מיקרו-דיאלוגיה – כלים להקשבה נוכחת

  1. הרגלי ההקשבה שלנו לא תמיד טובים. בחלקו כי בנסיבות רבות זה לא נראה מספיק חשוב להקשיב, או בכלל לעניין או מקובל. אבל לפעמים גם כשיש לנו את כל הכוונות הטובות להקשיב, ההקשבה חומקת מאתנו, הופכת למשהו אחר. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שלא הקשבנו. והמודעות למידת אי-ההקשבה מתעמקת ככל שאנו מתנסים בהקשבה עמוקה ומבינים שמה שקראנו לו עד עכשיו "הקשבה" היה רק פני השטח.
  2. ואולי הדבר החשוב ביותר להבין לגבי הקשבה נוכחת, שהיא איכות פעילה. זו לא רק דרך לא להפריע למי שמדבר – ללכת הצידה כדי לפנות לו חלל, אלא דווקא להיות שם באופן שמשפיע:  מברך זרימה, תומך הבעה, מאתגר יצירה. זה סוג של קסם אמיתי, כי על פני הדברים, ולפי כל חוקי הפיסיקה המוכרים, לא עובר שם שום חומר שאפשר לקרוא לו "הקשבה", ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר להצביע עליו בודאות זו העובדה שהקשבה אמיתית עושה הבדל – היא מזרימה אנרגיה.   
  3. אבל, כאמור, דברים רבים מסיטים את תשומת לבנו הלאה מהקשבה נוכחת. בשבילנו המקשיבים הדברים הללו מסיטים, ובשביל מי שמקשיבים לו הם חוסמים. שהרי אם ההקשבה היא צינור שנפתח, אי-ההקשבה שלנו חוזרת וחוסמת אותו. ונתיבי הסטייה הם רבים: הצורך להגיב, להציג דמות מסוימת (כולל דמותנו כ"יודעים להקשיב"), להגן על אינטרסים, לעוץ עצות, לטפל, ועוד ועוד. כל אלה הם נתיבים של התחמקות. וזה יכול להיות מעניין למפות את כל שבילי הסטייה הללו, אבל אולי חשוב יותר להבין את עצם הדינמיקה – את התנועה הפנימית שלוקחת אותנו הלאה משם.
  4. 4.    יעזור כאן ללכת יותר לאט. התגובתיות שלנו, וזו שחוסמת הקשבה בפרט, היא זריזה מאוד. עניין של חלקיק רגע וכבר אנחנו עושים משהו אחר – לא מקשיבים. להאט את הקצב יכול לעזור לנו להבחין במה שקורה, לסייע לעקוב אחר הדקויות, ולהתגבר על המנגנון הכפייתי. לא לדכא – להשהות.
  5. במיוחד חשוב לראות שהקשבה היא איכות – לא צורה. אי אפשר להגדיר תבנית קשיחה ולהגיד – הנה, כך מקשיבים, כך נראית הקשבה, אנשים שמקשיבים עושים כך וכך, כך זה אמור להיות. הקשבה היא יצירה אישית, חדשה, ופניה רבות. לפעמים היא נראית כמו דיבור משותף, לפעמים כמו שתיקה, לפעמים מתלווה אליה חיוך ולפעמים דווקא לא, לפעמים יש בה שאלות מנחות או שיקוף ואפילו עצות, ולפעמים צעקות – לכל אחד דרכו להקשיב ודרך זו משתנה בהתאם לנסיבות. זו איכות גמישה, משוחררת, צומחת מחופש התנועה של המקשיב, חיותו ולבו.
  6. ומתוך שלומדים להקשיב באופן נוכח למישהו מדבר, לומדים גם להיות נוכחים באופן מקשיב, שזה אומר שההקשבה שלנו נפתחת לא רק לרגעים מסוימים ולאנשים מסוימים, אלא היא פוטנציאל קיים תמיד, ומקיפה מלבד את המדברים גם היבטים רבים אחרים של החיים.       
  7. הקשבה היא מקור של רענון, הזדמנות למשהו חדש לחלוטין להופיע, משהו שנמצא מעבר לתגובות, להרגלים, לדפוסים, להסתיידות, ואשר מרכך, מפרה, מעיר ומחיה. אותה אנרגיה שעוברת מברכת הן את המדבר והן את המקשיב.
  8. ואף על פי שכביכול אחד דיבר ושני הקשיב, הקשבה תמיד היא ביטוי של הפריה הדדית. ההדדיות כאן היא מפתח. ואם אין רעננות ואין הפריה, סימן שגם לא הייתה הקשבה.
  9. עכשיו, נניח שיש כאן מישהו מולנו שמתחיל לדבר דברים משעממים מאוד. אנחנו מגייסים את כל כוחנו, מתאמצים להקשיב, ויוצאים מן הניסיון הזה מותשים, יותר מזה – נאנסים. נראה שבן שיחנו במקום לברך אותנו מצץ מאתנו את כל האנרגיה. מה יכול לעזור כאן? אני חושב: להקשיב עמוק יותר. להקשיב לרבדים שהם לא רק המנגנון המשעבד אותו, אלא כל הדרך (החזרה בתשובה) עד השורש הקודם לרודנות. ובמובן הזה, לא "לעשות לו טובה", אלא לדרוש פוריות, ולהתעקש על עניין הדדי.

10. שזה אומר לא לוותר עליו, לא להכניסו לקופסא, אלא להסכים לטעום את האחרות שלו. להסכים להיות נוכח ולהרגיש. להקשיב למה שקורה בגוף, למחשבות שעולות, לתגובות ההסתדרות וההתארגנות, וללכת מעבר להן – להסכים להיות אדם. להקשיב למה שהוא אומר בהרגשתו, בגוון דיבורו. כולל האפשרות לתת לו סטירה. שזה גם אומר להישאר בן-חירות ולא להתפתות לרודן שלו.

11. וכך לגאול גם אותו. שהרי אדם שמקשיבים לו כך, ימצא את הביטחון והאמון לחזור אל שורש יצירתו. בעצמו יעזוב את מבני ההסתדרות שבסתר ליבו חשב שרק הם ראויים להקשבה, הוא יתחיל לדבר את לבו – וזה, תמיד מרענן.  אכן, להקשבה נוכחת יש כוח משחרר, מוציא לחופשי, מניע קדימה.

12. והאמונה באלוהים היא דרך.   

פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *