מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

רצף של הצלחות

מאת:

מפגש בירושלים

בתחילת השנה עלינו לירושלים להיפגש עם דוד בן יוסף ללימוד בנושא חינוך וחירות. היינו חמשה מצוות "ניגונים" (בית חינוך ברוח היהדות שעתיד לקום באזור פרדס חנה), ועוד שני אורחים מירושלים.

השיחה נדדה בין נושאים שונים, כולם סביב נקודה זו של חירות וחינוך, אבל מכל הדברים היה דבר אחד שתפס אותי ביותר, ריגש אותי בפשטותו ויחד עם זאת נותר זמן מה עלום עבורי. דוד כתב בשבילנו את המשפט הבא:

"לגדל יצורי אנוש שמכירים בחייהם רק הצלחה."

איך אפשר שילד ייפגש רק עם הצלחות? האם זה לא מנוגד לכל חינוך הקובע שילד גדל ומתפתח כתוצאה מהתמודדות עם תסכולים, קשיים, אכזבות? האם מפגש מתמיד עם הצלחות לא מנוון בסופו של דבר? וחוץ מזה, איך בכלל זה אפשרי? אפילו היינו מאמינים שכך צריך להיות, הרי החיים מזמנים בעל כורחנו כל כך הרבה תסכולים וקשיים, ורצונות שלא נענים. האם נצטרך לגדל ילדים בתוך בועות סטריליות שכל זה הורחק מהם? ומה ערך לבועה כזו אם ברגע שיצא ממנה לחיים האמיתיים יפגוש במילא את הקשיים והכישלונות?

את כל השאלות הללו ידעתי לנסח, ובכל זאת האמירה הזו של דוד משכה אותי וחשתי בה אמת גדולה.

הדברים לא התבהרו לי באותה הפגישה. אף על פי שדיברנו על כך הייתי חייב לחזור לדוד בטלפון מספר שבועות לאחר מכן כדי לשמוע זאת שוב, ובאופן שאוכל לנסח במילים את מה שלבי חש בלי לדעת למה וכיצד.

שיחת טלפון

דוד הפנה אותי לשורה קטנה שהייתה כתובה מתחת לשורה הגדולה. היה כתוב שם:

"הצלחה המורכבת מאינספור כישלונות."

זה הזכיר לי קטע מתוך "האם יש סיכוי לאהבה" (ספר שדוד כתב לפני שנים רבות), שם הוא מתאר כיצד ניסה להתפרנס כמוכר אנציקלופדיות מדלת לדלת. עד מהרה מפח הנפש שלו מחוסר הצלחתו היה כל כך גדול עד כי מצא את עצמו בוכה בתסכול חסר אונים וחש שאין לו כוח לעבור אפילו דלת אחת נוספת. הוא חש שאין שום דרך שהוא ישרוד עוד דחייה אחת. אבל הנה גמלה בלבו ההחלטה והוא קבע לעצמו שעכשיו הוא הולך לעבור עוד מאה דלתות ולא משנה מה יקרה. הוא סיים את סבב מאה הדלתות שלו מאוחר בלילה, בלי שמכר אפילו ספר אחד, אבל עם תחושה של עוצמה שהייתה מנוגדת לחלוטין לתחושת חוסר האונים שיצא עמה לדרך.

יש עקרון דומה ביהדות שקובע שהיכן שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. אות לכך ש"החטאים" לא רק נמחקו, נסלחו, כופרו, אלא יותר מכך: כל "חובה" הפכה ל"זכות", וכעומק הרע כך עומק הטוב שצמח ממנו.

את כל אלה יכולתי להבין. יכולתי להבין איך ניסיון מוצלח אחד אחרי הרבה ניסיונות כושלים, מתרגם לאחור את הכישלונות והופך אותם לצעדים בדרך להצלחה, שהרי אלמלא הם לא הייתה מושגת ההצלחה, הם בעצמם הכשירו את ההצלחה ולכן, בסופו של דבר, היו בשר מבשרה כל הדרך. הרי זה גם העיקרון וסרטי הרפתקאות בהם רצף הכישלונות מצטרף בסופו של דבר להצלחה הגדולה.

כן, יכולתי להבין את זה, אבל הרי במציאות זה לא תמיד ככה. הרבה פעמים רצף של כישלונות מסתיים בעוד כישלון אחד, אחרון, שאחריו האדם מביט על עצמו מיואש וחסר אונים, מגלה שאולי בעצם כל חייו הם כישלון אחד גדול.

בונים סירה

מה קורה, שאלתי את דוד בטלפון, עם ילד שרוצה לבנות סירה (כמו שיש לחברים) אבל אחרי שעה של מאמץ הוא מגלה שזה הרבה מעבר לכוחותיו והוא זונח את המלאכה מתוסכל וכועס? איזו הצלחה יש כאן?

ובכן, אמר דוד, הוא מגלה שבניית סירה לא שייכת אליו.

כן, אבל הוא רוצה לבנות סירה. האם הוא צריך לוותר על רצונו מראש? אם זה כך אז באמת זה פשוט: נוותר על כל רצונותינו ואז גם לא נחווה תחושה של כישלון. לזה אתה מתכוון?

דוד צוחק בטלפון. ולפני שאני ממשיך לברר אתו מה בכל זאת קורה כאן הוא מחזיר אותי לספר אחר שלו: "משחק הצלילים". שם הוא מתאר מה הוא עשה בתור מורה לאנגלית כדי להפוך את חווית הלימוד מעניין מתסכל לתהליך יצירתי מלא תשוקה וחדווה.

נתחיל בזה שהוא שחרר את כל הילדים – הם לא חייבים ללמוד אנגלית בשיעורי האנגלית שלו ובלבד שלא יפריעו לשאר הכיתה. הם אפילו לא חייבים להישאר בכיתה. אחר כך הוא העביר את הלימוד אליהם, הפך אותו ללימוד עצמאי בעזרת ספרים, חוברות, ותמיכה הדדית שלהם (נעזר בילדים יודעי האנגלית שנטו להפריע שיעזרו לחבריהם). ולבסוף הוא הפך את המבחנים למשהו חדש: במקום המבחנים התקופתיים והמאיימים הוא אפשר לכל אחד לגשת אליו באופן אישי ולהיבחן על לימודו בזמנו שלו. במבחנים האלה צוברים נקודות ואם לא הצליח, לא נורא, אפשר שילד יחזור על אותו מבחן שוב ושוב עד שהצליח. וממבחן למבחן צוברים עוד נקודות וזה הציון הסופי של הילד! משמע הוא במו ידיו בונה את הציון שלו. עד מהרה הפכה הכיתה למרקחה פעלתנית, ונוצר תור של ילדים המבקשים להיבחן כדי להשיג נקודות.

אמנם כן, דוד מודה, שכל זה נעשה תחת האילוצים של בית ספר רגיל ומהרבה בחינות זה לא אופטימלי, אבל זו דוגמא יפה לעקרון הזה: "לגדל יצורי אנוש שמכירים רק הצלחה". במיוחד חשוב לראות שצבירת הנקודות משקפת את הרצון. ובמסגרת יותר פתוחה שבה אין הכרח ללמוד דווקא אנגלית, יכול ילד להבין שאנגלית לא שייכת אליו ודווקא משהו אחר כן. הוא לא חש כפוי להתחרות באחרים.

מי רוצה?

ובכל זאת, אני רוצה לחזור לסירה. מה קורה עם הילד שבאמת רוצה לבנות סירה אבל לא מצליח בכך?

ובכן, אומר דוד, אם הילד באמת היה רוצה לבנות סירה אז בסופו של דבר, היה עובר זמן והוא היה מצליח לבנות סירה. אולי שנה אולי שנתיים אולי עשרים שנה.

אבל ייתכן גם שהוא היה מגלה בדרך שבעצם הוא לא באמת רוצה לבנות סירה. שזה לא שייך אליו לבנות סירה. וזה הולך ביחד. אני חושב שבאמת הרבה מן התסכולים שלנו נובעים מכך שאנו יוצאים לדרך עם רצון חלקי. ודווקא כאשר הרצון שלם, כאשר הוא מבטא את מי שאנחנו ולא את מה שהחברה אומרת, או מה שיש לחברים, הוא מאפשר להתמסר התמסרות גמורה שבמובן עמוק תמיד מניבה הצלחה.

את הדבר האחרון צריך להסביר: על פי רוב אנחנו מרגישים תלויים כל כך בתוצאות, עד כי אנו נעשים משועבדים להן ומאבדים את רצוננו הגמיש בדרך. כאחוזי תזזית אנחנו מחזיקים בדימוי התוצאה (הסירה היפה) והוא משתלט על נפשנו, קושר אותנו אליו באופן קשיח ונעשה חזק יותר מכל רצון מקורי. אנחנו רוצים סירה! אבל האם זה באמת אנחנו שרוצים סירה? האם הסירה היא ביטוי לחירות רוחנו, או אולי היא הפכה לסוג של דיבוק?

נדמה לי שכאשר אדם רוצה משהו מעומק לבו, ונשאר קשוב לרצונו, ומאפשר לעצמו להתמסר אליו ולא לדימוי התוצאה, הוא יגלה שככל שהוא מתקדם, גם דימוי התוצאה משתנה ומתאים עצמו אליו ואל רצונו. ובעצם זהו תהליך שאין לו סוף, שהוא חש בו, בעצם לבו שהוא חלק מרצף של הגשמה. שוב אינו מנסה להשיג, כי כבר עכשיו, בעצם ההתמסרות לרצונו, הוא זכה. פתאום תהליך בניית הסירה נעשה בפני עצמו חלק מעולם של דיבור המשיב ומגיב לרצונו. הוא עזב את עולם הסיפורים ושקע לעולם הממשות, וזה החל להזין אותו ולהעצים אותו. ואיך לא יהיה האדם שמח כשדבר זה נתון בידו?

הנה, במקום הזה, אכן ההצלחה מורכבת מאינספור כישלונות. הכישלונות האלה, אם בכלל ראוי השם הזה, אינם רק צעדים בדרך להצלחה שתושג בעתיד, אלא, כשמתמסרים לרצון, בעצם ליבם כבר שוכנת ההצלחה. הם מדברים. הם לא הופכים להיות ל"סמל" המלקה ביוצר ומספר לו את סיפר כישלונו, אלא הם מספרים לו בפרטי פרטים מה הוא צריך לעשות כדי להצליח, הם מדברים עמו, מנחים אותו, מדריכים אותו. הם חלק מברכה. ועצם היכולת להקשיב להם כך הרי היא ברכה. הברכה הזו לא באה כתוצאה מהתאפקות, מביטול של רצון, אלא אדרבא מן ההתמסרות לרצון. כשאדם מוכן להגיד "אני רוצה" מיד קם כנגדו העולם ומתחיל לדבר אתו. ובלבד שיהיה חי בתוך הרצון הזה, ולא יהפוך לו זה לעבודת אלילים חדשה המשעבדת את רוחו. עצם זה שאדם מוכן להגיד אני רוצה, ולהכיר בזכותו, ולהאמין שיש לו תשובה, כבר זה חלק מתהליך של גאולה.

במיוחד חשוב לראות שהחופש לרצות, קשור גם באמונה בזכות לרצות, ובאמונה שיש תשובה לרצון. אמנם לא בהכרח התשובה שאנו מדמים מראש, אבל זה חלק משמחת היצירה, שהתשובה נמצאת שם ומוסרת משהו חדש. בדרך כלל אנחנו לא מאמינים, ואז אנחנו גם לא מעיזים לרצות, וכשאנו רוצים כבר אז רצוננו יוצא מעוות, "לקחני", לא סבלני. כל כך אנחנו לא מאמינים לעצמנו ולזכותנו, ולכך שיש תשובה כנגדנו, עד שאנו חייבים להשיג הכול עכשיו ומיד.

כך שלגדל יצורי אנוש שמכירים רק הצלחה, זה לא לגדל יצורי אנוש שמתאפקים ומצמצמים מראש את רצונם. אלא אדרבא, שמסכימים לעצמם לרצות, ושמאמינים שבכל רגע ורגע יש מי שמדבר עמם.

לא מדובר רק בעניין תיאורטי, ויש לכך השלכות עמוקות לגבי תפקידו של המחנך לצד הילד. הוא מעביר לילד את האמון, מלמד אותו להקשיב לתשובות שהעולם מוסר בידו, והחשוב ביותר, בשלב זה הוא בעצמו הנו מי שמדבר עמו.

כתף אל כתף הם מתבוננים בסירה ההולכת ונבנית ובמקום שזו תהפוך לדימוי שלילי, סמל לכישלון, הוא פותחת את ריבוא התחושות והרגשות הממשיים על מלוא החדווה והקושי שלהם. כל אלה מדברים אל הילד, והמחנך כמתווך, שותף, ומאמין, מדבר עמם.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

2 תגובות לפוסט "רצף של הצלחות"

  1. […] ועוסק באפשרות הרדיקלית שילד יעבור רק דרך הצלחות – רצף של הצלחות. במקביל גם צמחה האמירה שהילד זקוק שיגידו לו רק וכל […]

  2. נלי הגיב:

    תודה על המילים-
    "פתאום תהליך בניית הסירה נעשה בפני עצמו חלק מעולם של דיבור המשיב ומגיב לרצונו. הוא עזב את עולם הסיפורים ושקע לעולם הממשות, וזה החל להזין אותו ולהעצים אותו. ואיך לא יהיה האדם שמח כשדבר זה נתון בידו?"

    המחנך\ההורה, שיהיו "בונים את סירתם"
    באמונה ושימחה
    בהכרת תודה על כל צעד ו"טעות"
    ויהיה זה השיעור הטוב ביותר שיוכלו לתת
    לילדים

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.