מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

בעקבות מפגש שישי ואחרון של "חיים בלתי רגילים"

מאת:

  1. מפגש אחרון.   מעגל סיכום.   לא ממש, כי הסדנא הזו היא רק צעד, וכמו שדוד מזמין, הבה ניפגש עוד עשר שנים. ולכאורה כשאומרים למישהו עוד עשר שנים, מתכוונים לזה שהוא עוד לא הגיע, ויש איזה "שם" שמחכה לו, ובינתיים הוא רק חצי. אבל המחשבה הזו תוקעת. ואדרבא זה תמצית המרד המשליך את כל סיפורי הדרך המרחיקים לטובת התייצבות נוכחת, "הנני" שאפשר לומר אותו רק ברגע של הווה. אבל אחר כך, אחרי המרד, שהוא כבר הכול, אפשר גם להתחיל לטפח את הדרך, לא כתנאי, אלא כהבשלה הרוקמת את רגעי ההתייצבות לממשות הולכת ומקיפה.
  2. והמורה בתהליך הזה לא יוכל להיות מישהו אחר, חכם ומפוקח ככל שיהיה, הוא יהיה חייב להיות הסיטואציה החיה שאנו חלק ממנה. כלומר, בראש ובראשונה האנשים הקרובים לנו, הורים, ילדים, בני זוג, שכנים, חברים.
  3. ואף על פי שדיברו שלושים אנשים, כל אחד את דברו, בכל זאת שמעתי שוב את אותה שאלה ישנה על מפתנה של הארץ המובטחת, מושמעת בשלושים קולות. ואולי זו הזדמנות בשבילי לנסות לענות עליה סוף סוף. ("ניסיתי," זה מה שדוד רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו.).
  4. ולא שהשאלה הזו היא העניין, אבל כרגע היא התירוץ השכיח ביותר להימנע מאותה פעולה רדיקלית של לקיחת הגה חיינו לידיים. אני אומר תרוץ כי אני מאמין שבאמת אין אדם אחד שאינו מכיר את הברז ויודע איך לתפעל אותו. אדרבא, הוא מסומן באדום בוהק, אומר הנני. הבעיה היא שלצדו יש עוד עשרים ברזים, כולם מפתים, נחמדים,  מבטיחים דבר מה, ואנחנו מתפתים לשחק בהם, ומייצרים אגב כך את אותו ערפל שאחר כך אנחנו טובעים בתוכו. נדמה לנו שבכל רגע אנחנו יכולים לחזור אל מה שאנחנו יודעים שהוא האמת של עצמנו, ואנחנו לא מודעים מספיק לשכחה שהולכת ועוטפת אותנו. אז לפחות באופן מקומי אני רוצה לשמוט את הקרקע מתחת לתירוץ הזה.
  5. התירוץ הוא השאלה של הרשעות: אם אדאג קודם כל לעצמי (למשל לא אלך לבר-מצווה של השכן (או של הנכד)) אז… ובכן, זה לא יהיה טוב. קודם כל, אם חושבים על זה כללית, זה לא יהיה טוב לחברה שכך בנויה, ואחר כך, אם חושבים על זה אישית… ובכן, זה פשוט לא בסדר.
  6. וכשמנסים לפצח את ה"לא בסדר" הזה שיותר משהוא מחשבה מסודרת הוא דאגה מטרידה, אני חושב שלא מוצאים שם אכפתיות גדולה לאחר (לשכן), אלא פחד של אובדן. האם לא משום כך אנחנו מנהלים מערכות יחסים, מתוך חשש מה יקרה כשנפסיק לשלוט בהם? אנחנו לא סומכים עליו (על השכן) שאהבתו אלינו היא פשוטה וישירה. אנחנו לא סומכים על העולם. אנחנו חייבים לבחוש שם, להישאר דרוכים, לתחזק, להיות בסדר, וזו שליטה זו בבלתי נשלט שגם לוכדת אותנו במעגל שאין לו סוף. הדרך שבה אנו נותנים לאחרים לשלוט בהגה חיינו, היא נגזרת מן הניסיון שלנו לשלוט בהגה חייהם. לכן מילת מפתח בשבילי היא ללמוד להיפרד (פרידה, לא ניתוק). שזה אומר מניה וביה, לעבור לעולמה של האמונה.
  7. בעולמה של אמונה, אני עושה את עבודתי ונותן לאחר לעשות את עבודתו. זהו המהלך הרדיקלי של חיים בלתי רגילים, נכונות לפסוע אל תוך הלא נודע ולתפקד בו לא באמצעו שליטה וידיעה, אלא באמצעות אמונה ונכונות לפגוש. בטח שיש בזה סיכון. אך הרי בזה בדיוק העניין: לקבל את ממד הסיכון. לחיות זה מסוכן. מתים מזה בסוף. החלק המבדח בעניין הוא שזה לא שבאמצעות השליטה שלנו יש פחות סיכונים, בדרך כלל הפוך, בפועל המצוקה רק גדלה. אבל יש לנו כנראה איזו נחמה באשליית השליטה, היא מרדימה את פחדינו, על ידי זה שהיא מרדימה את חיינו. לפסוע לעולמה של האמונה, לעשות את המהלך הרדיקלי, זה אכן, להסכים לפחד (ולהתרגש), לפסוע אל תוך עולם שבו שום דבר לא מובטח. ולגלות אחר כך באורח פלא, שיש דבר אחד שתמיד מובטח – אהבתו.
  8. בטח שהאחר שמולי עשוי להיפגע, ונכון שבתור "מנהל יחסים מומחה" נדמה לי שזו אחריותי, אם הוא נפגע כן או לא. אבל יכול להיות שזו אחריות עודפת. המקור שלה הוא לא האכפתיות שלי לאחר, אלא דאגה למקומי. אם היה אכפת לי ממנו, לא הייתה דאגה. לכן כאשר באמת אוהבים מישהו גם הרבה פחות איכפת לפגוע בו. כמו שחבר אמר לי פעם – אנחנו לא חברים כדי לא לפגוע זה בזה.
  9. כך שהשאלה הזו היא באמת שאלה תיאורטית, תרוץ, שאלת בית ספר. כשאני נוהג על פי אמת מידה נורמאלית אני כאילו יותר מתחשב באחר, אבל למעשה לא באחר אני מתחשב, אלא באמת המידה. וממנו ממש לא אכפת לי. לא אכפת לי בדיוק בשל אותה חציצה ליבית ששמתי ביני לבינו כיוון שחשתי שההגה של חיי בידיו, ועל כן אני חייב להיות נחמד אליו כדי שינהג יפה בהגה חיי. לא יכול להיות אכפת לי, כי אני לא אני, ובהיעדר אני, גם אין אכפתיות. ומנגד, כשאני מרשה לעצמי להיות אני, כשאני לומד להיפרד, (להיגמל), ממילא יש בי אהבה ואכפתיות.
  10. אבל, גם אם לא, זה לא משנה. כי כמו הסיפור של הגנב והתמונה, כל הדיון הזה שאנו נלכדים בתוכו רק משמש כתירוץ כדי להימנע מלעשות את המעשה האמיץ ביותר שאליו אנו נקראים, וממנו אנו חוששים.

  11. Buy cheap Viagra online

     ולבסוף אני רוצה לבאר מדוע אמרתי שהכותרת מעל הברז האדום אינה אחרת מאשר "חיים בלתי רגילים". זו תנועת הנפש שבעזרתה אדם מכריע מחדש באי-זרם של חייו. מעל ברזים האחרים כתוב דברים כמו "להיות בסדר", "להיות נורמאלי", "להיות נחמד", "להיות ביחד", "להיות משמעותי", "להתפרנס טוב", (כמו הציור היפה של מורי: הרשת שמעל סוס הפרא.) כל אלה ברזים זרים. כשאני פותח אותם לא יוצאים מים חיים, אלא רק ערפל. אני יכול אולי לשלוט בגוון של הערפל, אם יהיה יותר ורוד או יותר שחור, אבל זה עדיין לא מרווה, לא מנקה, לא מזכך, לא מרענן. אני עדיין נותרתי כמו שאני, בלתי מופרה, בלתי מתחדש. זה עדיין הכול על יבש. ואילו מעל הברז האדום, הברז של האי-זרם, זה אשר יבטא את הסכמתי לפסוע יחידי, ואת נכונותי להירטב, כתוב: לחיות באופן בלתי רגיל.  

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

תגובה אחת לפוסט "בעקבות מפגש שישי ואחרון של "חיים בלתי רגילים""

  1. דלית הגיב:

    אני ממש מודה לך. אני מוצאת את עצמי הרבה בין מילותיך. סוג של הגשמה עצמית. זאת תגובה להרבה מאמרים שקראתי .
    תודה
    יישר כוח
    דלית

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.