מאמרים
בית ספר של אימא
מאת: דני לסרי
בשעה שמערכת החינוך ממשיכה לדדות לה בניסיון לשנות אי אלו ניואנסים בתוכנית לימודים זו או אחרת, פורץ החינוך הביתי קדימה למספר כיוונים חדשים ומרתקים. הרבה מהדברים הללו קורים בארצות הברית, שם ריכוז החינוך הביתי הוא הגבוה ביותר (מעל מליון ילדים), אבל הוא קורה גם בארצות אחרות, ואפילו אצלנו.
כן, "הדבר הבא" כבר בדרך. למעשה כבר כאן. ואני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהציג מספר מן ה"מבנים" החדשים הללו שהולכים ומתעוררים ברחבי העולם ומתבססים על ריכוזים של חינוך ביתי. כמו הרבה דברים בחינוך ביתי, הם נולדים באופן טבעי, מתוך הקשבה לצרכים של הילדים (המשפחה) ומהותם היא מהות דינמית ומשתנה תדיר.
קואופ קהילתי
פעמים רבות זה מתחיל בתור שותפות של משפחות חינוך ביתי הנמצאות באזור מגורים קרוב. הן מחליטות להזדמן ביחד מדי פעם, גם כדי שתהייה לילדים חברה, תמיכה, וגם לשמח את ההורים. ואם כבר נפגשים אפשר גם להביא אוכל לפיקניק, חומרי יצירה, משחקים, ספרים. אפשר גם שאחד ההורים יארגן איזו סדנא בתחום שהוא אוהב ומתמצא, ואולי אחר ילמד דבר מה. יש ומפגשים מסוג זה מתמסדים והופכים להיות לשגרה שנתית, חודשית או שבועית. אף על פי שהמילה "מיסוד" זרה לעצם טבעם של מפגשים אלה. בין היתר משום שאין "חובה". לא חובה להגיע ולא חובה להמשיך ולקיים אותם. היות והאחריות אצל ההורים ובאמת הם לא תלויים באף אחד הם מתקיימים בדיוק במידת הצורך ולא יותר מכך. הם קורים כי האנשים רוצים בהם.
מפגשים אלה זכו לשם "בתי ספר של יום שלישי". יום בשבוע שנפגשים כולם מן הבוקר ועד שעות אחר הצהרים ללימוד, יצירה, מפגש. כמובן, אין שום עניין מיוחד ביום שלישי (מלבד העובדה שזה באמצע השבוע וזה אומר משהו). מידת המובנות של מפגשים אלה משתנה מקבוצה לקבוצה. לפעמים ההורים אפילו מקיימים עמותה לצורך העניין, אבל בדרך כלל זה נשאר כדבר לא פורמאלי. לפעמים שוכרים מקום, מבנה ציבורי, מתנ"ס, ספרייה, מוזיאון ולפעמים זה מתקיים אצל אחת המשפחות. לפעמים משפחה קבועה, לפעמים מתחלפת. לפעמים זה פעמיים בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים. לפעמים אפילו מזמינים אורחים מבחוץ כדי שיתנו הרצאה, פעילות, או כל דבר אחר. שם המשחק הוא גמישות. בחלק מן המקרים ההורים נפגשים לפני כן לתכנן את היום הזה בצורה מסודרת, ולפעמים כל מה שמתרחש בו הוא ספונטאני. לפעמים כל ההורים באים ומשתתפים ולפעמים רק מספר הורים מצומצם.
יש מקומות שבהם יום שלישי הפך להיות לשבוע מלא שבו הילדים עוברים ממשפחה למשפחה. וכל פעם זוג הורים אחר נמצא בחברתם.
הפתרון האחרון יכול להישמע כמשהו שהוא בכלל לא חינוך ביתי – מעין חינוך ביתי ללא חינוך ביתי. ולא כך הוא. על מנת להבין את ההבדל יש צורך להכיר בכך שיש משהו שהוא שונה מהותית באופן ההוויה של חינוך ביתי ממסגרות של בית הספר. הבדל זה יש לו גם השלכות עמוקות על חווית המציאות של הילדים. זה קשור לאחריות. ילדים של החינוך הביתי מרגישים שהם אדונים לזמנם. הם לא חיים בסיפור של מישהו אחר, הם חיים את החיים להם. דבר זה משפיע עמוקות על כל דרך ההתנהלות שלהם. בין היתר למשל, לילדים של חינוך ביתי יש בדרך כלל הרבה יותר סבלנות והקשבה והם מסוגלים לבלות ב"סדנאות" של מספר שעות, מה שהרבה יותר קשה אצל "ילדי בית ספר".
אלה הבדלים אמיתיים: ילד שהתרגל לפעול סביב נושאי העניין שלו באופן ספונטאני ובלתי מחולק, שהמנוע הפנימי שלו עדיין עובד ולא סיגל לעצמו התאפקות חצי נוכחת, יודע להוציא מן הלימוד הרבה יותר. ולא בגלל שאומרים לו ולא בגלל שצריך, אלא כי הוא רוצה. כאמור, זה קשור גם לתחושת האחריות של הילד בחינוך ביתי – הוא חש שזה הוא כאן, החיים שלו, העניין שלו, האחריות שלו. ובמילא הוא לא משחק במשחק החתול-עכבר הכל כך אופייני למשחקי תלמיד-מורה. הוא יגיע לסדנא ויתפלא על "בעיות המשמעת" של ילדי בית הספר שלומדים אתו בסדנא: למה הם באו אם הם לא רוצים להיות כאן? הוא שואל בתמיהה. ואכן, המורים שעובדים עם ילדים אלה מרגישים שכל המשא ומתן של הלמידה עמם שונה. זה אחרת לגמרי ללמד מישהו שפשוט רוצה ללמוד וללמד מישהו שכבר משחק במשחק הבית ספרי.
מרכזי משאבים
מה שמביא אותי
אל סוג שלני של "מבנים" שנוצרו בריכוזי חינוך ביתי: מרכז המשאבים שדיבר עליו איוואן איליץ בשעתו (ביטול בית הספר), הפך במקומות מסוימים למציאות חיה. הדבר יכול להתחיל מיוזמה פרטית או ממקום ציבורי ששינה בהדרגה את פניו בעקבות מציאות של חינוך ביתי, והתאים עצמו לצרכים של ילדים אלה. למשל מוזיאונים וספריות קיבלו תמריץ חדש עם התפתחות החינוך הביתי – אלה מקומות קלאסיים לילדי החינוך הביתי הרואים בהם משאבים פתוחים ולא סמכותיים. אפשר לבוא אליהם מתי שרוצים, ואף אחד לא אומר לך מה אתה צריך ללמוד ואיך. חלק ממקומות אלה, בתגובה, התחילו לארגן פעילויות מיוחדות לחינוך הביתי. הן בשל הצורך שנוצר וגם בשל העניין המיוחד בעבודה עם ילדים אלה. ושוב, זהו ייחוד אמיתי ומורגש, עד כדי כך שחלק מפעילויות אלה הפתוחות לחינוך ביתי לא פתוחות לילדי בית ספר.
באותה המידה זה יכול להתחיל ממרכז למידה שבכלל נועד במקור לסייע לילדי בית ספר מתקשים בשעות אחר הצהרים ובעקבות ביקור של ילדי חינוך ביתי פיתח תוכניות מיוחדות עבורם. כמובן, ילדי החינוך הביתי לא באים כדי "להשלים" פערים או להצליח בבחינות. הם באים כי הם רוצים ללמוד מתמטיקה וזו אחת האופציות שגילו. ראיתי את זה קורה, כאן, באזור. מרכז "הילה" של משרד החינוך שנועד במקור לעזור לילדים שנפלטו מבית הספר ומספק ללא תשלום סיוע לבחינת הבגרות, הפך בשביל מספר בני נוער שבחרו לא ללכת לבית הספר למרכז משאבים שסייע להם להשיג את מטרותיהם.
כשמדובר במרכז משאבים משוכלל שמספק שיעורים, ציוד, הדגמות לילדי החינוך הביתי, אפשר לראות איך נוצר בית ספר שלם העובד כך כל ימות השבוע. ויחד עם זאת יש הבדל תהומי בין זה לבין בית הספר המצוי. אפילו אם מרכז כזה מציע שיעורים שבלונים, פרונטליים, בכל זאת האחריות נשארת אצל הילדים. הם אלה שבאו והגדירו מה הם רוצים ללמוד ולמה. המפתח נשאר אצלם. באקלים כזה, במוקדם או במאוחר גם שיטות הלימוד עוברות טרנספורמציה, משירות מעליהם את קליפות הדעתנות הריקה, ונעשות ענייניות ומעוררות השראה.
יזמים פרטיים שראו את הפוטנציאל במה שקורה במרכזים קיימים, ניצלו את ההזדמנות ובנו מרכזים ייעודיים המציעים סדנאות בעלי עניין בתחומים שונים. למרכז כזה אפשר לשלם על בסיס יומי, או על פי "סדנא" או על פי מנוי או בכל דרך אחרת. זה יכול להיות דומה לבית הספר אבל שוב, החשוב הוא שהאחריות נשארת אצל הילדים והוריהם. וזה עושה הבדל.
Buy cheap Viagra online
בית ספר של אימא
כיוון שלישי שהלך אליו החינוך הביתי, ובעיניי הוא המרתק ביותר ובעל הפוטנציאל הרב ביותר, הוא "בתי ספר" שנפתחו על ידי אמהות (אין מניעה שזה יהיה אבות, אבל זה מה שקורה ברוב המקרים). זה מתחיל במשפחה של חינוך ביתי המזמינה אליה ילדים נוספים במשך היום באופן ספונטאני, ממשיך עם אימא שמארגנת את היום בשביל ילדיה ומתוך מחשבה גם על ילדי השכנים, ומסתיים ביום שבועי מסודר (שגם משלמים עליו). אל ילדיה שבבית מצטרפים ילדי חינוך ביתי אחרים. פעמים רבות זה מסביב לנושא שבו היא מתמחה, אומנות, ספרות, מתמטיקה, בישול או כל דבר אחר. זה יכול גם פשוט להיות בית מאובזר בחומרי יצירה וחצר מעניינת בלא שיהיה "קוריקולום" מסודר. כאשר באזור מסוים יש מספר בתי ספר של אמהות, כל אחת מציעה משהו אחר, זה מאפשר לילדים לנדוד ביניהם על פי הצורך. וכמובן, יש אמהות שפתחו את בתיהם לכל ימות השבוע והפכו ל"בית ספר" במתכונת מלאה.
בתי הספר האלה בדרך כלל ובאופן טבעי נגמרים כשהילדים גדלים ועוזבים את הבית. ויש בזה משהו יפה. זה מחזיר את החינוך הביתה, לחיק המשפחה הלא פורמאלית.