קריאת כיוון ללימוד בקבוצה דיאלוגית

השיעורים המובאיםב אתר זה הם טקסטים שנכתבו ללימוד קבוצתי בית-מדרשי – לימוד של קבוצת דיאלוג.

ברוב רובם של המקרים גם נכתבו להזדמנויות ספציפיות, אם כי קרה פה ושם שהשתמשתי בהם יותר מאשר פעם אחת. .

אני נוהג לחלק את הדף המודפס לכל המשתתפים, ואסז אנו קוראים אותו פיסקה פיסקה ובקול רם, מפסיקים בסוף כל פסקה ומאפשרים לשיח להתפתח. מצאתי שכמות של כעשרים משתתפים היא טובה ללימוד כזה, ואורך זמן מתאים נע בין שעה וחצי עד שעתיים וחצי. מתחת לזה זה מעט מדי, ומעבר לזה רובנו מתעייפים ומאבדים ריכוז.

בדרך כלל, לא משנה מה קרה במשך השיח, אני מסיים בסבב שנמשך בין רבע שעה לחצי שעה, ובו כל אחד מביא את סיכומו האישי למה שהתרחש ולמה שפגש בעצמו, בקבוצה ובנושא. לפעמים דווקא בסבב הזה עולים הדברים העיקריים, הנוגעים והמשמעותיים. אנשים שרצו לדבר ולא הצליחו, אנשים שהתכוונו לעצור ולא היה להם פנאי לכך מקבלים הזדמנות. ויחד עם זאת חשוב לשמור על הסבב המסכם בתור מעגל של הקשבה ולא מעגל של דיון – כל אחד מדבר בתורו, והשאר מקשיבים.     

במקור, מפגשי האקדמיה הדיאלוגית היו בני ארבע שעות עם הפסקה באמצע. בחלק הראשון הלימוד סובב טכסט כתוב אותו קוראים יחדיו. זה יכול להיות גם טכסט קצר יחסית. הלימוד בו זמנית מנסה להבין את הטכסט, לדבר אתו, ולהוות את הקרקע ללימוד חדש שאופקיו יכולים לחרוג הרבה מעבר לטכסט. החלק השני, אחרי ההפסקה, עובר לכאורה לעניין אחר – עניין אישי שמביא אחד המשתתפים. באורח מוזר ופלאי לא פעם מתגלה זיקה ברורה בין העניין האישי לבין הטכסט שנלמד לפני כן. גם זו יכולה להיות אם כן אופציה – להיפגש ליום לימוד בן מספר שעות, חלקו הראשון לימוד סביב שיעור, חלקו השני פתוח. 

אחד הדברים שהוסיף הרבה עוצמה לפגישות הלימוד של האקדמיה הדיאלוגית היה העובדה שהיינו מספר מנחים. התפקיד של ההנחיה כאן היה במובן מסוים על דרך השלילה: הבאנו דוגמא אישית, ופיזרנו את המיקוד במנחה ובדפוסים המוכרים של מורה-תלמיד. עזרנו למעגל להישאר מעגל. בכל מקרה, גם עם מנחה אחד, ההנחיה היא מינורית, קשורה יותר בשמירה על המסגרת, על הזמן, ופה ושם בהחזרת האחריות לכלל המשתתפים.  

באשר לשיעורים עצמם, היות וניתנו בכל מני הקשרים ובכל מני רצפים, נראה שראוי להתייחס לכל שיעור כיחידה עצמאית, ואם רוצים, לעבור משיעור לשיעור על פי סדר אישי.

לשיעורים יש מבנה פרקטלי-הולוגרמי. כל שיעור רומז לשיעורים אחרים, לפעמים ממש חוזר על אותם דברים, אבל מנקודת מבט חדשה. יותר משיש כאן התקדמות ליניארית, ומהלך של הצטברות, יש כאן הליכה מעגלית-ספיראלית החוזרת ופוגשת ונוגעת ובוחנת ומאירה נקודה. כך ששוב, יש לראות כל שיעור כשלם העומד בזכות עצמו.  

אני מקווה ששיעורים אלה אכן יוכלו להוות ציר פורה ללימוד סוגיות שונות בחינוך, ואגב כך להוות הזדמנות לפריצות דרך בתוך מציאות חינוכית קשה ושמרנית.

על השיעורים

השיעורים המכונסים באתר זה ניתנו בשנים האחרונות ובמסגרות שונות ומגוונות, בין היתר במעגלי לימוד עם הורים, ב"קורס מחנכים", ובסדרות של מפגשים לאנשי חינוך, ותלמידי חינוך.

(והם ממשיכים ונכתבים והאתר ממשיך ומתעדכן.)

הם נולדו לאחר שנים רבות של "הרצאות" שנהגתי לתת סביב נושאי חינוך שונים. רק לעיתים נדירות היו אלה הרצאות סדורות. מטבעי לא נוח לי להרצות בפני אנשים ואני מעדיף את הקשר הבלתי אמצעי של שיחה פתוחה. לפעמים השיחות הללו היו מוצלחות, ולפעמים ריבוי הקולות והדעות פיזר את הלימוד והשאיר תחושה של דבר שהוחמץ.

בניסיון לברר מה היא הדרך לשלב בין הערנות החיה של שיחה דיאלוגית, לבין המיקוד של הרצאה סדורה, הגעתי בסופו של דבר לפורמאט של שיעור כתוב בן עמוד אחד, אותו אני מחלק למשתתפים לקריאה ולימוד משותף. ואמנם, את הטכסט כתבתי אני, אבל במובן אחר, קיומו של הטכסט משחרר אותי מן העמדה של מרצה שצריך לסיים מהלך של טיעון, ומאפשר לי להשתתף בדיון כלומד לכל דבר. עם הדף אני פנוי להקשיב, לשאול שאלות ולהתווכח עם הטכסט בעצמי. 

בד בבד, הכתיבה של השיעורים נעשתה יותר ויותר מדויקת, לא רק בשל קיומו של הקהל הממשי שאליו כיוונתי, אלא גם מכיוון שלמדתי להגביל את עצמי לעמוד אחד, והדבר חייב אותי לזכך את כוונתי.

זה החוק אם כן: כל מה שיש לי לומר צריך להיכנס לעמוד יחיד. הכתיבה בפסקאות ממוספרות מאפשרת לי להתעכב על כל פסקה כיצירה בפני עצמה, והמאבק להצטמצם תמיד מתגלה לטובה, הוא מכריח אותי להתנסח באופן מדויק יותר ולהסיר את המיותר. לפעמים אני יכול להיאבק על פסקה במשך זמן רב עד שאני חש שלם עם ניסוחה, מוחק, מתקן, נאבק על כל אות ממש שלא תגלוש מן השורה.  

יצאו שיעורים מאוד מרוכזים, אבל מצאתי שריכוז זה הוא גם הפורה ביותר ללימוד שאופקיו פתוחים. בלימוד מסוג זה, כמו בקריאה של שירה, העניין אינו לקלוע לדעתו של המשורר, אלא להניע את מעגלי השירה הפנימיים. כעת שאני מכנס את השיעורים באתר אחד, אני חושב על האפשרות שהם יוכלו לשמש גם אחרים, אם בקריאה אישית, אם בלימוד בחברותא, ואם בקבוצות לא דווקא בהנחייתי.

מעגל הסיפורים – סיפור – חליפת מכתבים שמתרחשת עוד 1000 שנה

דבורה-לה אהובה,

כל כך שמחנו שבאת אלינו אתמול. בזמן האחרון את כל כך עסוקה שכמעט ולא רואים אותך. זו הייתה הפתעה מברכת. סבתא הייתה כל כך שמחה שאחרי שהלכת היא לא הפסיקה לשיר ולבשל. את מכירה את סבתא שלך, היא חייבת לעשות משהו עם השמחה שלה. עד עכשיו הבטן שלי מגרגרת בהנאה כשאני נזכר בארוחה שאכלנו אתמול בערב.

בכל אופן אני רוצה לגשת לעניין שבשלו אני כותב לך. שאלת אותי מדוע אני כל כך מתעניין בתקופה הזו שאני חוקר, ואני חושב שסיפרתי לך הרבה, אבל אולי את העיקר לא סיפרתי. השאלות שלך עזרו לי לראות משהו, והבוקר התעוררתי עם מחשבה חדשה בלב – זה קשור לדמיון.

תכף אספר לך על זה. אבל לפני זה אני רוצה להגיד לך שוב כמה מרגש אותי לראות איך השתנתה התודעה ההיסטורית שלך מאז התחלת להשתתף בקבוצת הדיאלוג ההיא בהיסטוריה. מעניין אותי לדעת אם יש לך תחושה של תנופה מרוב המהירות שבה התודעה הזו שלך מבשילה ופורצת רחוק יותר ויותר לעבר. תארי לעצמך שפעם חשבו שהיסטוריה יכולה להילמד כרשימת עובדות היסטוריות והיו מלמדים ככה ילדים בגיל שלך. לא בקבוצות דיאלוג – אלו עדיין לא היו קיימות אז – אלא כמו רשימת מכולת. הם חשבו אז שהבנה היסטורית (או בכלל הבנה) קשורה רק למה שאדם יודע, בלי קשר לגיל שלו.

וזה גם מקשר אותי לעניין, בתקופה הזו, הכל נראה כמו רשימות מכולת.

היו אמנם אנשים שנחשבו כסופרים, והיו כותבים סיפורים עם מידה מסוימת של דמיון, אבל בכל מה שקשור בחקר האמת הם דבקו בהשקפה שהתעקשה להוציא כל דמיון מסיפוריהם! הם ממש הבדילו בין סיפורים לבין "תיאוריות", שזה השם שהם נתנו לסיפורים הלא דמיוניים שלהם, והאנשים שעסקו בסיפורים הללו ממש הוכשרו לכתוב באופן לא דמיוני – כל הסיפורים שלהם ישבו! כן, קשה להבין את זה היום ממרחק של אלף שנים. אפילו כשאני אומר שסיפוריהם ישבו אני חושב על הסיפורים היושבים שהחלו לכתוב בשנים האחרונות, אבל כמובן הסיפורים היושבים הללו משובצים בתוך הקשר של סיפורים ממשיים, סיפורים הולכים, ואילו שם, נו טוב, אם יצא לך לקרוא מאמר מדעי מן התקופה, את בטח מבינה למה אני מתכוון.

הרבה דברים קרו אז שאנחנו מתקשים להבין היום. נכתבו המוני סיפורים כאלה, שאת רובם מעט מאוד קראו. אפשר להבין. אני לא בטוח שהם היו אז יותר מובנים או מעניינים ממה שהם נראים לנו היום. אני חושב שזה קשור לאופן שבו הם הבינו מה היא אמת. זה היה לפני שאנשים למדו לצלול, והם האמינו, אני חושב, שהאמת בעצמה יושבת. הם בכלל לא ניסו לדבר אתה, ולא שמו לב שעיקר המאמץ שלהם מופנה בעצם כדי ליישב אותה (אם תרצי – לכלוא אותה). נדמה לי שזו גם הייתה המטרה של הסיפורים הללו. הם האמינו שככל שהם יכתבו יותר באופן הזה, נטול הדמיון, כך הם יחזיקו חזק יותר את האמת במקומה. אולי הם הצליחו, אני לא יודע, אני מניח שהאמת התנהגה באופן אחר בימים ההם. היום כל מי שיקרא סיפור כזה יראה בברור שהאמת כבר ברחה משם מזמן, אבל אז אולי היו הדברים אחרים, ואני חושב שזה הדבר שמרתק אותי לגבי התקופה הזו – הדרך האחרת שבו התנהגה אז האמת.

הייתי אומר שזה היה בשבילם כמו סוג של תרגול רוחני. ניסיתי בעצמי לתרגל את זה לאחרונה ואני לא בטוח לגבי התוצאות, האמת מגיבה מוזר לניסיונות הללו. אני חושב ששמץ מזה מחלחל אפילו לכתיבה שלי עכשיו, אולי כבר הרגשת את זה בעצמך. בכל אופן, דבר אחד כן התחלתי להרגיש וזה את האופן שבו התרבות הדיאלוגית שלנו צמחה מתוך הניסיונות הללו. הם הגיעו עד הקצה. תחשבי למשל שהם התייחסו לסיפורים שלהם כאילו שהיו רק כלי רכב שנועדו להסיע את האמת בין האנשים! יש לי הרבה אמפתיה לתקופה הזו. לפעמים, בחלומות שלי, אני מוצא את עצמי חי וגדל במאות ההן.

וזה מתקשר לעוד שאלה ששאלת אותי. שאלת אותי אם אנחנו יכולים לכתוב ביחד סיפורים על התקופה ההיא. אולי בעצמנו נוכל ליצור מעגל סיפורים שממנו תצמח האמת. כל כך התרגשתי מן הרצון הזה שלך שאולי לא מספיק נתתי ביטוי לספקותיי. את יודעת, היום מדברים על מעגלי סיפורים אבל בעצם זה לא בדיוק מעגל. נכון יש אנשים, היסטוריונים כמוני, שאוהבים לאסוף סיפורים מסוימים ולכנס אותם בספר אחד. והתרגלנו לראות בספרים הללו כעין מסמכים מסכמים לתהליך היסטורי. אבל באמת מעגל הסיפורים הוא דבר הרבה יותר רחב ופחות מוגדר ממה שספרים אלה חושפים. לאורך תקופה ארוכה כותבים אנשים סיפורים. הם לא בהכרח יודעים אחד על השני ובטח שהם לא יודעים על מה הם כותבים. הם פשוט כותבים על הדברים המרתקים אותם, מתוך כוונה של יושר, ובעיקר חירות מחשבה. הם כותבים מתוך דמיונם היוצר, ומתוך אמיתות שכבר התממשו, הם משחקים עם השפה, מפרים אותה, שולחים אותה למחוזות רחוקים. רק מאוחר יותר, לפעמים שנים רבות אחר כך, יסתבר הנושא שעליו הם כתבו. במבט לאחור נראה שכל אחד כאילו כבר ידע על מה הוא כותב, ושכולם ביחד, כל אחד בדרכו החזיק חלק מן האמת שנעשתה מוכרת לנו. אבל כל זה התאפשר דווקא מכיוון שהם לא ידעו. האמת צמחה מתוך המרכז הריק של אי ידיעתם המשותפת.

יש אמירה אצלנו ההיסטוריונים – המציאות עולה מכל דמיון. את החכמה אפשר לראות לאחר מעשה. כמובן ישנם אינספור סיפורים שנכתבים ורק אחדים מתוכם ירכיבו מעגל בסופו של דבר, אולי עשרות בודדות, אולי מאות. וזו פליאה גדולה איך בכל ים הסיפורים העצום מצליחים דווקא סיפורים מסוימים למצוא זה את זה, לזהות זה את זה, ולבסוף לסגור מעגל. גם את המינוח הזה "לסגור מעגל" לא צריך לראות באופן פשטני מדי. שהרי לעולם לא לגמרי ברור מי הם באמת הסיפורים שהם חלק מן המעגל, ומי לא, וכמה גדול הוא. אבל בסופו של דבר כולם מכירים בכך שבמרכז המעגל צמחה אמת. זה משהו שכל מי שהיה לו איזה קשר לסיפורים הללו יכול לזהות. והאמת הזו הופכת להיות לאמת של חיינו, מה שמעצב את הרגע הבא שלנו.

אז זה נכון שאחר כך באים מלומדים ואוספים סיפורים, אבל זה תמיד סוג של פרשנות. וקורה לפעמים שהיסטוריון חושף סיפור צדדי שאיש לא העלה על דעתו שהוא חלק מן המעגל, אבל אחרי שמגלים אותו, זה כבר נעשה ברור שבלעדיו לא הייתה האמת צומחת. מכל מקום, את יכולה להבין עכשיו את ספקותיי לגבי הרעיון שנכתוב ביחד מעגל סיפורים שמכוון מראש לכך שתצמח ממנו  האמת על התקופה ההיא. אבל אנחנו בכל זאת יכולים לצאת לדרך, ונראה מה יקרה.

את יודעת, זה קצת מזכיר לי את עצם קיומה של תודעה היסטורית בילדה כגילך. רק אחרי שאנשים התחילו לחיות עד גיל מאה חמישים ויותר, גם יכלה לצמוח תודעה היסטורית מסוג חדש. זה היה כמו לנגן על תדירות חדשה. עד אז אנשים הרחיבו ומנפו את אורך חייהם, שהיה בממוצע שמונים שנה, והפכו אותו להבנה ההיסטורית שלהם. הם לא ידעו שזה מה שהם עושים, לא היה להם קנה מידה להשוואה. אבל אחרי שנפתחה התדירות הזו, ואנשים התחילו לחוש את ההיסטוריה באופן אחר, להיות ערים לתהליכים מסוג אחר, נפתחה גם התודעה הזו שאפילו את, שהנך בת שתים עשרה, יכולה להשתתף בה דרך מפגשים דיאלוגים. אז אולי אחרי כל כך הרבה שנים של מעגלי סיפורים שהגיחו כמו מעצמם יכול לקרות משהו חדשה בניסיון מסוג זה.

מצחיק אותי, כשאני חושב על זה עכשיו, אני רואה שזו צורת מחשבה שמזכירה לי קצת את האופן שחשבו אז, לפני אלף שנה, אולי לא במקרה שאלת אותי על התקופה הזו, אולי כבר מתחיל לקרות משהו, נדמה לי שאני יוכל לשמוע את האמת מתחילה ללחוש.

אוהב ומחבק אותך,

סבא.

נ.ב. הקקטוס שהבאת לי מדהים והוא מגיב באופן מקסים למוסיקה.

 

* * *

סבא יקר, אני אוהבת אותך כל כך!

מה שסיפרת לי על המעגלים היה ידוע לי ותמיד הפליא אותי איך אנחנו חיים היום עם אמיתות שצמחו מסיפורים שהסופרים שלהם בכלל לא ידעו על מה הם כותבים, מה שנקרא עקרון אי הוודאות של גלדן. זה אומר שהם לא רק במקרה לא ידעו, אלא שזה בלתי אפשרי שהם ידעו. אז זה אומר שאם נתחיל לכתוב סיפורים על התקופה ההיא, אולי בסוף יתברר שבכלל כתבנו על משהו אחר! מעניין על מה. וגם רציתי לשאול אותך אם בכלל יכול מעגל של סיפורים, אם היו כאלה, שהיו בהם רק שני סופרים?

שאלת אותי לגבי התודעה היסטורית, אם אני מרגישה את התנופה של ההתפתחות שלה אצלי, וכן, אני ממש מרגישה את זה, אני גם חולמת על זה בלילה, וגם מתחילה לזהות תדירויות ולגלות דברים שעוזרים לאמת לצמוח בקבוצת ההיסטוריה שלנו. אמרתי לך כבר שאני הכי צעירה שם, ויש שם גם אנשים בני שישים וכאלה שהם כבר היסטוריונים וותיקים. אני לומדת מכולם המון. והתחלתי לכתוב סיפורים. אני מצרפת את הסיפור הראשון שלי.

* * *

דבורה יקרה שלי,

מברך אותך על טעמו המתוק של סיפורך. הסיפור שלי בינתיים רק בועט ומקרטע ועוד טרם הגיע זמנו לצאת.

שאלת אותי אם שני סופרים יכולים ליצור מעגל סיפורים, אם היו דברים כאלה בעבר, ואני חושב שגם במכתבי הקודם קצת פישטתי מדי את הדברים, כי בעצם כל מעגל סיפורים נולד תמיד על רקע מרחב של הרבה סיפורים אחרים שבלעדיהם הטבעת לא הייתה נוצרת.

מה שבסופו של דבר מאפשר לטבעת להיווצר זו אינטראקציה של הרבה מאות סיפורים.

חלק מן העניין הוא שחייבים להיות הרבה מאוד, גם אם בסופו של דבר רק אחדים נכללים בטבעת. וכמו שאמרתי לך במכתבי הקודם יש לנו רק תחושה כללית לאחר מעשה של איזה סיפור נכלל בטבעת ואיזה לא, ובסך הכל הגבולות הם מאוד דיפוזיים, למרות שממרחק נעשה ברור לכולם שיש טבעת – היא מקרינה כמו ההילה של הירח בלילות מסוימת, מקרינה מתוך האמת שצמחה במרכז.

בכל מקרה, לא זכור לי מעגל סיפורים בן שני סופרים, אני גם מתקשה לדמיין דבר כזה, אבל! נחיה ונראה! משהו לבטח יקרה. אני מרגיש את זה כבר עכשיו, ולא הייתי מתפלא אם משהו חדש יקרה לך בקרוב.

* * *

סבא, באמת קרה!

אולי הדבר הכי מוזר שקרה לי. מצאתי בחדר שלי מן יצור מוזר שאף פעם לא ראיתי כמותו וגם אף אחד בבית לא ידע מה הוא. ראיתי אותו איך שהתעוררתי בבוקר, עוד לא קמתי מן המיטה, ורק פתחתי עיניים, אולי שמעתי אותו מתוך שנתי, ושם הוא היה, בפינת החדר, משחק ומשתובב עם בובת הבד שלי.

הוא היה בגודל של עכבר בערך, עם זנב ארוך כזה, ואני לא העזתי לזוז כדי לא להפחיד אותו. הייתה לי תחושה מן ההתחלה שהוא לא יצור רגיל, אבל חשבתי שאולי זו השינה שלי ותכף זה יתברר כשהתעורר יותר. הבטתי בו כך שתי דקות שלמות עד שהבחין בי ואז סבא, קרה דבר מוזר, בבת אחת הוא גדל, נעשה גדול כמו חתלתול מלא פרווה. זה היה כל כך מוזר שחשבתי שזה סוג של תעתוע ראייה. והוא גם נעשה איטי יותר. חשבתי שתכף יברח ויעלם, אבל במקום זה הוא התקרב אלי לאט, ואני לא ידעתי אם לפחד או לשמוח. רק המשכתי לשכב בלי לזוז.

הוא נעצר ממש בסמוך למיטה שלי, הזיז את הראש שלו בזהירות ובחן אותי. ראיתי שיש לו שיניים קטנות וחדות ובכל זאת הושטתי יד זהירה לכיוון שלו והנחתי אותה לידו על הרצפה. הוא המשיך לנעוץ בי עיניים, אחר כך כאילו הוא הבין משהו שאני לא הבנתי הוא טיפס לאורך הזרוע שלי והתיישב ליד הראש שלי. הוא התחיל לרחרח את הפנים שלי ואני לא העזתי לזוז. פחדתי שאולי הוא ישנוך אותי באף או באוזן, אבל באופן כלשהו הרגשתי שזה בסדר. הייתי מלאת נוכחות, והרגשתי שהוא יצור עדין. הוא באמת כזה. יש לו פרווה בגוון כחול כהה. ולא ברור אם הוא יותר ארוך או יותר כדורי, נדמה לי שזה משתנה אצלו. ויש לו זנב די ארוך. אתה יכול לראות בתמונה ששלחתי לך.

אימא וכל בני הבית נכנסו לחדר לראות אותו. זה לא כל כך הבהיל אותו. הוא התבונן בכולם בסקרנות, אבל אני מרגישה שהוא מעדיף אותי. יש לו ריח שדומה קצת למי ורדים!. בכל אופן, אף אחד לא יודע מה זה, ומשום מה אני גם מעדיפה כרגע לא לשאול יותר מדי אנשים. ארגנתי לו קופסא שיוכל לישון בה, ואני נותנת לו לאכול את מה שאני אוכלת. אין לי מושג איך הוא הגיע לחדר שלי, ומה זה אומר. אולי אתה תדע.

* * *

דבורה-לה יקרה,

אני אוהב כשמתחילים לקרות דברים בעקבות חקירה. זה אומר שהאמת אוהבת את מה שאנחנו עושים, ואני אפילו לא הייתי בטח שהתחלנו בכלל, אבל עכשיו זה די ברור!

מכל מקום, חיפשתי באנציקלופדיה של החיות המוזרות וגם שם לא מצאתי שום דוגמא ליצור הזה. בעיקר מה שמוזר בו זה הצבע שלו. בהחלט לא צבע מצוי אצל יונקים, (כן אצל ציפורים) אבל הוא נראה שייך ליונקים. אגב, האנציקלופדיה הזו מאוד מעניינת, תציצי לראות, היא נכתבה לפני חמש מאות שנה. בתקופה הזו התחילו לגלות לראשונה יצורים חד פעמיים לחלוטין, שלא הייתה שום דרך לקטלג אותם בדרך המקובלת. זו גם הייתה תקופה של התעוררות גדולה שבה אנשים התחילו להבחין לראשונה כיצד צומחת האמת מתוך מעגל סיפורים דמיוניים, והם קשרו את ההופעה של היצורים הללו לגילויים של אותה תקופה. רוב הסיפורים של התקופה ההיא האמינו שיצורים מסוג זה תמיד היו קיימים אבל בגלל תפיסת האמת שהייתה מקובלת בתקופות היותר עתיקות, הם סוננו החוצה מן התודעה ונותרו בלתי נראים. אבל היו גם סיפורים שהחלו להבין שזו דרכה של האמת. שיש דברים שקיימים רק בגדר פוטנציאל והם מגיעים לעולם שלנו ברגע שפותחים להם שער.

אם זה נכון, מה שאני חושב, אז השאלה שאת צריכה לשאול זה לא "מה זה היצור הזה", אלא "מי זה היצור הזה".

חיבוק אוהב.

סבא.

* * *

סבא, אני כל כך אוהבת אותו.

אני קוראת לו שון והוא מגיב לשם שלו, כאילו זה היה תמיד השם שלו. בינתיים הוא גר בחדר שלי, וכנראה שבני הבית מרגישים שאני לא כל כך רוצה לדבר עליו, כי אף אחד כמעט לא מתעניין בו,

חוץ מדנה הקטנה, שיכולה לשבת שעות ורק להתבונן בו.

אני מרגישה שהוא גם אוהב אותה, למרות שהוא לא מתקרב אליה. אבל היא גם, משום מה, לא מתקרבת אליו. היא רק בת שנתיים והיא כל כך חכמה כבר, יכול להיות שכל דור הוא יותר חכם מן הדור הקודם? יש הפרש של עשר שנים בינינו, ובכל זאת אני מרגישה שכאילו היא כבר שונה.

סבא, תכתוב לי עוד על המחקרים שלך על התקופה ההיא. בכלל, אני חושבת שבהשראתך הקבוצה ההיסטורית שלנו התחילה ללמוד ולחקור את תקופת המדע הסגור. כלומר בגלל שאני מתעניינת בה, ואפילו הזכירו את השם שלך ועלתה האפשרות שיזמינו אותך בהמשך להצטרף לכמה מפגשים שלנו. אבל בינתיים עוד לא.

מתי תבוא? אני רוצה שתראה אותו מקרוב. הנה תמונה של דנה ושלו מסתכלים אחד על השני. אתה שם לב איך דנה כמעט ולא זזה?

* * *

דבורה שלי,

אולי ביום חמישי אבוא לבקר אתכם.

כן, דנה מתוקה באופן הזה שהיא מתעניינת כל כך בלי לזוז.  .

בינתיים עוד כמה מחשבות על הדמיון שעולות לי כשאני מתבונן בדנה.

את יודעת, בתקופה ההיא הם לא ראו בדמיון דבר טוב. הם אפילו ניסו להגביל את הדמיון אצל הילדים. הם חששו שהילדים לא ידעו להבחין בין דמיון למציאות! זה מוזר, הרי כל מי שמסתכל על ילדים משחקים משחקי-כאילו, רואה שילדים יכולים לדמיין שהם אריות ולשאוג ולטרוף בלי בכלל להפוך לאריות באמת. אני לא חושב שהילדים אז היו מאוד שונים מילדים של היום.

אבל אולי זה קשור לכך שהם לא ממש חיו עם הילדים שלהם. הם נהגו להרחיק אותם לכל מני מוסדות, וגם כשלא הרחיקו אותם, הם לא ידעו להתברך בהם. בגלל זה היה להם הרעיון הזה שצריך ללמד ילדים להבדיל בין דמיון למציאות. כל כך הטרידה אותם האפשרות שהילדים התבלבלו, אולי משום שהם עצמם התבלבלו. וכך במשך שנים הם היו ממש מאלפים אותם, כל הזמן מביאים להם "עובדות" זרות, ו"מלמדים" אותם חיצונויות, ובסופו של דבר במקום לשכלל את דמיונם הם פשוט עשו אותם לנכים.

וזה הדבר שאני מנסה להבין, את המרחק הגדול הזה שהיה אז בין הסיפורים שלהם למציאות. זה לא שהם לא כתבו סיפורים, אבל מכיוון שהם לא ראו מאיפה הסיפורים צומחים הם חיו בסיפורים הללו כמו שחיים על ספינות צפות, ללא כל קשר לקרקע. והם חיו בתוך הספינות הללו את מרבית חייהם בלי לגעת בממשות. בלי להרגיש בכלל שהם מחוץ לממשות, אני חשוב שהם חיו מעין חיים כפולים. הם היו משוכנעים שהם פשוט חיים את מה שיש! אולי בגלל זה גם הם ניסו לעזור לילדים להבחין בין דמיון למציאות, כיוון שהם עצמם היו רחוקים כל כך ממנה.

כמובן, מעט מאוד אנשים הבינו אז שזה הפוך, שהדמיון הוא לא יותר רחוק מן המציאות אלא הדבר שממנו צומחת האמת, והאופן שבו אנו שותפים ומדברים עם הממשות. אולי זה קשור לטכנולוגיה שהתפתחה אז בקצב מואץ ולבלבול שבלבלו בין מדע לטכנולוגיה. הטכנולוגיה חידשה כל כך הרבה אז, עד כי הם האמינו שהיא תהיה הגשר בינם לבין המציאות. הם נהגו קצת כמו ילדים קטנים, לא חשו באחריות לאמת, ולכן גם יכלו להסתפק במחשבה שהטכנולוגיה תעשה עבורם את העבודה. אבל כמובן, הטכנולוגיה רק בודדה אותם יותר. כלומר לא הטכנולוגיה – אנחנו תרבות עתירת טכנולוגיה בעצמנו – אלא השימוש שעשו בטכנולוגיה כדי לגשר בינם לבין הממשות.

בטח תשאלי, מה הם לא הרגישו את האמת מבפנים צועקת? אבל אז הם לא כל כך הקשיבו לקולות הפנימיים שלהם כמו היום (כן כן, כי נאסר על ילדיהם לדמיין). בטח היו אנשים שהרגישו, אבל לימדו אותם שזה משהו שלא בסדר בהם, ובדרך כלל לא היה להם הכוח והדמיון כדי לחקור את זה עם אחרים. והם יצרו לעצמם סבל רב, בלי בכלל להבין שהם אלה שעושים את זה לעצמם.

ובכל זאת, דבורה, אני גם לומד מהם המון.

נתראה בקרוב.

סבא

* * *

סבא, אבל בטח היו אנשים הרגישו אז כמו היום, לא?   

* * *

נכדה יקרה,

 תדמייני טעם של אפרסק. יכול להיות שטעמו השתנה לחלוטין מלפני אלף שנה. האם יש לנו דרך לדעת זאת? האם יש לנו דרך לחוות מחדש את הטעם ההוא כפי שאני יכול לנסות לשחזר טעם מילדותי? אולי זה לא לגמרי בלתי סביר. מכיוון שכל טעם שהיה אי פעם לא היה קשור רק לתכונות האפרסקים בעת ההיא, אלא גם של חוש הטעם. והמציאות של הטעם שנחווה על ידי אנשים רבים, פתחה שער במציאות שבאופן עקרוני נותר פתוח גם אם היום שום דבר לא עובר בו. ייתכן שאם אנחנו מכוונים את עצמנו לתדירויות תודעה מסוימות אנחנו יכולים לחוות מחדש את הטעם הזה.

אני כותב לך כל זאת כי אני מנסה לשחזר משהו שהוא אולי הרבה יותר פשוט לשחזר מטעם של אפרסק – אני מנסה לשחזר את טעם החיים של התקופה ההיא. ומה שעולה מכל המחקרים שאני עושה הוא שאז אנשים נטו לחיות את חייהם מן החוץ פנימה. את מבינה למה אני מתכוון? היום אנחנו חיים את החיים מבפנים החוצה. אנחנו הולכים, אבל אנחנו הולכים לאט. אבל אז, אולי דווקא בגלל שאנשים נטו ללכת כל כך מהר, הם גם נעצרו לגמרי, וההליכה פשוט המשיכה בלעדיהם – זה מה שאני קורא לו שהם חיו מבחוץ פנימה. הנה, את קמה בבוקר, מקשיבה ליום שבא לקראתך, ואם יש לך תוכניות והיום לא מברך אותן את תמשיכי לעניינים אחרים, חדשים, את רואה את היום שלך כמו ים שצריך לצלול בתוכו. הרבה בכלל קשור לאנשים שסובבים אותך ומה שמניב המפגש אתם. את מקשיבה, מדברת, חיה. אבל כמה שזה יראה לך מוזר, אנשים באותה תקופה לא נהגו כך. רובם היו קמים בבוקר, נכנסים לכלי רכב ממונעים על בנזין, ובכלל לא שמים לב שהם חיים. כמובן, הם חיו, אבל איך הם חיו, מה היה אז טעם החיים, הנה את זה אני מנסה לברר. 

* * *

על הדיאלוג – מתוך פינוקיו יורד מן הפסים

 

מקובל לחשוב שהעיקר בדיאלוג הוא לפשר בין אנשים, לקרב את עמדותיהם, להביאם לידי מכנה משותף, למצוא להם נוסחת ביניים. ממילא, אם יוצאים מדיאלוג ודבר מכל זה לא קורה, רואים בכך כישלון. אני איני רואה את הדברים כך. להפך, נדמה לי שכל דיאלוג שהשיג רק את זה – נכשל.

אמנם אפשר לבוא לדיאלוג מתוך רצון להשפיע ולשכנע, אבל כדי שזה יהיה דיאלוג של ממש, חייב כל בן שיח להכיר בחירות של עמיתו. משמע, אפשר שהאחר ישתנה בעקבות הדיאלוג, אבל אפשר גם שלא. והכרה זו – שאפשר גם שלא – ושאפשרות זו לא נובעת מרוע לב, מטיפשות, גסות רוח או מוגבלות, היא ההופכת שיחה בין אנשים לדיאלוג – מקום שבו יכולות גם להתגלות פני האחר.

והתגלות זו, עיקרה הוא ההבנה המכה בי שיש כאן אכן מישהו אחר. לא אחר במובן של אובייקט אחר, אלא אחר במובן של מרכז חיים אחר – מישהו העומד בזכות עצמו, שהוא אחר, לא מכיוון שהוא עשוי מחומר אחר, אלא מכיוון שהוא לב אחר. אין הוא מישהו שנולד כדי לשקף אותי, לאשר אותי, לשמש אותי, או להוות רקע נאה לפולמוסי. הוא עצמו נוכחות בזכות עצמו, בעל רצון משלו והתגלות של שכינה על פני האדמה. אין זה פשוט להצליח לצאת מגדרי-עצמי ולעמוד לנוכח האחר הטמיר במלוא קדושתו. אף שבמילים אנו ממהרים להצהיר שזו עמדתנו הראשונית ואין פה כל חידוש, הרי שבממש של הווייתנו ישנה מחיצה גבוהה של דעות והתנגדויות, כלובי פחד שאנו כולאים בהם את האחר ואת עצמנו. לכאורה אנו רואים את האחר, אבל בעצם, מה שאנו רואים הוא בעיקר את שלילת עצמנו, את ה"לא-אני". אנו רואים את התגובות שלנו לאחר, את האופן שבו האחר מגרה בנו רגשות ומחשבות, אבל לא את האחר ממש.

וצריך לפעמים לשוחח זמן רב, מתוך רצון כנה להתקרב, כדי להגיע לאותו רגע שבו לפתע הוא נגלה לי בכל אחרותו. באותו רגע אני לומד לכבדו, רואה אני את האלוהים שבו, את עצמיותו האוטונומית, בעלת החירות, את העוצמה של האחרות. מהותה של התקרבות זו אינה הרצון לקרב את הדעות, אלא לקרב את הלבבות – לפנות מקום לאחר בקרבי – ליצור חלל בלבבי. דבר זה לא מושג על-ידי דיבורים הרבה, אלא על-ידי הקשבה רבה ועמוקה.

תכליתו של הדיאלוג היא לא להגיע אל השווה ולעשותנו דומים בתוך אגם של דעה פשרנית וקונצנזוס לאומי. תכליתו של הדיאלוג היא להגיע אל השונה.

 

ושלושה דברים יש כאן.

הראשון – עצם זה שאני מסוגל לראות את השונה, גם אם לא להקיפו כליל, (שהרי זו מהותו – שהוא שונה), הרי בכל זאת נגלה לי טעמו השונה, שמאחוריו אני יכול רק לשער את הסוד של האחר.

השני – בעצם גילוי זה של השונה אני מצליח להשתחרר מן הדיבוק הכפייתי להפוך את כל מה ששונה לשכפולים של עצמי. אני משחררו מאחיזתי, מניח לו להיות מה שהוא, שוב אינו הדבר הזה שאני אץ לכבוש כדי לזכות בנקודות ניצחון. כאן, ורק כאן, ניתן לדבר על כבוד לאחר. כבוד זה מתעורר משום שאני יורד אל תוך התהום שמתוכה צומחת קדושת האחר.

השלישי – שאז אני גם מזהה את עצמי ועמדתי מתבהרת. האחר, אדרבא, טוב לי שיישאר שונה. שיהיה לי עמית ורע. ועל כן אני מודה לו. לא מכיוון שניסה לאנוס אותי בדעותיו, או מכיוון שגילה לי דעה או ידיעה חדשה שלא ידעתי, אלא מכיוון שבצאתו לקראתי גם הצלחתי לדעת את עצמי. ומכל הידיעות שאדם אוסף בימי חייו אין אחת שתשווה לזו הידיעה העצמית. ידיעה עצמית, אין לה לשון הכללה והיא לא סוג של הנגדה. אין זה רק: "מזל שאני לא כמוהו, כזה וכזה", אלא, התגלות הפרטי לאינסוף, שאני יורד לשורש השורשים שלו וחושף את טעמו הייחודי המושך בגורל חיי.

ודיאלוג, שיוצאים אליו מתוך כוונה ברורה לאנוס את האחר לדעותיי, ממילא לא יצלח לדבר. כל מי שרוצה לשים עצמו אל תוך דיאלוג של אמת, צריך בראש ובראשונה לברר לעצמו בכנות עד כמה הוא עצמו מוכן להשתנות. הוא נכנס לדיאלוג לא כדי שלאחר יקרה משהו, אלא כדי שלו עצמו יקרה משהו. והדבר שהוא מצפה שיקרה לעצמו הוא לא יותר ולא פחות מאשר תיקון הלב. אחרת האדם האחר הופך להיות עצם שמשתמשים בו, והדיאלוג כולו חבל בטרחתו. לא רק שמיותר, הוא גם מזיק.

תאמרו, אך לפעמים אנשים צריכים גם להגיע לידי תוצאות מעשיות. אדרבא, אין תוצאה מעשית יותר מאשר תוצאה של דיאלוג. מכיוון שפיניתי לאחר מקום בלבי, אני יכול לפנות לו מקום במעשיי ובמציאות חיי. ומה שאנו יכולים לחיות עכשיו יחדיו שלפני כן לא יכולנו, לא נובע מכך שהתפשרתי על עצמי אלא להפך, מכיוון שגיליתי ועמדתי על מלוא זכותי, אני יכול לפנות מקום ולתת מתוך חירות. אותו צמצום, שאני לכאורה מצמצם את עצמי כדי לתת מקום לאחר, לא רק שלא חונק ומקטין אותי, אני מגלה בו שהוא הגילוי היותר עוצמתי והיותר גדול של נפשי.

מתוך: "פינוקיו יורד מן הפסים"

מספר הנחיות לדיאלוג (לקבוצת דיאלוג ובכלל)

 

 

 

*  *  *  א  *  *  *

 קבוצת דיאלוג היא על הקשבה. יש קסם בהקשבה, היא סוג של הרפיה המחליפה את המאמץ של ה"צריך" בתנועה הקולחת של היש. היא לא נאחזת, היא מתמסרת. יותר משזה משהו שעושים זה מקום שנמצאים בו – חלקת ארץ נפשית של עדינות.

נמצאים בסקרנות פתוחה ללמידה וממתינים לראות מה יקרה. ממתינים סקרניים, פתוחים להפתעה. לא צריך לעשות שום דבר רק לשבת ולראות מה קורה. מה קורה בחוץ, מה קורה בפנים. כיצד העולם הזה שברח כל הזמן מאתנו כי רדפנו אחריו בצווים ואיסורים, מתקרב  מחדש לאט לאט, בודק אם אכן שינינו מגמה ואנו פנויים עכשיו ולא מתכוונים להבריח אותו שוב ב"צריכים".

העדינות הזו של ההקשבה היא סימנה של פתיחות-לא-פרוצה-להוויה. יש הבדל בין הכנסת אורחים מזמינה ומברכת לבין השארת הבית פרוץ ונעדר נוכחות. הפתיחות להוויה היא ציפייה ערנית ונוכחת. סקרנות דרוכה, פנויה לדבר. זו עמדה של הכל צפוי להפתעה. משמע, זה נכון שההפתעה מעצם טבעה נוחתת עלינו בלתי מוכנים, אבל יש עמדה של הכנסת אורחים עקרונית המצפה להפתעה – המסכימה לקבל.

אפשר לדמות שהאדם עשוי נקבים נקבים. לא רק אלה הנראים לנו אלא כל מעטפת ההוויה שלו מלאה נקבוביות דרכם הוא יונק את האנרגיה החיונית לקיומו מן המקור. ברגעי חרדה, רגעים של צריך, של דאגה והישרדות, רגעים שבהם אדם מוסר את כל כולו לפרויקט העצמי, מתכווצים פתחי הנקבים, מצטמצמים ונסתמים עד ששוב אינו מסוגל לינוק מהם אלא זרזיף דק של חיוניות, וגם זה לפעמים לא. ההקשבה מרפה את הכיווץ, מאפשרת לנקבים הללו להיפתח לאט מחדש, מאפשרת לאיכות הדינמית לשטוף פנימה והחוצה ולמלא מחדש בחיוניות ורעננות, בריאות ורפואה. אפשר ממש להרגיש את זה.

אפשר ממש להרגיש את זה. ישנה מציאות רוחשת רוטטת כל הזמן מתחת לפני השטח, זרם כביר של איכות דינמית שבא מן הלא נודע ופועל כברכה על החיים. זהו שטף הלא נודע. כשמרפים אפשר ממש להרגיש את פעולתו המבריאה על הנפש. אפשר להרגיש איך הלא נודע והבריאות קשורים זה לזה, איך החידוש והחיוניות הם היבטים של אותה מגמה.

ההקשבה היא סוג של הרפיה, הרפיה דרוכה. הישענות נוכחת. היא שונה ממגמת השליטה המאכלסת את העולם בדרמות ועשיות ופתרונות. זו הרפיה גופנית וזו גם הרפיה מן האחיזה הפסיכולוגית. בעיקר הרפיה מן הצורך להתמקם חברתית, לקבל אישור, לבנות מחנות, לייצר פתרונות של הישרדות, לעשות מקום בכוח השליטה, על ידי הפיכת העצמי למבנה, לדעה, לתנאי. זה הדבר הקסום שבהקשבה. הגילוי שיש כבר מקום לאדם. שלא צריך לעשות שום דבר כדי שיהיה מקום. שעצם ההקשבה פותחת את הנקבים ומאפשרת לצוף החיים להזין ולהביא עמו את האישור העקרוני והלא מותנה. אין צורך לרדוף אחריו.

וכמובן, מתוך השקט הזה, גם בלי לעשות דבר, בלי לייצר פתרונות, מתחילים בכל זאת לעלות דברים. כל הזמן המציאות רוחשת, רוצה לדבר, וכשמפסיקים לעשות במובן החיצוני מתחילים לנוע דברים במובן הפנימי. כל מה שעולה הוא נכון. כל מה שעולה הוא מה שצריך לעלות. גם אם מדובר בשעמום, בהתנגדות, בתסכול, בפחד. הכל רלוונטי ולא נמצא כאן סתם. הכל הוא חלק מן המציאות. והכל רוצה להגיד דבר מה. במקום הזה אפשר להרגיש הכל. את כל קשת הגוונים של היש. התפנה מקום לכל ילדי הנפש. לתת למציאות להרגיש נוח בקרבנו, לאפשר לה להתפשט למלוא רוחב התגשמותה. לא להתנות, להצר אותה אל תוך מסלולים ידועים מראש. אם נראה המקום מוכר וסגור, הרי זה משום שאנחנו כבר יודעים יותר מדי, לא בגלל שזה מה שהיא הממשות. מה שעולה הוא מה שצריך לעלות. כל דבר במקומו.

כל מה שעולה הוא נכון, וכל מה שקורה קורה. ובמקום להגיב מתוך הדפוסים, ובמקום להתנגד לדפוסים אפשר להשהות. כשמשהים הדבר מקבל איכות חדשה. שוב אינו מצווה ומשעבד את הנפש, אדרבא הוא הופך לברכה, חומר גלם במהלך חירותה.

והנה, את הדבר החי הזה שקורה כאן ועכשיו אפשר להביא לקבוצה. במקום לתת לדפוס לשלוט ולנסות לדאוג ולארגן דברים, אפשר פשוט להביא מתנה לקבוצה, את הנוכחות הערנית הזו, פרי ההשהיה. זו מתנה שכמידת החיות שלה מברכת גם אחרים. היא תדביק אחרים בחיותה ותפנה גם להם מקום להביא את ברכתם.

אמנם לפעמים זה דורש סוג של אומץ. להסכים להביא משהו שאינו פתרון ולא הגנה ולא מבנה, אלא להביא את הלא נודע, את המתהווה, את הלא-וודאי, את השאלה.

זה גם מקום של אחריות. כשאדם מביא את מה שהוא מביא לקבוצה הוא לא מביא את זה כדי להרשים, כדי להשתמש באחרים, כדי ליצור מחנות, כדי לקשור אנשים אליו, כדי לקבל מהם אישור וכן הלאה. זה לא חלק מן המהלך המארגן המנסה לפתור את המציאות. לא, הוא מביא את כחומר גלם לתהליך שהא שותף לו אבל לא אדון שלו. הוא מביא את זה כחלק מן החקירה. הוא מביא את מה שעולה כמו ילד שמוצא דבר מה חדש והוא אומר "היי תראו מה מצאתי!" וכשהוא מביא את זה כך הוא גם משחרר דבר מה המשחרר גם את האחרים. הוא אינו דואג, הוא סומך על אותה חוכמה, איכות דינמית, שתדע מה לעשות עם המציאה הזו. אחריותו הייתה לתת, לא לדאוג.

השחרור הזה אפשרי כחלק מתחושת האחריות שלו. הוא אינו מאשים אחרים הוא מבין שהוא כאן, שיש דבר כזה להיות הוא שאינו רק דעה, שאינו רק תגובה לאחר, שהוא בפני עצמו, שזו אחריותו שלו. חירותו שלו.

ואף על פי שאנחנו יכולים להיות אנשים רבים בקבוצה כל מה שקורה מדבר אל כל אחד באופן אישי ויש לו מסר אישי לכל אחד. כשכל אחד שומר על אחריותו, את זה הוא מבין. שהוא לא רק דמות בסיפור של מישהו אחר, אלא שמה שקורה, קורה קודם כל לו. זה הוא כאן, והוא כאן באופן לא מקרי. והוא יכול לפיכך לפרש את הממשות שמגיעה אליו באופן פרשני-ערני-אישי. הוא יכול לפענח מדוע זה הגיע אליו דווקא עכשיו ובצורה זו. מהלך זה של פרשנות אינו בהכרח מהלך ניתוחי רציונלי, קריאה בסימנים. לא, זהו מהלך הקשבתי. זה חלק מאותה דריכות שיש בהקשבה. יכולת להרגיש. וכל מה שנדרש כדי להבינה הוא להסכים להיות נוכח. להסכים להיות כתובת. להסכים לאחריות. להסכים להיות כתובת זה הפוך מן המצב שבו קוראים למישהו והוא מסתכל לצדדיו כדי לראות למי מופנית הקריאה. טמבל, זה אליך שקראו. אתה הכתובת של המציאות. גם זה חלק מן המקום של האחריות האישית.  

במקום הזה מתברר שכל אחד מחברי הקבוצה הוא חלק מריבוי הפנים של האדם עצמו. הם, האחרים, אינם באמת "הזרים". הם חלק מן העולם שלו עצמו. צדדים שונים של הווייתו, בשר מבשרו. 

וזה לא שהוא לא רואה את המגבלות של האדם האחר. הוא רואה. אבל הוא מבין שהמגבלות של האדם האחר הן גם המגבלה שלו המכניסה את האחר לתוך תבנית בלי להכיר בתפקיד החיוני שיש לאחר זה עבורו. הוא חושב שהאחר סתום, מרובע, נעול בדפוס, והוא מדמה שהוא כבר מכיר אותו. מתוך כך הוא גם מתחיל להגיב אליו ונכנס עמו למלכודת של השטחה הדדית, בלי להשאיר חלל למשהו אחר. הוא אינו מכיר בכך שישנו דבר שנמצא תמיד מעבר למגבלה, ושזה כל העניין כאן. שהאדם האחר הזה מחובר גם, בהכרח וכל עוד הוא חי, למקור יוצר ומחדש. שהוא לא רק התבנית והמגבלה, אלא תמיד עוד משהו שנמצא מעבר לאדם. שאם שטח הפנים שלו נראה מוגבל הרי זה משום שלא הסכמנו לראות את המקום בו הוא מחובר אל הבלתי מוגבל. ויותר מכך שאלה אנחנו שהכנסנו אותו לתוך התבנית הזו ולא מאפשרים לו לצאת ממנה, שברגע שנשחרר דבר מה אצלנו הוא עצמו ישתחרר ויוכל לגלות לנו את פניו האחרות, את ייעודו במעגל הזה.

מתוך כך אנחנו לומדים לראות שהתבניתיות של האחר היא חלק מצורת התקשורת. מהצרות התקשורת. אנחנו הכנסנו אותו למקום הזה כחלק מן ההתמקמות החברתית שלנו. נוח היה לנו להשאיר אותו שם. ההסכמה שלנו לחזור לאופן הווייתי נוכחותי, משחררת גם את האחר. הוא לא רוצה להיות כבול במגבלותיו יותר משאנו רוצים זאת. אולי נראה שהוא מתעקש להישאר בהם, אבל זה משום שהוא חש את המרחב התקשורתי שלא מאפשר לו לוותר עליהן. דפוסיו הם תגובה לביקורתיות שלנו.

כשאנו רואים כך את האדם האחר, באופן לא מוגבל, אנחנו בעצם נותנים כבוד למקור שברא אותו. ונותנים כבוד לעצמנו שנמצאים במפגש עמו. הכבוד הזה משחרר את האחר מן התפקיד שאנו מטילים עליו להיות המאשר שלנו, מעין הבמה שעליה אנו רוצים לחקוק את דרמות חיינו. 

הכבוד הזה משאיר את מרכז המעגל ריק ומאוורר. אנחנו מבינים שלא הכל נבנה בממדי אנוש. שלא הכל הוא התמקמות חברתית ודרמות אנושיות, והחזות וה"עצמי", אלא שישנו גם דבר מה המתרחש במישור המאונך. זה בעצם להשאיר מקום של כבוד ללא נראה, ללא נודע, להבין שאף שאיננו מבינים, ואיננו רואים, זה לא אומר שלא פועלת כאן חוכמה גדולה מאתנו, אם רק נפנה לה מקום, נשאיר את המרכז ריק, נסכים להקשיב כך בסקרנות ערנית.

*  *  *  ב  *  *  *

אבל האם האדם לא צריך לדאוג? האם אין זה ייעודו? האם הוא לא צריך לשנות, לתקן, לעצב, לבנות, לתכנן, לייצר פתרונות? הרי הוא שונה מן החיה שרק מקבלת את מה שיש, ומחוברת למה שיש. האם האדם לא צריך את הצריך?

הוא לא צריך, הוא יכול. ובאופן לגמרי ספציפי. אבל יש דברים שאין הוא שולט בהם. שכל מחשבה של שליטה לגביהם היא יותר סוג של אשליה של שליטה. משמע, סוג של עיוורון. יש דברים שהוא לא יכול לעצב ולבנות ולתכנן כל כמה שירצה בכך. יותר מכך, כל מה שהוא כן יכול לשלוט בו הוא תמיד רק מרכיב בתוך מציאות עקרונית של אי-שליטה. ואם יבין את זה יוכל להסיר דאגה מלבו.

החיים הם הדבר שקורה כשאנו עסוקים בלתכנן אותם. החיים הם הטעויות, ההפרעות, ההפתעות שסותרים את תכנוננו, כל מה שקורה לנו בשעה שאנו עסוקים בלתכנן את החיים האמיתיים, כל מה שמחוץ לתכנון, מחוץ לתמונה היפה. להבין את זה, זה להבין את תפקידה של התנועה בחיינו. 

איננו יכולים לשנות את המציאות הכולית שלנו בעזרת דפוסי העבר יותר משאנו יכולים להרים את עצמנו בשערות ראשנו. כל הפתרונות שאנו מייצרים נובעים מדפוסי מחשבה ישנים. ובעצם עשייתם והפעלתם באופן עיוור אנחנו משריינים ומשכפלים דפוסים אלה. מעשיו של האדם הם הוא עצמו. בגלל זה כל כך הרבה פעמים אנחנו מסתובבים במעגלים. רוצים שלום וממשיכים לייצר מלחמות, רוצים למגר את האלימות וממשיכים לייצר אותה, מבקשים לחסל את העוני ומגדילים את הפערים. זה כך כי אנחנו מייצרים פתרונות מתוך אותן התניות שהיו גם המקור למלחמות, לאלימות ולעוני. למעשה ההתניות הללו הן באופן הכי ממשי המלחמה, האלימות, העוני. כשאנחנו משתמשים בהתניות אלה כדי לייצר פתרונות, אנחנו רק שוקעים בהם יותר. וככל שאנחנו מנסים לעשות דברים באופן יותר משמעותי, יותר עם כוונה, אבל עדיין מתוך ההתניות הללו, כך אנחנו חוזרים בדיוק על אותן תבניות. הכל חוזר על עצמו ככל שאנחנו משתדלים יותר. אין לזה פתרון.

כך שיש ברכה בהבנה שאנחנו לא יכולים לפתור. שכל פתרון שנייצר רק יוסיף לבעיה. שהפתרון הוא לא בידנו, ולכן תפקידנו צריך להסתכם ביצירת התנאים שיאפשרו לפתרון לבוא ממקור אחר. וזה אם כן מה שקורה בקבוצה דיאלוגית – במקום לנסות לייצר פתרונות מתוך דפוסים ישנים, אנחנו פשוט מקשיבים לדפוסים, משהים, נשארים ערניים, ואז קורה הקסם הזה שבו התבנית עצמה, מתוך אותה הרפיה, מתחילה לעבור טרנספורמציה. מי שמבריא את התבנית זו אותה חוכמה יוצרת, איכות דינמית, דבר מה שבא מן הלא נודע.

האדם מרפה מן הצורך ליצור פתרונות אבל מצד שני הוא לא שוקע אל תוך אפטיות. שפעמים רבות היא דיכוי של הדיכוי, שליטה בשליטה, התנגדות להתנגדות, עצירה של העצירה. הדיאלוג הוא תנועה, וכוחו בתנועתו ובממשותו. בעצם זה שנמצאים שני אנשים יחדיו ונמצאים בזיקה זה לזה, גם בלי שיגידו שום דבר, כבר מתחיל להתרחש דבר מה. התנועה הזו שמתרחשת יכולה להיות כפויה בתוך דפוס, ואפשר שתהיה בעלת איכות יוצרת, מרפאת. כך שלהרפות מן הצורך לייצר פתרונות, אינו להימנע מלהשיב למציאות.

התשובה, בשונה מן הפתרון אינה אוחזת בתוצאה. היא הקשבה לדיבור ונכונות להשתתף עמו. התשובה אינה אוחזת בתוצאה, היא אינה מייצרת מודל ומתעקשת להגשים אותו. היא גם לא מגיבה באופן עיוור למציאות, אבל היא מסכימה להיות נוכחת, להשיב, ועצם ההסכמה היא ערנות בתנועה. התשובה היא נכונות להיות חלק מן הפתרון רגע אחר רגע ולא רק מי שמארגן אותו ונותן לו לפעול באופן מכאני ובלעדיו. אין זה פתרון של אחת ולתמיד אלא הנכונות להיות הפתרון, להשתנות עמו המצב, להיות בתנועה ולהיות ערני בתוך התנועה.

אנחנו לא יכולים לפתור אבל אנחנו יכולים להציע את עצמנו. זה הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות – להשיב. אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות של האחר, לא יכולים לנסות לעצב את האחר על פי הטוב שאנו חוזים ברוחנו, לא יכולים להוביל אותו החוצה מחוץ למלכוד של עצמו, וככל שנתאמץ יותר לפתור בשבילו, ולאחוז בתוצאה שאנו רואים בעיני רוחנו, כך נעזור לו פחות. אבל אנחנו יכולים להציע את עזרתנו, אנחנו יכולים לתת בלי לאחוז, להביא את עצמנו בלי לדרוש תוצאה, להיות נוכחים בלי להתנות מחדש.

אין מקום בדאגה. אני לא אומר שאין מקום לדאגה, לכל דבר יש מקום, אבל אין מקום בדאגה. ואם אני אומר שלא צריך את הצריך הרי זו לא הוראה חדשה אלא הזמנה לראות. ומה שאני ראיתי הוא שהמציאות הרוחשת מתחת יש לה כבר מגמה של ברכה, היא כבר מכילה את הטוב ופועלת לרפא. ובמידה שאדם יכול לרפא ולתקן הרי זה משום שהוא מסכים להתחבר למגמה זו ולהניח ל"פתרונות" שהוא מייצר מתוך דאגה. פתרונות שלאורך זמן רק יצטרפו למורשת הפחד והדאגה.

לכל היותר אנחנו יכולים לייצר את התנאים שיאפשרו לנו להשתנות בתוכם. אם רוצים אפשר לראות בזה סוג של פתרון – למשל לייצר קבוצה דיאלוגית. אבל באמת אין כאן פתרון אלא רק יצירת התנאים שיעזרו לכל אחד ואחד למצוא את תשובתו. אני חושב שזה כוחו של האדם – הוא יכול לייצר את התנאים, לעצב סביבה, אבל עדיין נדרש לחיות, ואת זה יכול האדם לעשות רק ממקום של הסכמה, לא ממקום של שליטה.

אנחנו יכולים אם כן, לבקש עזרה.

מה היא בקשת עזרה? זה המעשה הזה המשנה מגמה. במקום לשלוט, לעשות, לעצב, למלא את העולם בדרמות ופתרונות, אנחנו מזמינים עזרה. מבינים שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי שנשנה את עצמנו, נגאל את עצמנו, נביא את עצמנו למקומות חדשים. אבל שבזה כוחנו – ביכולתנו לבקש עזרה. זה מקום של צניעות, מוכנות לא לדעת, שהיא בו זמנית גם יכולת. יכולת לקבל. וכל כמה שזה יכול להישמע כדברים סותרים. היכולת לאהוב והיכולת לקבל דבר אחד הם.  

 ועל דרך הסיכום אלה נקודות לתשומת לב בזמן דיאלוג:

–         הקשבה

–         סקרנות ערנית

–         פתיחות לא פרוצה להוויה

–         השהייה

–         כל מה שעולה נכון

–         הכל במקומו – אנחנו כבר כאן

–         לא לאחזו בתוצאות

–         רב פניות

–         מרכז המעגל נשאר ריק

–         כבוד לבלתי נראה

–         תשובה במקום פתרון

–         לבקש עזרה

–         להסכים לקבל

אלה לא הנחיות איך להיות, לא ציוויים והוראות חדשות, אלא בעצמן עוד נושא לדיאלוג. לא התניות שרק כך אפשר להיות, אלא ברכה שאני מביא, תשובה שאינה אוחזת בתוצאה, מתנה שלי. ועוד דבר בעניין היכולת לקבל: כי זו אי היכולת לקבל שתהפוך את ההנחיות הללו לסוג של ציווי ו"צריך" חדש שעל פיו האדם מנסה להתיישר תוך שהוא מוחק את עצמו. היכולת לקבל היא גם המקום של האחריות שבה אדם אינו מוותר על חירותו לטובת פתרון מכאני פורמאלי, אלא מסכים להמשיך להיות נוכח – מסכים להיות כתובת, אמיץ בהתעקשותו על חירותו, מוכן לפגוש שכן הוא יודע שהמפתח אצלו.

דיאלוג – הארות לתשומת לב

 

דיאלוג

 

מטרה: 

מטרת הדיאלוג היא להגיע לשיתוף בשאלות ובתשוקה הכנה לחקור. ולהשאיר לכל אחד את החירות המלאה למצוא את תשובותיו שלו בדרכו שלו.

באר:

דיאלוג הוא באר שאליה מביא כל אחד את מימיו וממנו יונק כל אחד את הדברים להם הוא זקוק לעבודתו הייחודית.

התהוות:

התשתית לכל דיאלוג הוא הכבוד להתהוות, ללמידה, לתהייה וללא נודע. 

שיפוטיות:

אפשר להניח את השיפוטיות בצד. במלחמת דעות כולם מפסידים הזדמנות ללמידה.

צודק:

במקום בו אנשים צודקים לא יצמחו פרחים באביב.

הזדמנות:

לא כולם חייבים לדבר אבל לכל אחד צריכה להיות ההזדמנות לדבר.

נוגע:

לדבר מן המקום בו הדברים נוגעים בי כאן ועכשיו.

לב פתוח:

הקשבה באה מהלב והלב פתוח כשאנו מוכנים להשתחרר מתבניות ולפגוש את מה שהוא אחר. להסכים להיות נוכח, להסכים להרגיש.

תורות:

כל מדבר מסמן כשסיים את דבריו ואז רשות הדיבור מועברת למישהו אחר.

עצור!

כל משתתף מוזמן להגיד "עצור!" כשהוא חש שהדיאלוג מאבד מאיכותו.   כולם עוצרים למשך דקה.       וממשיכים לאחר מכן את הדיאלוג.

מלאות:

לפתוח את המרחב לדיבור מלא ולדעת שאנו תמיד נשארים באמצע. כאשר ברור שלמדבר יש את הזמן כולו אפשר להקשיב בשקט בלי הפרעה פנימית.

להישמע:

לא כל דבר צריך להיאמר אבל חשוב שכל מה שנאמר יאמר כדי להישמע.

תגובה:

להשהות את התגובה: לאפשר לעצמך להשיב ממקום של הקשבה מלאה לאדם האחר. אין צורך לדכא את תגובותיך אבל גם לא להיות עבד להן. כשעסוקים בתגובה נחסמת היכולת להקשיב.

הקשבה:

הקשבה היא המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם אחד להעניק להתפתחותו וללמידתו של אדם אחר.

לילד:

הקשבה בתשומת לב מיילדת את שטף הדיבור ובהירות החשיבה של האדם המדבר.

לא משנה מי:

ללמוד להתייחס לדברים מתוך פנימיותם, לא משנה מי אמר אותם או למה הוא אמר אותם. המרכז הוא העניין עצמו ולא דעותיו או צורתו של האדם האחר.

זמן:

להקשיב בסבלנות עד המילה האחרונה ועוד קצת – יש זמן.

הטכסט:

קריאה משותפת בטכסט היא עוגן ומשען ללמידה שאופקיה נמצאים בלבו של כל אדם.

לא לפחד:

אפשר לשחרר את הפחד מפני הטעות והאי ידיעה, מפני דיבור מתפתל ולא חד משמעי, מפני מחשבות של אחרים עלייך ותדמיות של עצמך – יש מקום לאהבה.