דיבור נפש ♦ חירות דיאלוגית ♦ דמות ורקע ♦ ממברנה ♦ מרחב דיאלוגי-אמוני ♦ הגירה אל המרחב הדיאלוגי-אמוני ♦ תקשורת קושרת ותקשורת משחררת ♦ החזרה הביתה ♦ שתי דרכי עבודה ♦ הערה: פרדוכס העבודה ♦ הקפה: אורח חיים ופרקטיקה מוסרית ♦ מוקד: מיקרודיאלוגיה, אומנות המפגש ♦ שיחות צל וקונקרטיזציה ♦ התרות
דיבור נפש
כל דיבור בנפש האדם, בהכרח יהיה מוגבל. לעולם לא יהיה בכוחו לתאר באופן אובייקטיבי ושלם את מלוא המורכבויות, והעדינויות, וסודות אינספור, המאכלסים את מרחביה העצומים של הנפש. כל דיבור כזה בהכרח יהיה הכרעה בכיוון מסוים, הכרעה שבמוגבלותה גם עושרה.
וכך גם התקשורת המשחררת היא בחירה בשפה מסוימת וצורת התייחסות מסוימת. היא לא קובעת מה היא הנפש בלשון ניטראלית, אלא משוררת אותה מתוך מאבק היציאה לאור. היא לא חותרת לדיוק הכמו-מדעי, אלא לעומק הנפשי, מבקשת לספר את סיפורה של הנפש באופן שמביא תקווה ותורם לרפואתה.
אכן, היא באה אל הנפש כשהיא כבר רוצה ממנה משהו. לא רק לתאר עובדות, אלא לדבר אותה כחלק מאותו "משא ומתן", והכרות, והתיידדות, ופיתוי, והתגלות הנובעים מתהליך ההגשמה. לא בהכרח ראייה צרה התוחמת עצמה בין קירות תועלתנותה, אבל כן ראייה ממוקדת שמתוך התמקדותה גם מחוללת סדר המחלחל עד למחוזות רחוקים מאוד.
והמוקד של התקשורת המשחררת הוא החירות הדיאלוגית,
ואותה היא מבקשת באופן הפרקטי ביותר, המושרש ביותר בעולם המעשה.
חירות דיאלוגית
המושג "חירות דיאלוגית" בא כהנגדה למושג החירות הדמוקרטית, שהיא המשמעות השכיחה שמתכוונים אליה כאשר משתמשים במילה חירות. על פי משמעות זו, לאדם יש רצונות פנימיים ורצונות אלו נחסמים תדיר על ידי הפרעות חיצוניות. במידה שאדם מצליח להתגבר/לבטל/לעקוף הפרעות אלו, זה גם מגדיר את מה שבדרך כלל קוראים לו חירות. חירות דמוקרטית זו נתפסת בראש וראשונה כחופש תנועה. הפסגה שלה היא החלל הריק שבו דבר אינו חוסם את הרצון מלבטא את עצמו ולנוע בנתיביו.
חירות דיאלוגית, לעומת זאת, עוסקת במקורו של רצון זה ועד כמה הוא אכן חופשי מהתניות. היא עוסקת בעצמיות וביכולת לבטא אותה לא רק כמהלך חד פעמי של בחירה, אלא כזרימה מתמשכת[1] שהולכת ונוצרת מתוך מגע ממשי עם המציאות. חירות כזו לא יכולה לפעול בחלל ריק, אדרבא, פסגתה היא אותה מלאות דיאלוגית שאני גם מכנה שייכות דיאלוגית.
כאן מה שעומד במרכז הוא לא השליטה של האדם במציאות, אלא החיבור שלו אתה. לא הכנעתה על פי גחמות ליבו, אלא היכולת לדבר אתה באופן יצירתי ומחדש. חירות שצומחת מן הקרקע המשותפת אדם-עולם, ורוכבת על זרם החירות שנמצא בתקשורת זו עצמה.
וכך, התקשורת המשחררת באה אל הנפש לא כדי לתארה באופן שקוף ומבחוץ לה, ולא כדי לטהר את סביבתה מהפרעות, אלא אדרבא כמהלך של שייכות והתנחלות בממשות. ועל כן הגדרת תכליתה הכפולה: גם חירות, גם שייכות.
במילים אחרות, להגדיר את החירות הדיאלוגית כתכליתה של התקשורת המשחררת, הרי זה להגדיר מניה וביה את המרחב דיאלוגי-אמוני כתכליתה. ולמעשה, השניים הם תופעות משלימות, חלק מדבר אחד.
דמות ורקע
אחת העובדות הבסיסיות ביותר של הנפש היא החלוקה לדמות ורקע – כל תופעה נפשית הנראית או נחווית או מורגשת היא בבחינת דמות המשובצת בתוך רקע, ויחסי הגומלין שמקיימים הדמות שבמוקד והרקע המקיף, נושאים את עיקר מטענה של המשמעות. כל דבר מובן מתוך הקשר, ורוכב על תהליך יצירת משמעות הגוזר דמות מתוך הרקע, ומתוך כך נותן קיום הן לדמות והן לרקע. אין דמות ללא רקע, כשם שאין רקע ללא דמות.
לא מדובר רק ברקע קבוע, אלא בעניין גמיש המשתנה רגע אחר רגע (מה שהיה דמות הופך רגע לאחר מכן לחלק מן הרקע וחוזר חלילה), וברקעים שונים המקננים אלה בתוך אלה, ומצטלבים במפגש בין מישורי משמעות שונים.
כך גם החירות הדיאלוגית והמרחב הדיאלוגי-אמוני הם בבחינת דמות ורקע.
ממברנה
גם הממברנה היא מתופעות החיים והנפש הבסיסיות ביותר, ואנו רואים אותה במישורים שונים ובהקשרים שונים. היא עוטפת את התא החי, אבל באותה המידה היא עוטפת שיחה של שניים, או הוויה של יחיד, מייצרת סוג של בועה גמישה, המפרידה בין המשמעות שבפנים לזו שבחוץ.
ממברנה, כמעטפת חיה, עושה שני דברים: היא מונעת מעבר של "חומרים" מסוימים, ומאפשרת מעבר לחומרים אחרים. בהתייחס לאותם חומרים שהיא מאפשרת מעבר היא חצי שקופה, ובהתייחס לאותם חומרים שהיא לא מאפשרת מעבר היא אטומה.
המעברים האלה הם לא מעברים סתמיים, ההבדלים ביניהם והאופן שבו הם מתבצעים, משתיתים את תהליך יצירת המשמעות. בפרט הם יוצרים את תופעת המיקוד המאפשרת לרקע להתכנס לתוך דמות ולדמות לשקף את הרקע. באופן זה נוצר הדהוד בין הדמות (הקטנה) במוקד לבין הרקע (הרחב) מסביב, עד כי ניתן לומר שהרקע והדמות הם שני מופעים של שלמות אחת. הגדול העוטף (המַקרו), והקטן שבפנים (המיקרו) מהדהדים זה את זה.
כמו במצלמת נקב, ההדהוד הזה מתאפשר דווקא על ידי צרות החור. דרכו מצטלבות קרני האור ויוצרות דמות ברורה על המרקע. גם כאן, הצרות, המצרים, המוגבלות – משמע המסוימות של חור הממברנה, הקונקרטיות של מוגבלותה, הם שמאפשרים את עושר תופעת המשמעות.
מרחב דיאלוגי-אמוני
אני מבחין בין מרחב דיאלוגי-אמוני למרחב הישרדותי-הסתדרותי.
דרך אחת לתאר את ההבדל בין שני המרחבים הללו, היא על ידי תאור פעולת הממברנה התוחמת אותם. המרחב הדיאלוגי-אמוני פתוח לפלא.
לא כן המרחב ההישרדותי שבהקשר הזה זו אולי הגדרתו הממצה ביותר – הוא נעול בפני הפלא – שמיו הם שמי ברזל.
והנה, בחוויית העולם ההישרדותית-ריאלית דומה שאין דבר החוצץ בין האדם לעולם. האדם לומד לתאר את העולם שבפנים באותם מושגים שהוא מתאר את העולם שבחוץ. ודומה שזו אותה ריאליה, בנויה עובדות סיבתיות, אשר מרצפת את המרחב הפנימי והחיצוני ללא הבדל.
אבל באמת הרצף הזה הוא אשליה, נובע הוא דווקא מאותה אטימות של הממברנה ההופכת אותה לסוג של מראה המחזירה לאדם את בבואת עצמו. הוא לא רואה הבדל כי באמת אין הבדל – מה שהוא מדמה כעולם שבחוץ, הוא בעצם שיקוף של דימוייו. אין זה עולם החיצוני ממש, אלא קירות כלאו, ביטוי לניתוקו מן המציאות.
ומנגד בחוויית העולם הדיאלוגית דומה שיש כמו סוג של סתירה עקרונית המפרידה בין האדם לעולם ומפריעה ל"הרמוניה". הוא חשוף לאחרות, וחש את תביעותיה ממנו. הוא וזולתו, לא נמצאים על רצף אחד. אכן, חש הוא את הממברנה, ומעבר לה את מה שאי אפשר לכנסו אל תוך תודעתו האחת. חש הוא אותה משום שהממברנה הזו לא מנתקת אותו מן המציאות, אלא מפרידה אותו ממנה, והפרדה זו, בו זמנית גם מחברת אותו אליה, אמנם סוג שונה של חיבור – לא החיבור של הצבע האחד, של הדומה, אלא דווקא חיבור נושא סתירות, רוחש חיים, דיאלוגי. חיבור שבאורח פלא, מחבר עם האחרות הטמירה, החורגת מכל "ריאליה". וכך נחשף האדם אל
הפלא.
,ומכיוון שהממברנה שמפרידה את הפנים מן החוץ, אגב כך גם ממקדת וקושרת בין הדמות לרקע, הרי שגם כאן, הפלא המקיף, הוא גם הפלא הנובט מבפנים. אלוהים המקיף, ואלוהים הנובע מבפנים, שלמות אחת.
הגירה אל המרחב הדיאלוגי-אמוני
מבקשים אנחנו, אם כן, ללמוד את הדרך אל המרחב הדיאלוגי אמוני – אל מקום של שייכות, עצמיות, עצמאות, וחיוניות. מבקשים אנו זאת גם עבור היחיד וגם עבור הציבור. והאחד תורם לשני.
באופן מטפורי אנחנו מבקשים ליישב את המרחב הדיאלוגי-אמוני. זו מעין תנועת הגירה.
ככל שאנשים רבים יותר יכירו את המרחב הזה, ישהו בו, יגלו את דרכיו ואף יתנחלו בו, כך הוא יהיה נגיש יותר הן לכלל הציבור, והן לכל אדם באופן אישי.
המרחב הדיאלוגי-אמוני הוא הגדרה של מרחב פנים-נפשי, ובה במידה גם של אקלים תרבותי. קשה מאוד להפריד ביניהם. מכאן גם הדגש על התקשורת – זו המאחדת את היחיד וזולתו, יחיד וסביבתו האנושית, כמהלך אחד. במובן הזה החיפוש אחר חירות, או מרחב דיאלוגי אמוני, הוא בראש ובראשונה חיפוש אחר תקשורת אדם-עולם מסוג חדש: "תקשורת משחררת".
תקשורת משחררת, לא יכולה להיות רק פרקטיקה אישית, אלא מהיותה פרקטיקה אישית היא גם כבר תנועה חברתית.
תקשורת קושרת ותקשורת משחררת
התקשורת שלנו עם הזולת היא לא רק עוד דבר שאנחנו עושים. במובן רחב היא מגלמת ומשקפת את יחסנו אל כלל המציאות. זו התקשורת הבין האישית שמחלחלת והופכת לתקשורת התוך אישית, ולמבני הציבור שאנחנו מכירים. והנה תקשורת זו הסתבכה מאוד: פעמים רבות אנחנו זקוקים מזולתנו למשהו שאנחנו לא בטוחים שהוא ייתן לנו מרצונו החופשי, ומשום כך, אנחנו נגררים למהלכים חצי מודעים המבקשים לקשור אותו, ודבר זה נעשה לדרך התקשורת העקרונית שלנו – תקשורת קושרת. ומכיוון שתקשורת היא תקשורת – תמיד בעלת שני קצוות משלימים – הרי שהקשירה שאנו קושרים את זולתנו היא גם הכלא שלנו עצמנו.
כל זה נעשה עם השנים מאוד מתוחכם, ואינספור מנגנונים של הכחשה והתניה שהצטברו אלה על אלה – מנגנונים ראשונים ושניונים ושלישונים – מקשים מאוד היום מאוד למצוא את הדרך אל החירות הדיאלוגית. הסבך הזה אשר אנו חוזרים ומחדשים מדי בוקר בכל אינטראקציה שלנו – לא רק עם הזולת, אלא עם המציאות בכלל – הוא מקור למצוקה רבה.
וזו תכליתה של התקשורת המשחררת, ללמוד סוג חדש של תקשורת אשר בצד זה שהיא נגמלת מתהליך הקשירה, היא גם חלק מתהליך של התרה. התנועה הזו אינה זרה לנפש, והמקום שהיא מביאה אליו גם הוא לא זר – המרחב הדיאלוגי האמוני, הוא ביתה המקורי.
החזרה הביתה
דרך אחרת לנסח את אותה הגירה אל המרחב הדיאלוגי-אמוני, אם כן, היא לדבר על החזרה הביתה.
בית לא כסוג של מבנה התחום מנותק ומוגן מפני מציאות שמזוהה כעוינת, אלא כהתערסלות אינטימית שדווקא מכירה את השייכות העקרונית של הנפש לעולם. בית, במובן זה, לא מסמן את תנועת ההתבודדות והמחסה, אלא אדרבא את הידידות והאמון המטפחים את הכוח להפוך כל מקום לבית. הוא מוגדר לא על ידי גבולותיו, אלא על ידי התקיימותו של מרכז מאמין ומשכין שלום השולח את השראתו במעגלים הולכים ומתרחבים.
כמו כן: תנועת ההגירה העושה את המרחב הדיאלוגי אמוני לנגיש יותר ויותר, אינה תנועה של התיישבות, אלא יותר של פתיחת שערים. לא מדובר בהארה מוחלטת אלא בפתיחות ובזרימה. יש מקום לכול, גם להליכה לאיבוד, והעניין הוא לא לבטל שום דבר, אלא למצוא מחדש לכל דבר ודבר את מקומו ומידתו.
שתי דרכי עבודה
שתי דרכים משמשות אותנו לתכלית זו:
מצד אחד פרקטיקה רחבה יותר, יומיומית יותר, הקשורה לאורח חיים, והיא מקיפה עניינים רבים ושונים ומהווה כעין סוג של היגיינה נפשית.
ומצד שני אומנות המפגש – הוא תחומה של המיקרו-דיאלוגיה. ענינה הוא הקורה כאן ועכשיו, והיכולת להתעמת עמו באופן המעלה את החיוניות ומביא ברכה.
ושני הדברים קשורים זה לזה. היחס העקרוני שנבנה במהלך שנים, מתוך טיפוח הרגלים, טיפוח אמונות, וביטולן של אחרות, מעמיק את היכולת להיפגש כאן ועכשיו. ומנגד אותה אומנות מקומית, והפירות של מפגשי אמת, משליכים על הרקע כולו, ומהווים נדבך בכינונו של יחס עקרוני יותר אל המציאות.
שני דברים אלה, יכולים להיתמך הרבה בלימוד. וביחד כל המרכיבים הללו – אורח החיים, אומנות המפגש, ומעגל הלימוד – מהווים את מארג התקשורת המשחררת.
הערה: פרדוכס העבודה
במקביל יש לומר: כל אותה "עבודה של חירות" לא יכולה להיתפס כ"תנאי לחירות" מבלי להפוך בעצמה לסוג של שיעבוד – עבודת אלילים הדוחה את החירות למחוזות רחוקים.
לכן יש לשוב ולהדגיש: תמיד נמצא האדם מרחק של פסע מחירותו. והחירות הזו, שהיא חלק ממהותו, היא ללא תנאי בכלל.
מה, אם כן, מקומה של "עבודה רוחנית-נפשית"? אפשר לומר שהיא עבודה של "לאחר מעשה", לא הדרך אל החירות, אלא [[זריעה נאורה]] – מלאכה של גינון וטיפוח הגן. זה עוזר אבל לא מהווה תנאי. עבודה מסוג זה היא בעצמה תכלית עצמה, עניין של עונג ו"הליכה בגן עדן".
באותה נשימה צריך להוסיף: כל פרקטיקה באשר היא לא תוכל להחליף את המעשה שהיחיד עושה כשהוא בוחר בחירות. תקשורת משחררת במובן הזה, לעולם לא תוכל להקדים את האדם, אלא רק ללוותו אותו, ולתמוך במסעו. הוא זה שצריך לרצות בכך.
הקפה: אורח חיים ופרקטיקה מוסרית
מצד אורח החיים, אפשר לראות את התקשורת המשחררת כתהליך של היגיינה הקודם להתרחשותה של תקשורת קושרת. קודם לא רק בזמן, במהות. היא עושה את הנפש לפחות ופחות נוחה להילכדות בתוך תקשורת קושרת.
גישה כזו לתקשורת משחררת (ניקיון יומי, התעוררות יומית) היא יותר מגישה מונעת (כמו רפואה מונעת), היא מטפחת הרגלים מסוימים, ומתרגלת פרקטיקה מסוימת, ואלה, בהצטברותם עושים את המרחב הדיאלוגי אמוני נגיש יותר. אין זו פעולה שאדם נוקט כמהלך של שליטה, אלא שגרת חיים ששוכנת בצל "באורח פלא".
הכלים העומדים לרשותה של תקשורת משחררת כהיגיינה יומית, כוללים דברים מסוג: לימוד יומי, פרקטיקות מוסריות, תכני מחשבות ועוד.
בתור דוגמא העוסקת ב"תכני מחשבות" (האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת), אפשר להתייחס למספר הרגלי מחשבה שהם הבסיס לאי-התמכרות, הרגלי מחשבה שהופכים אחר כך להרגלי תגובה ולמהלך של תשובה – סוג של היגיינה נפשית-מחשבתית. ואת הרגלי המחשבה אפשר ללמוד ולהעמיק.
מוקד: מיקרו-דיאלוגיה, אומנות המפגש
במקביל, התקשורת המשחררת פנתה למחקר עומק במטרה להבנות כלים מעשיים ומקומיים שיכולים לסייע לאדם הנתון בתוך תקשורת קושרת, למצוא את דרכו בחזרה הביתה. המהלך הזה דורש להיכנס לדקויות – לרמת המיקרו-דיאלוגיה. לעקוב אחר ההחלטות החצי מודעות שאנו מקבלים, להתעכב על התגובתיות הקורה כהרף עין, על הפניות שאנו נוטים לפנות בנקודות צומת קריטיות, על מקטעי אמונה והרגלים, וכן הלאה.
המיקרו-דיאלוגיה עוסקת בו זמנית ביחס של האדם אל המציאות ובהתגלמותו של יחס זה בתוך שיחות קונקרטיות. הן במערכות יחסים והן בשיחות מקומיות. הן בחידוש השיחה מתוך רענון היחס והכוונה, והן ברענון הכוונה והיחס מתוך השתתפות בשיחה בעלת איכות חדשה.
שיחות צל וקונקרטיזציה
אפשר לנסח את הרקע האמוני והמחשבתי שמתוכו האדם פועל, בתור שיחת רקע. זו אותה המולה שיחתית המלווה את האדם לכל אשר ילך ופעמים רבות מכתיבה את האופן שבו הוא נפגש עם מה שמולו. לא מדובר רק בשיחה אחת, אלא בשיחות רבות המתקיימות בו זמנית ובמישורים שונים. שיחות רקע הן צורה אחרת להתבונן על [[מערכות יחסים]]: מערכת יחסים כשיחה מתמשכת.
והנה, פעמים רבות שיחות רקע אלה בנויות כדי לצמצם את המפגש הנוכח והשפעתו. שיחות מסוג זה – המעכבות ומונעות מפגש (דוחות נוכחות), הן הדבר שאני מכנה שיחות צל. הן מהוות את הרקע המקיף למהלכי מיקרו-דיאלוגיה חצי מודעים, מכתיבות סוג של תגובתיות העוקפת את חירותו של האדם. זהו רקע הבנוי במתכונת תבנית סגורה, המתגבר על היצירתיות הטמונה במפגש חי המתרחש במוקד (וממילא גם דוחה את המרחב הדיאלוגי-אמוני).
התרת שיחות צל, (מתבנית סגורה לתבנית פתוחה) היא מעשה מצטבר ההולך ומבשיל. היא מתאפשרת הן בזכות עבודת רקע – עבודה הקשורה יותר באורח חיים, זיכוך המידות, ולימוד, והן בזכות עבודת מוקד – אומנות המפגש (מיקרו-דיאלוגיה). בכל מקרה אחת הדרכים החשובות לבסס התרות אלה היא על ידי [[קונקרטיזציה]] של שיחת צל – הבאתה אל המוקד, פתיחתה אל תוך מפגש, שמן הסתם יהיה גם בעל ממד של סכסוך. גם זאת לטובה.
התרות
ולבסוף אני רוצה לחזור אל דיבור-נפש, ואל החקירה והלימוד השיתופי.
הדיבור הוא סוג של תהליך קיבוע. לפרקטיקות נפשיות אחרות – תהיה זו עבודה גופנית או רגשית – יש עוצמות רבות, אבל האופן שאנו מפרשים את הקורה לנו הוא זה שעושה את ההבדל ארוך הטווח, ואשר השלכותיו הן לא רק אישיות אלא גם תרבותיות.
או בניסוח אחר: כל אדם עובר דרך מקומות רבים ושונים. מן השיגעון הפרנואידי ועד הנירוונה המוארת. אבל על פי רוב הוא לא מתעכב במקומות הללו ועל כן הם גם לא נעשים למקומות של ממש עבורו. אם באותו רגע שבו היה חולף על פניהם היה מתרחש אירוע מקבע (כמו דיבור או קריאה בשם או כל תהליך של [[הצלבה]] היוצר צומת) היה נעשה המקום למקום של ממש – מקום שאפשר להיתקע בו אבל שגם מהווה הזדמנות לשינוי כיוון.
כך שהאופן שאנו בוחרים לספר את סיפורה של הנפש, והאופן שבו אנו חוברים לאחרים בפרקטיקה המחקרית-סיפורית, הוא לא רק מהלך נלווה להתרחשות הנפשית, אלא חלק בלתי נפרד ממנה.
המושג "התרה" בא לציין סוג מיוחד של פרקטיקה מחקרית-לימודית הלוקחת בחשבון את הכפילות הזו שבה סיפור הנפש וחקירתה אינם רק מעשה ניטראלי, אלא חלק מתהליך של גאולה (חזרה הביתה). בהמשגת ה"התרה" יש כוונה ליצור מצע לעבודה משותפת של מספר רב של אנשים שיכולים לחבור למחקר זה, כל אחד ממקומו. מעשה זה, כבר אמרנו, בצד היותו אישי, הוא תמיד גם בעל מימד קהילתי תרבותי.
[1] (ועל כן לפעמים אני משתמש במושגים חופש-בחירה מול חופש-זרימה כמושגים מקבילים לחירות-דמוקרטית ולחירות-דיאלוגית).