מעגל מנהיגות

חזרה למפעלים| עקרונות מעגל המנהיגות| מעגל מנהיגות – עמוד אחד| מעגל המנהיגות – מסמך מורחב| מעגל המנהיגות|

מעגל המנהיגות – מסמך מורחב

מבוא

שינוי תבנית

תמיד הרשים אותי הפתרון של שעון הקיץ. בדמיוני ראיתי את אנשי המקצוע הכבודים יושבים ודנים כיצד ניתן לחסוך באנרגיה. הנה, אומר האחד, לו היו מתחילים לעבוד מוקדם יותר, היו גם הולכים לישון מוקדם יותר וחוסכים חשמל. כן, המשיך אחר, אפשר לפנות למפעלים הגדולים ולבקש מהם להקדים את שעות העבודה. נצטרך לפנות למפעלים רבים, הוסיפו אחרים, ולא כולם יסכימו. יהיה צורך לשכנע כל מפעל בנפרד בחשיבות העניין, מסע הסברה. והאם זו לא התערבות ברשות הפרט? יהיו כאלה שיתנגדו עקרונית להתערבות הממשלה. אנשים יתמרמרו שהם צריכים לקום מוקדם יותר. ובמילא לא נוכל לכפות את זה על כל מקומות העבודה, זה ייצור מתחים בחברה… וכך המשיך הדיון עד שמישהו אמר: אולי פשוט נקדים את השעון בשעה? זה המם את כולם. מישהו עוד ניסה לגמגם: אבל הרי זו עדיין חדירה לצנעת הפרט, לא? לא, מה פתאום אנחנו לא אומרים לאף אחד מה לעשות ומתי לקום, רק אומרים שעכשיו שש זה שבע. וכך, כמו במטה קסם, נעלמו כל הבעיות.

איך עובד מין פתרון קסם כזה?

אנשים שמתאמצים לנוע מזרחה בעולם שבו כל הדרכים פונות דרומה צריכים כל פעם מחדש להיאבק על מנת להמשיך לנוע. אם היה ביכולתם לשנות את הרקע כך שכל הדרכים ינועו ממזרח למערב, המאבק היה נושר מעצמו. לפעמים שינוי המסגרת, יכול להפוך דברים שהיו בלתי אפשריים במורכבותם, לדברים פשוטים וזורמים. שאלה של נקודת ייחוס.  

אמנם נדמה שלא תמיד פשוט לשנות מסגרת, לסובב את הארץ, לשנות את הרקע או נקודת ייחוס, אבל לפעמים זה כן. לפעמים זה יכול להיות עניין של הגדרה, כמו במקרה שעון הקיץ. לפעמים די בהגדרה הנכונה, בנתינת השם הנכון, ועצם זה כבר עושה סדר מעצמו. מסיע קדימה את כל ההתנהלות למחוזות חדשים.

לדוגמא: תארו לעצמכם שמצטרף לכיתה א' גורילה בן שמונה. מסיבה עלומה, אף אחד לא מבחין שמדובר בגורילה, והוא מאובחן לפיכך כבעל הפרעות דיבור, קשיי קריאה וכתיבה, ועוד אינספור כשלים שכל המערכת מתגייסת להתגבר עליהם. כולם סובלים – הגורילה, המערכת, האנשים, ובכל זאת לא מוכנים לוותר. דווקא משום שיש פיתוי לוותר, מתייצבים ערכי המוסר בעוז כנגד מה שנראה כחולשה. בסוף זה קורה –  אחד המורים מגלה שבכלל זה לא ילד, זו גורילה, ודי כשרונית למען האמת. ראו כיצד הכל נעשה פשוט מרגע זה.

יש אינספור דוגמאות מסוג זה המראות כיצד הדברים מתחילים לנוע בכיוון הנכון כשקוראים להם בשם הנכון, או נותנים להם שם חדש שמתאים להם יותר. במקרה הזה "שם" אינו רק דרך לתייג, זהו מבנה שלם המביא עמו שפה ודרך התייחסות.  

אני משוכנע, למשל, שבפעולה פשוטה של שינוי מבנה הכסף, היו נחסכים אינספור מאבקים, שהם חלק בלתי נפרד מסבל יומיומי של מרבית אוכלוסיית העולם. כרגע, מבנה הכסף אינו פועל לטובת האדם, אבל זה עניין לחיבור אחר.

דמוקרטיה

בעולם בו הדמוקרטיה הפכה לשם נרדף לנאורות שוכחים לפעמים שהיא בסך הכל עוד מנגנון שליטה, מעשה מלאכותי בעל מבנה מוגדר. שכחה זו היא סוג של רודנות.

אפשר להתרשם מרודנות זו כשקבוצת אנשים מבקשת לקבל החלטה ומדמה שהאפשרות היחידה העומדת לרשותם היא הצבעה דמוקרטית בה הרוב קובע. כך לימדו אותם – זה או רודנות או דמוקרטיה. וכל מי שמעיז לומר דבר מה נגד הדמוקרטיה נחשד ברודנות. כשיגיע הרגע הם אפילו לא ישאלו כיצד יש להחליט, הם פשוט יגידו, טוב, הבה נחליט ויתכוונו בעצם ל"הבה נצביע". אם מישהו יטיל ספק שזו הדרך לקבל החלטות, הם יציעו – טוב, אז הבה נצביע כיצד להחליט. מבלי לשים לב, הם ממשיכים לפעול על פי הנחות המוצא שכובשות את כל האפשרויות לנתיבן היחיד.

אבל, כמובן, אין פה שום דבר מובן מאיליו. והרבה שאלות עולות.  

בין היתר, לא מספיק נותנים את הדעת לכך שהרוב הוא רודן הן כלפי המיעוט והן כלפי עצמו. מכיוון שעצם הגדרת האדם כחלק מ"רוב" כבר מזהה את האדם עם ערמת אינטרסים שתמיד ובהכרח תעשה לו עוול. היא תגדיר אותו, תמקם אותו, תשכנע אותו לרצות דברים שאינו רוצה, ובסופו של דבר תעודד אותו להחליף את עבודת החירות הייחודיות שלו בעבודת האלילים המשעבדת של מיוחדותו. לכל היותר הייתה לו חירות ברגע ההצבעה אך בכך זה הסתכם. והרי החיים הם רצף והחירות לא רק שנדרשת גם בנקודות הבאות, אלא שהרצף עצמו נמצא בממד אחר של חירות. אין זו החירות של הבחירה הנקודתית, זו החירות של היצירה המתמשכת.

פועלים כאן כוחות רבים ומורכבים, רובם כלל לא מודעים לנו. כוחות אלה מאפשרים יציבות רבה יחסית, אבל יציבות זו מורה על עומק הרודנות יותר מאשר על הטוב שכביכול גלום בדמוקרטיה. אמנם יציבות היא חשובה מצד עצמה ויש לה יתרונות, אבל היא לא בהכרח זהה עם נאורות. היא יותר אמצעי מאשר מטרה.

יותר מזה: צריך להטיל ספק בעצם הצורך לקבל החלטות. ועוד יותר מכך בעצם היכולת לקבל החלטות גורפות, כלליות, שאמורות להקיף כל אדם ואדם. האם אי אפשר לשמור על החירות העקרונית של כל אדם?

כך שבסופו של דבר הדמוקרטיה היא עוד צורה מצורות הרודנות, והיא עוד יותר כזו בשל מסווה הנאורות שעוטים עליה. לכל היותר יש להניח אותה בתור הרע-במיעוטו – מה שאנשים השכילו ליצר עד כאן, מחוסר בחכמה עמוקה יותר – ולא בשום אופן שם של ערך, דבר טוב בפני עצמו.

ניהול

מה גם שבסופו של דבר לא רבים באמת מאמינים בדמוקרטיה. ולראיה, מעט מאוד מפעלים כלכליים מנוהלים באופן דמוקרטי. הפרגמטיקה ממהרת לקחת לידיה את רסן השלטון ולהכתיב את המבנה ההיררכי בו האחד פוקד על הרבים, ובו הרבים, בצורה זו או אחרת, פועלים בעבדות. הם בחרו אמנם להצטרף למפעל בתור עובדים, ובמובן זה היו חופשיים לא להצטרף אליו (אם כי ניתן לשאול גם בעניין זה עד כמה באמת היו חופשיים), אבל אחרי נקודת החלטה זו ברוב המקרים הם אינם אדונים לזמנם, להיקף עבודתם, למטרת עבודתם, לאופן שבו יש לבצע אותה, לכמות השכר, וכן הלאה.

אנא, אל תנפנפו בוועדי עובדים ובשביתות, אלה בדיוק הדברים אשר זורים חול בעיניים. זה שפועל שכיר יכול באמצעות ארגוני עובדים להגדיל מעט את שכרו או לשנות את תנאי עבודתו, זה החופש בעליבותו. זה שבאופן עקרוני כל אחד יכול לטפס בסולם ההיררכי הזה ולהיות בעצמו מנהלם של אחרים, כמובן אינו משנה את עצם השיטה, הוא רק נותן מוטיבציה לאנשים להתמיד בה. עדיין הוא והמערכת כולה מאמינים בעבדות כצורה היעילה ביותר לעשות כסף, או שווי ערך לו. מעטים מאוד יעלו על דעתם שאפשר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, על פי מה שהוא מגדיר לעצמו, ובכל זאת שהמפעל יהיה כלכלי. התפיסה הארגונית השלטת היא זו של מכונה. והחירות היא האויב הגדול ביותר של כל מכונה. 

אבל העבדות היא חרפה לאדם.

חירות

האם אפשרית, אם כן, מציאות אנושית ללא עבדות? האם אפשר שתהיה מציאות אנושית שהיא לא רק סוג של פשרה בסגנון הנזק הקטן ביותר, אלא כזו שדוחה את העבדות באופן עקרוני? האם יכולה להיות מציאות שלא מניחה את העבדות ככורח ורק מבקשת להכריע את המידה הנכונה שלה, אלא מסרבת לה מכל וכל? כי אם הכל תלוי בעניין המידה, אז מידה היא עניין של טעם אישי ונתונה לפרשנויות והגמשות, ומה שמשחררים היום, משעבדים מחר, ומכאן ועד עבדות גמורה זה לא מרחק גדול. אבל האם תתכן מציאות ללא עבדות כלל? מציאות בה אין אדם קם על אדם אחר, וכל אדם חי בחירות גמורה עם זולתו?

אל נמהר להוציא משפט על פי ההיסטוריה. אנשים רבים מאמצים את מה שהם רואים בגדר אילוץ-מציאותי, והוא מכתיב את אופקי רצונותיהם. אין הם מעיזים לרצות יותר ממה שהם חושבים שאפשרי להגשמה, ומבלי משים מערבבים בין רצון לאילוץ עד כי הם מדמים שמה שאפשרי הוא מלכתחילה מה שרצו בו. אבל הרי אפשר לרצות גם כשאין רואים כל דרך להגשים את הרצון. עדיין הרצון הזה יכול להוות מגדלור, סימן דרך, מקור השראה, ובסופו של דבר גם מציאות שעתידה להתגשם. העיקר שנהייה ישרים ולא נהפוך את מה שאינו נאור לנאור רק מכיוון שהוא מצוי. העיקר שלא נשכח מה באמת רוצה רוחנו וממקום זה ננסח את שאלותינו.

ואם כן, מדוע שבני אדם לא יהיו כציפורים?

זהו צואנג-טסה הטאואיסט ששואל. אם הן יכולות ללא שלטון מרכזי, ללא חוקים, ללא בתי סוהר, מדוע שבני אדם לא יוכלו? אנא, עצרו רגע בטרם אתם רצים חדורי צדק אחר תרוצי העבדות, יהיה לנו זמן לזה אחר כך. בשלב ראשון רק הקשיבו לזה, לקול הציפורים הזה, ויסדו בלבכם את האפשרות הזו, גם אם היא נדמית אוטופית לחלוטין. טעמו אותה, הרגישו אותה, ראו מה אומר לבכם עליה, כיצד הוא מרגיש בתוכה, ומתוך יסוד זה שבנפש מצאו את העוז לחזור ולשאול ברצינות מלאה: "מדוע שלא יהיו בני האדם כציפורים?" ולהישאר אתה זמן מה. זו הזמנה להשהות לזמן מה את כל הלקחים שלמדנו ואשר מסבירים מדוע זה אינו אפשרי. להשהות ולהתענג בינתיים על רעיון זה של חירות גמורה, בה שום אדם לא מצווה על שום אדם אחר.

ומה עוד?

זה הכל לעת עתה. 

מנהיגות

אבל האם האדם יכול לחיות ללא סדר, ללא ארגון, ללא חוק?

ומאין באה השאלה הזו?

משום מה מניחים שלחיות בחירות פירושו גמורה לחיות ללא סדר. נדמה שלא ייתכן שייכון סדר בלא שיהיה מישהו שמסדר. כל מה שלמדנו מוכיח לנו שסדר הוא ציווי שמישהו מצווה עלינו מבחוץ כדי שלא נחרוג מן השורה – מסדר לא על פי רצוננו, על פי רצונו. והנה שוב חזרנו לעבדות. 

אבל הרי לא כל סדר הוא כזה. לא כל סדר מוכתב מבחוץ על ידי תוכניות מתאר, יש סדר שצומח מבפנים, שהוא סדר אורגאני, השונה מן הסדר המכאני. סדר אורגאני כזה מגיח מעצמו, צומח מתוך החיים, מתוך ריבוי הקולות, ריבוי המפגשים. גם עולם הציפורים ככלות הכל אינו עולם נטול סדר.  

במובן מסוים זה מה שקורה גם בעולם האנושי. השוק החופשי יכול להיות דוגמא טובה לסוג זה של סדר שצומח מתוך כאוס. אבל השוק החופשי הוא לא רק חופשי, הוא גם משתמש בשפה מסוימת לצורך האינטראקציות שלו, שפה שהיא בעלת מבנה מסוים המכתיבה בעקבות זה סוג מסוים של התנהלות. זו שפה של כסף מסוג מסוים אותה כבר הזכרתי למעלה. ומה שמאפשר המבנה של הכסף הנוכחי והרבה מן השפה הציבורית שלנו, הוא בסופו של דבר שהסדר המכאני יתיישב על הסדר האורגאני ויינק ממנו את צוף חיוניותו לצורך מטרותיו הזרות.

ומה שאני מחפש, כאן וגם במקומות אחרים, זה את אותה שפה של ארגון שלא תאפשר את השתלטות המכאניות. אני מחפש את אותו שינוי בשפה, שדומה לשינוי שעשו כשהזיזו את השעון אחורנית, אשר בפעולה אחת מודעת ומוגדרת היטב תאפשר להתנהל בארגון באופן יעיל מבלי שתהיה עבדות כלל. אכן, אני מדבר על שפה של מנהיגות.

אני אומר "שפה של מנהיגות" בדיוק מכיוון שאני חש שהיפוכה של הרודנות אינו הריק אלא המנהיגות. הריק מושך אליו, ומשך אליו לאורך כל ההיסטוריה צורות שונות של רודנות. בשבילי אלה אלף הצורות של עבודת אלילים. וכולן נובעות מן ההימנעות מעבודת אלוהים. 

אני משתמש במילה מנהיגות כדי לציין את הפונקציה שתומכת בסדר האורגאני. אני טוען שבמקרה האנושי אפשר לתמוך בה, היא לא חייבת לנבוע מסדרה של אינטראקציות מקריות. אף על פי שעולם המפגש יהווה תמיד את חומר הגלם הבסיסי ביותר שלה אפשר לסייע בידה בפעולה אנושית מושכלת. תמיכה זו באה מליבה של האחריות האנושית. והיא מגלמת את עקרון החירות של רוח האדם. 

הסיפור של החירות בעיני הוא הסיפור של מנהיגות. והאפשרות של מציאות שבה אין איש מצווה על איש, היא האפשרות שבו משנים את כיוון התנועה של יחסי האדם. עוברים ממעגל הלקיחה למעגל הנתינה.

האם זה אפשרי?

הבה נראה.

הערה בעניין הפוליטיקה 

ורגע אחד לפני שאציג את הצעתי אני רוצה להעיר דבר מה בעניין הפוליטיקה.

בדברי על מנהיגות אני בו זמנית בודק את האפשרות לקיים מנהיגות שאיננה פוליטית, שאינה מתעסקת בצורת החשיבה הפוליטית, שהיא סוג של פוריות ולא סוג של שליטה. זה דבר שקשה לתפוס, בדרך כלל אנו אצים ישר מן החברתיות לפוליטיקה כאילו היו דבר אחד, ומחמיצים בדרך את כל ספקטרום המנהיגות. ושוב, בשבילי, היפוכה של הרודנות אינו הריק, אלא המנהיגות, ומנהיגות איננה פוליטיקה. 

הפוליטיקה מוציאה את האדם מן העולם. והיא עושה את זה הלכה למעשה גם במקומות הטובים ביותר, במקומות בהם נראה שאנשים נרתמים לקדם מטרות טובות ועושים זאת ברוח התנדבותית ובכוונה שלמה. אלא שכל זה נרתם באופן הלא נכון. מדובר בסך הכל באי הבנה כדוגמת סיפור הגורילה: הם, לוחמי החירות הפוליטיים, בני תנועות המחאה, מגיני החלשים, וכל שאר המגמות הפוליטיות, משתמשת בכלים המצויים מבלי להבין שכלים אלה אינם אמצעים ניטראליים להגשמת מטרותיהם, אלא הם כבר בעלי מבנה ומסר משלהם. מתוך כך כל מושגי הנתינה והעזרה שלהם מוצאים את כתובתם בתנועות פוליטיות, ורצונם להשפיע ולבטא אכפתיות מוצא את דרכו אל תוך המהלך הפוליטי שבסופו של יום ובאופן גלובלי משמר את מבנה העבדות הקיים. למעשה הוא חלק בלתי נפרד מן הדלק של קיומו. 

ומה שבעייתי בפוליטיקה שהיא מנסה לעשות מקום למיעוט זה או אחר מתוך שכחה עמוקה של העובדה שאין אף אדם שהוא מיעוט, שעצם הניסיון לשייך אדם למיעוט הוא הדבר שחונק ומדכא, ודיכוי זה גדול מכל דיכוי של מיעוט. ההבדל הגדול בעולם שאין בו פוליטיקה הוא שהמנהיגות מתייחסת תמיד לבני אדם בתור פרטים לעולם לא בתור כללים.

וכמובן, משום כך הפוליטיקה מדברת תמיד רק על חופש יחסי, על פשרות, על מיצועי אינטרסים וכן הלאה. היא לעולם לא תלך עד הסוף, מונחית על ידי עקרון יסוד האדם – חיים ללא עבדות כלל. 

לכן אני מציע: לא-פוליטיקה. שזה אומר בכלל לא להיכנס לעולם של אינטרסים. האדם הוא לא צומת של אינטרסים. יש צמתים של אינטרסים, אבל האדם הוא תמיד מעבר לזה, לא מייצג שום דבר. הדבר דורש לא להיות לוחמני במובן הזה ולדעת לפגוש את התעמולה משני הצדדים באותה מידה של חירות – מבפנים ומבחוץ.

כי התעמולה תהייה, ומן הבית יותר מאשר מן החוץ. היא תחזור ותאמר לאדם שלא דואג לעניים בתור שכאלה, שהוא הפסיד את המערכה, שיהרגו אותו כבן ללאום מסוים, גם אם הוא יחשוב שהוא קודם אדם, וכן הלאה. התעמולה הזו תדחוף אותו שוב ושוב להתייצב בראש האינטרס, ואגב כך יאבד את עצמו.

לא חייבים. אפשר פשוט לעבור למשחק אחר, להשתמש בכלי אחר, להשהות לרגע את הדבר שאנו רוצים לעשות כדי להתפנות לארגן את הנחות המוצא כך שיתמכו בדבר שאנו רוצים לעשות.

הנה, אם כן, השאלה שאני שואל:

האם יש דרך בה קבוצת אנשים הרוצים לחבור יחדיו לצורך מפעל מסוים, יוכלו להתנהל שלא בדרך של מאבק וכוחנות? האם ישנה דרך להתנהל שלא רק מכבדת כל אדם, אלא תורמת לחירותו, מעצימה אותו ואת סביבתו?


עקרונות מעגל המנהיגות

 

ריקוד

מידידה למדתי את התרגיל הבא: אנחנו עומדים במעגל פנים אל פנים ואחר כך מסתובבים במקום כך שאחד מאתנו נמצא בחזית והשאר פונים לאותו כיון ובמקביל אליו. הוא מתחיל לרקוד את ריקודו והשאר שנמצאים מאחריו מחקים את תנועותיו. בשלב כלשהו, תוך כדי הריקוד הוא פונה לצד כלשהו וכולם אחריו. כעת יש מישהו אחר שנמצא בחזית ואותו מישהו ממשיך ומוביל את הריקוד. כך ממשיכים עד שכולם התנסו בהובלה והריקוד מגיע לידי גמר.

כשעושים את התרגיל הזה באופן מתואם ומעבר ההובלה נעשה באופן רציף וזורם נדמה שאין זה מספר ריקודים נפרדים של מספר אנשים מובילים, אלא ריקוד אחד ומתמשך מהתחלה ועד סיום שהמעגל עצמו רוקד. כשיש הקשבה, זה שמוביל מרגיש את אלה שמאחריו ובו זמנית מרגיש את הריקוד שהולך ומתהווה, הוא מרגיש מתי הוא צריך להעביר את ההובלה למישהו אחר, ואותו מישהו אחר מרגיש מתי מגיע הזמן שלו.

הרבה דברים קורים כאן: תחילה ישנו מי שמוביל שצריך לסמוך על זה שאכן הולכים אחריו בלי שיצטרך לפנות לאחור לבדוק כל הזמן אם אכן הם מאחריו. הוא צריך להרגיש שנותנים בו אמון, להיות בטוח בעצמו, להרגיש שהוא לא רק רוקד את הריקוד שלו אלא את הריקוד של כולם. אלה מאחור צריכים במקביל לבטוח במוביל, לילד את ההובלה שלו, לתת אמון ולהתמסר למשהו שהוא לא הם. להאמין שכוונתו טובה ולהתמסר לריקוד המשותף שהולך ונוצר. לפעמים הם מתעייפים, לפעמים הם רוצים להעביר למוביל איזה מסר. לפעמים יש מישהו שמרגיש ברגע מסוים של ריקוד שהוא ממש מבין כיוון חדש שהריקוד יכול ללכת אליו ואז בתהליך המעבר הוא יכול להמשיך בעצמו את אותה תנועה כך שהוא זה שיהיה המוביל ולאו דווקא מי שהמוביל הקודם כיוון אליו. זה בסדר כמובן, אם כולם קשובים לכולם. אם אנשים מוכנים לוותר על ההובלה, להתמסר להנהגתו של מישהו אחר. ישנו רגע קריטי כאשר אתה מגלה פתאום שאתה בחזית, שלפתע כל העיניים נשואות אליך. האם אתה ממשיך בקו של קודמך? האם באמת אליך מתכוונים? אולי לשכנך? שמא יש צורך בתנופה חדשה?

בשבילי ריקוד-המעגל מהווה השראה ודוגמא לסוג של התנהלות קבוצתית שהוא חלק מתרבות של מנהיגות. בהמשך אני מציג את המאפיינים הבולטים של מעגל מנהיגות כזה.

מעגל של שווים

נתחיל בזה שגם אם יש אחד שמוביל בזמן מסוים, אין הולכים אחריו בטור, אלא שומרים על מבנה של מעגל. פירושו של דבר שכולנו שותפים שווים במעגל. מה שעומד במרכז זה לא המנהיג, הוא רק משרת את המעגל. השאר מתמסרים להובלה שלו, לא כי הוא חשוב, אלא כי המעגל חשוב, כי המרכז הריק של המעגל הוא חשוב. עוד נדבר על המרכז הזה.

יותר מזה, אין זו סתם התמסרות להובלה של מישהו אחר מחוסר ברירה, בשל אילוצים ניהוליים, תועלת ארגונית,  וכן הלאה. אדרבא, זו התמסרות מודעת, שבוחרים בה מרצון וכחלק ממהלך שנועד לילד את מנהיגותו של המוביל. מבחינה זו ההתמסרות אינה רק נפילה נטולת אחריות ופסיבית אל זרועותיו האחראיות של המוביל, אלא נתינה אקטיבית שיש בה התכוונות ברורה ואחריות דרוכה לטפח מנהיג. אכן, זו אחריות גדולה – לטפח מנהיג, מתנה ששווה לתת.

מכאן שמנהיג, במובן העמוק של המילה, אינו מי ששולט, מי שלקח לידיו את רסן השלטון על מנת לסדר את העניינים, ולכפות את דעותיו. אין הוא יכול להנהיג רגע אחד מעבר למה שמאפשרת לו קהילתו. בתנאי, כמובן, שמדובר בקהילה של בני-חירות.

עניין זה הוא בו זמנית התנאי למעגל המנהיגות, אבל גם מה שמעגל מנהיגות מאפשר. כל עוצמת מנהיגותו ביחס לאחרים נובעת מן הבחירה שבוחרים בו, לא בחירה חד-פעמית, אלא רצף של בחירה מתחדשת. ובכל מקרה כמנהיג הוא משרת את הקהילה, עושה דברה, קשוב לרצונותיה, רגיש להתרחשות בקרבה, ונמצא שם בשבילם כשם שהם נמצאים שם בשבילו. 

בעלות, שייכות, שליטה ומנהיגות.

מה שנאמר למעלה על מנהיגות שאינה אקט של שליטה אומר גם כמה דברים חשובים לגבי יחסי הבעלות על המעגל.

לצורך העניין אני מבחין בין בעלות לשייכות. בעלות היא אותה חותמת חיצונית הקושרת בין דבר לבעליו ומתירה את שליטת האחד בשני. אפשר להיות בעליו של דבר בלי להיות שייך אליו כלל. אין מדובר בחיים משותפים, ופוריות הדדית, אלא דווקא בקו הפרדה ברור שפעמים רבות סותר שייכות. קוו הפרדה זה שמשמר את הקניין, מונע את החלחול ההדדי המאפשר את השייכות.  

זה לא מה שקורה במעגל המנהיגות. כאן המנהיגות נקנית בעומק השייכות. אין היא שליטה חיצונית, אלא הקשבה פנימית. ממילא יש יחסי גומלין בין המנהיג לאלה שתומכים בו ומילדים אותו. המעגל שייך לכולם במידה שווה, והאחריות נמצאת אצל כולם. כישלונו של המנהיג, אם מחפשים אשמים, הוא בה במידה כישלונם של אלה שלא הצליחו לילד אותו ולהפך. מכאן שהמעגל אינו בבעלות אך אחד והוא שייך לכולם. הריקוד שייך לכולם.

זה אומר עוד משהו: אף על פי שהמעגל עסוק תמיד בדבר שלישי שהוא כביכול הסיבה לקיומו ותכלית פעילותו, הרי שתמיד וכחלק בלתי נפרד ממנו זהו מעגל אנושי שתכליתו אנושית. הוא משמש, במידה שווה או אולי אפילו יותר, גם את התכלית של טיפוח האדם.

טיפוח המנהיגות מבחינה זו היא דרך אחרת לדבר על טיפוח האדם. המנהיגות היא מיטב האדם, מה שעומד במרכז ישותו כבן-חירות. וכך, ללא קשר לתכליות האחרות של המעגל, הוא תמיד נועד לשרת את האדם בגדר נוכח הקודם לכל תכלית.

מנהיגות וייחודיות

תכלית זו של טיפוח מנהיגות באדם אינה מכוונת רק למנהיגות חברתית ארגונית, הרבה יותר מכך מדובר במנהיגות פנימית, שהיא עצם מהותו של האדם, ועבודת הייחודיות שלו. במובן זה המנהיגות מזכירה לכל אדם את אנושיותו. היא מלמדת אותו שאין הוא רק קורבן אלא תמיד בן-חירות. כאן צריך לעצור רגע ולהבין מחדש את החירות לא רק כחופש מאילוצים, אלא כחירות יוצרת, כיכולת למשמעות, מסוגלות לאיכות, וחבירה לנוכחות.  

ואם כן, כמי שמילדים מנהיג, אנחנו לא רק עוזרים לילד מנהיג לקבוצה, אנו עוזרים לאדם לגלות בתוכו איכות שהיא חיונית לאפשרות שלו להיות מה שהוא. וכאן אני מצטרף למה שכבר אמרתי למעלה: מנהיגות היא הביטחון היחיד שיכול להיות לנו כנגד רודנות. אין שום פתרון מכאני שיכול לעמוד בפרץ. אין שום פתרון גורף שימחק את הרודנות וישטח את העוצמות לכלל שלום עקרוני. עולם נטול רודנות לא ייכון עד שאחרון בני האדם יהיה למנהיג.     

ואם כן, מנהיגות היא סימנו של האנושי. זה נכון למנהיג שמילדים את מנהיגותו, וזה נכון באופן אחר, אבל לא פחות, לאחרים שמילדים את המנהיג.  

ואף על פי שהמעגל שייך לכולם והאחריות שווה, בכל זאת, בכל רגע נתון יש מישהו אחד  שמוביל. המישהו הזה פועל על פי מיטב אמונתו. הוא הולך על כל הקופה. מנהיג בעוצמה וללא עכבות הקשורות לזכותו להנהיג. הוא מקשיב אמנם לאחרים אבל הוא נע על פי מיטב הבנתו. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לצפות מכל סוג של רוב.

אני חושב שהחלטות שמתקבלות באופן זה הן עמוקות יותר. בעיקר יש בהן ממד של אחריות. זה חלק מן העומק. לא רק אחריות של המנהיג, אלא אחריות משלימה של הקבוצה. תהליך זה לא אמור לרדד את האחריות, אלא לחדד את האחריות של כולם, להעיר את האוזניים של כולם להקשבה. זה שונה מאחריות משותפת של קבוצה גדולה שבה לכאורה כולם אחראים אבל בעצם אף אחד לא מרגיש ממש אחראי. אדרבא יש כאן אחריות כפולה: מצד אחד אחריות של המנהיג, מצד שני לא פחות אחריות מצד השאר – אחריות לאחריות המנהיג. האחריות הזו צומחת מלב השייכות ובדיוק משום כך היא איננה אחריות מעיקה, מלאכותית, מעוררת אשמה. יותר נכון לומר שהיא סוג של ערבות הנובעת באופן טבעי כסוג של נתינה.

מעגל של ריבוי-פנים

הצורה המעגלית אומרת שכל אחד מאתנו עתיד להנהיג, שהכל זורם ונע במחזורים. אבל היא גם אומרת שלכל אחד יש את המקום העקרוני בתור מוביל. עכשיו אנחנו אמנם פונים לחזית מסוימת אבל בו זמנית אנחנו שומרים על מעגל שזה אומר שכל אחד "מושך" לכיוון שלו, משמע, תורם את כוחו הייחודי למעגל. הוא לא נדרש לוותר על מי שהוא, (כלומר להסתדר בטור אחרי המנהיג), להפך, הוא שומר על איכותו, על שונותו, על אחרותו. אין אידיאל אחד לקבוצה, אלא כל אחד הוא אידיאל. וזה משיכה זו של ייחודיות שמשאירה את המעגל כבעל נפח כדורי ומונעת את הקריסה לממד אחד. זו אחריותו של כל אחד ואחד לשמור את המעגל בתור מעגל.

לא רק שזה בסדר שיש דעות שונות, מחשבות אחרות, אנשים שונים, גישות שונות, וכן הלאה אלא שזה חיוני. יש כאן מערכת של מרכיבים משלימים שלכל אחד יש תפקיד חשוב. בדיוק כמו בגוף חי. תהליך הדיפרנציציה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות. אבל אין זו הבדלה ממודרת, אלא הבדלה משלימה.

אבל יש עוד מובן שבו כולם מנהיגים: אף על פי שבתחום מסוים יש מי שנמצא בחזית, הנה החיים הם מרובי תחומים ובדרך כלל בעשייה משותפת יש מספיק תחומים כדי לאפשר לכל אחד להיות מנהיג בתחומו. ואין תחום שהוא קל ערך, כל תחום חיוני לאיכות המעגל. וכל תחום יש לו מנהיג. אנחנו לא מדברים על מבנה היררכי אלא על מפגש של אנשים חופשיים. אין מי שמעביד אדם אחר. עניין זה הוא עקרוני. תמיד יש הרבה תחומים ש"רוקדים בו זמנית", כריקוד רב ערוצים.

המבנה המעגלי

על פי המבנה הגיאומטרי של המעגל יכולים להיות שניים בחזית אבל לא שלושה. (ברגע שיש שלוש נקודות על היקף המעגל המבקשות לישר קו, הנקודה האמצעית תמיד תהיה בחזית לפני האחרות). נדמה לי שזה גם אומר דבר מה ממשי. שאכן יכולים שנים להנהיג באופן שווה ביותר אבל ברגע שיש שלושה אז כבר יש אחד מתוך השלושה שהוא יותר מנהיג.

מבנה מעגלי פירושו גם בין היתר שיש מי שמוביל אבל שיש כאלה שנמצאים לצדו, תומכים בו, ויש כאלה רחוקים יותר וגם כאלה שנמצאים מן הצד השני ממש, וזה לא פחות חשוב. כלומר המנהיגות יוצרת סוג של כיווניות והיררכיה מקומית. לכל תחום מונהג יש עוזרים ויש ביקורתיים. כך צריך להיות. כלומר באופן כלשהו כולם שותפים בהנהגה במידה זו או אחרת. המנהיג לא לבד. יש כאלה שנמצאים מיד לימינו ולשמאלו והוא רק קצת בחזית לפניהם, ויש כאלה ששותפים מנגד, אבל כולם לקוחים מידה בהנהגה.

כל תחום קורא למנהיג

כל עניין שעולה בתוך המעגל מתחיל את דרכו כיתום שקורא למנהיג. וזה הופך להיות חלק מן החיות של מעגל שמוליד ללא הרף מנהיגים לתחומים יתומים. זה קשור להקשבה של כל המשתתפים במעגל, זה קשור לתחושת השייכות המשותפת. אין אף פעם מישהו שזורק אחריות על מישהו אחר. יש תמיד כאלה שמאמצים יתומים והקבוצה תומכת בהם.

כל תחום קורא למנהיג זה אומר בפשטות שאנחנו נעים מתוך הקשבה, כל תנועה היא תנועה של נתינה, של שרות. אנחנו נענים לקריאה שקוראת לנו ואשר גם מדריכה אותנו מה עלינו לעשות.

כל תחום, כל בעיה, כל קושי, קוראים למנהיג. כל תחום יתום הוא הזמנה לבית, לכתובת. כל תחום קורא לאכפתיות.

אבל האם יכול להיות שיש תחום שאיש אינו רוצה בו? והאם לא יכול להיות שיש תחום ששני או יותר רוצים להנהיג אותו? וכיצד פותרים אז את העניין? רואים אתם, הנה ברגע זה הגדרנו תחום חדש – אם רוצים אפשר לקרוא לו תחום הסכסוכים. בכל מקום אחר היינו מחפשים עכשיו להצביע או איזה סוג של נוהל קבלת החלטות מכאני שיכריע מי הוא זה שיזכה בתחום. עכשיו יש קושי ואם הוא לא נפתר באופן זורם הוא מזמין את המנהיג שיוביל אותו.

ומה קורה אם מנהיגים בשני תחומים שונים מתנגשים באופן מעשי? למשל אחד סבור שמבחינה פדגוגית אין להעלות את שכר הלימוד, והשני סבור שמבחינה כלכלית חייבים לעלות את שכר הלימוד? כמובן צריך לראות שאין הם מנהיגים ממודרים כל אחד שותף גם בהנהגת התחום של חברו במידה זו או אחרת, אבל לפעמים יכולים אכן להיווצר וויכוחים מסוג זה ואין מי שמכריע. הנה עוד בעיה יתומה שדורשת סוג חדש של מנהיגות.

זה לא אומר שאין לפעמים מקום להצבעות. יש. אבל ההצבעה היא כלי של מנהיג ולא להפך. כלומר, מי שמוביל תחום יכול בזמן מסוים להחליט שזה הזמן לבצע הצבעה. אבל הוא צריך להחליט על כך. למשל, זה יהיה הגיוני לעשות הצבעה על מה הוא היום של ישיבת הצוות. אבל מצד שני ייתכן שלמנהיג יהיו שיקולים אחרים והוא יקבל החלטה אחרת. שוב, צריך לנקות את הראש מדימוי המנהיג הרודן, השתלטן. מנהיג טוב הוא מנהיג מקשיב. והוא מנהיג טוב בגלל שהוא מקבל את כוחו מן המעגל.

צמצום

זה שכולם במעגל מובלים על ידי המנהיג אינו אומר בהכרח שהם כולם מסכימים עמו. הם בוודאי גם לא מושתקים או מופעל עליהם לחץ לשנות את עמדתם. להפך. חשוב שתישאר אי הסכמה. חשוב שכל אחד יגיד את מה שיש לו להגיד שכן כל אחד, בשונותו, מביא את עוצמתו למעגל ומברך בה את כולם. זה שאדם מסוים הולך אחרי המנהיג אינו אומר שהוא מסכים עמו, אלא רק שהוא מילד אותו כמנהיג. הוא מוכן לצמצם את עצמו, לא להתפשר, לא לשנות את דעתו, אלא הוא מוכן לצמצם את עצמו כדי לפנות מקום להובלה של מישהו אחר. הוא מוכן להתנסות במשהו חדש, בלי לדאוג לעצמו, מתוך נתינה לאותו מנהיג, ומתוך נתינה למעגל כולו. צמצום כזה אינו דיכוי, אדרבא הוא אקט של עוצמה וניצן של קדושה.

למה שמישהו יעשה דבר כזה? למה שיצמצם את עצמו ויפעל לכאורה בניגוד לדעתו? כי בתור אדם חופשי הוא לא תלוי בדעותיו, הוא יודע שיש משהו שהוא גדול יותר מן הדעות, ומן המקום הזה הוא שמח לתת. הוא לא מצמצם את עצמו רק מכיוון שזה מביא לו תועלת, אלא בעיקר כחלק מבגרות מוסרית, מצד האנושיות שלו, המנהיגות שלו עצמו. אכן, מלכתחילה חבר למעגל לא בגלל מה שהוא יכול לקבל באופן אנוכי, ולא מצד השליטה והנחלת האני שלו אלא בשל ההזדמנות לתת מברכתו, שהיא גם כוחו להשפיע באופן פורה. להשפיע, לא לצוות, לא לעצב, להשפיע. מסוג הדברים שיכולים לקרות בין אנשים חופשיים המכירים זה באחרותו של זה. 

אכן כן, הוא לא מסכים למהלכיו של המנהיג, הוא אומר את זה במפורש ומתווכח עם המנהיג אבל בשום רגע אין המנהיג מרגיש מאוים. להפך, הוא מרגיש אהבה. אין הוא מרגיש שיש מישהו שרוצה להשתלט עליו, לקחת את מקומו, לכפות עליו את דעתו. הוא מרגיש שיש מישהו שלא מסכים אתו, שרוצה לעזור לו להנהיג טוב יותר. אבל הוא רוצה לעזור לו להנהיג טוב יותר לא על ידי כפיית דעתו, כי אם זה היה כך, הייתה הולכת המנהיגות. לא, הוא רוצה לעזור למנהיג להיות יותר אחראי, יותר חזק באמונתו. זה כמו שבאומנויות הלחימה שני היריבים לכאורה מאמנים זה את זה. המנהיג לפיכך אינו מרגיש שהוויכוחים נועדו לפרק את המעגל או להטיל ספק ביכולתו, אלא להפך, לחזק את המעגל. כיוון שאותו אחר שאינו מסכים עם המנהיג יודע בלב ליבו שהוא עצמו אינו יודע. ושמחתו הגדולה ביותר היא לגלות שהמנהיג צדק והוא טעה. בדיוק כמו שאבא נהנה שהבן שלו מנצח אותו בטניס. אותו אבא יתאמן אחר כך שעות ויעשה הכל כדי להצליח לנצח את בנו אבל לא מכיוון שהוא באמת רוצה לנצח את בנו, להפך. זו המשמעות של ליילד מנהיג. המנהיג יודע כמובן את כל זה. על כן הוא לא משותק נוכח הוויכוחים. כל זה גורם לו לחשוב עמוק יותר, ללכת רחוק יותר.

מעגל נתינה ואכפתיות

כבר אמרתי: כל אחד מן השותפים מצמצם את עצמו ומתמסר להובלה של מי שבחזית, אבל צמצום זה אינו סוג של וויתור או פשרה, אלא נתינה שנעשית מרצון. כל אחד מן השותפים עוזר ליילד את המנהיג. הוא שמח לתת את האפשרות לאחר להנהיג אותו: "תנהיג אותי", הוא אומר לזה שבחזית. "אני מוכן לאפשר לך לטעות, להתנסות, כל דבר. חשוב לי שתעשה את זה בדרכך הייחודית, קדימה, לך על זה, אני מאחריך". כך אומר כל אחד ואחד.

וכבר אמרתי שמנהיגות זה לא בעלות אלא שייכות. משמע מי שאכפת לו הוא מרכז, כי אכפת לו. וכל אלה שנמצאים מאחריו מילדים אותו כמנהיג. אנו מכירים במקומות אחרים כיצד דברים שיש יותר מדי אנשים אחראים עליהם נשארים יתומים בלי שלאף אחד יהיה באמת אכפת. ובמקביל כאשר יש מישהו שתובע בעלות על תחום פעמים רבות הוא משאיר את כל האחרים בחוץ. יש בעל בית אבל הוא יחיד, באופן כלשהו הוא גונב בכוח. זה חלק מתפיסת הבעלות. לעומת זאת שייכות, מניחה שותפות.

אבל זה יותר מזה. האכפתיות אינה רק ביטוי של רצון האדם היא גם חלק מזיקה ממשית. מי שאכפת לו גם מרגיש יותר, מעורב יותר, ומסוגל לחוש את דקויות התחום הרבה מעבר למה שניתן לנסח במילים. במובן הזה הוא כלי שרת של התחום ושל המעגל.

תחילתה ואחריתה של מנהיגות

איך הכל נולד? מי הוא המנהיג הראשון? איך מחליטים על זה? זה כמו השאלה איך החיים מתחילים. יום אחד הם התחילו עכשיו הם ממשיכים: הורים מולידים את ילדיהם. המנהיג הוא זה שבוחר את מי שיוביל אחריו באותו תחום שהוא אחראי עליו. זה המקום שבו המנהיג צריך לדעת להצטמצם. הוא יודע שהוא מנהיג, משמע נועד לשרת את הקהילה, להקשיב לצרכיה ולשרת אותה. אמנם הוא עושה את זה בדרכו, מתוך אמונתו, אבל הוא לא עושה את זה למען עצמו. הוא עושה את זה למען הקבוצה. אבל הוא יודע שיש שלב שבו הוא צריך ללכת, הוא יודע את זה מתוך עצמו והוא יודע את זה מתוך הקשבה, ולפעמים הוא גם קורא את הרמזים שמבחוץ, אולי הוא רואה אדם אחר הלהוט להנהיג את התחום שהוא מופקד אליו, ואז הוא מסתובב, כל המעגל מסתובב, והאחר פתאום נמצא בחזית. אבל בכל מקרה המנהיג הוא זה שבוחר את זה שיבוא אחריו. הוא צריך לעשות זאת בחוכמה.

אני אומר שהמנהיג הוא זה שבוחר את מי שבא אחריו כי אם הוא היה מנהיג של ממש הוא, יותר מכולם חש את התחום שאותו הוא הנהיג. הוא חש אותו מבפנים, ובאופן שמתעלה על כל שיקולי הגיון, הוא מרגיש אותו, חייו זרמו בעורקי הדבר, מתוך שייכות עמוקה (שיחד עם זאת אינה הזדהות, כי הזדהות היא תחילתה של עבודת אלילים), ממילא הוא גם אחראי לבחור את מחליפו. שוב, כל זה נכון במנהיגות של ממש שבאופן עקרוני היא גם פתוחה-לא-פרוצה להוויה ויודעת לקבל חידושים.

אז איך התחיל הכל? אני חושב שאם יש מישהו המתחיל לעשות דבר מסוים והוא מתחיל לצרף אליו עוד חברים הוא יכול, כמו מעצמו, לעזור ביצירתו של מעגל. בהתחלה הוא המנהיג הראשון בכל התחומים, הוא הרי לבד. אחר כך הוא מתחיל לפצל את התחומים ולילד מנהיגים בתחומים שונים. בשלב הבא כל מנהיג בתורו יכול לא רק להעביר את ההנהגה לבא אחריו אלא גם להרחיב את התחום ולפצל אותו. או לפעמים לאחד מספר דברים ביחד. על פי צרכי הריקוד המשותף. לפעמים בתוך מעגל נוצר לפתע תחום חדש, היבט חדש, בעיה חדשה, עניין של קושי שלא היה קודם לכן, וכמו מעצמו קורה מצב כזה שיש מישהו בחזית והאחרים אחריו. המנהיגות נולדת באופן טבעי. לא צריך להכריז עליה אלא בדיעבד. כיוון שאנו בני אדם, נוטים להתבלבל לפעמים. אולי זה יהפוך למנהג שבשלב כלשהו מישהו אומר "אז אני מבין שאתה מוביל את המהלך הזה." רק כדי שיהיה ברור לכולם.

וכמובן ההורשה של מנהיגות אינה עניין אקראי. באופן טבעי מנהיג של תחום בוחר כמנהיג מחליף מישהו שהוא חש שהוא אכן מסוגל להנהיג, שהיה שותף יותר קרוב בעבר, שיש לו תכונות משלימות, וכן הלאה. כך שבסופו של דבר זה הרבה פחות פתאומי ממה שזה עשוי להיראות. למעשה יש בהכרח רגע שבו שני המנהיגים מובילים ביחד.

אמונה

אחד הדברים החשובים במעגל כזה הוא השקיפות של המנהיג. זה חלק מן העניין הזה של מעגל, זה מאפשר לכולם לראות את המנהיג. אין הוא מוסתר מאחורי שורה של מנהיגי משנה, הוא בחזית אמנם אבל כולם רואים אותו, כולם תומכים בו. ובכל מקרה זו צריכה להיות שאיפה של המנהיג. אם הוא רוצה שילכו אחריו, הוא צריך שיראו מה הוא עושה. 

לפעמים אני חושב שמעגל מסוג כזה אינו אפשרי ללא אמונה, ללא אותו ציר אנכי שהוא מרכז המעגל, ללא אותה אמונה שהמעגל הזה אינו נועד לשרת רק את עצמו, שיש דברים עלומים שהם מעבר. נדמה לי שאם אין את מידת הצניעות הזו מלכתחילה, הרי שזה המקום האידיאלי להולדתה. כאן, בתהליך הזה, מתמלא המרכז שאיש אינו נכנס אליו באותו רחש של נוכחות. השכינה מצאה משכן.

שקיפות

לעזור למנהיג זה לעזור לו להקשיב לכך שלא שומעים אותו, שלא רואים אותו. להחליף את המילה "חובת דיווח" למעגל, ב: ישירות, יושר, שקיפות, שיתוף, אמינות וכן הלאה. כל אחד בתחום שהוא אחראי עליו צריך לאפשר מצב שבו כל אחד שרוצה להתעמק, לראות, ללמוד, יכול לעשות זאת, ובו זמנית לכולם יש מושג שוטף על מה שקורה.

מדברים על הכל וכל הזמן. אבל לא יותר מדי.

שזה אומר גם שלא מתלוננים: אין מה להתלונן על כישלונו של מנהיג בתחום מסוים, כלומר אין פה יחסי חוב-אשמה, אין תלונות על כך ש"הוא" לא בסדר. שהוא לא דואג לי, שהוא לא עושה את עבודתו כהלכה וכן הלאה. כישלונו של מנהיג הוא כישלונה של הקבוצה שלא ידעה לילד אותו. הוא כישלונה של קבוצה שלא ידעה להיות סבלנית אליו, שלא ידעה לשקף אותו. הוא כישלונה של קבוצה שלא ידעה לילד את המנהיג שיודע את גבולותיו. כי הרי חלק בלתי נפרד ממנהיגות זה לדעת להעביר מנהיגות. כלומר, באופן מעשי, צריך כל אחד ללמוד לתרגם את ההתניה הטבעית שלו "להתלונן" ולהאשים, למקום של אחריות. זה לא אומר שמנהיג לא עושה טעויות. בוודאי, אבל טעות זה לא כישלון. על טעות מדברים, פוגשים אותה בזמן, מניעים אותה קדימה כך שתהפוך ללימוד, לברכה.

תהליך קבלת החלטות והכלתן

מנהיגות היא הרבה יותר מתהליך קבלת החלטות קבוצתי, אבל לצורך העניין זו יכולה להיות דרך טובה להציג את מעגל המנהיגות ולחדד את השאלה שהוא בא לענות עליה.

השאלה היא אם כן, איך מקבלים החלטות בקבוצה. כבר הצבעתי למעלה שמה שהוא מובן מאיליו – הדמוקרטיה, הוא כלל לא מובן מאיליו, ויותר מכל הוא ביטוי של רודנות. הצבעה דמוקרטית המנציחה את דעת הרוב היא בעייתית מצד עצמה ומצד העיוורון שלה, מצד אותו כוח כפייתי ובלתי סבלני לחלוטין לאפשרויות אחרות. אין פשרות בעניין הזה. מלבד זאת, כמובן, הרוב, דעת הקהל, לא רק שאינו צודק, הרבה פעמים הוא מהווה גורם דיכוי חמור מכל רודן. בעיות אחרות הן הבירוקרטיה, חוסר הגמישות, הסטטיות, המכאניות, אורך התהליכים, המלאכותיות, עודף הפורמאליות.

יש עוד שתי אפשרויות נפוצות לקבלת החלטות בקבוצה. האחת היא הקונצנזוס. כלומר,  מדברים, מתייעצים, מתווכחים עד שמגיעים להסכמה מלאה של כולם. זה נשמע טוב, (לא עושים דבר עד שכולם מסכימים על כך), אבל המחיר בדרך כלל הוא שמי שאינו מסכים, שחושב אחרת, עובר סוג של מכבש כדי שישנה את דעתו. האפשרות האחרת היא מבנה היררכי מנהלי כפי שמקובל כמעט בכל מקום. יש מישהו שמקבל החלטות בשם כולם, עבור כולם. איך הוא הגיע לתפקידו, זה סיפור אחר. בדרך כלל מבחינות רבות זה יותר יעיל, יותר גמיש, יותר זריז. אבל, יש לזה מחיר במידה השותפות והאחריות של כל השאר. הרבה פעמים גם מוליד סוג של חוסר צדק חברתי.

האם מעגל המנהיגות יכול לצורך העניין לשרת כסוג של "מערכת קבלת החלטות" ממצה? האם היא יכולה להתאים לצוות, לקבוצה עובדת, שאינה חפצה לא בדמוקרטיה, לא בהיררכיה, לא בקונצנזוס?

דוגמא

הבה נראה בתוך דוגמא איך זה יכול לעבוד במפעל כלכלי.

נתחיל בזה שאין מי שמעסיק מישהו אחר. כולם הם אנשים עצמאיים. והתארגנותם היא התארגנות של אנשים עצמאיים. אז איך זה מתחיל? אולי זה מתחיל מאדם אחד, או שניים שמילדים את התחום – הם הראשונים שהגו את הרעיון, שהמציאו את המפעל כתחום הקורא לאחריות. בהמשך התחום הזה עתיד להתפצל לתתי תחומים נוספים. זה חלק מתהליך התבגרותו. המודל הניהולי הרגיל שאנחנו מכירים דורש מישהו אחד שרואה את הכל מלמעלה ומתאם את פעולות כל האגפים. אבל במקום לראות כאן מישהו שעומד בראש הפירמידה אפשר לראות מישהו שעומד בחזית המעגל בכיוון זה. יש מובן שבו כל אחד מתאם את כולם.

ומה עושה המנהיג? האם הוא אומר לאנשים מה לעשות? ובכן, הוא אחראי על התחום אבל לא על האנשים. האנשים הם תמיד אוטונומיים ואם הם ממלאים את הוראותיו זה תמיד מתוך צמצום עצמי ואף פעם לא מתוך שיעבוד. לפיכך הוא בגדר מזמין, לעולם לא מצווה. זה לא אומר שהוא צריך לנסח את דבריו בנחמדות כביכול, או לבקש רשות כדי לתת את הוראותיו. בכלל לא. אדרבא, הוא אומר את מה שהוא אומר באופן מדויק וקולע ובלי להסס לגבי זכותו לומר.

נניח שהוא מבקש להרכיב כסאות בדרך מסוימת. הוא אחראי על הכיסאות. זה התחום שהוא מנהיג. הוא לא גנב את המנהיגות הזו, היא גם לא הוגדרה מבחוץ, באופן שרירותי, הוא לא הוצנח מלמעלה. הוא צמח אל תוכה, אולי החליף את קודמו, אולי הוא בעצמו הוליד אותו לאט לאט. מכל מקום הוא שייך לתחום והתחום שייך לו וכך הוא מרכיב כסאות. האנשים שרוצים לעבוד עמו, שחוברים אליו יקבלו כל מני תפקידים, אבל אין הם בבעלותו. יש כבוד עמוק ועקרוני.

ונניח שמגיע מישהו חדש שרוצה להרכיב כסאות דווקא אחרת. ומדוע שלא תשתלט הרודנות? בדיוק בגלל זה, שמנהיגות כעוצמה אינה כוחנית. אם המנהיג רודן פשוט איש לא יישאר תחת הנהגתו, הם ילכו למקום אחר והוא יישאר עם כיסאותיו. אם המנהיג רודן סימן שיאנו מספיק מנהיג וצריך להזכיר לו.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.