בחירות עומק

(ד-8)

יש בחירות עומק שאנו עושים לאורך החיים בנקודות צומת מסוימות, ואשר הופכות לעמדות יסוד לכל החיים. ברוב המקרים אנחנו לא מודעים להחלטות הפנימיות הללו. הן הופכות לרקע – עניין שקובע את יחסנו העקרוני אל החיים מבלי לחשוף את גונו המסוים.

אתחיל בדוגמא: הנה ילדה, שלאחר מות אימא פוגשת את אומללותו של אביה, ויש רגע אחד – שאותו היא יכולה לתאר בפרוטרוט גם לאחר שנים רבות – שבו גומלת בה ההחלטה שהיא תעשה אותו מאושר. זה סוג של הבטחה פנימית שנעשית בשכבת נפש מאוד עמוקה – מגיעה לקרקעית. לא משהו שאותו היא יכלה לנסח במילים, אלא רק סוג של הכרעה שנופלת. ואפילו הדבר קרה ברגע אחד שאחריו שוב לא שבה להרהר בכך, בכל זאת הדבר קבע עמדת יסוד שלה לא רק כלפי אביה אלא גם כלפי האופן שהיא בחרה לחיות את חייה מאז. אותו רגע אמנם זכור לה בפרוטרוט, אבל התפנית שקיבלו חייה מאז נותרה שקופה.

המקום הזה של הבחירה – ההחלטה הפנימית שמתקבלת – נעשית בשפה מאוד אישית של הנפש. במקום שהאדם בו זמנית לבד מאוד וחופשי מאוד. הייתי אומר: בשורש החירות של האדם. זו שפה שקשה לפענח, ובתור עמדת יסוד הצובעת את כל החיים בגונה המיוחד, גם קשה להעלותה למודעות.

עמדות חיים מסוג זה, כמובן, משפיעות לא רק על האופן שבו אנו מתייחסים אל החיים, אלא ממש אל האופן שבו החיים קורים לנו. אפשר לומר שהחיים מתארגנים סביב בחירות העומק הללו, נעשים, בצורה זו או אחרת לתשובה שלהן. כל בחירה כזו, מעצם טבעה נכנסת למסלול של חיזוק עצמי והוכחה עצמית, ואובדן חירות בצורה מסוימת המתחזקת את עצמה. אם למשל קיבל אדם החלטה עקרונית לא לתת אמון בבני אדם אחרים. הוא יחזור ויחפש אישורים לכך שצדק בהחלטתו, גם ובעיקר משום שאינו מודע לה.  

אפשר להתייחס לבחירה כזו כסוג של אסטרטגית התמודדת עם המציאות. למשל, ילד בכיתה א' יכול להיתקל בתגובה לועגת של חבריו לבכי שלו. ייתכן שהוא כבר קיבל תגובות כאלה בעבר, אבל כעת, בשל הנסיבות החיצוניות המיוחדות, ובשל הבשלות שאליה הגיע, הדבר חודר את תודעתו באופן חדש. באותו רגע הוא מקבל החלטה פנימית ששוב לא ייתן לאחרים לגלות אותו בחולשתו. בחירה כזו נעשית במרחבי ה"לבד" האינטימיים של הנפש. וחלק מעוצמתה קשור הן ברובד ה"נמוך" שבו היא מתקבלת, והן בעובדה שזה מסוג ההחלטות שאי אפשר לשתף בהן אחרים – היא מחוברת לאותה עקשנות-של-ילדות שבהן הילד סומך רק על עצמו. (לא בהכרח בניגוד לכך שהוא סומך על אחרים, אלא כביטוי לאמונתו הגדולה בעצמו).

וכמו בחירה זו ישנן סדרה של החלטות פנימית, אולי לא רבות, הקורות בנקודות צומת מסוימות, בשעה שהתודעה שלנו מבקיעה, אולי אחרי מעבר ב"שער", ואולי בעקבות צרוף מקרים מיוחד או משבר. כמובן, כל החלטה חדשה אינה עצמאית, אלא היא רוכבת על החלטות קודמות. לפעמים מחזקת וממשיכה אותו קו, ולפעמים מבצעת היפוך או מתקנת.

אני רוצה להבחין בין החלטות שנעשות ברמת הקרקע, מתוך יצירת מגע עם שורש החירות, לבין החלטות שנעשות בשכבות יותר גבוהות (רדודות), ובעצם לא ירדו עד השורש. האחרונות – כמו ההחלטה של הילד לאחר יום ההולדת שמהיום הוא יהיה ילד טוב – לא בונות עמדות חיים, והן קלות לשינוי. אני לא בטוח לגמרי מה ההבדל ביניהן, האם זה רק הבדל של עוצמה, או של דרגה (שאחת הגיעה עד השורש ואחת לא) או משהו אחר.  

ההחלטות העומק נאמרות בשפה מאוד פרטית וקשה לפענוח. לא מכיוון שאי אפשר לנסח אותה בדיעבד במילים, אלא משום שניסוח זה, במובן מסוים, לא עוזר. הוא לא מצליח לגעת בטוטאליות של עמדת יסוד לחיים, הנעשית בכל היציבה של האדם – הגופנית, הנפשית, הרגשית, המחשבתית. אבל אולי אפשר ללמוד לדבר מחדש בשפה הזו, ואולי זה חיוני כדי לשוב ולפתוח ולהתיר החלטות ישנות שתוקעות אותנו בחיים.

ונדמה לי שכל החלטת עומק, כזו הנוגעת לשורש החירות, שנעשית מתוך בחירה מלאה, היא בצורה זו או אחרת גם סוג של וויתור על חירות. מתוך עוצמת חירותו מחליט האדם לוותר על חירותו. הוא מבטיח לעצמו דבר מה כאסטרטגיית התמודדות, כדי לדאוג לכך שמעתה משהו אחר יעשה בשבילו את העבודה (ההחלטה תעשה בשבילו את העבודה).

אני זוכר למשל בחירה כזו שעשיתי בגיל שתים עשרה לאחר אחד המשברים הגדולים בחיי. באותה תקופה גיליתי שמבוגרים משקרים, שבעצם כל העולם הזה כמו שטרחו לספר לי עליו, הוא לא כמו שהוא באמת, שהכול הוא צביעות והעמדת פנים ואינטרסים. הגילוי הזה טלטל את כל עולמי, הרגשתי שאי אפשר יותר לחיות בעולם כזה. הרי אין על מה להניח רגל, הכול רעוע. אני חושב שמעולם לא הייתי קרוב להתאבדות כמו אז. אבל אז גמלה החלטה בלבי: לא משנה כמה לא ישרים הם האנשים – אני עומד להיות ישר. ראיתי את עצמי כאותה גורילה הקמה מבין הריסות המבנים, וממשיכה ללכת למרות הכול. החלטה כזו היא כמובן לא רק החלטה להיות ישר, אלא גוררת אחרי היבטים רבים נוספים. אחד מהם הוא לא לסמוך יותר על אנשים. כל זה נפתח מספר שנים מאוחר יותר לאחר הפגישה עם אבינועם וההחלטה חדשה שהתקבלה – לחדול להיות זאב בודד.

ולבסוף חשוב לי להבחין בין בחירות אישיות אלה, שנעשות משורש החירות (גם אם הן תמיד סוג של וויתור על החירות). לבין "הזרקות של עמודת חיים של אחרים" אשר אותן אנו מפנימים כחלק מהישרדות בעולם החברתי. יותר נכון לומר שבחירות העומק שלנו נעשות מתוך התמודדות עם "הזרקות" אלה, ומתוך כך הן מכילות אותן באופן עקיף, ובכל זאת הן שונות מהן. למשל העמדה "אל תהיה חשוב" שמשדרים לנו הורינו, ואשר הילד יכול להחליט פנימית – "טוב, אם זה מה שההורים רוצים ממני, זה מה שאני אהיה, לא בגלל שאני באמת לא חשוב אלא כדי שיירגעו" כלומר הבחירה הפנימית שנעשתה היא להרגיע את ההורים, ואגב כך היא בכל זאת הפנימה את האיסור להיות חשוב. וכמובן – האדם יכול מתוך חירותו לוותר על מידה של חירות, אבל רגע לאחר מכן שוב אינו בחירות.

אני חושב שהנקודה החדשה החשובה שעולה מכל הדיון הזה הוא שהבחירות שלנו נעשות משורש החירות. ושהן מקבלות את כוחן, דווקא משום כך. משום שהן בחירות שלנו – אישיות, פרטיות, לבדיות – משום שאנו מסוגלים לבחור, משום שזה הטבע שלנו – חירות.

ומנגד, ההבנה שכל בחירה היא סוג של אובדן חירות. ושהאובדנים הללו הולכים ומצטברים. הילד בחר מחירותו להרגיע את הוריו (מחירותו, מעוצמתו, מעצמיותו, מעצמאותו). אבל רגע לאחר מכן הוא כבר קיבל על עצמו עול שנעשה לעמוד השדרה של חייו.

זה חשוב כדי ללמוד להבחין ביחסנו ל"הזרקות החיצוניות". אנחנו לא באמת קורבנות שלהן, אלא תשובה שלהן. החשיפה של הבחירה וההתרה של ההחלטה, היא גם שחרור אנרגיית החירות שהייתה עצורה בה.

למשל, אני זוכר שבמשבר הגב שלי, כשהעולם פחות או יותר התרסק בחרדה עצומה, למדתי להבחין בעמדת יסוד שלי, שלא ידעתי בכלל לקרוא לה בשם, רק להרגיש אותה ברבדים מעורפלים, ולחוש שיש לה הרבה קשר למשבר שלי: שאני לא יודע ליהנות מן העולם, אלא רק לטפל באחרים. היום ברור לי שזו הכרעה שעשיתי בשלב מאוד מוקדם בחיים שלי, משהו מעין: החיים זה לא בשביל להתענג עליהם, זה בשביל למלא את תפקידך כראוי. עניין שהכרעתי באופן חירותי אי אז בעבר, אבל מאז שוב לא נותרה לי חירות בעניין. לא ידעתי בכלל איך אפשר לגלגל אחורנית את הדברים, איך אפשר לחיות כמו אדם רגיל (ולא כמו מתקן עולם). אני מאמין שזה לא היה רק הפנמה פסיבית של "אל תהיה מאושר" או "אל תדאג רק לעצמך", אלא אסטרטגית חיים שבחרתי מול אמירות אלה.

אגב, גם החלטתי – לא יודע למה ומתי – שאני עומד להיות הכי חכם בעולם. וכל הילדות שלי הייתי מודאג מכך שמשהו יקרה למוח שלי. זה היה בלתי נסבל בשבילי.

בניסוח אחר, אפשר לומר אולי שהבחירה העקרונית הראשונה של האדם היא הבחירה להיוולד. היא מכילה את הבחירה להיות טוב. וזו גם "כמות" החירות שאיתה אנו באים לעולם. אחר כך אנחנו מתחילים "לבזבז" אותה על כל מני בחירות אחרות. קונים לנו כל מני, ורוכשים כל מני. אבל עדיין יש לנו הון עצום. הילד לא צריך כל יום הולדת להבטיח לעצמו להיות טוב. זה הבסיס ממנו הוא יוצא. יותר נכון – מה שהוא מבטיח לעצמו בעצם זה להיות ילד טוב להוריו: לוותר על טובו שלו למען הוריו. זו בחירה המבטאת את העוצמה האדירה שיש לילד. שאמנם היא תהיה בהמשך בעוכריו, ובכל זאת היא שלו מלכתחילה.

מיותר לציין שאלה הבחירות הלא מודעות שעשו הורינו, שמהווים את זירת ההתמודדות שלנו בתור ילדים, ואשר מולם עלינו לבחור לאבד את חירותנו מרצון טוב.

וצריך גם להבחין בין הבחירות הפנימיות הללו לאמונות שלנו על העולם ועל איך שהוא עובד. את הבחירות שלנו אנחנו מקבלים כמובן על רקע האופן שבו אנו מבינים את העולם ואיך הוא פועל (אפשר לומר גם על רקע אי-ההבנות שלנו). אבל הן שונות מן האמונות. יותר נכון לומר, שאנו מקיימים תפיסות עולם מסוימות, או מערכי אמונה על העולם, דרך הבחירות שלנו. שהרי מה שבחרנו בילדותנו היה קשור לאופן שבו הבנו את העולם בילדותנו. והבחירה שלנו, באופן מסוים גם שימרה את תפיסת העולם של אז. וכך נראה שאנו בנויים כמו בצל, תמונות עולם המקופלות זו תחת זו על פי בחירות שעשינו בנקודות צומת בחיינו. משום כך גם לא די להתיר "אמונות" על העולם. יש צורך להגיע מחדש לשורש החירות, לזהות את הבחירות שעשינו, ולהתיר את זה שם. מכיוון שהאמונות השונות שלנו על העולם מייצגות שלבים שונים, ומתאימות לבחירות שונות שעשינו בעבר. לא די מבחינה קוגניטיבית להבין ש"העולם אינו רע". צריך למצוא מחדש את הבחירה שנעשתה על רקע אמונה זו, ולהתיר את הבחירה המקבילה לאמונה זו, ואשר ממשיכה לקיים את תפיסת העולם הזו מאז. 

(ואפשר לדמיין כך סוג של ארכיאולוגיה של הנפש המצליחה לזהות סוגים שונים של אמונות עם שלבים שונים בילדות ולאורך החיים. כאשר אקט הבחירה קיבע (כמו שמקבעים פילם בצילום) תמונת עולם מסוימת.)      

פורסם בקטגוריה התרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *