"הפתגם הצרפתי האומר כי 'ככל שמשתנה – נשאר אותו הדבר' הוא יותר ממימרה שנונה. זהו ביטוי מתומצת להפליא של היחס המתמיה והפרדוכסלי בין התמד לשינוי." ואצלאוויק ושות'.

תוכן עניינים לפרק שני

[—ATOC—]
[—TAG:h2—]

דברים שנתקעים

בספרם "שינוי" מספרים ואצלאוויק ושות' על אחד השינויים הראשונים שביצעו הבריגדות האדומות במהפכת התרבות הסינית – הם השמידו את כל השלטים הציבוריים אשר הייתה בהם התייחסות לעבר ה"בורגני", והחליפו אותם בשמות מהפכניים.

וכך הם ממשיכים וכותבים:

"האם יכולה להיות הינתקות קיצונית יותר מן העבר? אולם בהקשר הרחב יותר של התרבות הסינית, הינתקות זו תואמת לגמרי את החוק הבסיסי שכינה קונפוציוס 'תיקון שמות' ואשר מתבסס על האמונה, כי המציאות ה'נכונה' נובעת מן השם ה'נכון' – בניגוד לפרספקטיבה המערבית כי שמות משקפים את המציאות. שיטת שינוי השמות הייתה בעצם שינוי ממעלה ראשונה: לא זו בלבד שהיא השאירה מאפיין עתיק של התרבות הסינית, אלא למעשה חזרה והדגישה אותו…"[1]

הם השתמשו בדוגמא זו כדי להצביע על היבט החוזר ומופיע לגבי עניינים שונים ורבים בחיינו: ככל שמשתנה – נשאר אותו הדבר. במקומות הללו, כמו בתוך ביצה טובענית, כל ניסיוננו לשנות רק משקיע אותנו עמוק יותר. דומה שיש כאן איזה גורל הרודף אותנו ומשכפל את תבניות עברנו והתניותינו לכל מקום חדש שאליו אנו מגיעים. יתרה מזאת, כמו בסיפורו של אדיפוס, דומה שעצם הניסיון להיאבק בגורל, לשנות את הכרעתו, הוא הכלי העיקרי שמשתמש בו הגורל כדי להגשים את יעדיו. אלמלא נקטו הוריו של אדיפוס בכל אותן דרכים כדי להימלט מן הנבואה אולי לא היו נוצרים התנאים שבסופו של דבר הגשימו אותה.

האם באמת מדובר בגורל שאין להימלט ממנו, או שמא משהו באופן בו אנו ניגשים לעזור לעצמנו ולפתור את בעיותינו, הוא כזה שמשאיר את הדברים תקועים במקומם?

סדר חיצוני

כאנשים האמונים על יצור כלים ותפעולם אנו נוטים להתייחס אל קשיים שונים בחיינו כ"בעיות", ולהציע להם פתרון מן הסוג העיצובי-חיצוני: פתרון המבוסס על ניתוח המצב, המנוסח במחשבה ומוטל לאחר מכן על המציאות. כך מייצרים מכונות, בונים בתים, משיטים אוניות לארצות רחוקות. וכך, בדרך כלל, אנחנו גם מבקשים להתמודד עם קשיים המופיעים במהלך חיינו, יהיו אלה קשיי פרנסה, שברון לב, מחלה, בדידות או כל דבר אחר.

סוג הפתרון הזה אמנם טוב לבעיות בקנה מידה קטן ובינוני, בעיות שמבחינים בקיומן ושניתנות להגדרה בדרך זו או אחרת. אבל פעמים רבות שוב לא מצליח כשאנו מנסים ליישם אותו על החיים שלנו כשלם, או על קשיים בלתי מוגדרים. במקומות הללו סוג הפתרון המכאני-צורני, לא רק שאינו עובד, אלא נראה שהוא חלק בלתי נפרד מן הבעיה.

אפשר להבין את זה: סוג הפתרונות המטיל סדר ידוע ומוכן מראש על העולם, מניח שאנחנו צופים הנמצאים מחוץ לעולם ולפיכך מסוגלים למבט כולל המקיף את הבעיה כולה. העניין הוא שאנחנו חלק בלתי נפרד מן העולם, והסדר המוכן מראש שאנו משתמשים בו הוא לא תוצר של חכמה אינסופית, אלא מוצר של אותו עולם עצמו שאנו מבקשים לשנות. זהו סדר הנסמך על עברנו – על דפוסי החשיבה הוותיקים שלנו – אותם מנגנונים שגם ייצרו את הקשיים שעמם אנו נאבקים. אותו סדר מוכן מראש לא רק שלא יפתור את הקושי, הוא ימשיך ויספק לו חומר בערה, תוך שהוא מסיט את מבטינו ומונע  מאתנו להתפנות לבחון את העניין באופן חדש ומקורי.

הפיתוי

ההסבר הזה משכנע ולא משכנע כאחד, ובכל מקרה הוא לא מספיק משכנע כדי שלא נחזור ונתפתה להפעיל בחיי היומיום את סוג הפתרונות העיצובים-צורניים.

קשה מאוד להבליג על הצורך לנתח ולחבר אחד ועוד אחד, ולהגיע למסקנה "שחייבת לעבוד". ההגיון שלנו הוא משכנע לחלוטין בהקשר הזה: אנחנו רואים את הבעיה, רואים את הפתרון, ומדמים שעתה זה רק עניין של זמן והתמדה כדי להכיל אותו על העולם ולפתור את הבעיה שהציקה לנו. מה לא מובן?

ובכל זאת המציאות מסבכת את הדברים כל פעם מחדש. האם זה משום שלא היטבנו להבין את הבעיה? או אולי משום שבכל זאת זה לא היה הפיתרון הנכון? לפעמים נדמה שלמציאות בעצמה יש התנגדות לסוג כזה של פתרונות-על המבקשים במחי אחד לסדר את העניינים. למרות כל בהירותנו המציאות מצליחה למוסס את הפתרונות החיצוניים שלנו אל תוך ערפל הקיום הממשי והמורכב.

הרפורמות בבתי הספר הן דוגמא טובה הן לעוצמת הפיתוי והן לתהליך המיסוס. מאז ראשיתם קמו לבתי הספר מתקנים אשר ביקשו לשכלל ולשפר אותם. הרבה כסף, מחשבה, וכוונות טובות הושקעו בפרויקטים שונים שנועדו לחולל את "השינוי הגדול". אנשים רבים ראו ש"כל מה שצריך הוא רק…" וכבר חזו בדמיונם איך כל זה יראה אחרת. אבל בסופו של דבר, כמעט תמיד, נספגו הפרויקטים החדשים אל תוך שיגרת הבית ספריות שלא השתנתה במהותה. אדרבא, כמו במקרה הבריגדות האדומות, היא רק הודגשה על ידי הפרויקטים החדשים.

ודווקא על רקע כנות הכוונות, ועוצמת הרצונות יש לשוב ולשאול את השאלה וביתר עומק – מדוע הגישה הזו של סדר חיצוני כל כך הרבה פעמים כושלת? מדוע כל כך הרבה פעמים יותר משהיא מייצרת פתרון היא מייצרת אשליה של פתרון, מעין מציאות דמיונית שהאדם שוקע לתוכה מתוך אובדן הקשר למציאות ולמצוקתו הממשית? מדוע הרבה מפתרונות אלה מקבלים את הצורה של הכחשה ובחשבון ארוך מסבכים את האדם, החברה והעולם בקשיים הולכים ומעמיקים?

ולא די כאן בהסבר הגיוני המבאר כיצד קורה שסדרים חיצוניים נכשלים, יש צורך לראות את זה ממש, לחוש כיצד זה מתפתח בפועל, להצליח להקיף את כל התנועה הזו המנסה לעשות סדר מבחוץ, תוך הקשבה לפיתוי שבה, ולהבין, מבפנים, בעצם התנועה ועוד בראשיתה, את זרעי הכישלון הטמונים בה.  

המצוקה

את השאלה הזו יש לשאול לא רק כשאלה תיאורטית, אלא מתוך הכרה בעומק המצוקה בה אנו שרויים. כל כך התרגלנו לחיות בעולם שאלה נתוניו הבסיסים עד כי איננו מבחינים בגודל המצוקה השורה בו, ולא מזהים את הפער העצום בין המציאות היומיומית של האדם לבין מה שמבקשת ומסוגלת נפשו. אנו רואים באופן שבו מתנהלים חיינו חלק מסדרי עולם הדורשים בעיקר את הסתגלותנו. השינויים שאנו מבקשים לחולל בדרך כלל הם רק מהלכים בתוך משחק שבחוקי המסגרת שלו אנחנו לא מפקפקים.

אני לא מדבר רק על הרעב והעוני, הייסורים, הדיכוי, והמלחמות שהן נחלת קבוצות גדולות באנושות, אלא בה במידה גם על הניכור והחרדה, השטחיות, הלב הסגור, וחוסר המשמעות שממלאים את חייהם של רבים שלכאורה שפר עליהם גורלם והם נמצאים בצד ה"נכון" של האנושות.

אני מניח שלו היו באים אנשים מעולם נאור יותר (יהיה זה אשר יהיה), ונוחתים לביקור קצר מועד על הארץ, הם היו נדהמים מרמת המצוקה, הסבל וחוסר ההגשמה, שאנשים מוכנים לקחת על עצמם כחלק בלתי נפרד מתפיסתם שזהו טבעם הקשה של החיים. 

ומה שנדרש כאן הוא לא אדם חכם יותר, מחשבים מהירים יותר, מורה רוחני יותר או כל גורם אחר שייצר פתרון-על שיבוא תחת כל אלה שנכשלו עד עכשיו, אלא גישה שהיא שונה בתכלית אל עצם ההתמודדות עם הקושי. גישה שתוכל בו זמנית להאיר מדוע נכשלנו עד כה, ותציע דרכי פעולה חדשות.

עוד מאותו הדבר לא תמיד עוזר

חלק מכוחה של האשליה שמקשה עלינו לסגת מן הגישה של הסדר החיצוני, קשור לעובדה הפשוטה שפעמים רבות הגישה הזו עובדת: בעיות בקנה מידה קטן אכן נפתרות בדרך זו.

כשהבעיה גדלה אנו מיישמים את אותה גישה רק מגדילים את עוצמתה ומרחיבים את טווח פעולתה. וגם זה עובד. וכך אנחנו ממשיכים להשתמש באותו סוג של פתרון ככל שהבעיה גדלה. אבל יש שלב שבו הגישה הזו של "עוד מאותו הדבר" קורסת. משהו בבעיה שגדלה השתנה באופן מהותי ועשה אותה סוג אחר של בעיה.

כשאדם מבקש למתוח רשת צל, למשל, ככל שהוא מותח יותר את המיתרים כך הרשת תמתח יותר, ונדמה שהדרך להתמודד עם רפיון שעדין נותר ברשת, הוא פשוט להפעיל עוד כוח. ולא כך הוא, יש רגע שה"עוד מאותו דבר" לא רק שלא יעזור אלא יקרע את המיתר ויחזיר את הרשת למצבה הרפוי לחלוטין. וכך גם לגבי הנכונות שלנו להשתמש בגישת הסדר החיצוני. היא עובדת לגבי בעיות קטנות ובינוניות, בעיות מוגדרות היטב, אבל כשאנו מבקשים להכיל אותה על בעיות "גדולות" יותר – "בעיות חיים" – משהו בה כושל לחלוטין.

זה המצב בעניינים חברתיים רבים. דומה שיש הגיון בהתמודדות עם בעיית האלכוהול על ידי חקיקת איסור מכירה ושתייה. ואם האיסור לא מרתיע מספיק, יש לכפות אותו ביתר כוח. ואם עדיין זה לא עוזר להגדיל את מערך האכיפה. העניין הוא, כמו שאנו למדים מן ההיסטוריה, שה"פתרון" הלוגי הפשוט הזה, ייצר בדרכו בעיות הרבה יותר סבוכות הקשורות בפשיעה, בתרבות של סחר לא חוקי, באלכוהול מאיכות ירודה, ובסופו של דבר באלכוהוליזם קשה, אלים, ובעייתי יותר. הגישה של "עוד מאותו דבר", שרבים דגלו בה, הסתברה בסופו של דבר כחלק מן הבעיה.

כך שייתכן שהעובדה שהגישה של סדר חיצוני עובדת במקרים רבים רק מבלבלת אותנו. היא מעודדת אותנו להאמין שזה רק עניין של התמדה וכוח, כדי שנוכל להכיל אותה באופן גורף, בעוד שבאמת המעבר מבעיות קטנות לבעיות גדולות הוא מעבר קריטי, איכותי, הדורש גישה שונה בתכלית.

שינוי ממעלה שניה

וואצלויק ושות' שכבר הזכרתי בפתיחתו של פרק זה מביאים בספרם את הסיפור ההיסטורי הבא[2]:

מעשה במצור שהוטל על מצודה. כיוון שהמבצר היה בנוי על צוק תלול וקשה לגישה לא הייתה דרך להביסו אלא על ידי מצור ארוך ומתיש. במשך הזמן נהיה מצבם של הנצורים חמור ביותר, הספקת המזון שלהם כלתה, ונותר בידם רק שור אחד ושני שקי שעורה. גם מצבם של החיילים המקיפים את המצודה לא היה טוב, המצור הממושך התיש את כוחם, והם היו בחוסר וודאות לגבי הזמן שהנצורים עוד יחזיקו מעמד. בנקודה זו החליט מפקד המבצר על דרך פעולה נואשת שנראתה לאנשיו כשטות גמורה: הוא שחט את השור האחרון ופקד למלא את בטנו בשעורה שנותרה ולהשליך את הגוויה מעבר לצוק התלול אל מחנה האויב. באופן מוזר זה עבד: התוקפים נסוגו.

על פניו הייתה זו פעולה הפוכה להגיון. ההגיון דרש להמשיך להצטמצם, להדק את החגורה, לנהוג בחסכנות יתרה (עוד מאותו דבר) ואילו מפקד המבצר, בפעולה אחת בזבז את כל מה שנותר ממזונם. אבל הנה, דווקא פעולה לא הגיונית זו הביאה לישועתם. ווצלוויק ושות' מכנים סוג כזה של פעולה, שבמובן מסוים היא פרדוכסלית ולא הגיונית בשם "שינוי ממעלה שניה". המפקד קפץ מעל המכניקה שעד עכשיו הכתיבה את מערך ההיתקעות ההדדי, וייצר מציאות חדשה. זריקת השור חוללה שינוי ממעלה שניה – היא שברה את הקיפאון של המצור, הכניסה גורם חדש, ושינתה את חוקי המשחק.

אפשר לדמות זאת לתיבת ההילוכים ברכב. כשאדם נוסע במהלך ראשון עוד מאותו דבר (לחיצה על דוושת הגז) תגביר את מהירות הרכב. אבל כל זה עד גבול מסוים שמעבר לו הגברת הלחץ על הדוושה לא תועיל. נדרש שינוי ממעלה שניה – לעבור למהלך שני.

המעבר למהלך שני כשמדובר בתיבת הילוכים ידנית דורש לשחרר את דוושת הגז. משמע, לעשות פעולה שנדמית כהפוכה לכיוון שרוצים לנוע בו – אנו רוצים להגביר מהירות ובמקום ללחוץ יותר חזק על דוושת הגז, (עד עכשיו זה עבד) אנחנו משחררים לגמרי את הדוושה ועושים משהו אחר. נכון, אחר כך אנחנו חוזרים ללחוץ על דוושת הגז אבל כעת זו תהיה פעולה במסגרת אחרת שהשפעתה תפעל אחרת – לא במסגרת מהלך ראשון, במסגרת מהלך שני. זה גם הדין לגבי דברים רבים בחיינו: הם דורשים שנפסיק להפעיל את הפתרונות הישנים לפני שיתגלו החדשים.

אבל הנה, במה שנוגע לחיים ממש, הרבה יותר קשה להפסיק להפעיל את הפתרונות הישנים. במיוחד קשה כאשר אדם נמצא תחת דחק ומצוקה. במקום הזה הוא יתמיד מתוך חוסר אונים להפעיל את אותו דבר שעבד עד עכשיו, בדיוק כמו שאדם ימשיך לצלצל בפעמון דלת בכעס שוב ושוב למרות שברור שאין אף אחד בבית. המצוקה לא מאפשרת לו להרפות. שוב ושוב יטיח את ראשו בקיר, לא מבין מדוע מה שעבד אלף פעמים פתאום מסרב לעבוד בפעם האלף ואחת. לא מרצון, אם כן, יעזוב אדם את הפתרון הישן. הרבה פעמים זה יקרה רק מחוסר ברירה כחלק ממשבר גדול – מחלה או אסון.

או משחק.

טבעם של קשיים אנושיים

יש, אם כן, משהו מהותי העושה הרבה מקשיינו הממשיים – מה שאני מכנה בשם "בעיות גדולות" – לכאלה שאין גישת הסדר החיצוני יכולה להם. אני קורא להם "בעיות גדולות" לא בהכרח משום שהם עוסקים בדברים גדולים, אלא משום מורכבותם החיה והדינמית.  

למעשה, ייתכן שראוי להכניס את רוב קשיינו הממשיים לקטגוריה זו: יש מובן שבו חיינו כשלם, בעומק משמעותם, בתנופת נוכחותם, מתרחשים ברמה העקרונית של הבעיות שאין הגישה המכאנית יכולה להן. במקרה זה הגישה ההנדסית הופכת להיות מקור תמידי של מצוקה – דבר מה המעסיק את הרוח ולא משחרר אותה לבחון אופציות חדשות.

מה, אם כן, כל כך מיוחד בקשיינו האנושיים שמכשיל באופן עקרוני את אינסטינקט המהנדס שלנו?

בראש ובראשונה כדאי לראות שמלכתחילה הקשיים שלנו הם לא "בעיות" במובן הרגיל של המילה. משמע, במהותם הם אינם רק עניין לוגי-צורני, אלא קושי חי – לא רק אי סדר, חסרון, תקלה, שגיאה במערכת, אלא איכות נחווית. רעב, אלימות, בדידות, חוסר ביטחון עצמי, קשיי תקשורת, קשיי פרנסה, חרדה, כאבים פיסיים, התמכרויות, לכל אלה יש ממד החורג מזה של תקלה במכונה – יש שם מישהו שחי את הקושי באופן אישי וסובל ממנו. הסבל הזה, לפני שהוא בעיה, הוא קודם כל מציאות נוכחת – מצוקה. והמעבר מסבל לאי סבל, אינו רק מעבר מבעיה לפתרונה אלא חוויה של ישועה. 

הסוציולוג והפילוסוף האנגלי שותר מבחין בהקשר הזה בין בעיות לבין "קשיי אורינטציה" או מה שהוא מכנה בקיצור "מאבק" וכך הוא כותב:

"…למרות שחלק מן הקשיים שאנו מתמודדים אתם ראויים להיקרא 'בעיות' – שכן אנחנו יכולים להגיע לפתרונות שלהם מתוך שימוש בתהליך או מתודה של חשיבה הגיונית – סוג כזה של פתרונות אפשרי רק אם טבע מצב העניינים ההתחלתי יכול להתנסח במונחים שרלוונטיים לסוג כזה של תהליך חשיבה. רק כאשר זה המקרה, אפשר לקשור באופן בהיר בין הידוע למצב העניינים הלא ידוע."[3] 

ואילו במה שנוגע לקשיים האנושיים הממשיים, בדרך כלל, הם דורשים מאתנו מאבק כדי לפתור אותם. בהשתמשי במילה "מאבק"  אני חושב על מאבק היציאה לאור, מאבק של הבעה, ולבטי יצירה, עניין שיש לחיות כתהליך מתמשך. לא די לנסח את הפתרון – יש לחיות אותו כתהליך של אורינטציה מתמידה כלפי החיים, אשר בו זמנית מגדיר ומנסח את הקושי תוך כדי הניסיון להשיב לו.

ה"מאבק" הוא דבר השונה באופן יסודי מתהליך "הוצאה לפועל של תוכנית" שאופייני לפתרונות של הסדר החיצוני. בוודאי, כל מה שנדרש לעשות כדי להרזות הוא לאכול פחות. זה פתרון קל לניסוח לבעיה שנדמית מוגדרת מאוד, אבל בפועל, זהו מאבק שצריך לחיות אותו יום אחר יום. מאבק כזה לא נותן רק פתרונות מקומיים ל"בעיה" אלא ללא הרף שב ומגדיר אותה מחדש.  

הכלכלן שומאכר בספרו "קטן זה יפה" מביא את הדברים הבאים בהקשר הזה:

"ג.נ.מ. טירל טבע את המונחים דיוורגנטי – מתפזר, וקונוורגנטי – מתלכד, כדי להבחין בין בעיות שלא ניתן לפותרן לאור שיקולים הגיוניים גרידא, לבין בעיות שניתן לפותרן בדרך זו. החיים ממשיכים להתנהל הודות לבעיות דיוורגנטיות שצריך לחיותן, ושנפתרות רק עם המוות…"[4]

ובהמשך:

"בעיות החיים האמיתיות – במישור הפוליטיקה, הכלכלה, החינוך, הנישואין וכיוצא בזה – הן תמיד בעיות של התגברות על ניגודים או של יישובם. הן בעיות דיוורגנטיות, ובמובנה הרגיל של המילה – אין להן פתרון. הן תובעות מן האדם לא רק שימוש בכוחותיו השכליים, אלא גם גיוס של כל אישיותו בשלמותה."[5] 

לפתור את הדבר הלא נכון

נכון, אפשר למצוא פתרון גורף למחוסרי דיור, לארגן מבנים מרובי חדרים, לשכן את כולם שם, ובאופן זה "לנקות את הרחובות". אבל מישהו יצטרך להתגורר בחדרים הללו, ועבורו זה לא יהיה רק "פתרון", אלא מקום שבו הוא יצטרך לחיות את גורל חייו.  

אנא, איני אומר שלא צריך להשתמש בכוח מחשבתנו כדי לנסח פתרונות צורניים ולהוציא אותם לפועל, אני רק אומר שחשוב לראות שרוב קשיינו אינם רק "בעיות" ושהפתרונות הללו, שלפעמים אין ברירה אלא להכילם מחוסר בדרך אחרת, הם מוגבלים באופן מהותי. הם עשויים לפתור דברים ברמה מקומית, אבל להמשיך להיות חלק בלתי נפרד מן המציאות המייצרת את הקושי. אני יודע, קשה להבליג על הצורך המהנדס לנסח פתרון. והשכל לא נותן מנוח מן התמונה של הסדר הראוי והטוב שנראה שכל מה שצריך זה רק להגשימו בפועל, לנקות את הרחובות, למשל. אבל במציאות הדברים הם שונים, ועד שלא נסכים לפגוש את הממשות, נתקשה להבליג על יצר העיצוב ולגלות פתרונות ממעלה שניה.  

כך קורה לא פעם שהשימוש שאנו עושים בגישת הסדר החיצוני כתשובה לקשיינו, במקום לתת מענה ממשי לקושי, מדחיקה אותו ומתרגמת אותו למשהו אחר. היא מנסחת לו פתרון שנראה כפותר משהו, אבל בעצם פותר את הדבר הלא נכון. הפתרון הזה בתורו הופך להיות לחלק ממנגנון ההכחשה המסתיר מאתנו שהקושי עדיין כאן, קיים, ממתין ל"מאבק" החי שלנו.

ברוח זו גם כותב על כך שומאכר:

"…בעיות קונוורגנטיות, לעומת זאת, הן המצאתו המועילה ביותר של המין האנושי. אין הן קיימות לכשעצמן במציאות, הן נוצרות בתהליך של הפשטה. כשהן נפתרות, אפשר לרשום את נוסחת הפתרון ולהעבירה לאחרים, ואלה יכולים להשתמש בה בלי להזדקק לחזרה על המאמץ הרוחני שהיה כרוך בגילויה. אילו כך היו פני הדברים במישור של יחסי אנוש – בחיי המשפחה, בכלכלה, הפוליטיקה, בחינוך וכיוצא בזה – אז… במקרה כזה לא יהיו בכלל יחסי אנוש, תהיינה רק תגובות מכאניות והחיים יהיו כמוות חי."[6]   

כמו החיפוש אחר מפתח תחת האור מכיוון ששם קל יותר לחפשו, כך ההתעקשות שלנו על השימוש בסדר חיצוני מציבה את קשיינו באופן כזה שהם מאבדים את הרלוונטיות לחיינו הממשיים. גם כשאנחנו מצליחים באופן זה לפתור משהו, אנו עומדים מול הפתרון בתחושת ניכור, ותמהים מדוע אנו ממשיכים לחוש שבעצם שום דבר לא באמת השתנה. 

דוגמא לכך אפשר לראות באופן שבו "המלחמה באלימות" הופכת את האלימות בבתי הספר ל"בעיה" אותה ניגשים לפתור באופן צורני-חיצוני. אין מבינים ש"המלחמה באלימות" נוקטת באותה שיטת פעולה וגישת מחשבה, שפשטה בתרבות והיא היא המקור לאלימות – משמע, שאפשר למחוק דברים מטרידים בכוחו של דימוי חדש. על פניו נראה שמשהו נפתר – הנה עשו את השיעורים הנכונים, כולם הבינו שהאלימות רעה, אבל משום מה במקום להיעלם האלימות רק הולכת ומתגברת. ויחד עם זאת העובדה האחרונה לא מצליחה לעכב את המשך ה"מלחמה באלימות", שהרי כאמור למעלה, הפיתוי גדול, והתחושה ש"חייבים לעשות משהו" מדרבנת להאמין שמה שלא עבד בכוח, אולי יעבוד בעוד יותר כוח, ואגב כך גם מתעוור המבט ושוב אינו מוכשר לראות ולהבין את התוכנית בכישלונה, ואת המצוקה שממשיכה לזעוק.

ובניסוחו של בוהם:

 "מה שאני מתכוון במילה 'מחשבה' הוא כל הדבר – מחשבה, 'הרגשה', הגוף, החברה כולה משתפת מחשבות – כל זה הוא תהליך אחד. זה חיוני עבורי שלא לשבור דבר זה, בגלל שכל זה הוא תהליך אחד; המחשבות של מישהו אחר הופכות להיות המחשבות שלי, ולהפך. לכן יהיה זה מוטעה ומטעה לשבור זאת למחשבה שלי, המחשבה שלך, ההרגשות שלי, הרגשות האלה, הרגשות ההן. אני אומר שהמחשבה יוצרת מה שקרוי לרוב בשפה המודרנית מערכת. מערכת פרושה אוסף של דברים או חלקים קשורים בינהם. אבל הדרך בה אנשים בדרך כללל משתמשים במילה זו בימנו פרושה משהו שכל חלקיו נמצאים בתלות גומלין הדדית (mutually interdependent)- לא רק עבור הפעולה ההדדית שלהם, אלא גם עבור המשמעות שלהם, ועבור הקיום שלהם. תאגיד מאורגן כמערכת – יש לו מחלקות, המחלקה זו, מחלקה ההיא, המחלקה ההיא … אין להם כל משמעות בנפרד; הם יכולות לתפקד רק ביחד. וגם הוא מערכת. החברה היא מערכת במובן מסויים. וכך הלאה.

באופן דומה, מחשבה היא מערכת. המערכת הזאת לא כוללת רק מחשבות ורגשות, אלא היא כוללת גם את מצבו של הגוף; היא כוללת את כל החברה – כי מחשבות עוברות הלוך וחזור בין אנשים בתהליך שבו מעורבת מחשבה עוד מהזמנים העתיקים. המחשבה התפתחה באופן מתמיד ואנחנו לא יכולים להגיד מתי תהליך זה החל. אבל עם הגידול של הציבליזציה היא התפתחה באופן ניכר. היא היתה כנראה מחשבה מאוד פשוטה לפני הציביליזציה, וכעת היא הפכה להיות מאוד מסובכת ומסועפת והרבה יותר בלי עקבית מאשר בעבר.

כעת, אני טוען שלמערכת הזאת יש פגם בתוכה – 'כשל מערכתי'. זה אינו פגם שנמצא פה ושם, אלא פגם שקיים בכל רחבי המערכת. אתם יכולים לראות את זה בעיני רוחכם? זה נמצא בכל מקום ובשום מקום. אתם עשויים להגיד "אני רואה בעיה שקיימת כאן, ולכן אני אקח את מחשבתי שתחשוב על בעיה זו". אבל המחשבה 'שלי' היא חלק מהמערכת. יש לה אותו פגם כמו הפגם שאני מנסה להתבונן בו, או פגם דומה.

המחשבה באופן תמידי יוצרת בעיות באופן זה, ומנסה לפתור אותן. אבל כשהיא מנסה לפתור אותן היא יוצרת בעיות גדולות יותר בגלל שהיא לא שמה לב שהיא זו שיוצרת אותן, וככל שהיא חושבת יותר כך היא יוצרת עוד בעיות. "

 

בעיות גדולות

אחד הדברים שמאפיין את הבעיות הגדולות להבדיל מן הקטנות והבינוניות הוא עומק המורכבות שלהן. הרבה מבעיות היומיום שאנו נתקלים בהן, גם אם הן פשוטת לכאורה, שונות מבעיות מתמטיות סטריליות: הן שולחות שורשים לכל כך הרבה פרטים הנוגעים להן, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, עד שאין שום שכל אנושי שיכול להקיף את כולם ולייצר פתרון-על שייקח בחשבון את כל המרכיבים, או אפילו את כל המרכיבים העיקריים. תמיד יהיה גורם של אי וודאות שישבש באופן עקרוני את הסדר שנבקש להנחיל. בין היתר משום שלמערכות מורכבות יש את הכוח למנף גם שינויים זעירים לכדי השפעות דרמטיות ובלתי חזויות.

דוגמא פשוטה ומוכרת לכך היא הניסיון לחזות את מזג האוויר: מה שהוא קל יחסית בטווח של יומיים עד שלושה נמלט לחלוטין מכל שליטה כשמדובר בטווחים של שבועיים עד שלושה. ריבוי הפרטים הזעירים הלוקחים חלק במשוואה הכוללת עושה את משימת החיזוי לבלתי אפשרית באופן עקרוני בטווח זה.

אמנם נכון, מדובר בסך הכל בשינוי כמותי, ודומה שכל מה שאנחנו זקוקים לו זה עוצמת חישוב יותר גדולה, אבל השינוי הכמותי הזה הוא לא שינוי כמותי רציף, הוא שינוי בסדר גדול. לא רק מעבר מאחדות לעשרות אלא מאחדות למיליארדים. אפשר באופן ידני למנות עשרות חרוזים, אבל המעבר למיליונים הוא לא רק הרחבה של הבעיה הקודמת, אלא – בהינתן מי שאנחנו – בעיה מסוג אחר לגמרי.

ההבדל הכמותי הזה הוא הבדל איכותי לכל דבר, ודורש גישה שונה מכל וכל. עוד מאותו דבר (מנייה ידנית במקרה הזה) לא יעזור. לא רק מכיוון שאין בחייו של אדם מספיק שניות שיאפשרו לו לעשות את המלאכה, אלא גם משום שהכמות תייצר כל מני בעיות חדשות שלא היו קיימות לפני כן, בעיות שהגיחו מעצם הכמות, בעיות כמו ריכוז ותשומת לב, סידור, זיכרון, רישום, כאבי גב, שעמום, וכן הלאה.

משמע, עומק המורכבות של הרבה מן הבעיות ה"גדולות" שאנו נפגשים עמן הוא כזה ששום סדר חיצוני לא יוכל להן. ושוב, בעיה "גדולה" היא לא בהכרח בעיה המתעסקת בדברים גדולים, גם בעיה יומיומית פשוטה וקטנה לכאורה, מהיותה קשורה למארג חיים רחב יכולה להיחשב כבעיה גדולה. יותר מזה, ייתכן שבתפיסה כולית, אין פרט בחיים האנושיים שאינו שולח שורשים לכלל המציאות. ישנם אולי גורמים קרובים לעניין שהשפעתם רבה, וגורמים רבים אחרים שהם רחוקים והשפעתם זניחה, אבל מכיוון שמדובר בתפיסה כולית ייתכן שכל הגורמים הזניחים הללו מצטרפים בכל זאת למשהו שהוא בעל השפעה גדולה, שהרי להיות חי פירושו לעמוד בזיקה אל כוליות החיים.

על רקע זה, דווקא הכלה בלתי מבוקרת של הגישה האנליטית-מכאנית על כל מרחבי החיים היא בעצמה גורם מחולל בעיות – אנחנו לא יכולים להימלט מן המורכבות, אלא במחיר הפשטה והשטחה שהם בעצמן גורמים בעייתיים.

המעורבות של האדם בעולם    

אבל המורכבות של האדם ועולמו לא מסבירה לבדה את כישלונו של ה"סדר החיצוני". לא פחות חשובה היא העובדה שהאדם לא יכול להימצא מחוץ לעולם, ולפיכך, מה שנדמה כ"פתרון חיצוני" הוא בעצם צורה מאוד מסוימת של היות בתוך העולם.

האדם הוא חלק מן הקושי, ולא רק כקורבן שלו – כבעל הקושי – אלא גם כ"פותר", משמע, כתפיסת עולם, כצורת מחשבה, כהרגל פעולה – כאותו צופה ומתכנן, שאמור לשנות ולפתור.

כדי שה"בעיה" תיפתר לא די שה"מציאות" תשתנה, גם האדם הפותר צריך להשתנות. שהרי שוב, הוא לא באמת נמצא מחוץ לעולם, אלא הוא בשר מבשרה של המציאות. והנה, הדבר הזה שאדם ישנה את עצמו, גובל בבלתי אפשרי. אותו "עצמו" שהוא מנסה לשנות וכביכול משנה, יהיה תמיד מישהו אחר לא הוא. ואילו הוא, החושב, המתכנן, המשנה, המהנדס, בעל השליטה, יוותר בעינו. אנא, אין זה רק כשל לוגי, אלא מציאות ממשית החוזרת ומתגלה באינספור מקרים. האדם לא יכול לשנות את עצמו, לא יותר משהוא יכול למשות את עצמו מן הנהר במשיכה בשערותיו.

דוגמא שמביאים ואצלאביק ושות' ממשילה זאת לאדם המנסה לאזן סירת מפרש על ידי הטיה של גופו אל מחוץ לסירה בכיוון הנגדי. הוא לא ער לכך (המפרש מסתיר ממנו) שבצד השני של הסירה ישנו אדם אחר שמנסה גם הוא לאזן את הסירה, ובעצם שניהם מפעילים המון אנרגיה כדי לאזן סירה שהייתה מאוזנת ממילא אם לא היו טורחים כל כך. משמע – עצם ניסיון האיזון, הוא שמייצר את הסיטואציה שדורשת עוד מאמץ.

האדם הוא חלק מן המציאות. השינויים שהוא יכול להציע באופן מודע קשורים למרחב ידוע מראש שאל תוכו הוא יכול לשלח את ידיו ולתפעל עצמים. הוא אינו נוגע להשתנות שלו עצמו, על הריפוי הנדרש כאן. על מנת שזה יקרה, הוא חייב לתת לעצמו להיסחף אל תוך תהליך מסוג אחר, תהליך שאינו רק הגשמה של תבניות ישנות, אלא בעצמו משנה תבניות – תהליך שלא רק בוחן אפשרויות בתוך מרחב ידוע מראש, אלא עושה אפשרי את מה שלא היה אפשרי לפני כן – מייצר אפשרות חדשה.

האפשרות החדשה הזו איננה דבר שהיה שם כל הזמן ונעלם ממבטנו. כלומר, אין זו רק צורה חדשה אלא במובן עמוק איכות חדשה שהייתה חייבת את התהליך ההיסטורי, על רצף התרחשותה, הבשלתה, התפתחותה, כדי להתקיים. לא רק שינויים בתוך עולם שריר וקיים, אלא במובן עמוק שינויים בתוך עולם שממשיך ונברא ללא הרף.

יצירתיות הזמן

הנחת העבודה של התפיסה המכאנית – וזה הדבר המגולם בעצם המילה הזו "מכאניות" – היא שהעולם לא משתנה. כלומר לא במהות, לא בחוקיו הבסיסים, לא באפשרויות שעומדות לפניו. משום כך אנו מצפים שפתרונות שעבדו בעבר יעבדו גם בעתיד. שהרי זהו אותו עולם שהתקיים אז ומתקיים גם היום. אבל ייתכן שההנחה הזו שגויה. משמע, שהמציאות היא לא רק מיכל ענק שבו קורים דברים, והזמן הוא לא פשוט ההתמדה של המיכל הזה, אלא תהליך של בריאה והתפתחות המחדשת את עצם ה"מיכל".

על כך כתב שותר:

"בזמן דינמי של החיים, בזמן הלא הפיך שבהם דברים גדלים ומתפתחים, מבטאים עצמם בפנימיות ומעדנים עצמם, פורחים ומלבלבים, ופורים עצמם באחרים מסוגם, ואחר כך מתים, בסוג הזה של הזמן תנועה ותנועתיות אינם יכולים להיות פשוט שינוי במיקום בחלל הקיים מראש."[7]

ובמקום אחר:

"…במקום שינויים כמותיים ובני שכפול, שינויים רגילים, שינויים שקורים בתוך מציאות כבר ידועה היטב עבורנו, עלינו לבחון סוג של שינויים ייחודיים, "אירועי-פעם-אחת", כמו שבחטיין קורא להם, שינויי פעם ראשונה, לא-הפיכים, מן הסוג האיכותי. כשינויים חיים, הם לא הפיכים, התפתחותיים, שינויים שעושים אפשרי משהו שלפני כן היה בלתי אפשרי."[8]

משמע, הזמן לא רק זורם (או אנחנו בתוכו) הוא בעיקר מבשיל. המעבר מרגע לרגע הוא לא רק מעבר מכאני, מעבר שבו הרגע הבא הוא התוצאה הישירה של הרגע הקודם, אלא במובן עמוק הוא הפרי והיצירה של הרגע הקודם. וזה עוד היבט של כישלון הפתרון חיצוני –  מכיוון שהוא מתעלם מן הפוריות של המציאות, מן היצירתיות של הזמן והשינוי, הוא הופך לסוג של הכחשה. הוא נעשה לניסיון עיקש להגביל את ההולך ומשתנה בתוך תמונת מציאות שרירה וקיימת. אחיזה בתמונה זו בכוחות נפש גדולים, תוך מאמץ לשמור אותה למרות המציאות המשתנה, הופך למרכיב מחולל מצוקה.  

עולם של זיקה

אבל יש עוד סיבה שבשלה גישת הסדר החיצוני נכשלת: כיוון שהיא מתבלבלת בהבנת ה"חומר" שממנו בנויים קשיינו. הדוגמא המובהקת היא מה שנקרא "בעיות מוסריות".

כשאדם נמצא מול התלבטות מוסרית – למשל אם לפגוע ביצור חי כדי לעשות לעצמו את החיים נוחים יותר – אין שום נוסחא חיצונית שתוכל לפתור אותו מן ההתלבטות. ואדרבא, כל פתרון-על שינסה לאמץ יהיה בבחינת התעלמות והכחשה. זה הוא כאן שניצב בתור מישהו (ולא רק משהו) ואשר מתוקף היותו מישהו גם הבעיה בכלל היא בעיה עבורו. להפוך בעיה מוסרית לבעיה מכאנית לא רק שאינו דרך לפתרונה, הוא מחסל את כל הממד המוסרי.   

ייתכן, אם כן, כמו שאומר שותר:

"…שלמרות שבדרך כלל אנחנו חושבים שבעיותינו תיפתרנה אם נוסיף ונעשה עוד מחקרים, קבוצה חשובה של בעיות, הן בכלל לא מן הסוג הזה: הן בעיות של אורינטציה, בעיות של הרצון, אשר עוסקות בו זמנית באופן הזיקה שלנו לאירועים הקורים סביבנו, ויחסנו לתשובה שלנו עצמנו אליהם. הם לא יכולים להיפתר כבעיות אינטלקטואליות."[9]

יתרה מזאת, ייתכן, שלא מדובר רק בקבוצה מסוימת של בעיות, אלא שמהיותנו יצורים חיים, ועוד יותר מכך, אנושיים, גם למה שמציג עצמו כבעיה טכנית בלבד יש היבט מוסרי שאיננו יכולים להימלט ממנו. משמע, לכל בעיה שאנו מתמודדים אתה יש היבט שקשור לא רק לעולם ה"מה" אלא גם לעולם ה"מי".

הפילוסוף רוזנשטק בניתוח דקדוקי מנסה להצביע עד כמה שונה המשפט "אני אוהב אותך" מן המשפט "הוא אוהב אותה". שני משפטים שלכאורה מייצגים את אותה עובדה, ורק נאמרים בגוף אחר, האחד בגוף נוכח, השני בגוף שלישי נסתר:

"המשפט הראשון מביע כל אחד מאתנו בחינת העזה עצומה ביותר, ואילו המשפט השני, "הוא אוהב אותה", אינו אלא רכילות חסרת אחריות."[10]

מה שעושה את ההבדל במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי, הוא גם מה שעושה את ההבדל במעבר מקושי חי וממשי ל"בעיה" מנוסחת שמבקשים לפתור בעזרת סדר חיצוני.

המעבר הזה הוא לא רק מעבר בדיעבד, אלא בפועל עמדה המתרגמת את המציאות שאנו פוגשים מדבר מה שנמצאים עמו בזיקה – דבר מה שמתארע לאדם פרטי ואשר מזמין פנייה בלשון אתה – למושג כללי – אובייקט ניתן לבחינה וניתוח – שהוא בגדר לז. לכאורה אנחנו מדברים על אותם הדברים רק בשפה אחרת, בפועל זו כבר מציאות אחרת. מה שכביכול נפתר ברמה האובייקטיבית נשאר כבעיית חיים ממשית בזיקת אני-אתה.

אפשר, למשל, שאדם יכריע באופן הגיוני על פרידה מבת זוג מתוך ניתוח אי ההתאמה שביניהם. ניתוח אובייקטיבי, כשר למהדרין, שלוקח בחשבון גם את העולם הסובייקטיבי כביכול, ועדיין אין בכל אלה כדי להקל על הכאב הממשי אותו יש לחיות במהלך הפרידה. הממשות הזו של הקשר, על החיבה והכאב שבו הוא דבר מה שאי אפשר לתרגם ל"אובייקט" מבלי לאבד את עצם ממשותו.

"המעורבות בעולם", אם כן, איננה רק ביטוי לעובדה שאנחנו "בתוך" המיכל של המציאות ולא מחוצה לו, אלא גם הכרזה לגבי מהותו של עולם זה – היותו לא רק ערמת אובייקטים שניתנים לתיאור בלשון לז, אלא זיקה חיה, נוכחת, ממשית, "חומר" של "אני-אתה", פניה של כאב ושיתוף, שמחה ואהבה, שאי אפשר לצמצם למושגים חיצוניים מבלי לאבד את עיקר משמעותם.    

שניות האדם

חלק מן הבלבול קשור לכך שכאשר אנחנו אומרים "אדם" אנחנו נעים בלי משים בין שתי משמעויות שונות – פעם אדם הוא ה"אובייקט" החומרי (או הרוחני-פסיכולוגי) – הדבר הנצפה ובר-הניתוח, ופעם הוא הצופה – זה שלעולם לא נצפה, אלא תמיד פעיל, משנה, הוגה, מנתח. פעם הצורה "אדם", ופעם התנועה הפרשנית.

כשאני אומר שהאדם מעורב בעולם אני למעשה אומר שהשניות הזו מיותרת. האדם הוא אחד, והפיצול הוא אשליה. הפיצול שייך לתחום ההגות, אבל אינו רלוונטי לחיים. בחיים יש באמת רק אדם אחד – לא צופה ולא נצפה אלא – חי. מעורב בעולם, לא מופעל או מפעיל, אלא שזור בתוך דיאלוג מתמיד.

מושג ה"דיאלוג", אם כן, הוא מה שמבחינה מושגית בא להחליף את שניות המושגים צופה ונצפה. הוא בא לשייך את האדם לעולם בצורה חדשה: לא כמי שהוא חיצוני לעולם (מעליו) ולא בתור קורבן שלו (מתחתיו) אלא כמי שנמצא בתווך, ומהווה חלק בלתי נפרד מהתחוללותו היוצרת.

קשייו אינם רק קשיי ההבנה של הצופה, ולא רק סבלו של הנצפה, אלא, במובן עמוק – קשיי תקשורת של המשוחח. 

צלילה

הנה כי כן, מכל האמור לעיל, עולה גישה חדשה להתמודדות עם  המצוקה האנושית. הגישה הזו לא מציבה את האדם מחוץ לעולם, מחוץ לזמן, מחוץ להרגשה, מחוץ לזיקה, אלא לוקחת בחשבון את כל אלה, ומזמינה את האדם להצמיח הבראה מבפנים.

הבראה כזו לא תוכל להיות דבר מה שאדם עושה במובן הרגיל של המילה "עושה", אלא דבר מה שהאדם פועל ומתמסר לתנועתו בלי להפריד ממש בין פועל לנפעל. לא רק דבר מה שעושות ידיו בעוד גופו נשאר במקום, אלא תנועה הסוחפת את כל כולו ומשתמשת בו, בחכמתו, בכוונותיו הטובות, בתשוקותיו, כדי להביאו למקום חדש.

המטפורה שהולכת אתי היא זו של צלילה פנימה.

בדרך כלל, האינסטינקט המהנדס שלנו מציף אותנו למעלה, אל השכבה החיצונית, בעוד מרבית המציאות נותרת מתחת. האדם מדמה שציפה זו מוציאה אותו אל מחוץ למציאות, אבל באמת הוא רק נסחף לשטח הפנים שלה – וגם זה חלק ממנה. הוא רואה בשכבה זו את המישור של החלטותיו האפשריות, אותן הוא סוקר בהגיון בבקשו לקבל את ההחלטה הטובה ביותר. מתוך כך הוא גם חש מחויב לדעת כדי לנסח את התשובה. הוא משוכנע שזה רק עניין של מספיק זמן ומחשבה טובה כדי להגיע אליה, שהרי ההחלטה הטובה קיימת, רק צריך לגלות מה היא. הוא אינו ער לכך שהוא מנסה לשלוט בבלתי נשלט. אין זה כשלון מקומי או חסרון אמצעים, אלא דבר מהותי למציאות. זה לא אומר שעליו להרים ידיים ורק להיסחף במורד הבעיות – הוא יכול, במקום "לקבל החלטות" – להיכנס לדיאלוג עם המציאות. ודיבור זה יהיה משול לצלילה בחזרה אל תוך הנפח של הממשי של המציאות.   

חכמת הכאוס

על מנת להבין מה הוא טבעה של תנועה אחרת זו (צלילה), אפשר להיסמך על תובנות מתורת הכאוס.

"סדר" ככלות הכל, זה לא משהו שהאדם המציא. יותר נכון לומר שהסדר החיצוני הוא רק דרך שולית שבה נוצר סדר בעולם, עיקר הסדר הוא כזה שמגיח מעצמו בלי שאף אדם הגה ותכנן אותו קודם לכן. פתיתי שלג, תנועת הכוכבים, גלים בחוף ים, כולם מבטאים סוגים שונים של סדר, ובוודאי שהדבר נכון לגבי עולם הצומח והחי.

וצריך להבחין כאן בין סדר שהוא ביטוי לחוק טבע פשוט ופועל על פי מגמה כמו למשל האופן שבו אבנים נופלות לאדמה או כוכבי הלכת נעים סביב השמש, לבין סדר שצומח מתוך הכאוס. האחרון קשור לריבוי גדול מאוד של מרכיבים אשר נהנים ממידה מסוימת של חופש ואקראיות המעניקים לאינטראקציה ביניהם ממד כאוטי ולא ניתן לחיזוי. והנה, למרות שכל "חלקיק" חופשי לנוע באופן מקרי כל אחד לכיוונו, הנה ריבוי האינטראקציות הכאוטית ביניהם, מייצר בכל זאת סדר חדש. הסדר הזה נמצא בממד חדש שאין למצוא ברמת המרכיבים, הוא מגיח מתוך ים האינטראקציות, עולה וצומח ממנו כמשהו שלא שייך לרמה הקודמת הפועלת על כל חלקיק בנפרד.

דוגמא מובהקת לסוג כזה של סדר היא היווצרותם של גלים, ובמיוחד גלים יציבים המופיעים בנחלים לצד סלעים ומחסומים אחרים. אף על פי שהמים הם זרם של חלקיקים בלתי תלויים שנעים כל אחד לעצמו, נענים לכוחות הפועלים עליהם באופן פרטי, בפועל, לצד אותם מחסומים, נוצרים דפוסים יציבים מתוך האינטראקציה ההדדית בין החלקיקים. הישות הגלית במקרה הזה לא מכילה שום ישות חומרית מקבילה – אלה לא אותם חלקיקים שנמצאים בגל רגע אחר רגע, ובכל זאת הצורה נשמרת יציבה פחות או יותר לאורך זמן.

זה הדין למעשה גם ברוב העניינים האנושיים. זה נכון שהיום מלמדים בבית ספר להנדסה איך לבנות מטוסים, אבל העובדה שאנחנו יודעים לבנות מטוסים לא קשורה לכך שהיה מישהו שהורה לאנושות כיצד לבנות מטוסים. לא, זה קרה מעצמו. אף אחד לא לימד את האנושות לסלול כבישים, להשיט ספינות, לכתוב ספרים, לסחור, לבנות מחשבים, לדבר, להילחם, לחקור, להתחלק למדינות ולאומים, לתכנן ערים. כל זה הגיח מעצמו, מתוך האינטראקציה של האנושות עם העולם, ובעיקר מתוך האינטראקציה בין האנשים. 

משמע, ישנם תהליכים מסוג אחר לגמרי, שהמבנה שלהם אינו קשור בידיעת סדר מראש והכפפתו על העולם, אלא בצמיחתו מבפנים – באופן שבו העולם מתארגן מעצמו. הסדר הזה הוא לא סדר צורני, המוטל מבחוץ, אלא סדר איכותי המגיח מבפנים. איש לא הגה אותו, לא תכנן אותו, לא ניתח אותו, ובכל זאת הוא הופיע.

סדר מגיח וחכמה יוצרת

ישנם הסברים מכאניים המתארים כיצד כל זה יכול לקרות מעצמו וללא תכנון, אבל הסברים אלו, כמו כל פתרון חיצוני, מניחים את האדם כצופה, כמי שהיה יכול, לו היה מספיק חזק וחכם, לשחזר את סדרי העולם בכוח רוחו המתכננת. אבל דווקא במה שקשור בסדר מגיח, ובמיוחד כאשר האדם הוא חלק בלתי נפרד מהיווצרותו של הסדר, יש מקום לדבר על חוכמה יוצרת בתור אותה יכולת של המציאות להתארגן מעצמה ולהשתנות לכיוון של סדר הולך ומעמיק הולך ומשתכלל.

אני אומר זאת בלי לטעון שום טענה אונטולוגית לגבי מהותה ומקורה של חוכמה יוצרת זו. די לי בשלב זה להגיד שיש סיבות טובות להתייחס אל הצד הפורה של המציאות בתור ביטוי של מה שבוהם כינה בשם ה"יצירתיות" של העולם, וברגסון בשם "ההתפתחות היוצרת". משמע לא רק מגמה של ריבוי סתמי, אלא מגמה של העמקת האיכות.    

העיקר בחכמה היוצרת – באותו כוח חיוני המעמיק את המשמעות ומשכלל את האיכות – אינו רק בסדר החדש שמגיח (במובן מסוים הסדר הזה הוא כבר מת ברגע הגשמתו, כבר שייך לעבר) – אלא בעצם התנופה מחוללת הסדר שממשיכה בפעולתה כעקרון יסוד של המציאות. זה מה שפירסיג[11] מכנה איכות דינמית – דבר מה הנמצא תמיד בקצה הלהב החד של הנוכחות ומותיר אחריו את המבנים של האיכות הסטטית – מבני סדר סטטיים – כקליפות, שארית של תנופת היצירה.

ובשפתו הפיוטית של הרב קוק:

"ההופעה שבאה לאדם לחוש על ידה את היצירה לא כדבר שכבר נגמר ונעשה, אלא כדבר שהוא תמיד מתהווה, מתעלה, מתפתח ומתרומם, זו היא שמעלה אותו מתחת השמש למעלה מן השמש, ממקום שאין כל חדש למקום שאין כל ישן, שהכול מתחדש, ששמחת שמים וארץ הווה בו כיום שנבראו בו."[12]

לרפא את התקשורת

אפשר לתהות – אם הסדר המגיח הוא פועלה של החוכמה היוצרת, מה עוד נותר לנו לעשות מלבד לא להפריע לתנופתה?

אלא שנגזר עלינו להיות חלק בלתי נפרד ממרקם היש. בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא – אנחנו "מפריעים". לא נוכל להימנע מכך. ואם יש לנו חירות במקום הזה, היא לא קשורה לניסיון לבודד את עצמנו מן המציאות לכלל "אי-הפרעה", אלא רק לבחירה באיזה אופן אנו רוצים "להפריע" – האם באופן מברך או באופן מקלקל.

בשונה מן הסדר הצומח מכאוס המושתת על חלקיקים נטולי חיים, כאן האינטראקציה הכאוטית אינה רק היתקלות אלא מפגש. הסדר כאן מגיח מתוך פניה הדדית שיש בה כוונה, רצון, מודעות, אכפתיות, הרגשה, הקשבה, חשיבה ועוד ממדים רבים אחרים. אלה לא דברים שנמצאים "שם" ופועלים מעצמם, אלה אנחנו עצמנו המשרתים אותם בנוכחותנו. והסדר שמגיח באופן כזה, צומח מתוך הכאוס התקשרותי – מתוך ים האינטראקציות האנושי.

נכון, בני אדם גם מתנגשים זה בזה, אבל קודם כל הם נפגשים, והסדר החדש צומח מתוך עובדת התקשורת והמפגש, יותר מאשר מתוך עובדת ההתנגשות.

טיבו של הסדר החדש הזה, במקרה והוא אכן טוב יותר, מתבטא בבריאות, ביופי, במשמעות, בשמחה – כולם ממדים שונים של אותה תנופה. שהרי במה שנוגע ליצור החי ולאדם בפרט, סדר טוב אינו רק עניין הכרתי צורני הנוגע למידת הסימטרייה או החוקיות שאפשר למצוא בו, אלא לאיכות מוחשת שיש לה השלכות ממשיות לחלוטין להתקיימותו ונוכחותו של היצור החי בעולם.

" למוד-בעלמא של עובדות, הוראה על כוחות, שייכת רק לצד החיצוני, אולם שמחה היא אחת מאבני הבוחן של האמיתות עצמן. אות לכך שנגענו באמת עצמה, משמשת המוסיקה הפנימית האנינה, הנשמעת לנו בתוך המגע הזה, עליצות הברכה שהיא שולחת אל מה שמהווה את מהותנו האמיתית."[13]

אכן, הבריאות היא דבר ממשי. היא לא שייכת למערכת ערכים חיצונים ומופשטים היכולה לקבוע מה טוב ומה רע באופן שרירותי. הטוב והרע במקרה זה מופנמים בתוך האדם, ונחווים באופן ישיר, אם כחוויה של בחילה, חולשה וחוסר אונים, ואם כחוויה של עוצמה, רעננות וחיוניות.

אנחנו מדברים, אם כן, על סוג של תקשורת אשר מלבד היותה תקשורת היא גם בעלת ממד של הבראה. לא רק תקשורת ממעלה ראשונה – כזו המשאירה אותנו לא פעם תקועים במעגלים מכאניים – אלא תקשורת ממעלה שנייה המזרימה את הכאוס התקשורתי למקומות של שכלול ובריאות. 

אנחנו לא רק הצורה המודעת, אלא במובן מסוים גם הכאוס בעצמו, אותו אנו מכירים מבפנים. יש ביכולתנו לפעול כדי לעזור בתהליך זה של הבראה. אמנם עזרה זו היא סוג אחר לחלוטין של פעולה מזו המהנדסת, אבל עדיין יש ביכולתנו לפעול אותה. אנחנו יכולים לרקוד את הכאוס הזה. אולי לא לשלוט בו אבל לנווט אותו ובתוכו, להביע אותו, ואגב כך לעקוב אחר האיכות ולתמוך בתהליך של הבראת התקשורת. הייתי אומר שיש לנו חוש לבריאות ואחריות לבריאות אותם אנחנו יכולים להביא לידי מימוש בתקשורת אותה אנו בוחרים לטפח.

ואמנם יש בתקשורת האנושית גם ממדים רבים של סרבול המעכבים את פעולתה של החכמה היוצרת, אבל מנגד יש איכויות של תקשורת היכולות להביא ברכה. אמנם יש גורמים רבים התוקעים אותנו בתוך פתרונות צרים שאינם מצליחים להתפתח, אבל יש לנו גם אתה כוח לעזור לעצמנו באופן מודע.

על רקע המעכבים השכיחים, לעזרה זו יש תמיד גם ממד מודע של התרה – לא רק הממד החיובי של מפגש וכוונה, אלא גם החכמה המשחררת את המעכבים, מפרקת וממיסה את הטפילים, ומזקיפה את האדם בעוצמה של מידה מוסרית. כל זה מכונס בהתייצבות הדיאלוגית. שהיא גם האפשרות להזרים משמעות באופן שמעמיק ומרחיב את ההבנה, ולעשות זאת תוך כדי התקשורת וכחלק בלתי נפרד מהתהוותה. במקום הזה הבנה ובריאות הם לא שני תחומים נפרדים, אלא דבר אחד המצטרף לידידותיות ולרצון הטוב.

פלדנקרייז

אפשר לקחת בתור דוגמא את שיטתו של משה פלדנקרייז. שיטה זו מציעה ללומד/מטופל לחקור כל מיני תנועות עדינות במצב של הרפיה, בדרך כלל בשכיבה על הגב, ובלי להגדיר מראש מה היא התנועה ה"נכונה".

הנה למשל נגר, שמגיע למחזור שיעורי פלדנקרייז בשל כאב בגבו. הוא ציפה שידריכו אותו כיצד נכון לעמוד, להחזיק כלים, להתכופף, לשאת משא, וכן הלאה. אבל תחת זאת הציעו לו  להתנסות במספר תנועות, לא שגרתיות, ולהקשיב להן אגב כך בתשומת לב. אף אחת מן התנועות שהוצעו לנגר לא נראתה כקשורה לעבודת הנגרות שלו. והן הוצעו לו יותר כסוג של מחקר – עשה את התנועה הקטנה הזו ביד וראה איך היא משפיעה על הכתף, על הצוואר, על תנוחת הראש. והנה, למרות חוסר הקשר לכאורה, הוא מוצא את עצמו לאחר מספר שבועות פועל באופן טוב יותר בנגרייתו, ובין היתר גם כאב הגב שלו נעלם. איך זה קרה?

אף אחד לא הורה לו שום דבר באופן ישיר. הכול צמח בקרבו, כאילו דבר מה שהוא עשה הזכיר לגוף את חוכמתו. הוא עצמו לא מבין בדיוק מה ואיך, אבל אין לטעות בפירות של עבודה זו. איך זה קורה? 

המפתח נמצא בשילוב בין תשומת לב לפרוק של הרגלי תנועה ישנים. כמו בכל סדר מגיח יש צורך להחזיר את זרימת-המשמעות, לתת לחלקיקי המפגש חופש פעולה בסיסי כדי שיוכלו להתארגן בצורה חדשה. ההרפיה, הפרוק המודע, האחרות של התנועות, השכיבה על הגב, כל אלו אפשרו לשחרר את הסדר המהודק, ונתנו לסדר חדש להתעורר.

הסדר החדש הזה לא היה בשליטתו, תוצאה של תכנון. אם בשלב הזה היה חוזר ומנסה "לתפוס פיקוד" הוא היה חוזר לדפוסיו הישנים, ואדרבא היה משהו מן המשחק והחקירה בתהליך הזה שאפשר לחדש לבוא.

ואף על פי שעיקר לימודו בשיעורים היה קשור בסוג של פרוק, שעשוע שהרגיש ריק ממשמעות מועילה, וללא כל ניסיון לתקן באופן מודע וישיר את בעיותיו, משהו בכל זאת קרה בזכות אותה חוכמה יוצרת, שקיימת בגוף לא פחות משהיא קיימת במפגש בין אישי, ואשר מתחילה לפעול את פעולתה ברגע שמשחררים את האחיזה בדפוסים ישנים.  אף שחלקו המודע של הנגר היה קשור בפרוק, החכמה היוצרת היא זו שאספה מחדש את החלקים וארגנה אותם לשלמות חדשה. 

האפשרות לשחרר דפוסים ישנים לטובת תהליכים כוליים הסוחפים את האדם עמם, אינה רק רעיון, אלא הסכמה הווייתית – תנועת נפש, התכוונות – משהו שהאדם פועל אותו כמהלך פנימי.

המשחק   

משחק של ילדים הוא דוגמא אחרת לאופן שבו סדר מגיח לכיוון הבריאות. אף אחד לא מלמד את הילד לשחק, לא לבד ולא ביחד עם אחרים. המשחק גם לא מכוון למטרה מוגדרת ברורה. ויחד עם זאת המשחק אינו צרוף מקרי של פעולות חסרות כיוון. מי שמתבונן על משחק שילדים שקועים בו לעומק יכול לזהות את פעולתה של החוכמה היוצרת – את האופן שבו מגיחים ללא הרף סדרים חדשים של משמעות השופכים מאורם על כל המשתתפים. וכל כך חזקה חוויה זו עד שהיא נשארת בגדר נכס לאורך כל חייו של אדם – מקור השראה שהוא יכול לשאוב ממנו חיות ותבונה, משען לחשיבה יותר מופשטת שתלווה אותו בעתיד. 

ההליכה של תינוק, דרך משל, מגיחה כמשחק, לא כמשהו הישרדותי. בשלב ראשון ההליכה היא הרבה פחות נוחה לו ו"מסוכנת" מאשר הזחילה וההליכה על ארבע שהוא מכיר. כשהוא מפרש את המציאות כמציאות הישרדותית מיד הוא חוזר ללכת על ארבע. משמע, ההתנסות בעמידה על שתיים, היא לא חלק ממהלך של תועלת הישרדותית דוחקת, אלא של פנאי והרפיה, שעשוע ומחקר. כמו בשיעורי פלדנקרייז, מה שמאפשר לסדר החדש להגיח קשור דווקא בחוסר התועלת המיידית, שאחרת מיד מתעוררים הדפוסים הישנים ומכתיבים סדר יום המשכפל את העבר.   

באותו אופן אותה נאמנות ל"אמת" שדובר בה בפרק הקודם, עם כל היותה עניין רציני, גם היא חלק ממהלך משחקי, ויש בה תמיד היבט יצירתי של שעשוע. אין זו הדרך בה האדם תובע את ה"אמת" מן המציאות, אלא הדרך המשועשעת בה הוא מדובב אותה ואוהב אותה גם אם לא תראה לו דבר. במובן עמוק, הוא חש שה"אמת" הזו כבר מקיפה אותו, והוא לא חייב לנכס אותה אליו. כמו שאומר בובר על האהבה – הוא כבר בתוך המשחק, והוא חש את זה באופן המוחשי ביותר, כאותה בריאות וחיוניות שמרגישים ילדים במשחקיהם.

טוב יותר והטוב ביותר

הייתי אומר שההתייצבות הדיאלוגית – אותה התכוונות שעמה בא האדם לדיאלוג, וכוללת את המשחקיות, היושר, הרצון לטוב – היא זו שאחראית לכך שאכן הדיאלוג יאפשר לסדר טוב יותר להגיח, ועוד יותר שתהיה חלק מתנועה מבריאה שממשיכה ומשתכללת ונעה מסדר טוב אחד לטוב יותר ללא הרף.

וכדאי לראות בהקשר הזה שבריאות היא לא היא לא מצב – סדר סטטי חדש ויציב – אלא תנועה יוצרת, מגששת, עוקבת אחר האיכות, מפרשת, מחדשת, ביטוי לפועלה של החכמה היוצרת. כמעט הייתי אומר שהבריאות היא שם אחר לחכמה היוצרת. ואכן בשפה העברית יש דמיון בין המילה בריאות לבין המילה בריאה. אות לכך שהבריאות נמצאת בכוח היצירה של הגוף ולא באיזה מבנה קשיח וסופי. הבריאות היא התרחשות – תהליך מתמיד של הבראה, דבר מה שבא והולך, פוגש וממיר, ומחזיר את כל הסטיות אל מרכז של שיווי משקל.

שיווי משקל זה, כמו גם בעמידה ממש, לא היה יכול להתקיים אלמלא כל הסטיות העדינות והנפילות והמחלות, המצביעות על המרכז ונותנות לו את ממשותו.

ומה שנכון ברמה של הגוף, נכון לא פחות לגבי אותן "בעיות גדולות" – מצוקות וכאבים אנושיים – אשר מזמינות להחליף את המילה "פתרון" במילה "ריפוי", ובכל לסמן את אותה מגמה של סדר פנימי המגיח מעצמו כאשר התנאים מבשילים. אות לכך שמלכתחילה ה"בעיה" לא הייתה דבר מה חיצוני-צורני – אלא, כמו גופנו עצמנו – עניין חי המגולם בנפשנו בצורה של בריאות או מחלה.

הדיאלוג, אם כן, אינו מכוון לדימוי של הטוב ביותר. הוא צועד בעקבות תחושת האיכות של הטוב יותר, צעד אחר צעד. למעשה הדימוי של ה"טוב ביותר" הוא אחד המעכבים הגדולים ביותר של הדיאלוג. אכן, הטוב ביותר הוא האויב הגדול ביותר של הטוב יותר. אין "תנועה נכונה" או "יציבה נכונה" שהיא הדימוי האחד והסופי אליו האדם צריך לחתור, אבל יש לאדם – מהיותו בשר מבשרה של החוכמה היוצרת – יכולת לברך אותה בנוכחותו הלומדת, ולהעניק לה תנופה.