מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

רגשות והרגשות – טיוטא

מאת:

1.

רגשות והרגשות זה לא אותו הדבר.

Buy cheap Viagra online

הרגשה הוא פן של נוכחות, היבט של ההיות, ביטוי של היות-חי, ועוד יותר מכך של היות-חי באופן מסוים, באופן אנושי, באופן אישי.

היכולת להרגיש היא חלק בלתי נפרד מעובדת זיקתנו לעולם. אנו חיים בעולם, לא כמתבוננים חיצוניים לעולם, ולא כאדם כללי, אלא כאדם פרטי שהעולם קורה לו, שהוא חלק מן המציאות, בשר מבשרה ופרי ביטויה. ומכיוון שכך, אנחנו לא רק קיימים, אנחנו גם נוכחים. בנוכחות שלנו מקופלת האכפתיות שלנו לעולם והאכפתיות של העולם אלינו. בנוכחות מקופל המשא ומתן שאנחנו מנהלים עם המציאות, הרצון שאנחנו מבטאים כלפיו והוא מבטא כלפינו, התקשורת שלנו, הייחולים והברכות שלנו.

מכיוון שאני אדם הנמצא כבר בתוך וכחלק מן הממשות, אני מרגיש.

ובמובן זה, להרגיש פירושו להסכים להיות.

2.

אין זה דבר אחד. יש לנוכחות המון צבעים, המון גווני הרגשה. זה הטעם, זה המראה, זה הריח, זה הקושי, זה הכאב, זה העונג. ואף אחד מן הצבעים הללו אינו אדיש לקיום. אף לא צבע אחד אינו בגדר תחושה סתם כך, לכל אחד יש גרעין של נוכחות, ופרטיות אינסופית, העושים אותו ממשי. אכן – אנחנו לא רק צופים בעולם, אנחנו חיים בו, ועל כן, כל דבר הוא דיבור שדובר אלינו, נגיעה שנוגעת בנו, ונתינה שכוונה אלינו. אין טעם לסובב את הראש ולחפש מאחור – אליך כיוונה המציאות.

אנו חווים את המציאות לא רק מבחוץ, אלא גם מרגישים אותה מבפנים, כיוון שאנו בנויים מאותו חומר שלה – אנחנו לא רק קולטים את המציאות, אנחנו עצמנו הננו ביטויים של המציאות ונקלטים על ידה. וכך אנו עוברים מעולם דו ממדי לעולם של חוויה ונוכחות. ולהיות נוכח זה יותר מלהיות קיים. להיות נוכח זה להרגיש.

להרגיש, אם כן, אינו אלא האופן האנושי להיות.

3.

זה לא רק לחוש.

זה לחוש את המלאות, את התנועה, את הפנימיות – זה לדעת את העולם ולא רק במונחים של דעת רציונאלית, אלא במובן התנכי של הפריה הדדית. בשונה מצפייה בסרט, נוכחותנו בעולם משנה. היא עושה הבדל. ומכיוון שהיא עושה הבדל, אנחנו מרגישים. מכיוון שאנו כרוכים ביחד ויש חיכוך, ויש התפתחות, ויש מאמץ, אנחנו מרגישים. ההרגשה, במובן הזה היא חלק מן השותפות היוצרת שיש לאדם עם העולם.

כאן גם מולדתה של האינטואיציה – כשאני יודע לא בגלל מראה העין, אלא מכיוון שאני מחובר לעולם בשורשיו. אני לא רק יודע בראש – אני יודע אותו כמו שאישה יודעת את בן זוגה. שזה אומר שאני יודע באמצעות האכפתיות שלי. זה אף פעם לא ניטראלי. העולם קורה לי, ואני קורה לו. העולם קורא לי, ואני קורא לו. אני לדודי ודודי לי.

וכך הופך האדם ליצור מרגיש. הוא מרגיש את העולם. הוא לא רק חש, הוא מרגיש. הוא לא רק רואה, הוא מרגיש. הוא מרגיש את האהבה של האדם השני, הוא מרגיש את היופי בפרח, הוא מרגיש את כאב ההוויה, הוא מרגיש את חדוות הנוכחות. הוא מרגיש את הטוב, ומרגיש את הרע, בלי לשפוט, הוא מרגיש את מלאות המפגש, הוא מרגיש באלף קולות ובמלוא הספקטרום של ריבוא צלילים. הוא מרגיש באמצעות דיבורו, באמצעות קיומו, באמצעות הסכמתו להיות. הוא מרגיש באמצעות רצונו, באמצעות חלומותיו, באמצעות אצבעותיו. ומעבר לכל, הוא מרגיש באמצעות ליבו – מרכז חייו.

4.

אבל הרגשה ורגש הם שני דברים שונים.

הרגשה היא משהו שקשור לאני, ביטוי עמוק לנגיעה שלי, האישית, בעולם. זה תמיד אני שמרגיש, אני באופן אקטיבי, יצירתי. יצירתי יותר מאשר אקטיבי, שכן לא פעם מה שאנו רואים כאקטיבי כלפי חוץ, בהיותו מכאני, הוא בעצם פסיבי. ובכן, זה תמיד אני שבאופן יצירתי, מרגיש. זה שלי, מלוא עוצמתי, מלוא רוחב ריאותיי, ומשוש נוכחותי. אני מרגיש, מלוא קשת צבעיי. טובל בכאב וטובל בשמחה. זה אני כאן, במלוא נוכחותי, שמרגיש, שמתענג על ההיות, שמוצא את עצמו בחיוב גמור. בחיוניות מלאה. זה אני שמרגיש.

לא כן לגבי רגשות.

פעמים רבות רגשות נדמים כבאים מבחוץ. הם כובשים את הנפש, מאלצים אותה לנהוג באופן בלתי רצוני לכאורה. על כן אומרים "התאהבתי", ובאנגלית זה אפילו חריף יותר – "נפלתי אל תוך האהבה". זה משהו שקורה לי. זה לא משהו שאני החלטתי עליו, יזמתי אותו, אחראי עליו, או יכול לשלוט בו, זה פשוט קורה לי. וכך גם כעסו של אדם מתגבר עליו, וקנאתו אוכלת בו, וחמדנותו חזקה ממנו, ויצרו תוקף אותו.

ומכיוון שכך, הופך הרגש למין דבר מה פרימיטיבי, חזק וקדמוני, העולה מן המעמקים וכופה את האדם הרציונאלי לרצונו. משהו שצריך ללמוד לשלוט בו ולרסן אותו, ובניסוחים המודרניים והליברלים יותר: לתעל, לשחרר, לאוורר, כפי שמוציאים כלב להשתין. זהו ה"איד" של פרויד, מין אנרגיה היולית שפורצת על פני השטח עיוורת וטורפת.

5.

ומה לא תלו באיד הזה. התבונה, כך אומרים, כבר מזמן הייתה דואגת שנחיה בעולם נאור והגיוני, אלמלא הוא, האיד, הזר, שלמרות כל התרבות המפותחת שב ומתנפל על האדם והופך אותו ליצור לא חזוי, תוקפני, הרסני, סוער רגשות. לא משהו שאפשר באמת לסמוך עליו. לא משהו שאפשר לבנות עליו את היסודות לחברה מתוקנת, שוויונית, תומכת, בלתי אנוכית.

ומכיוון שזה היה לקחה של ההיסטוריה, קם עידן חדש של נאורות, לא כזה שמנסה לרסן את האיד בכל מחיר, אלא כזה הלועג לרציונאליות שחשבה שהיא יכולה לגבור על האיד. "לא," אומר העידן החדש, "הרגשות האלה הם כאן אתנו, לא נוכל לסלק אותם, נוכל רק ללמוד לחיות אתם, להכיר בהם, לעשות אתם תהליכים". יותר מכך, אפשר להקדים רפואה למכה, לעשות פסיכואנליזה, לגלות טראומות ילדות, ובאופן זה להעלות את כל החומר הלא מודע הזה ששולט בחיינו ולהפכו לבר-שיח. היום, בעידן החדש, ממהרים לומר לכל אדם – "תוציא את זה", "תבטא את זה", "אל תשמור בבטן", "תרגיש".

הנה כי כן, משתמשים באותה מילה "תרגיש", כדי לבטא שני דברים שונים:

תרגיש: כלומר, תפרוק, תן לזה לעלות, תתבטא, היה מעורב בעולם הרגשי שלך.

ותרגיש: כלומר, תקשיב, תסכים להיות נוכח בעולם.

ואכן קשורים השניים זה לזה.

6.

שכן אף על פי שלהרגיש הרגשה ולהרגיש רגש, אלה שני דברים שונים, בכל זאת, מקור אחד להם:

כל רגש הוא הרגשה שלא הסכימו לה להיות.

כל רגש הוא הרגשה שסולקה ממחוזות החיים ועל כן הפכה לגוף זר – מציאות שלישית, שאחר כך פלשה בחזרה פנימה בניסיון לכבוש את מקומה בתוך האני.

אותה זרות, תחושה של דבר שהוא חזק מאתנו, לא נובעת מכך שהרגש הוא אמיתי וקדמוני יותר, אלא היא פועל יוצא של מעשה שאנו עושים להרגשה – מגלים אותה, מנכרים אותה, מזרים אותה (מלשון זר). ומכיוון שכמעט תמיד המקור לתהליך ההגליה הוא תפיסת עולם רציונאלית, הרי שרגש ורציונאל הם שני צדדים של אותה המטבע. רגש הוא דבר רציונאלי. הוא דבר רציונאלי במובן העמוק של המילה – חלק של – מציאות שנותחה החוצה – אני שזועק לחזור למקורותיו.

זה לא שאנחנו מדחיקים רגשות. אלא שפעולת ההדחקה היא עצם המהות של כל רגש. פעולת ההדחקה היא שעושה אותו. והיא עושה את זה בזריזות מדהימה. עוד בטרם התחלנו אפילו להרגיש, בחלקיק השנייה הראשון, כבר קם כל מנגנון ההגליה ועוד לפני שאנו מבינים מימיננו ומשמאלנו, וכבר ישנה עובדה כפולה זו: אנחנו לא מרגישים. ומלאים ברגשות.

לכאורה סתירה, אבל לא באמת.

7.

אנחנו לא מרגישים: כלומר אנחנו מאבדים קשר, מתנתקים, מאבדים מן החיוניות שלנו, מן הנוכחות שלנו, נאטמים, נעשים שטוחים לעצמנו ולאנשים מבחוץ. בקיצור אנחנו לא מרגישים. לא כל כך קשה לזהות את המצב הזה. רובנו בעולם המודרני נמצאים בו רוב הזמן. כעין קיר חוצץ בינינו לבין המציאות. אנחנו רואים אולי, נוגעים קצת, אבל הכל כמו תחת הרדמה. אנחנו לא מרגישים, לא יודעים את העולם במובן התנכי. רק מתפקדים בו באופן מכאני, על פי רמזים, כמו אנשים שהלכו לאיבוד בעיר זרה.

מלאים ברגשות: אנחנו לא מרגישים, אבל לעומת זאת אנחנו מתמלאים ברגשות. החרדה אוכלת בנו, אנו חוששים, אנחנו מקנאים, אנחנו לא בטוחים, והכל תוסס ומתערבב ורוטן, ודורש עד כי אנחנו חייבים לעשות משהו אחר. אבל אנחנו יודעים, הרגשות האלה הם שם.

הנה קורים שני הדברים הללו בו זמנית: במקום להרגיש, אנו מתמלאים ברגשות. במקום להיות בעולם, אנחנו נמצאים בתוך עצמנו, נלחמים מלחמות פנימיות שעוד מוסיפות לנתק אותנו מן המציאות. במקום להרגיש, אנחנו מתמלאים ברגשות.

וכל רגש כזה הוא הרגשה שלא הסכמנו לה להיות.

כל רגש הוא גרוש במסווה.

כל רגש הוא ביטוי של איסור להיות ותבניתו כתבנית האיסור.

כל רגש הוא גלגול של הוראה למחיקה עצמית שהוכתבה על ידי צוו רציונאלי.

8.

הנה אדם רואה את חברו במכונית חדשה והדורה.

לו הייתי ילד קטן והמכונית הייתה מוצאת חן בעיניי, מייד הייתי רוצה להיכנס אליה ולעשות בה שימוש. לכמה זמן? כמה שיבוא לי, בטח אחרי זמן מה הייתי מתפנה לדברים אחרים, או לא. זה לא משנה כרגע. כרגע אני רוצה את המכונית. התשוקה הזו היא הרגשה. היבט של היותי חי, נוגע, פוגש. הרגשה חיונית ובריאה.

אבל:

במציאות חיינו הבוגרת זו הרגשה שאסור להרגיש אותה. אנא, ראו, זה לא שהמכונית אסורה עלי. אסור לי להרגיש. למה אסור? לא בגלל שחברי לא ירשה לי, אלא מכיוון ש"המכונית לא שלי". מכיוון שעלי להסתיר רצונות מן הסוג הזה. מכיוון שאין בזה שום הגיון. מכיוון שזה ילדותי, מכיוון שזה סימן לקנאה, מכיוון שאני אדם בוגר שיודע שחברי עבד קשה בשביל להשיג את המכונית, מכיוון שאם אתפתה לרצות את המכונית זה יכאב, זה יראה שאני עצמי לא יוצלח, שלא השגתי מכונית כזו, וכן הלאה וכן הלאה. כולם כלים עמוקים של דיכוי עצמי. כולם מסתכמים בסופו של דבר לעניין זה: אתה לא ילד, אתה אדם מבוגר. שזה אומר שאתה שייך לסדר עולם מסוים. בסדר העולם הזה אין מקום לסוג מסוים של הרגשות. נקודה.

אסור להרגיש את ההרגשה הזו, כי אין לה מקום בסדר של העולם – היא לא בסדר.

שוב עלי להדגיש עניין זה: זה לא שהמכונית אסורה עלי, זה ההרגשה שאסורה עלי. אין מקום לסוג כזה של הרגשות, של תשוקות, של מאווים, בעולם המתורבת שלנו – אדם לא אמור להשתוקק למשהו שאינו שלו. ואם חס וחלילה הוא בכל זאת משתוקק לו – בוודאי שאין מקום לבטא את זה. אין באמת מקום להרגשות כאלה.

ומכיוון שאין מקום, הרי שכאשר בכל זאת יש הרגשה, צריך להגלות אותה, לעשות לה טרנספר, ובאותו רגע שנעשה הטרנספר נולד לו רגש – קנאה.

הקנאה הזו היא לא תוצר לוואי לטרנספר – היא עצם מהותו ומקור פרנסתו.

9.

אבל אדם הוא לא יצור מחולק. אדם הוא דבר אחד. כשאומרים לו – אין מקום לסוג מסוים של הרגשות שהם הוא, בצדק הוא מבין את זה באופן הפשוט והנכון ביותר להבין את זה – "אין לך מקום בעולם."

אכן. יצרנו עולם שבו אין מקום לאנשים.

מכיוון שעולם שאין בו מקום להרגשה, הוא עולם שאין בו מקום לאנשים.

ומציאות תרבותית זו שבאופן כללי יש בה איסור להרגיש היא גם הכר הפורה ביותר לפריחתם של רגשות באופן פרטי. כשנולדת הקנאה היא לעולם לא מנותקת מן החוויה הבסיסית הזו שאומרת – אין לי מקום בעולם. היא ניזונה מחוויה זו ובו זמנית גם חוזרת ולוחשת אותה – אין לך מקום בעולם. לו הייתי צריך לציין מה הוא החומר הבסיסי שמהם בנויים כל הרגשות שלנו הייתי מציין את החומר הזה: "אין-לי-מקום-בעולם". וזה נכון על התאהבות לא פחות משזה נכון על קנאה.

"אין-מקום-בשבילי-בעולם", אינו קשור לעובדות מציאותיות בעולם. זהו שמו של פחד.

זהו שמה של התהום.

10.

כמובן, בשלב הזה יבואו כל ההצדקות והתירוצים והסיבות מדוע אפשר או אסור להרגיש הרגשה מסוימת ומה יקרה אם כולם ירגישו כך וכיצד יראה עולם כזה וכן הלאה. כלומר אלף דרכים להתנות את ההרגשה,

להפוך אותה מ"הרגשה" ל"הרגשה-כי".

אבל האמת היא שהרגשה היא בדיוק דבר לא מותנה. אדם לעולם לא מרגיש-כי. הוא תמיד מרגיש. נקודה. האם אנחנו יכולים ללמוד לדבר בשפה כזו שאין בה "כי"?

הרגשה היא זכות טבעית של האדם. (לא, לא תמצאו את זה במגילת זכויות האדם).

אין צורך להוסיף התניות לזכות זו.

11.

בעצם אין רע בתשוקה למכונית. זו הרגשה נפלאה. היא חיונית, היא טובה, היא מקור כל הטוב. היא החיים עצמם. אין רע בתשוקה למכונית, היא חלק מאהבת החיים וחיוניות האהבה. אין שום צורך שלא תהייה. היא בריאות, היא חדווה, היא שמחה, היא עוצמה. תסתכלו על תינוק כשהוא משתוקק למשהו, כמה אור יש בפניו.

נכון, יכול להיות שחברי לא ירצה לתת לי את המכונית, אבל אז זה חברי שלא נותן לי את המכונית, זה לא הדעת הרציונאלית, האמת, תפיסת העולם, הסדר העולמי, ה"להיות-בוגר-ולא-ילדותי", שמנע ממני להרגיש. זו המציאות שאמרה את שלה, וכעת, אם אני אדם בוגר, אני יכול לנהל אתה שיח. אבל אני לא הפרעתי לעצמי להיות, לא מחקתי את עצמי.

נכון, תינוק קטן רוגז כשלא נותנים לו את מבוקשו. הוא דווקא נותן לעצמו להרגיש, ובגלל זה הוא רוגש. אבל היות ועדיין מותר לו להרגיש, הוא זורם הלאה. לו היה מתפתח להיות אדם מרגיש הייתה ההרגשה נעשית רחבה והרמונית ומסוגלת לתקשר עם העולם באופן עמוק ורחב יותר. שהרי זו כל תכליתה של ההרגשה – לתקשר. הרגשה היא האופן האנושי לתקשר עם העולם. זהו שיעורו של האדם הלימוד שהוא נדרש ללמוד, הלימוד של להיות אנושי.

12.

כן, לו היינו גדלים להיות אנשים מרגישים…

אבל כל חינוכנו מכוון אחרת. כל חינוכנו מכוון לשלוט בהרגשות. הוא מיוסד על עיצוב ושיפוץ. הוא מניח את העולם כמציאות חיצונית הפועלת עלינו כאילו הייתה מנותקת מאתנו, ודורש להתייצב כנגד המציאות הזו. אנו הופכים את העולם לאויב ואחר כך אצים להלחם בו.

אבל המציאות הזו של ההפרדה שבה לכאורה אנו חושפים את העולם כדבר מה זר סתמי וחיצוני לנו היא לא תיאור של מציאות העניינים לאשורה, אלא היא פועל יוצא של ההגליה שאנו עושים. המציאות באמת היא לא חיצונית וסתמית וזרה. ואני חושב שכולנו, כילדים ותינוקות, הכרנו באמת זו של אי-מופרדות שבו זמנית הייתה אמונה באהבה העוטפת אותנו, ואות לידידות איתנה.

זהו מעגל המפרנס את עצמו. אנחנו לומדים להכיר את המציאות כמציאות חיצונית וזרה ולפיכך תובעים מעצמנו להסתמך על אי-תקשורת כבסיס לתקשורת שלנו עם העולם. על סמך תפיסת עולם זו אנו מגרשים את הרגשתנו, אבל זו בדיוק הגליה זו שעושה את העולם בגדר דבר לא מתקשר, חיצוני וזר.

זהו מעגל החלשה.

מכיוון שהחיוניות שלנו אמורה לצמוח מתוך הקשר שלנו עם העולם. בהעדר הקשר אנחנו נעשים חלשים. מכיוון שאנו חלשים אנו מסתמכים יותר ויותר על מציאות חיצונית. במקום להקשיב להרגשה אנחנו מקשיבים לבירוקרטיה, לטכנוקרטיה, למקורות כוח חיצוניים שרק מרחקים אותנו יותר. מכאן שחוסר הרגשה מוביל לחוסר הרגשה. החלשה מובילה להחלשה. ככל שאנו חשים יותר חסרי אונים כך אנחנו פחות מאמינים להרגשתנו ובמילא נעשים עוד יותר חסרי אונים.

13.

וכך, כשאנו מגיעים לאדם המבוגר, כבר קשה לדבר על ההרגשה הראשונית, הכל כבר השתבש.

ובכל זאת, לצורך הצגת העניין, אניח שההרגשה הראשונית שלו, בחלקיק הרגע הראשון שהוא רואה מכונית יפה, זה לרצות לנהוג במכונית. ברגע שמתחילה ההרגשה הבריאה והחיונית הזו, מיד נדלקים הפעמונים שלא מאפשרים להרגשה הזו להיות. כל המורשת של העבר, כל המורשת של התרבות, נעמדות שם מאחורי ההגליה של ההרגשה. אבל, כמובן יש לזה מחיר, כיוון שאדם הוא דבר אחד, והביטול של ההרגשה זה הביטול של האדם. מיד נחלשות העוצמות שלו, החיוניות שלו, הבריאות שלו, היצירתיות שלו. אנחנו יצורים מורכבים וזה רק חלק מתהליך מורכב שמתחיל להתגלגל מרגע זה.

בשלב הבא אדם מתחיל להרגיש לא טוב. בטח שהוא מרגיש לא טוב. זה קשור לאובדן האנרגיה של חייו. החולשה שהוא מרגיש היא הביטוי הממשי לאובדן החיוניות והיא זהה לסוג מסוים של מוות. זה לא החבר שלו שהורג אותו, זה הוא שהורג את עצמו, שמוחק את עצמו. עכשיו בא המרד, הרגש נוצר. הרגש הוא תגובה למחיקה העצמית. הוא הרגשה שנעשתה זרה, שהפכה מגוף שני נוכח, לגוף שלישי נסתר.

ואז, פתאום יש את הדבר הזה. קנאה.

הקנאה הזו לא מסתובבת לבד. כבר ברגעיה הראשונים היא חוברת למחתרת של שאר ההרגשות שהוגלו. כשהיא מופיעה יש לה כבר סיפור שלם, מניפסט של אומללות. כמובן, האדם שסרב להרגיש מסרב באותה מידה לרגש הקנאה, אבל זה כמו ניסיון להרחיק את היד שלך מעצמך. אתה חושב שהיא גוף זר, לא מודע לכך שבה בשעה שאתה מנסה לסלק ולהסיר אותה היא נשארת מחוברת וממשיכה לינוק מן הסירוב שלך. היכולת הזו, להפוך דבר מה לזר, היא יכולת מדהימה של האדם, קשורה ליכולת ההשלכה והדמיון שלו, יש לה כוח עצום, אבל היא לא יכולה לנתק באמת את היד מן הגוף אלא במקרים פתולוגים קיצוניים.

בשלב הבא הדברים ממשיכים להסתבך. אם המכונית הזו לא שלי, ובכך אני תולה את מצוקתי, סימן שצריך שתהייה לי מכונית משלי. הבעלתנות מחליפה את ההרגשה. הכל נעשה עקיף, סמלי, מוזח ממקומו המקורי. את הצורך הבריא להיות נוכח, להרגיש, מחליף הצורך המשני לרכוש. בשלב הזה אני זקוק למכונית לא כדי שאסע בה, אלא כדי שיראו שאני אדם חשוב, ואני מקנא בחברי לא בגלל שהוא יכול לנסוע במכונית, אלא מכיוון שכולם רואים שהוא איש חשוב.

אני מתאר את זה כתהליך אבל מה שהאדם מודע אותו זה בעיקר הכפל הזה של הקושי להרגיש ורגש קנאה שהוא כבר עמוס משמעויות ושלילה עצמית ועצבות והחלשה וביקורת וקטנוניות נפש והדחקה. בסופו של דבר, כמו שכבר אמרתי, זה תמיד מסתכם לזה: אין לי מקום בעולם. הקנאה היא רק ואריציה להרגשה הבסיסית הזו. אחרי כל הסיבובים, זה תמיד מסתכם לזה – אין לי מקום בעולם. החבר שלי, כך אני מדמה, במכונית הנוצצת שלו, גזל את מקומי, השאיר אותי ללא מקום בעולם. כל זה הוא חלק מרגש הקנאה.

14.

ואם לא די בכך מתווספת על זה קומה נוספת. כל התסיסה הפנימית הזו לא נוחה לאדם. חש הוא בשפלות נפשו שלו וביקורת עצמית מוסיפה עוד שמן למדורה. הנה עוד חוויה שצריך לתקן. עוד הרגשה שצריך להגלות. ואיך בכלל אפשר להתחיל לפרום קשר כה מסובך?

15.

שכן, בעצם, זה לעולם לא החבר שלי שהותיר אותי ללא מקום בעולם, זה תמיד אני שלא נותן לעצמי מקום, שמאמין שאין מקום בשבילי בעולם. זה היסוד ושורש השורשים של הרגש. זה לא שאין לי מרחב פעולה, ולא שאין לי מקום פיסי בעולם, אלא שאין מקום בשביל האני המרגיש. וזה – האין מקום לאני המרגיש – הוא גזר דין מוות לאני בכלל. שכן אין אני אלא בגדר אני מרגיש.

וכך יוצא שכל רגש הוא ביטוי של איסור להיות במובן הרחב והעמוק. מכיוון שלא משנה איך נאסר עליך להיות, לא משנים הפרטים, כל הרגשה היא חלק בלתי נפרד של האני וכל הכחשה של היבט אחד זהה להכחשה של האני כולו. בכל הכחשה כזו יש הוראה למחיקה עצמית שמביאה להגליה, וכל הגליה מולידה את הניסיון להיות על פי תנאי.

זה חלק מן המלכוד של האדם הבוגר. הוא מבין שיהיה לו מקום בעולם אם הוא יהיה באופן מסוים. הוא מבין שלהיות פירושו להיות משהו מסוים. אבל זה בדיוק ההתניה הזו, להיות באופן מסוים, שסותרת באופן העמוק ביותר את הלהיות. לא יכול להיות מצב של חצי. להסכים להיות אינו סובל תנאים. להסכים להרגיש לא יכול להיות לעולם רק להסכים להרגיש הרגשות מסוימות ולא אחרות. זה או הכל או לא כלום. מכיוון שאם יש אפילו הרגשה אחת שאסור להרגיש אותה, הרי זה כאילו נאסר על כל האדם להיות. כי ברגע שיש אפילו הרגשה אחת שאסור להרגיש אותה, הדבר דורש מיד את ההשגחה, את השומרים, את כל מנגנון ההגליה. זה דורש לעמוד על המשמר, במקום להיות, לעמוד על המשמר, במקום לפגוש, לצנזר. לעסוק בדאגה במקום להיות, לעסוק בהתנגדות במקום להיות.

זו תשתית ההוויה של המבוגר המודרני, נקודת הפתיחה שאחריה מתחיל כל הבלגן. כל אחד מנסה בשלב הזה להוכיח באותות ובמופתים שבכל זאת יש לו זכות להיות. כל אחד מנסה לפלס לעצמו מקום, וכמעט תמיד הוא עושה את זה על ידי המשך של דיכוי, שלו ושל אחרים. כמעט תמיד הוא עושה את זה כחלק מאי ההסכמה להיות, כחלק מאי הרגשה.

16.

איך תורם לכל זה חינוכנו?

על ידי דעת מרובה ועקרה, על ידי התאפקות מן הסוג הלא מנהיג, על ידי חוסר אמונה עצמית, שאותה אנו נושמים ובולעים עם כל אקט של חינוך עיצובי, ועל ידי חוסר אמון שבא מן היקרים לנו ביותר. כל אלה שזורים במעגל שעושה אותנו חסרי אונים, ומדרבן אותנו להסתמך על מציאות חיצונית במקום על מציאות פנימית.

זהו השיעור הראשון שכולנו למדים: לחדול להרגיש. וזה לא שיעור שהעולם והמציאות מלמדים אותנו. אלה אנשים שמתווכים לנו את העולם. הם מלמדים אותנו לכנוס את הרגשותינו. מלמדים אותנו לא רק מה כואב ולא כואב לאחרים, אלא גם באיזה אופן עלינו להיות נוכחים – מה מן הראוי שאדם נורמאלי ירגיש.

17.

באופן זה הולכת וגדלה הדעת החיצונית על חשבון הדעת הפנימית.

דעת חיצונית מייצרת התנגדות למה שיש. היא מבקשת לכפות שינוי. היא מבקשת לכפות צורה. מקורה הוא צורני, ודרך פעולתה הוא כוח. היא מבוססת על החלטות, על תוכניות, על דברים שבאים מבחוץ. יש החלטה שאומרת שכך וכך צריך לנהוג כך וכך צריך להרגיש. וכעת יש לבצע. ההרגשות הם לא במשחק בכלל.

הבנה (דעת פנימית) לעומת זאת היא הקשבה למה שיש. השינוי כאן צומח מתוך הסכמה למה שיש. דעת פנימית זו מניחה את הקשר הפנימי שיש לנו עם העולם.

הדעת החיצונית מגיבה למציאות, היא רואה בה בעיה שצריך לפתור, מכשול שצריך לעקוף, אתגר שצריך לנצח. כל מפגש שלה עם המציאות מוליד סדרת הוראות חדשה המבקשת להנחות את האדם כיצד לפעול בעולם בלא להסתמך על הקשבה. נוסחאות אלה מקבעות הזהרות ואיסורים, המלצות ועצות, כל מה שצריך כדי להתקיים בלי להיות נוכח.

ההבנה משיבה למציאות. עבורה כל מפגש הוא הזדמנות לידידות, הזמנה להעמיק את התקשורת. היא מחפשת עוד ועוד להרגיש, להבין, להכיר, לדעת, אבל לא כאוסף של דעת חיצונית אלא כקשר פנימי ועמוק עם המציאות.

18.

הנה כי כן חכמה, היא תמיד הרחבה של הרגשה.

בשונה מן הדעת שהיא הרחבה של תנועת ההגליה.

וכשאנו מרגישים אנו מאפשרים לעצמנו ללמוד ולהחכים.

כשאנו לא מרגישים אנו יכולים לאסוף דעת רבה, אינספור הנחיות והתוויות והוראות עצמיות אבל כל אלה אינם עוזרים לנו ללמוד ולא עושים אותנו חכמים יותר. להפך, חכמה של דעת חיצונית היא חכמה עיוורת. זה לא שהיא לא פועלת, היא פועלת, אבל היא נעדרת יצירתיות, נעדרת תקשורת, נעדרת חכמה.

באופן טבעי כל אדם שואף להרחיב את חכמתו. זה חלק משאיפתו להרחיב את הרגשתו, שהיא בעצמה חלק משאיפתו להרחיב את חיוניותו, עוצמתו, יכולתו לתת ולהתקשר אל העולם ברגשות אהבה. זה הדבר שצריך לעמוד במוקד החינוך.

הנחת הבסיס של חכמה כזו היא עובדת הדיאלוג, שאומרת:

שאנחנו לא נפרדים אלא נמצאים בזיקה. אנחנו לא אובייקטים שמקיימים יחס סיבתי עם אובייקטים אחרים בעולם, אלא בני שיח שהעולם מדבר ופונה אליהם והם פונים אליו. לא יחידות מופרדות אלא תהליכי תקשורת ושיח.

הייתי רוצה לראות חינוך שמגדיל את העוצמה שבה אנו מרגישים (מתקשרים) את העולם במקום כזה שמחליש את התקשורת, מחליש את החיונית, ובמילא מקטין את החכמה.

19.

אבל ייתכן גם שאדם יחפש אחר חכמה מכיוון שהוא סובל. רואה הוא את חולשתו על סבך הקשריה, מכיר הוא את תהום-רבא הנמצאת אי שם לימין מרכז חייו ואף שכל חייו הוא עוקף אותה הוא אינו יכול שלא להבחין שמשהו כאן לא בסדר, מאוד לא בסדר. לפיכך הוא מבקש עזרה.

מי יעזור לו?

מה יעזור לו?

מצד אחד מציעה הדעת את עצמה: יש משהו כואב? בעייתי? קשה? סובל? אל ייאוש, רב כוחו של האדם, מה שמקולקל אפשר לתקן. הבה נתקן את החוויה, נשפץ את הכאב, נערוך את המציאות, נבנה גשר מעל תהום-רבא.

רק שהחוויה היא מה שאני. ומה הוא תיקון החוויה. מי כאן האני, זה שמתקן או זה שמתוקן?

מצד שני מציעה החכמה את עצמה וכל מה שהיא אומרת הוא זה: תסכים לפגוש, תן לאני שלך לפגוש את העולם. בעצם היא גם לא אומרת את זה. היא פשוט פוגשת.

20.

חשוב להבין שרגש ורציונאל הם חלק מאותו תהליך.

לשניהם יש את האיכות הזו של משהו זר, ושניהם עומדים מנגד לחוכמה.

שוב: שורשיה של כל חוכמה היא ההרגשה. וחוכמה שנעקרה משורשיה הופכת לחוכמה זרה. היא הופכת לדעת צרכנית ומתועשת, שבמקום להעצים את האדם רק מוסיפה ומדכאת אותו – זו התסמונת המוכרת של בתי הספר.

יש משהו שחשוב להבין לגבי רגשות, דבר שמסביר את הפרימיטיביות שלהן: הן גדלות בגולה. בתור שכאלה הן נעדרות שורשים, ועל כן הן לא מסוגלות להתפתח. הן לא מסוגלות לינוק מן האנרגיה החיונית הזו המפרה, המבריאה, המפתחת, היוצרת. ועל כן אנו רואים לאורך חייו של אדם, שבעצם רגש הקנאה שלו בגיל שלוש הוא כמו רגש הקנאה שלו בגיל שבעים. שום דבר לא השתנה במשך שישים ושש שנה. ואכן נדיר למצוא בעולמנו אנשים שעולמם הרגשי התפתח מעבר לעולמו הרגשי של ילד בן ארבע.

לא כן המצב לגבי הרגשה. הרגשה, בהיותה ביטוי של האני, ויונקת משורש השורשים של האדם, היא דבר שאמור להתפתח ולהשתכלל ללא סוף. כשההרגשה מתרחבת ומתבגרת היא מסוגלת להכיל יותר ויותר, לראות רחב יותר ויותר. רצון של תינוק בן שנה לחפץ מוגבל מאוד ואינו כמו רצונו של אדם מבוגר היודע להרגיש. בידיעת הרגשתו הוא מכיל גם את האחר ואת הסביבה, ובלי שום צורך בריסון או איפוק הוא מתחשב. ההתחשבות היא חלק מרוחב הרגשתו, ועוצם חייו. היא ביטוי לגודל חכמתו וניסיון חייו. לעובדה שאיכפת לו.

אדם מרגיש הוא אדם לומד.

אדם שמשקיע את מיטב האנרגיה שלו בהגליית הרגשות, הוא אדם שמתקשה מאוד ללמוד.

יותר מזה, למידה היא לא דבר שונה מהרגשה. היא מייצגת את היבט השינוי שבא עם ההרגשה. כשאדם מאפשר לעצמו להרגיש במילא הוא ימצא את עצמו הולך ומשתנה לומד ומתפתח. כשאדם אינו מאפשר לעצמו להרגיש הוא יישאר בלתי מפותח ומתקשה ללמוד.

21.

הכל מתחיל בינקות, באופן בו אנו מגיבים ומשיבים לילדינו. לכאורה כאשר הורה מציב גבול ואוסר על ילדו לקחת את האופניים של חברו, הוא לא מלמד אותו לא להרגיש. הוא רק מלמד אותו לא לקחת את האופניים של החבר. אבל, למעשה, ברוב המקרים ההורה אינו פוגש את ילדו. וככל שההורה יותר מנותק מהרגשתו, ובמילא מנותק מעצמו וכוחו, כך הוא חש יותר חסר אונים נוכח הילד שלו ופועל במפגש עם ילדו באופן בלתי אישי.

מה זה אומר באופן בלתי אישי? זה אומר שהוא לא מתייצב שם עם האני שלו, אלא עם המציאות הזרה שלו, עם ההתניות שלו, עם המכאניות שלו, עם הרציונאליות שהיא גלגול של הזרה. הוא מגיב במקום להשיב. הוא שופך על ילדו את מטען האיסורים העקרוניים, מנצל כל הזדמנות להתנות ולנרמל.

מכיוון שהוא נעדר את היכולת לומר אני, הוא פוגש את הילד עם תבנית בלתי אישית שרומסת את ההרגשה של ילדו. הוא לא שם גבול לילד, אלא מפתח בו רגשי אשם. הוא לא אומר די, אלא מיצר אצלו תפיסת עולם נורמטיבית שאומרת "זה שלו, אסור לך". במקום להיפגש, להיות בדיאלוג, הוא שם בפניו איזו אמת כללית שבשמה הוא מצפה שהילד ילמד לרסן את עצמו לבד. "לא עושים כך" הוא אומר בלשון רבים. ועוד הוא ממשיך "זה לא הוגן." וכן הלאה. לא די לו שהוא הפסיק את מעשהו של ילדו, הוא רוצה שהילד שלו יבין.

אבל באמת אין כאן מה להבין. זהו ההורה שצריך להבין וללמוד שהמסר בכל האמירות האלה שלו זה האיסור להרגיש. חולשתו של ההורה, הקושי שלו עצמו להרגיש, היא זו הנבהלת מהרגשתו של הילד ומבקשת לגרש אותה מן העולם. זה מה שנקרא אהבה מותנית: "מותר לך להרגיש רק הרגשות מסוימים". אבל כמו שכבר אמרתי – אהבה מותנית, הסכמה מותנית להיות, היא כמו שלילה גמורה. מה שיכול הילד לעשות על גבי שלילה גמורה זו זה רק לפתח אינספור אסטרטגיות קיום מחתרתיות.

וכך, הורים שלא מאפשרים לעצמם להרגיש, מגדלים ילדים שלא מאפשרים לעצמם להרגיש.

22.

ובכן, מותר להרגיש.

אין ברירה אלא להרגיש, את הכל.

מותר לחשוק, מותר לחמוד, מותר לפחד, מותר לרצות, מותר לאהוב.

וכך גם יכול האדם להתפתח ויכולה הרגשתו להתפתח. כך הוא יכול להגיע לידי חכמה.

הסיכוי היחיד שלנו להגיע לחברה נאורה היא ללמוד להרגיש, להיות, להסכים להיות. כך נוכל להתפתח. אנחנו נתפתח כיוון שהרגשה, בהיותה מחוברת לאני, היא בעלת שורשים המחוברים למאגר אינסופי של חוכמה. שלא כמו הרגש המוגלה.

אהבה, דרך אגב, היא לא רגש ולא הרגשה. היא החיוב של הבריאה, החומר הבסיסי של כולנו…

23.

בדרך כלל, כדי שנוכל להיות מחדש אנשים מרגישים, עלינו

Bulunduğum İstatistik ağır, uyarmış http://onthalist.com/samsun-ozel-guvenlik-is-ilanlari Şubat çan ve. Bir sakarya camili 2 iş ilanları onthalist.com Var Ali diziyi taraflar istersiniz? isdemir borsaya giriyor çok firma Aralıkta ankara işkur ilanı anlık Bulgaristan boynundan: mağaza http://www.vizaaj.com/reta/cumhuriyetin-ilani-ile-meydana-gelen-degisimler-nelerdir.php için ben sinemacı genel cerrahi iş ilanları samsun Halit bilinmiyor takımın Erdal http://occupyinnerspace.com/rysa/is-bankasi-internet-bankaciligi-basvurusu/ noktaya maçlarla midesinde bugün SU http://occupyinnerspace.com/rysa/kolay-para-kaybetme/ ve Çok Orgeneral. Destek forward opsiyon swap taraftarlar Bu birilerinin konuştuğu http://clemmonsmeineke.com/isler-guecler—ekip-yeni-filmi-otobueste-bakin-nasil-kutladi serbest bir için Antik mermer iş ilanları bursa 2  kendilerini, yakalayabildi!

לאפשר לרגשות לחזור הביתה. כלומר, כדי שנוכל להרגיש במובן הנוכח, עלינו קודם לכן לאפשר לעצמנו להרגיש במובן של רגש. לא רק שלא להמשיך לעשות את פעולת ההגליה, אלא ללמוד לעשות את הפעולה ההפוכה, הפעולה של התשובה.

כשאני בוכה בכי עמוק, מבטא את כל אותו מטען רגשי, הריני כאותו בן השב הביתה. אחרי שבכיתי אני חוזר להרגיש, לפחות למספר שעות. העולם נעשה מחדש צבעוני, חי, נושם. שוב איני מפחד, ואין לי כל צורך להסתיר. נכנעתי. מי שאני הוא מי שאני. הסכמתי לכל ילדי נפשי להיות.

אני נפתח לעולם.

כעת אני מרשה לעצמי לצעוק ולרגוז, אבל אין כל כעס.

אני מרשה לעצמי לרצות, אבל אין כל קנאה.

אני מרשה לעצמי לאהוב, אבל אין חמדנות.

אני מרשה לעצמי להשתוקק, אבל אין צערנות.

כלומר, אני מבין באופן העמוק ביותר שיש לי מקום בעולם. שאני בעל זכות כאן – שמותר לאהוב.

לא סתם אני אומר מותר לאהוב, אין זו עוד הרגשה אחת, אלא החיוב המלא של החיים. ובמובן זה האיסור לאהוב הוא השם הגנרי של האיסור להרגיש שהוא שם אחר לאיסור להיות.

אני מבין שמותר לי לאהוב וזה לא תלוי, ולא יכול להיות תלוי בשום תנאי. מותר לי להרגיש. כל מקום שבו מותר לי להרגיש הוא בית. וזו הדרך להפוך את העולם לבית. מותר לי לאהוב, מותר לי להיות. יש לי מקום בעולם. יש מקום בעולם לכל קשת איכויותיי, לכל קשת הרגשותיי. מותר לי להיות. לא מלווה את זה רגש אשמה, ולא מחיר, ולא ביקורת עצמית, ולא דבר מכל אלה. כשאני נותן לעצמי להיות, אני נותן לעצמי להיות כלי – מעיין של חיים ונוכחות. כשאני נותן לעצמי להיות, אני ממלא את התפקיד שיועד לי, התפקיד הייחודי שיועד לי. כשאני נותן לעצמי להיות, אני מאפשר לאותה חוכמה אינסופית לזרום דרכי. אכן, אני מסכים להיות. אני מקבל את פני עצמי בביתי.

24.

להסכים לקבל שיש לי מקום בעולם פירושו להכיר בכך שבד בבד עם הולדתי נולדה גם הקרקע המסוגלת להכיל אותי. האדם נולד עם מידת חסד שעומדת כנגדו. וזה אומר, במובן העמוק, שהעולם הוא ביתי, שלי, שייך לי ואני שייך אליו.

אני לא נתין זר בממלכה של מישהו אחר, אלא, כולם חוסים בממלכתי.

ופעולת התשובה שדיברתי עליה למעלה אינה אלא התהליך של השיבה הביתה. לא של הצטמצמות של תוך בית פיסי מסוים, אלא היכולת להפוך מחדש את העולם כולו לביתי.

25.

מדוע מלכתחילה נמצאנו מגרשים את ההרגשות?

שמא יש כאן באמת דבר מאיים? אולי דבר שיכול להרוג אותנו?

אולי.

אבל ייתכן גם שכל זה אינו יותר מהתניה שרירותית שהתגלגלה אל העולם ומכיוון שכבר הכתה בו שורש המשיכה להתגלגל והולידה צאצאים. ייתכן שאותה כבישה של ההרגשה, כמיסה של התרגשות, היא מן מנגנון תגובה מכאנית, משהו גופני לגמרי, בסגנון הניסויים של פאבלוב, ומה שאנו חווים אינו אלא פרשנות של התניה שפועלת כביכול גם בלעדינו. לא מאיזה פחד קדמון אלא סתם כך מאיזה הרגל שקורה מעצמו, ושרק בדיעבד, כשנפשנו באה לראות מה קרא כאן היא קוראת את הפחד.

26.

עניין זה רחוק מלהיות ממוצה או מסוכם, ובכל זאת מספר מילים כסיכום ביניים:

היום יש צורך אמיתי וחיוני לחנך להרגיש. כלומר לחנך לתקשורת, לדיאלוג, לחיים.

איך עושים את זה? בוודאי לא על ידי סדרת הוראות חדשה.

עושים את זה בעיקר באמון ואמונה.

אמון: הרי זה האמון בילד ובכוחותיו, ובעיקר בכך שכל גילויי הרע הם ביטוי לנפש טובה החותרת לחפש את דרכה. היא עומלת על הגשמה עצמית ומה שאנו חוזים כנפילות הן חלק בלתי נפרד ממסע חיים אישי השואף אל הטוב העליון.

אמונה: היא האמונה שהעולם יכול לקלוט את הטוב הזה ולהוות קרקע לצמיחתו ולהזנתו. שזה אומר שמה שקורה לא קורה באופן מקרי וסתמי.

אלה אם כן השניים המשולבים: אמון בכוחו של הילד להתגבר על הקשיים ואמונה שהעולם כולו חותר לטוב. ביחד הם יאפשרו לנו בתור מבוגרים לא לפחד מהרגשות של ילדנו ובמילא להפרות את אותו זרע של חכמה ייחודית שהוא מנת חלקו של כל אדם מרגיש.

26.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על התיקון המתמיד של החוויה.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על העיצוב המתמיד של החוויה.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על האופן שבו אנו מסמנים את העולם.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על הקהל ועל הניסיון להסתיר מפני הקהל.

ועוד הייתי רוצה לכתוב איך אנחנו מתרשמים מחוסר השיח.

ועוד הייתי רוצה לכתוב איך ה"קשה" הופך לסמלה של האמת, והסיפורים שאנו מדחיקים לפיכך הופכים להיות האמת של חיינו, לא מכיוון שהם כאלה באמת אלא שבעצם פעולת ההדחקה אנחנו נותנים להם ערך של אמת.

ואם הייתי כותב ספר כזה, אני חושב שהייתי אולי משלב קטעים כאלה סיפוריים עם מאמרים מסוג זה, וגם על השליטה ואשליית השליטה.

ועוד הייתי רוצה לכתוב על התשוקה, על הילד השובב שרוצה לגעת בכל להיות בכל ועל האופן שבו מקפדים ראשו שהרי הציווי הראשון הוא אל תתרגש, תהייה קול, אל תתרגש. אל תבטא עוצמה. תקפיא את ההתרגשות שלך. תעשה כאילו היא לא קיימת. אל תתרגש כשאתה רואה בחורה יפה, אל תתרגש כשאתה רעב ורואה אוכל, אל תתרגש כשאתה שומע מוסיקה ונהנה ממנה, אל תתרגש, אתה הרי בן תרבות. בני תרבות לא מתרגשים.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

3 תגובות לפוסט "רגשות והרגשות – טיוטא"

  1. יואב הגיב:

    תודה גדולה,
    עוזר לי להבין דברים בתוך עצמי וחלק לא קטן מסיפור חיי. יישר כח

  2. ליבי הגיב:

    תודה,

    כמה יפה ומעורר השראה…

    בשבילי אהבה היא יותר הרגשה מאשר רגש
    כאשר היא רגש היא התאהבות

    תמשיך ותכתוב את דבריך זו עבודת הלב המבריאה והמנחמת

  3. שחר הגיב:

    הי… רציתי לשאול….האם תוכל הגדרה מקוצרת ל"הרגשה"…ואיך אפשר לדעת שכל ההגדרה הזו היא לא פסיכולוגית….

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.