בעזרתו).

מספר הערות להגדרה:

  1. תקשורת קושרת היא אירוע של תקשורת, דינאמיקה שמתפתחת בין המשוחחים המביאה כל אחד מהם לאותה הינעלות רגשית שהיא בו זו זמנית טעונה ותקועה. הסערה הרגשית יכולה להיות גדולה יותר או פחות, אבל תמיד היא שם כמסלול מעגלי, המהדהד ומשחזר היסטוריה רגשית, ללא קשר למצב העניינים הממשי. זהו דפוס שהופעל ויוצא לדרך. ההינעלות היא ברגש, וזה מורגש בגוף ומגובה על ידו. 
  2. הסערה הרגשית מתחילה עם הכניסה לחדר הדרמה. היא שייכת לחדר הדרמה, והכניסה היא הקטליזאטור שמאפשר אותה.
  3. להיכנס לחדר דרמה, בניסוח אחר, פירושו לוותר על זכות הסיפור (ועל האחריות הכרוכה בכך) ולהתמסר לסיפור של מישהו אחר. האדם נמצא בראשו של הזולת ומסתכל על עצמו דרך עיניו. תמיד זה מלווה בדרישה שהזולת יחזיק את המראה באופן יציב. סיפור של מישהו אחר הוא תמיד סיפור מקבילי – סיפור כללי-קהלי, גם אם יש זולת מסוים שכביכול הוא המספר את הסיפור.
  4. סיפור מקבילי הוא תמיד סיפור מאיין.
  5. האיון מוליד איום על הקיום, וזה מוליד את התגובה הרגשית. האיום לא בא מן הזולת, הוא נובע מכך שהאדם מספר את עצמו באופן מקבילי – פעולה שהוא בחר לעשותה. כשהלולאה הרגשית כבר מתחילה לעבוד היא מעוררת את הזיכרון הרגשי המגבה אותה ועושה אותה כה טוטאלית. זה מעיר את תחושת חוסר הביטחון וחווית ההישרדות. בשלב הזה, כל ניסיון לצאת הוא חלק מן העמקה של הלולאה.
  6. באופן טבעי פעולה רגשית היא חלק ממהלך של נקיטת עמדה כלפי המציאות שנועדה להזרים מחדש את הקשר ואת החיוניות הנובעת מן הקשר – לעבור לצעד הבא. אבל במקרה של חדר הדרמה, נקיטת העמדה הרגשית מכניסה את האדם להדהוד המזכיר את החתול הרודף אחר זנבו. הוא מנסה להימלט ממשהו שהוא חלק ממנו עצמו. וכך הצעד הבא לא קורה. כמו האדם המנסה שוב ושוש להושיט יד לחפץ המשתקף במראה. העובדה שהצעד הבא לא קורה למרות המאמץ הרב, היא ה"הוכחה" הברורה ביותר שהאיום נובע מן הזולת. ההרגשה, לפיכך, מתקפת את האמת של הדרמה בעצם זה שהאדם ממשיך להרגיש אותה.    
  7. כאשר אדם סובל מבעיה בפרקי אצבעותיו המונעת ממנו לסגור את אגרופו למרות כל המאמץ שהוא משקיע, זה ייתן לו את התחושה שיש שם משהו ביד שלו – איזה אובייקט חיצוני – המונע את סגירת ידו. המאמץ מתקף את הקיום. באותו אופן כאשר אדם מתאמץ לבטל את ההרגשה, ומגלה שהיא עדיין שם, הוא מגיע למסקנה שזה חייב להיות אובייקט חיצוני – הזולת – שהוא הסיבה למצוקה. אף על פי שבאמת זה הוא שחלק אחד שבו מנסה לעצור את פעולתו של החלק האחר בלי ששני החלקים יודעים זה על זה.   
  8. הקירות של חדר הדרמה בנויים משיחה (פנימית או חיצונית). ומתקיימים כל עוד השיחה מתקיימת. ברגע שהשיחה מפסיקה, כמו מנוע של מאוורר שנותק מן החשמל, זה עוד יכול לנוע זמן מה מכוח האינרציה, אבל לבסוף נעצר.
  9. מה שקושר הוא המעגל הרגשי. אבל המעגל הרגשי מתקיים בשל תחושת איום הנובעת מכך שבחר להיכנס לחדר הדרמה ולספר את עצמו במונחים מאיינים. אנרגיית הבחירה (התמכרות) אמנם קטנה ביחס לאנרגיות הרגשיות, אבל היא מהווה את הקטליזאטור של תחילת התהליך. יותר מזה, בשל אותו כוח שמושך בחזרה אל המציאות, האדם צריך לשוב ולהטעין את המעגל הרגשי באנרגיית הבחירה, לשוב ולגרור לחדר הדרמה. הדגש, לפיכך הוא על הגרירה שנעשית לגרירה חוזרת. אם חדר הדרמה הוא שדה מגנטי המפעיל כוח, הנה יש כוח קטן ביחס שאחראי כל הזמן להכניס מחדש את הכדור לשדה הכוח הזה.

 

מספר סיבות לכניסה לחדר הדרמה:

מדוע אנשים מבצעים את אותה "תגובת גרירה", המכניסה את זולתם (ובעצם את עצמם) לחדר הדרמה?

קודם כל מתוך הרגל. זה מן אוטומט שמתעורר עוד לפני המשוחחים. הם עוד לא הגיעו לרגע של הבחירה המודעת וכבר הם מוצאים את עצמם גוררים זה את זה לחדר הדרמה. זה כמובן לא מסביר את המקור של ההרגל, אבל להרגל יש כוח משלו. ובמיוחד יש לו כוח אם זה הרגל נפוץ שבו אנשים מדביקים זה את זה כבר מגיל צעיר.

אחר כך מכיוון שחדר הדרמה מואר (ולצורך העניין לא משנה שמדובר באור ניאון קר). כל דבר בחדר המואר הזה נמצא במקומו המוכר, אפשר לנווט כאן, לדעת מי נגד מי ולמה. הצבעים ברורים, הצורות ברורות, יש סדר. בחוץ, לעומת זאת, הדברים הרבה פחות ברורים, במקומות שונים יש אפלה, הדברים נוטים להימרח, יש צללים, ערבובים, ומרחבים אינסופיים ללכת בהם לאיבוד. נכון יש גם חדות תלת ממדית מדהימה, אבל לעומת זאת בסרטים מצוירים כל צבע מונח במקומו, והוא אחיד ומוגדר. ואם כן, "בוא נפגש בחדר הדרמה, נוכל לראות זה את זה יותר ברור, יותר פשוט, פחות מבלבל. ורק מטעם זה – שרואים פה ברור יותר – כדאי לחפש כאן את המפתח".

אחר כך זה קורה כי התוכן לוכד אותם. זה קשור לדמיון המפותח של האדם – אחת מעוצמותיו המברכות ביותר, שטרם למד לשלוט בה לגמרי – ולפעמים הדמיון פשוט סוחף אותו במידה כזו עד ששוב הוא לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות. הוא רואה תמונה של תפוח, והוא יכול לחיות כל כך את התפוח באמצעות דמיונו, עד כי הוא נדמה לו כתפוח לכל דבר, והוא מאבד את הכוח להבחין בין התמונה לבין התפוח האמיתי. הוא שומע סיפור והוא מצליח כל כך להחיות את הסיפור עד כי הוא לגמרי נלכד בתוכנו, ושוכח שזה רק סיפור. ואם כן, הם נסחפים לחדר אור-קר כי הם יצורים של דמיון שהתוכן לוכד אותם.

קשור לזה הוא עניין ההנדסה: בין היתר הדמיון נועד לעזור לאדם לעשות סימולציה של המציאות שבעזרתה הוא יכול לתכנן, לעשות ניסויים מחשבתיים, ולבנות מכונות שיעבדו. כל תהליך של בידוד משתנים קשור בכוחו של הדמיון לייצר מציאות אפשרית. וכאן נוצר ערבוב אחר, ערבוב בין פעולת התכנון, לבין ההקשבה למה שיש. אין כאן בית, אבל האדם נמצא בשלבים של תכנון הבית שהולך להיות פה. בזה הוא עסוק – בבית שאמור להיות כאן. ולא תמיד הוא יודע להבדיל בין הבית (שאיננו) לבין הבית (שאמור להיות, שרוצים שיהיה, שעובדים על כך שיהיה). אפשר לזהות את הערבוב הזה ביתר קלות אצל הילד שמחזיק את יד אביו בעוצמה ומודיע שהוא לא מפחד מן החושך. זה לא בא לתאר עובדה, אלא לתאר את מה שהוא עסוק בו – הוא עסוק בלא לפחד מן החושך. 

אבל הסיבה העמוקה ביותר לכל זה, היא פחות קוגניטיבית ויותר רגשית – האדם נסחף לחדר אור-קר כי הוא מוותר על כוחו כמספר. הוא שומט את אחריותו וחירותו – מתמכר לסיפור של מישהו אחר. כאן נמצא הזרע של השקר, המהות של הבגידה והטבע של ההונאה. מה הן הסיבות, או מערך התירוצים שמעודדים אותו לזה אפשר להרחיב בהזדמנות אחרת. בראשי פרקים מדובר בנטייה לשייכות סימביוטית, הרצון להתכנס לתודעה אחת, החיפוש אחר העולם המושלם, חוסר אנרגיית סף של בגרות, מנוס מכאב. 

ולבסוף, לחדר הדרמה יש מנגנון המזכיר את זה של גלגל שיניים חד כיווני. גלגל שיניים כזה, כמו למשל זה שנמצא בשעוני-יד, מתרגם סדרה של טלטלות מקריות, לגלגול של הגלגל לכיוון אחד – שהוא הכיוון היחיד שהוא יכול להסתובב בו. וכך גם חדר הדרמה – היא תופעה שמושכת אליה, רק מתוקף המנגנון הממלכד שבה. כמו מערבולת היא מפרנסת את עצמה, אוספת אליה כל דבר מקרי כדי להזין את התנועה האחת שלה. מי שהכניס רגל לכאן, כל דבר שהוא עתיד לעשות – ובעיקר הניסיונות להיחלץ מן החדר –  משמע, כל אנרגיה שהוא משקיע בעניין, ולא משנה לאיזה כיוון הוא חושב שהוא מזרים את האנרגיה הזו, בסופו של דבר רק ימשכו אותו יותר פנימה.

מניתי את כל הסיבות הללו לא רק כדי להיות מדויק ולכסות את כל הגורמים שבשלהם אנשים מחמיצים את הזדמנות המפגש, אלא גם משום שגורמים אלה קשורים זה בזה ומרכיבים יחד עניין אחד, שאי אפשר להבין אותו לעומקו בלי לקחת את כולם בחשבון. אני רואה בזה חלק מן השפה הדרושה על מנת להבין את מנגנון חדר הדרמה, ובעיקר על מנת להבין את אותה סיבה שנמצאת במרכז מעשה הגרירה הזה ומהווה גם את הלב של העוינות/התנגדות – הוויתור על החירות.

פורסם בקטגוריה מאמרים, מילון-מושגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *