פילוסופיה לילדים

חזרה למפעלים| מי מדבר אתם על אלוהים? (מתוך פינוקיו יורד מן הפסים)| כתב עת – פילוסופיה לילדים – קול קורא|

מי מדבר אתם על אלוהים? (מתוך פינוקיו יורד מן הפסים)

הסופר הצרפתי אנאטול פראנס מספר איך בילדותו נטל על עצמו לחבר מסה תיאולוגית מוסרית. הוא התחיל את המסה שלו במילים "מה זה אלוהים…" ומיד הביא אותה לאמו לשואלה אם טוב ככה:

"אמי ענתה לי כי טוב אלא שבסוף פסוק זה יש ליתן סימן שאלה. שאלתי מה זה סימן שאלה. זהו, אמרה אמי, סימן ששואלים, שחוקרים לדעת משהו. שמים בסופם של כל פסוקי שאלה. עליך לשים סימן שאלה כיוון שאתה שואל: מה זה אלוהים. תשובתי הייתה יהירה: אינני שואל. אני יודע. אמנם כן, אתה שואל זאת ילדי. חזרתי ואמרתי עשרים פעם כי לא שאלתי זאת מאחר שאני יודע וסירבתי בהחלט לשים את סימן השאלה הזה שנראה בעיניי סימן של בורות. אמי נזפה בי קשה על עקשנותי ואמרה לי כי איני אלא שוטה. אהבתי העצמית בתורת סופר נפגעה ועניתי בחוצפה שבגללה הענישוני. נשתניתי הרבה מאז. אינני מסרב עוד לשים סימני שאלה שיש לשימם. נוטה אני לשים סימני שאלה גדולים בסוף כל מה שאני כותב, כל מה שאני אומר, כל מה שאני חושב. אמי המסכנה, אילו היא בחיים הייתה אומרת, כי עתה אני מרבה לשימם יותר מדי." (מתוך פייר הקטן).

לא כל הילדים עקשניים כמו אנאטול הצעיר. רובם לומדים להצניע את עולמם וידיעות רוחם, גם מכיוון שעדיין לא מצאו את המילים לומר כל זאת, וגם משום שאיש לא מדבר אתם על הדברים הללו. ממילא הם מסיקים שאין להם מקום בעולם. אף שהם מסוגלים להיות מחוברים לרזי ההוויה יותר מכל מבוגר, ולהרגיש את סודות הבריאה בכל גופם, נותרת ידיעתם הרוחנית כמוסה בסגור לבבם.

לילד בן שש יש מרחבי נפש עצומים, עולם מופלא של תעצומות ותהיות, חזיונות עולם, הרגשות, תובנות חיוניות. הכל נוגע בו, הכל חי אצלו, כל דבר מחלחל בחדרי לבבו ופורט על נימי נפשו. אף שאינו יודע דברים רבים שהמבוגרים יודעים, עולמו עשיר וצבעוני. כשאנו מתבגרים אנו נוטים להמעיט מרוחב נפשו של הילד, מדמים לראות במידותיו הקטנות אות לגודל עולמו, שוכחים כיצד אנו עצמנו היינו שואלים על אלוהים, ועד כמה הייתה שאלה זו משמעותית.

אכן, שכחנו. והילד נותר בודד להחריד בעולמו. אף אחד לא ידבר אתו על אלוהים, על גבולות אינסוף של עולם, על מה היה לפני שהתחיל הכל, מה הוא מוות, לאן הולך העולם ומדוע יש מלחמות. אף אחד לא ידבר אתו על תהומות פחדיו וגובהי תשוקותיו, על החיים האלה שמציפים אותו מכל עבר, שחים עמו מכל פינה עד ששוב אינו יכול להכילם. דממה מוזרה מקיפה את הילד בכל מה שנוגע לשאלות החיים הממשיות. כאילו אין איש בעולם ששאלות אלה הן שאלותיו. אף אחד לא ידבר אתו ברצינות על כל אלו, הרי הוא רק ילד. ובמה כבר יכול להתעניין ילד? מוטב יתרגל את שיעוריו:

השלם: בחנות הממתקים קונים: ________ (מתוך המילים שלמטה)

מה יש בתמונה ומה אין בתמונה: חתול _______ (לכתוב אם יש או אין)

מה עושה כלב? _______

סדר את המשפטים לפי הסדר: דני אכל בננה. דני קילף בננה.

לאן שולה נסעה? מי נסע לים? איפה ישבה שולה? מי בנה מגדל בחול? מה בנתה שולה? מה עשה הגל? מי בכה? כמה בכה? למה בכה? 

בפשטנות האיומה הזו אנו מטביעים את רוחם של ילדינו, מרגילים אותם בבינוניות, משתיקים את מרצם וצוף חיותם. מעסיקים את רוחם ימינה ושמאלה, למעלה למטה ומכל הכיוונים אינספור שעות, שנים רבות.

ומה, האם הכלב הנובח גם מרגיש? האם הוא חולם? ואיך זה לראות בשחור לבן? ואיך אפשר לדעת באיזה צבעים רואה כלב? ובכלל, כיצד אפשר להיות בטוח שהירוק שרואה אדם אחד הוא לא האדום של אדם אחר? האם כלב חושב בנביחות? ואולי מעופה של ציפור הוא גם חשיבתה? ומי הייתי אם הייתי ציפור? והציפור, האם היא בוכה? האם עצוב לה כמו שעצוב לאדם? ואיך אלוהים ידע לעשות שהבננות יהיו כל-כך טעימות? כל זה ממלא את לבו של הילד, ממלא אותו ללא הרף, עד שאט אט משכיחים זאת ממנו. 

אחרי שנים, אנו עשויים לזכות בהארה או לגלות תובנה יוצאת דופן ובאותו הרגע לזהות פתאום שאיכות זו מוכרת לנו, חווינו כמותה בילדותנו. מה שחשבנו שהוא גילוי פרי מאמץ גודל רוחנו, הסתבר כהיזכרות מחדש, שתייה ממעיינות ילדותנו. הנה יצרנו מחדש מקום לדבר-מה שהיה קיים בנו בעבר והתכסה במהלך השנים.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.