חפץ-לב : היוזמה הטכנו-אנימיסטית

חזרה למפעלים| אקטיביזם שאמאני בפעולה: שיחה עם גנרטור / עומר אורי| התנועה לגאולת חפצים / דני לסרי| ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית / עומר אורי| קול קורא לקראת אסופה של מאמרים| משמעות החיים (או: זומבים, ערפדים, טכנולוגיה ואלוהים) / כרמל וייסמן|

אקטיביזם שאמאני בפעולה: שיחה עם גנרטור / עומר אורי

פורסם בתאריך יוני 5, 2011 מאת עומר

פסטיבל אקטיביזם היה די מוצלח השנה, בעיני. הרבה יותר מוצלח מאשר בשנה שעברה. עוד יש מה לשפר, ברוך השם, אבל הכיוון נראה חיובי, ועושה רושם שההפקה נמצאת במקום לומד. אם המגמה הזו תימשך, אם הפסטיבל הבא יהיה יותר טוב מהפסטיבל האחרון כמו שהאחרון היה יותר טוב מהקודם, ובכן – השמיים הם הגבול.

אחד הדברים שעדיין הפריעו לי השנה היה הרעש. הווליום היה יותר נמוך מבפעם הקודמת, גם ברמת הדציבלים אבל בעיקר ברמה האנרגטית-תחושתית של יותר רוגע ששרר באוויר. ועדיין, היה הרבה רעש.

בין השאר, הגנרטור שסיפק חשמל לארוע סיפק גם טרטור מתמשך, נמוך-עוצמה אבל טורדני מאוד על רקע השקט הרחב והירוק של יער הזורע. בשלב מסוים רציתי לגשת לשוחח איתו, לספר לו שהרעש שהוא מפיק מפריע לי, לבקש ממנו יותר שקט, ולשמוע מה יש לו לומר. השיחה הזו לא התרחשה בסופו של דבר, ויש בי תקווה שבפסטיבל הבא כבר לא יהיה בה צורך, אבל אין לדעת. הטקסט הזה נכתב במטרה להכשיר את הקרקע, אם לא לשיחה הזו, אז לשיחות אחרות כדוגמתה.

שיחה עם גנרטור? אתה רציני?

הרעיון שואב את ההשראה שלו מחוויית העולם השאמאנית, שרואה חיוּת ונפש בכל הוויה בעולם. בחוויה הזו, כל יצור שאנו פוגשים – וזה יכול להיות גם גנרטור – הוא ישות שאנחנו יכולים ללמוד ממנה, ללמד אותה, לפגוש אותה.

מה קרה, נגמרו לכם העצים לחבק?

במבט ראשון, כל העולם הטכנולוגי (שהגנרטור מייצג אותו כאן) עשוי להיראות זר ועוין לחוויית העולם השאמאנית הזו. אם השאמאן מסתובב לו ביער ומשוחח עם החיות, העצים והאבנים, הגנרטור שבא פתאום, מטרטר לו באוזן, מזהם לו את האוויר ומחריב לו את האדמה, יכול להיחשב רק כפולש מפר הרמוניה.

אבל נראה לי שצריך ללכת מעבר למבט הראשון הזה. תפיסת עולם שאמאנית יכולה לתפקד רק מתוך ההבנה שההרמוניה הקוסמית (אם היא קיימת בכלל) באופן עקרוני לא יכולה להיות מופרת. זה אומר שאם בא איזה גנרטור ולכאורה מפר את ההרמוניה, עצם ההפרה הזו מעידה שההרמוניה הקודמת היתה רק הרמוניה-לכאורה. שהיא לא אפשרה מקום לאלמנט בהוויה שמבקש להתבטא, שמבקש להיראות ולהישמע, שמבקש לומר משהו, שמבקש לעצמו מקום. ואם הרעש שהוא מחולל צורם לנו, זה רק משום שהאלמנט הזה עוד לא למד לבטא את עצמו בצורה מוצלחת יותר, או משום שאנחנו עוד לא יודעים לפגוש אותו, להקשיב לו, לשמוע את קולו האמיתי. בדרך כלל שניהם, והם קשורים זה בזה.

בנאדם, אתה מדבר פה על גנרטור. זו בסך הכל מכונה. לעצים ולאבנים אולי יש נפש. אולי. אבל הגנרטור הוא מכשיר מלאכותי, מעשי ידי האדם. הוא פועל באופן מכני לחלוטין. על איזו חיוּת אתה מדבר?

נראה לי שהגיע הזמן לטשטש קצת את ההפרדה החדה בין הטבעי למלאכותי, שיונקת (נדמה לי) מתפיסות פטריארכליות ומכניסטיות שעבר זמנן. אנחנו לא נפרדים מן הטבע, וגם התוצרים שלנו לא נפרדים ממנו.

אני לא בא לומר שהנשמה של הגנרטור זהה לנשמות של חיות או של צמחים. בהיותו יצור מעשה ידי אדם, כל ההוויה שלו קשורה באופן הדוק להוויה של הא/נשים שיצרו אותו ושעושים בו שימוש. אפשר לומר שהסובייקטיביוּת שלו לא נמצאת בתוכו, אלא במרקם החברתי, תרבותי, פוליטי שבתוכו הוא מתקיים: ייצר אותו תאגיד כלשהו שפועל במסגרת הסדר חברתי קפיטליסטי; הוא נשכר על ידי קבוצת אקטיביסטים שיזמה פסטיבל; הוא מוצב ביער כדי לספק אנרגיה להגברת מוזיקה ולתאורה היקפית שהמשטרה דורשת; הרבה פועלים במקומות שונים בעולם שאבו, זיקקו, הסיעו, מכרו וקנו את הדלק שמניע אותו. כל ההקשרים הללו מהווים את הנפש של הגנרטור, ויוצרים פוטנציאל לשיחה פוריה איתו.

אוקיי, נגיד שתלך לדבר איתו. אתה מצפה שהוא יפתח את הפה ויענה לך? איך בדיוק שיחה כזו תיראה?

יש הרבה מחשבה לעשות על איך לנהל שיחה כזו בצורה מוצלחת, ואני מעדיף לדחות את המחשבה הזו לשלב שבו הרעיון עצמו יהיה ברור ונהיר יותר. בשלב זה אומר רק זאת: למרות שהגנרטור (כלומר – כל המרקם האנושי שבתוכו הוא מתקיים) מדבר בלי מילים, אני מאמין ביכולת שלנו (באמצעות כלים של אמפתיה ודמיון) להקשיב למה שהוא אומר, ומאמין ששיחה טובה איתו יכולה לחולל שינוי רדיקלי, הן פנימי והן חיצוני.

תגיד, אין לך דברים דחופים יותר להתעסק איתם? בכל זאת, פסטיבל אקטיביזם. בעלי חיים בכלובים, פלסטינים חסרי זכויות, התכוננות לpeak oil… גנרטור מרעיש? זהו, אין יותר צרות בעולם?

אני רוצה לענות על השאלה הזו שלוש תשובות שמשלימות זו את זו.

ראשית, האחריות שלי לwell being המיידי שלי (שכוללת גם את האחריות להסכים לפגוש את ההוויה כפי שהיא מנכיחה את עצמה בכל רגע ורגע) קודמת בעיני לכל אחריות אחרת שלי. כל אחריות אחרת שאני יכול לקבל על עצמי נובעת למעשה מהאחריות הבסיסית הזאת או כלולה בה. ככל שאחיה כל רגע באופן יותר שמח, מלא וחי כך אצור סביבי מרחב שיאפשר לכל היצורים האנושיים והאחרים שסביבי ליצור לעצמם את חירותם ושמחתם. וככל שאחווה כל רגע כהזדמנות ללימוד ולצמיחה כך אגיע יותר מוכן לאתגרים שוודאי יזמן לי העתיד.

שנית, הטרטור הקטן והטורדני של הגנרטור יוצר הפרעה מהותית לעיסוק בכל הנושאים האחרים, החשובים, שעוסקים בהם בפסטיבל אקטיביזם. הרי המטרה של הפסטיבל היא להפגיש איזושהי קהילה לשלושה ימים של סינרגיה. כשבכל סדנה ומעגל, כל הרצאה, כל מפגש אקראי מתחת לעץ יש צורך להרים את הקול קצת, לאמץ את השמיעה קצת, כדי להתגבר על רעש הרקע, התוצאה המסתברת היא התשה של המשתתפים, דליפת אנרגיה מתמדת וניכור בינאישי גדול יותר, שמחבלים באיכות של המפגש. נפגע גם המפגש עם השקט הרחב, המרגיע, הממלא של היער עצמו, שהוא כמו הדשן שמזין את נבטי הרעיונות המתחדשים והיוזמות המשותפות בימיהם הראשונים. אני חושב שההפרעה הזו ממשית ומזיקה גם (ובמיוחד) אם לא מודעים לה, אם היא נבלעת ברקע ומכרסמת לה מאחורי הקלעים.

שלישית, המפגש עם הגנרטור הוא בפני עצמו גם דרך ישירה ומיידית לגעת בהרבה נושאים אחרים שעולים בפסטיבל. ממה שכתבתי קודם על נפש הגנרטור, אני מקווה שברור למה שיחה עם הגנרטור היא גם שיחה עם כלל התרבות הטכנולוגית-תעשייתית, עם קפיטליזם תאגידי גלובלי, עם משאבי האנרגיה המידלדלים, עם זיהום ותהליכי שינוי אקלים, עם שלטון המדינה שדורש תאורה היקפית כתנאי לאישור הפסטיבל, עם הבדלים תרבותיים ואופני קבלת החלטות בקהילה (אוהבי שקט vs. חובבי מוזיקה רועשת). כל אלו (ואחרים) מקשיבים דרך הגנרטור ומדברים דרכו, והגנרטור, בהיותו עניין מקומי, מיידי, מוחשי, הוא מקום מצויין להתחיל לפעול ממנו עליהם.

אז אם הגנרטור המסכן מייצג בשבילך את כל הדברים הנוראיים האלה, למה שלא פשוט תשפוך לתוכו קצת סוכר ותגמור עניין?

כאמור, הפרקטיקה השאמאנית מניחה תמיד ובעיקרון שכל הפרעה-לכאורה היא למעשה קול שמבקש לעצמו ביטוי יותר מלא כחלק חיובי ומועיל מהמכלול; או שאולי הביטוי המלא הזה כבר בכלל קיים, ורק לנו קשה לזהות אותו ככזה. לכן גם אם נצליח להשתיק את הגנרטור (וגם אם נצליח להוריד את השאלטר על המדינה ועל הקפיטליזם התאגידי-תעשייתי-גלובלי כאחד), הקול הנחוץ, ההכרחי, שמתבטא דרכו ימצא דרכים אחרות, אולי מזיקות יותר, להתבטא. בין השאר, השתקה אלימה של הגנרטור תפגע בקבוצה יקרה של פעילים ופעילות ובפסטיבל שממלא תפקיד חיובי בחיים של קהילה שלמה.

בסופו של דבר, הגנרטור (ואפשר לומר את אותו הדבר על כל הישויות המופשטות והרחבות שמדברות דרכו) הוא בחירה קולקטיבית שלנו. אנחנו בוחרים בו למרות מגרעותיו, כי כרגע אנחנו לא מכירים בחירה טובה יותר. והשיחה איתו היא ניסיון ראשוני לגשש אחר העקבות של הבחירות העתידיות והמוצלחות יותר (אמן!) שלנו.

לפני שאתה הולך לדבר עם הגנרטור, חשבת לשוחח על העניין עם אנשי ונשות הפסטיבל שבשבילם הוא פועל?

זאת שאלה טובה, שההתייחסות אליה חורגת מגבולות הטקסט הזה. האמת היא שניסיתי פה ושם להעלות את הנושא, ולא הרגשתי שאפשר להגיע איתו למקומות קונסטרוקטיביים. לפעמים שיחה באמצעות תיווך של "אובייקטים חיצוניים" יכולה להיות יותר קלה ופורייה משיחה בין-אישית ישירה. ואפשר גם לראות את הטקסט הזה כניסיון להעלות את הנושא לשיחה רחבה בתוך הקהילה.

טוב, הכל טוב ויפה, אבל בכל זאת- שיחה עם גנרטור… מה בדיוק אתה מצפה שיקרה?

חלק מהעניין בשיחה כזאת הוא לא לדעת מראש מה יקרה, ולא לצפות לתוצאה מסויימת. אני מאמין שלבקש בקול משהו שחשוב לנו (במקרה הזה – שקט ביער) אפילו אם זה מול גנרטור; להקשיב דרך הגנרטור לסיבות שלכאורה מקשות עלינו לקבל את מבוקשנו (נניח – כי אחרת לא ניתן היה לקיים פסטיבל); ולהיכנס לדיאלוג על זה – אלו מעשים שחייבת להיות להם השפעה חיובית כלשהי, ולו דרך החוויה והלמידה שהם יוצרים אצל מי שמשתתפים בשיחה. כמובן שמדובר בזרעים בלבד, שאחר כך יזדקקו לעבודה נוספת כדי שיצמחו ויתנו פירות, אבל הזריעה היא חלק חשוב מהתהליך.

התשובה עד כאן היא רציונלית לחלוטין בעיני. היא שואבת את השראתה מפרקטיקות טיפוליות כמו פסיכודרמה ו-Voice Dialogue, ומי שרוצה יכול להסתפק בה. אבל אני לא מסתפק בה: אני מציע פה פרקטיקה שאמאנית, ופרקטיקה שאמאנית מטבעה מבקשת למצוא בעולם גם את הפלא ואת הקסם. לבקש לא עולה כסף, אז בואו נבקש. אולי ניענה.

האמת, שכנעת אותי. נשמע אחלה. מה עושים עם זה עכשיו?

כמו שאמרתי, יש לי איזושהי תקווה שבפסטיבל הבא השיחה הזו לא תהיה נחוצה, אבל אין לדעת. בכל מקרה, בוודאי נמצא את עצמנו בסיטואציות אחרות, שונות אבל דומות, שבהן שיחה כזו תוכל להועיל. אני מדמיין קבוצה קטנה של א/נשים שניגשת לגנרטור (או ליצור אחר כלשהו שיהיה לנו חשוב לשוחח איתו), חלק מהמשתתפים מבקשים ממנו בקשות, משתפים אותו בתחושות, שואלים אותו שאלות, חלק אחר מתנדבים להקשיב לו בכל תשומת ליבם העדינה ולתרגם את דבריו לשפת בני אדם, ומנהלים שיחה.

בינתיים אני רק זורק את הרעיון, לתת לו להתחיל להניע אדוות, לשמוע תגובות רעיונות והצעות, ולראות אם יש א/נשים שזה מעניין אותם. תודה על ההקשבה עד כאן.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.