1.
אני טוען שאין אף פיסת התנהגות שלנו שאיננה מעוגנת בתוך סיפור המתווה את דרכה.
דומה הדבר לרכיבי החומרה השונים של המחשב. אין אף רכיב חומרה (דיסק קשיח, כרטיס קול, כרטיס גרפי, מקלדת, עכבר, מדפסת, מודם וכו') שאין לו דרייבר (שהוא רכיב התוכנה שנועד להנהיג אותו).
אותו דבר לגבי ההתנהגות שלנו – אם זו אינה התנהגות אקראית, או רפלקס מותנה של גופנו – בהכרח יש איזה סיפור מסגרת שנוהג אותה ומכוון אותה.
הממשות (חומרה) מלווה בפס קול (תוכנה).
2.
וזה יכול להיות תרגיל מעניין, להתעכב על פעולות שונות שאנו עושים ולבדוק מה הסיפור (ה"דרייבר") שמנהיג אותן.
למשל, קריאה במאמר זה.
למשל, צחצוח שיניים בבוקר.
כמובן, כל אלה כבר הפכו להרגלים חצי אוטומטיים – הסיפור שמנהיג אותם נעשה שקוף מרוב שימוש – ובכל זאת הוא שם. לראייה – וכבר סיפרתי על זה: הניחו סבון ידיים לצד נבדקים ותגלו שזה מוריד את הסיכוי שלהם לגנוב. הסבון הולך עם סיפור של ניקיון, וסיפור הניקיון הולך עם סיפור של ניקיון מוסרי.
3.
פתחתם פעם מחשב?
זה די בלגן – המון ג'וקים אלקטרוניים וחוטים וחיבורים. וגם העיסוק בסיפורים קצת דומה לכניסה אל מאחורי הקלעים של התודעה שלנו. זה לא משהו שאנו רוצים או נמשכים לעשות באופן טבעי. המבט ירצה לנוע הלאה מכאן לדברים יותר משמעותיים.
ובכל זאת העיסוק הזה אינו מיותר.
מלבד האימון של תשומת הלב – שהיא כמו שריר,
עצם הפניית הלב הלא מגמתית לסיפורים – רק כדי להתבונן בהם ולחקור אותם – יכולה להניע תהליכים של "סיפור מחדש". סיפורים ישנים וקשיחים נעשים גמישים, מתפרקים, ומתארגנים מחדש כדי לתמוך באופן בריא יותר בפעילותנו בעולם.
אנחנו לא יודעים איך לשדרג דרייברים של התנהגות,
אבל העמימות והנכונות שלנו לעבור בעמימות – עושים את העבודה.
4.
בהקשר הזה מעניין להשוות בין הדרייברים של כל רכיב תוכנה בנפרד, לבין מערכת ההפעלה כשלם – או אם לחזור לנמשל, בין מקטעי סיפורים שהם כמו מקטעי מסילות ברזל, לבין המטא-נרטיב – שהוא הסיפור הגדול שבתוכו מקננים כל הסיפורים הקטנים.
הבה נעשה קצת סדר כאן:
זהו טבעם של סיפורים לקנן בתוך סיפורים אחרים, גדולים מהם, ואלה בתורם מקננים בסיפורים עוד יותר גדולים, עד הסיפור ה"גדול" ביותר, שמספר את הסיפור של העולם, של המציאות, של האמת, ושלי בתוך כל זה – המטא-נרטיב. באופן טבעי נצפה שכל הסיפורים הקטנים יהיו מסונפים לסיפור הגדול ומשתלבים בתוכו – מצד אחד כדי לקבל הנחיה ממנו, מצד שני להשפיע עליו. וזה אכן המצב בגדול, אבל, בתרבות מרובת ערכים כמו זו שבה אנו חיים קורה לא פעם שאנחנו משתמשים באופן אקלקטי בכל מיני מקטעי סיפורים לצרכים שונים, גם אם הם לקוחים ממטא סיפורים שונים, ולא כל כך תואמים את הסיפור הגדול שאנחנו מספרים.
וכך, למשל, אנשים שמאמינים בחומריותו של העולם יכולים לגלות במקטעים מסוימים של חייהם, בהקשרים מיוחדים, התנהגות החושפת סיפור של רוחניות.
5.
הסיפורים השונים הללו לא רק שיכולים להיות שייכים במקור למסורות שונות ותרבויות שונות, הם גם יכולים להיות סותרים זה את זה ממש. זה לא כל כך מפריע לנו כל עוד הם שייכים להקשרים שונים שלא נוטים להתערבב זה בזה. למשל, בעבודה אני פועל על פי ערכים דמוקרטיים, בבית על פי ערכים דיקטטוריים או להפך. או בדוגמא אחרת, בהתנהלות הכספית שלי אני נוהג כקפיטליסט (רובנו כאלה), ובהתנהגות שלא מעורב בה כסף, אני סוציאליסט, וכן הלאה.
אבל כמובן, זה יכול גם להתנגש לפעמים. כמו שרכבות מתנגשות לפעמים. כמו שדרייברים של מחשב מתנגשים לפעמים זה בזה. שהרי אם השתמשתי בדרייבר מסוים להתנהגות בהקשר מסוים ומצומצם, אני יכול למצוא את עצמי פתאום מחויב למסילתו הארוכה יותר, וזו עלולה לנוע במסלול התנגשות עם מסילה אחרת שאני רגיל לנוע בה. כך למשל אם בחרתי להתחתן ברבנות אני עשוי למצוא את עצמי בליבו של סיפור הרבה יותר גדול, שמבקש להוליך אותי בנתיבו. לא הייתי מודע מספיק שהדרייבר המקובל להנהיג חתונה (שהיא פרקטיקה מורכבת) הוא חלק ממכלול גדול יותר – מסילה שאולי נתיב נסיעתה לא תואם את כיוון התנועה של המסילות האחרות בחיי.
על רקע זה אפשר להבין את הצורך לשמור על טוהר הסיפור – ליצור סיפור קוהרנטי שכל מרכיביו שייכים לאותה מסורת. על מנת להגיע ל"טוהר" הזה יש צורך שהסיפור הזה יהיה רחב מספיק ומדוקדק מספיק כדי להנחות גם את כל ההתנהגויות הקטנות – שלא אתפתה להפעיל אותן באמצעות דרייברים שלקוחים משיטות אחרות. הסיפור הגדול כבר בדק ועשה מבחנים לכל הדרייברים הקטנים ודאג לכך שיפעלו במתואם וללא סתירות. זה הדין למשל עם שומרי מצוות שההלכה והמנהגים עוזרים להם להנהיג התנהגויות בתחומים רבים ומגוונים של החיים.
6.
וכבר אמרתי שסיפור זה דבר שצריך לחזור ולספר אותו שוב ושוב כדי שלא יתמוסס.
הדרך שבה אנו מספרים אותו לא חייבת להיות מילולית. כל התנהגות שאנו מתנהגים המלווה בסיפור בעצם חוזרת ומספרת את הסיפור הזה, גם אם אנחנו לא מודעים לכך או מספרים אותו לעצמנו במילים.
בעיקרון נכון הכלל שכל פעם שאנו משתמשים ב"דרייבר" של התנהגות אנחנו מחזקים גם את אותו דרייבר וגם את המסורת (המסילה כולה) שממנה הדרייבר הזה לקוח. אם נהגנו על פי תפיסת עולם חומרית בהקשר מסוים – חיזקנו את הסיפור החומרי של העולם.
זה נכון אמנם, שאותו מקטע יכול לשרת מסילות רבות. אבל נדמה לי שבכל זמן נתון, כשאנו משתמשים במקטע מסילה מסוים, אנו משתמשים בו תחת השראה או פרשנות של מסילה מסוימת אחת מבין כל המסילות המשתתפות ביחד במקטע זה.
7.
לא כל הסיפורים מברכים באותה מידה. זה נכון לגבי כל מקטע של מסילה – לגבי כל דרייבר של התנהגות, וזה נכון לגבי הסיפור הגדול – המטא-נרטיב.
נתחיל עם דוגמא למקטע קטן: אדם בונה שולחן. יש הרבה סיפורים ובהרבה רמות שמלווים את עשייתו. אחת הרמות היא הרמה ההנדסית הפשוטה – גם כאן יש דרייבר המספר את סיפור החומר, הסיבה, המתמטיקה. אפשר לראות שהמקטע הזה של המסילה משובץ בתוך תפיסת עולם הרבה יותר רחבה, אבל לצורך העניין אין שום בעיה שאדם יתפוס טרמפ על הדרייבר של "חשיבה הנסית-מרחבית-מתמטית" וייעזר בו כדי לבנות שולחן. סיכוי סביר שזה יעזור לו להנהיג את התנהגותו בתבונה. אדם אחר שיתעקש להישאר "הומניסט" ולהשתמש בדרייבר הלקוח מעולם הספרות, עלול לחתוך את אצבעותיו בדרך. רובנו היינו אומרים שהסיפור הספרותי, בהקשר המצומצם הזה של בניית שולחן, הוא לא סיפור טוב כל כך. הוא לא מנהיג כראוי את הפעולה. הוא לא תומך בחיבור זורם ועמוק עם המציאות.
ומה שנכון לגבי דרייבר קטן נכון גם לגבי מערכת ההפעלה הגדולה – המטא-נרטיב, שהוא הסיפור שאנו מספרים על מי אנחנו ומה הוא העולם. ישנו למשל המטא-נרטיב המדעי-מכאני-חומרי, המתאר את האדם כאובייקט בתוך העולם, ואת פעולתו הרציונאלית בתוכו. מטא-נרטיב כזה מחלחל עמוק להווייתנו, ומתנה הרבה התנהגויות שלנו למסילותיו ותתי מסילותיו. יש בו ממדים שאולי מעצימים את האדם, אבל בגדול, עבור רוב האנשים – הוא די מדכא.
כשאני אומר שהוא מדכא, אני מתכוון לכך שהמפגש של האדם עם המציאות כשהוא מונהג על ידי הסיפור הזה, אינו מפגש פורה – כזה שמביא חיוניות, אהבה, עוצמה, עצמיות. לרוב האנשים.
8.
האם אנחנו יכולים לספר את סיפורינו מחדש?
לקחת סיפורים שלא ממש מברכים אותנו ולהפוך אותם לסיפורי חיים שמברכים אותנו?
השאלה כאן מתייחסת בעיקר לסיפורים הגדולים, לא לדרייברים הקטנים.
זו בדיוק מטרתה של הגישה של הטיפול הנרטיבי. כאן לדוגמא.
9.
אני רואה שהרבה מן האופן שבו אני "מנחה כיוונים" בתוך סיפורי המקרה שמשתפים בהם אנשים, קשור לסיפור מחדש הזה.
בתהליך הזה אני יכול למצוא את עצמי משדרג איזה דרייבר קטן, אבל בגדול הדרייברים המשודרגים שאני מציע באים מ"מפעל" אחד – מתפיסת עולם שהיא לא חומרית ולא רוחנית, לא רציונאלית ולא רגשית – וגם הכול ביחד – גישה שקראנו לה "הגישה הדיאלוגית-אמונית". כדרייבר מקומי, יכול להיות שהוא לא יחזיק הרבה זמן מעמד, כיוון שהוא יחיה באקלים של תפיסת עולם העוינת לכיוון שלו, אבל כשהוא שזור בעוד דרייברים שבאים מאותו מפעל, ובעקרי כשהוא חלק מפרקטיקה קהילתית רחבה יותר החוזרת ומספרת את הסיפור הגדול והאחר, הוא יכול לפעול זמן רב.
זהו סיפור שמבקש להיות "טהור" במובן שבו פירשתי למעלה – להיות מקיף ולתאם בין הדרייברים השונים – שאולי יכולים להיות לקוחים מגישות שונות, אבל בסופו של דבר נרתמים לתפיסת עולם אחת.
10.
הנה סיפרתי לכם סיפור על הסיפוריות,
ואתם אולי תוהים – האם הסיפור הזה הוא אמיתי?
ואף על פי שהשאלה זו בהרבה מובנים היא חשובה ואני לא רוצה לנפנף אותה מעליי,
יהיה לי קשה לענות עליה בלי להתייחס לעולם הסיפורים המנהיג את השיח על האמת. את זה אשאיר לפעם אחרת. בינתיים אולי אפשר להסתפק בשאלה – האם הסיפור הזה מברך? אנא, בדקו זאת על עצמכם. אני מאמין שסיפורים הם לא שרירותיים – ואיכות הברכה היא דבר מה שחורג מן הסיפוריות. האם הסיפור הזה שסיפרתי עכשיו מביא עמו ברכה עבורכם?
11.
ועוד דבר: ייתכן שחלק מברכתו של סיפור איננה רק תוכנו – אלא גם אחדותו. ובהקשר הזה גם גמישותו. סיפור גדול יכול להיות יעל, חסכני, ועושה סדר אחד, לעומת סיפור המורכב מהרבה קטעי סיפורים שונים ומתנגחים. ויש סיפור גדול אחדותי שהוא גמיש לספח אליו מקטעי סיפורים קטנים ועדיין לשמור על שלמותו. ויש סיפור גדול אחודי שהוא לא גמיש, אבל עדיין שלם, כי הוא מספק לעצמו את כל הדרייברים שלו.