עצמי ואני

אני משתמש בהבחנה בין "אני" ל"עצמי" באופן דומה להבחנה שנעשית בפסיכולוגיה בין ה"I" ל"self" רק בכיוון הפוך. האני מבחינתי הוא אותו דבר שקוף, נטול שם – מרכז התודעה, מקור החירות (או מה שקוראים לו לפעמים "האני האמיתי"}. ואילו ה"עצמי" הוא האובייקט המוקרן, הדימוי של אדם על עצמו, הסיפור, ההתייחסות החוזרת, הדימוי, מה שנשקף במראה וכן הלאה.

הסיבה להיפוך, שמן הסתם יכול גם לבלבל, קשור לשימוש במילים אלה בשפה הטבעית. האני משמש בתור נקודת המוצא לפעולה (כמו במשפט "אני הולך לטייל"), כלומר למשהו שנעלם אל תוך התנועה, כמו שנקודת ההתחלה של קו נעלמת אל תוך הקו, ומנגד ה"עצמי" משמש על פי רוב כ"עצם" בהתייחסות של האדם לעצמו, כ"[[תחנה]]", (כמו למשל במשפט "אני מסתכל על "עצמי" במראה). אנחנו לא אומרים: "עצמי רץ בשדה", ולא "אני רואה את אני במראה".

העצמי, אם כן, הוא ה"אובייקט" המהווה נושא לעיון, לרפלקסיה, ל[[ערנות|מודעות עצמית]].

ואילו האני הוא משהו אחר שמעצם מהותו הוא לא יכול להפוך להיות נושא להתבוננות – להפוך לאובייקט. או בניסוח אחר, ברגע שאנחנו הופכים אותו לאובייקט שוב אינו אני. במובן הזה אני גם נרתע מן השימוש במילה "סובייקט", אשר אף על פי שהוא מוצב כהנגדה ל"אובייקט" בכל זאת הוא נושא אתו לא פעם אופי של "עצם" ניתן לבחינה. אמנם עצם מסוג אחר – נפשי, רוחני, מעורפל, ובכל זאת עצם. ואילו מה שאני רואה כאופייני לאני, זה היותו קוטב בתוך אני-אתה או אני-הוא. כלומר הוא מהות אינטראקטיבית, תנועה שברגע שעוצרים אותה בניסיון לגבשה נעלמת. אכן, בישיבה אין אני.

במובן זה ה"אני" נושא את אותו אפיון שמייחסים לאלוהים – שאין לראותו. הוא נקודת ייחוד קטנה לאינסוף, המוקד שממנו מתקיימת המציאות, יותר נקודת מגוז מאשר עצם ממשי. הוא הפלא, נקודת החירות, הנעלם.   

ה"עצמי" לעומת זאת הוא העקבה שמשאיר האני והתייחסות החוזרת לעקבה זו. הוא הנושא לדיון, הוא המערבולת, הוא החתול הרודף אחר זנבו.

לעצמי אין אנרגיה משלו, כל האנרגיה שלו באה לו מן האני. הוא נטול שורשים. הוא לא המקור לפעולה אלא רק ההשתקפות, הדרמה, הסחף שנתקע בסיבוב הנחל. הדבר שהאני יכול להזדהות אתו, הדמות המקבלת את קיומה בתוך המרחב החברתי, שפעמים רבות הוא גם המרחב ההישרדותי. הוא הדמות, שמבחינה זו, אנו מטפחים ומאכילים ומעצבים – סוג של פסל, ובו זמנית גם המסכה שמאחוריה אנחנו מסתתרים. מרבית האנרגיה שלנו במרחב ההישרדותי מופנית לקיום ה"עצמי" הזה, ולמעשה תחושת הדחק וההישרדות מקורה בעיקר מן העצמי הזה ולא מן המציאות הממשית. זהו טבעו של העצמי להיות חרד. מהותו היא להיות מאוים ולהגיב לאיום זה בסיפור חדש.

העצמי הוא לבו של המרחב ההישרדותי, כשם שהאני הוא לבו של המרחב הדיאלוגי-אמוני. העצמי מטפח מודעות עצמית ושליטה, האני מטפח ערנות ודיאלוג. העצמי הוא בודד. האני הוא לבד. האני נמצא בזיקה אל האינסוף, העצמי חוסם עצמו. במובן זה אפשר להתייחס להבחנה בין העצמי לאני כהבחנה בין שני מושגים מופשטים, ואפשר להתייחס אליה כמציינת שני אופני הוויה שונים. (שזה אומר שני מצבי צבירה של האני). האני הוא לבו של המרחב דיאלוגי-אמוני והעצמי הוא לבו של ה[[מרחב הישרדותי]].

לקריאה נוספת:

ערנות ומודעות עצמית  

 

פורסם בקטגוריה מילון-מושגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *