מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

הרהורים על הערכה עצמית

מאת:

 

הנה אמר דוד במפגש האחרון שהוא רואה בכל אחד עוצמה אדירה. והוא בוכה על כך שאין אנו מכירים בעוצמתנו ומאמינים ומעריכים את עצמנו כפי שהוא זוכה לראות אותנו. שעל כן אנחנו מתפקדים רק אולי בעשרה אחוז מכוחנו. על זה, הוא הצביע, על חוסר האמונה. ודומה שבדבריו הוא ניסה לשכנע אותנו לראות כמוהו, וכך להחליף את האמונה הישנה שלנו בחוסר ערכנו, באמונה החדשה, הלומדת להכיר בערכנו. אבל אנחנו, אף שיכולים להאמין בתיאוריה, ואולי אפילו לדעת בלב ליבנו שאמת גמורה הוא אומר (הרי אנחנו חשים בכך באותו רגע שהוא אומר זאת, חשים בעוצמה שלנו המפעמת מתחת, ובוכים על הדיכוי שאנו מדכאים אותה), אף על פי כן, בפועל, בחיי היומיום, כשאנו שבים ומסתכלים במראה – זו שמציבים לנו אנשים אחרים ואנחנו לעצמנו – אנו שבים ומגלים שערכנו מועט. כביכול אלה שתי מערכות שונות: זו שבה אנו חשים את עוצמתנו מבפנים, וזו שמדברת בהגיון של המראה החברתית וקובעת שבסך הכול אנחנו לא ממש… וגם כשאנו יוצאים מן המפגש במין הבטחה פנימית כזו – מהיום לא נתבלבל, נישאר בעוצמתנו, איש לא יעשה לנו את זה שוב – בכל זאת, אני מניח שעוד יום יומיים, שבוע שבועיים, רובנו נחזור לשקוע אל המקום הרגיל. ואיזה מן מאמץ רוחני אדם נדרש לעשות כדי ללמוד להעריך את עצמו? איזה שריר הוא אמור להפעיל כאן כדי להעלות את הרף ולטפס מן העשרה אחוזים הרגילים למאה האחוזים הראויים? * * * נדמה לי שהשריר לא יעזור. שאכן יש כאן שתי מערכות וזו הזדמנות בשבילי להאיר שאהבה עצמית והערכה עצמית הם שני דברים שונים. קשורים ומגבים זה את זה אמנם, ובכל זאת שונים. אהבה עצמית היא בכלל לא אהבה עצמית. היא לא מן חץ של אהבה שיוצא ממני ומתעקל וחוזר אלי והופך את ה"עצמי" למושא של אהבה – הנה כמה אני אוהב את עצמי. יותר נכון לומר שאהבה עצמית היא פשוט ההסכמה להיות אוהב, להיות אור, להיות. מעמד אנרגטי של חזרה לטבעי הבסיסי – הקרנה שבכלל לא שואלת לאן, היא רק אוהבת את היותי אוהב, ולפיכך ממשיכה לאהוב. לא אהבה של העצמי, אלא אהבה שהעצמי ואני מותכים בה לכלל תנועה אחת, שאין להפריד בה אוהב ונאהב. ואילו הערכה עצמית זה משהו אחר. זה קשור למקום החברתי שלנו, לסיפור מסגרת שבו אנו מתפקדים, לדימוי שיש לנו מעצמו דרך – ולא יכולה להיות דרך אחרת – העיניים של הזולת. אנחנו לא רק אור, אלא בו זמנית גם לבושים בעולם החיים. ומה שיכול להיות פשוט במרחב האינטימי שלנו נעשה מיד מורכב כשאנו יוצאים משם לפגוש אנשים. וכך, בו זמנית, אנו יכולים לחוש את העוצמה הזו, להאמין לה – זה שייך לאהבה עצמית שהיא אכן הטבע שלנו – אבל כשאנו באים לפגוש אנשים מתעוררת מערכת אחרת, ונדמה לי שהיא לא יכולה שלא להתעורר – המערכת של הערכה העצמית. וכשהערכה עצמית נמוכה, אז זה מה שיש. האהבה עצמית לא תוכל לפלס דרכה מול ההערכה עצמית השלילית. לפחות לא לאורך זמן. במוקדם או במאוחר נחזור לסיפור המסגרת שממנו יצאנו. ואם יצאנו מסיפור מסגרת שבו אנו עלובים, אז לשם נחזור. ואם אנחנו רוצים שיקרה משהו חדש, נדמה לי שאין ברירה, צריך לעבוד ישירות על הערכה העצמית. אבל אז עולה שוב השאלה: מה אפשר לעשות בנידון? איך אפשר שאדם שלא מעריך את עצמו יתעורר בבוקר, יסתכל במראה – זו הפיסית וזו החברתית – ובאיזה מעלל הרואי יגיע למסקנה שהוא עשר? * * * רוצה לחדד את העניין. נניח שיעמדו מאה אנשים במעגל מסביב לאדם אחד ויקללו אותו ויאמרו לו "מות תמות". שום דבר אחר, רק דיבורים. והם יעשו את זה מבוקר עד ערב יום אחר יום במשך שבועיים ימים. האם הוא ימות בסוף? נשמע לא הגיוני. איך דיבורים יכולים להרוג? הרי מה שמקיים אותו זה לגמרי ברמה הפיסית: מה שהוא אוכל ושותה ונושם ועושה. מה הקשר בין זה לבין דיבורים שאומרים אנשים מסביב ואפילו הם אלף או מליון? ובכל זאת יש לי חשד שיש איזה סיכוי שאכן ימות. נכון, לא באופן ישיר בגלל הדיבורים שאנשים מדברים (ואפילו הם מלווים את דבריהם בשנאה אמיתית), אלא בגלל משהו שהוא יעשה לעצמו בעקבות הדיבורים. זה הוא שיהרוג את עצמו. אבל אני תמה עד כמה תהיה לו ברירה. אנא, אל תקלו ראש בדוגמא הזו, כי אני רוצה דווקא לאחוז בה מן הקצה השני שלה. אני רוצה לדמיין את האדם שעומד בפני קהל שמבשר לו את חוסר ערכו, ובכל זאת הוא מצליח לא למות. עליו אני רוצה לשאול – איך הוא עושה את זה? אני אומר שהוא פשוט לא התפתה להנמיך את ערכו. אבל איך הוא עושה את זה? האם על ידי זה שהוא אטם את אוזניו משמוע? האם על ידי זה שהוא משכנע את עצמו שהם כלום? האם על ידי זה שהוא מבודד את עצמו? שהוא מגלה את אי תלותו בהם? נדמה לי שאולי יש קצת אמת בכל אחת מן האפשרויות הללו, אבל שעיקר הסיפור נמצא במקום אחר. ועל זה אני רוצה להרחיב, וזקוק לתשומת לבכם, ללכת איתי לאט ולעקוב אחר הפרטים הקטנים. * * * אני רוצה להעלות את התיזה שאנשים מעריכים את עצמם באופן שלילי או נמוך כי הם לא מוצאים את הסביבה המתאימה להם. כי הם לא יודעים מי הם. ולפיכך הם מבלים את מרבית חייהם בסיפור לא שלהם – סיפור שבו אין להם מקום, לא ממש. או במילים אחרות: חווית האין מקום והערכה עצמית שלילית/נמוכה הם שני היבטים של אותו עניין. וכאן צריך לעשות איזו קפיצה, ולרגע אחד להסכים להישאר תלויים באוויר ולהחזיק בשתי תזות הפוכות בו זמנית – גם זו שבה אנו לבד לגמרי וכל העניין הוא להיגמל מהתמכרות לזולת – וגם שבלי הזולת אי אפשר. ואני רוצה להתחיל בקצה השני דווקא – שבלי הזולת אי אפשר: מצד האהבה העצמית אי אפשר כי הזולת, בממשותו, בקיומו הבן-שיחי, הוא חומר הגלם וההתגלמות של האהבה. אני זקוק לאנשים לא מצד ההתמכרות אלא מצד התזונה, ובמימדים שלרובם אני לא ער בכלל. אני זקוק לנוכחותם, למגעם, לאווירה שהם יוצרים סביבי. זה חלק מהשלמות של מי שאני, והיא באה למלוא פריחתה בנוכחות אנשים. אבל אני זקוק לאנשים גם מצד הערכה העצמית. כי מה שאני יכול לדעת על עצמי ועל ערכי תמיד יושב בתוך רקע חברתי מסוים. העצמי והקהל הם שני היבטים של תופעה אחת. * * * ועכשיו בחזרה אל האיש שממשיך לעמוד כבר שבוע שני מול קהל עוין שמטיף לו את חוסר ערכו. והוא, למרות הכול, לא מת. אני טוען שאם הוא ימות או לא ימות זה ללא ספק קשור לאנרגיית החיים שלו – למה שכינינו למעלה "אהבה עצמית", אבל מה שמווסת את האנרגיה הזו ומאפשר לו למשול, ולרקוד את ריקוד החיוניות למרות הכול – זו הערכה העצמית. ועוד אני אומר: אם הצליח להחזיק מעמד מול הקהל העוין, זה לא בגלל שהוא ניתק את עצמו מן הזולתיים שמולו, אלא מכיוון שהיה מחובר לזולתיים אחרים – אנשים שלא מולו. בו זמנית, בשעה שהוא הצליח לשכנע את עצמו שהוא לא שייך לקהל הזה שמולו, הוא נאחז בקהל אחר, גם אם כרגע הוא חצי דמיוני, שאליו הוא כן שייך. אני מתעקש על הנקודה הזו שהמושג הזה של הערכה עצמית בהכרח קשור לרקע אנושי. שאדם לא יכול לדעת מי הוא, ואגב כך להעריך את ערכו, שלא דרך השתבצות בסיפור זה או אחר, דרך שייכות לקהל, לשבט, לסיפור מסגרת. שימו לב, אני מדבר על הערכה עצמית לא על אהבה עצמית. כי אהבה עצמית היא אנרגיית חיים, היא לא זקוקה לא לאישור, לא להערכה חיצונית, לא למבט מבחוץ – כולה נביעה פנימית, הסכמה להיות, אור. אבל הערכה עצמית זה משהוא אחר. ללא סיפור המסגרת אדם לא יודע מי הוא. כך שאף על פי שהוא בודד את עצמו מן הקהל שמולו, הוא לא בודד את עצמו מאנשים ומהעולם. כי אם היה עושה את זה – בזה היה הורג את עצמו. לא די לומר שהוא לא שייך אל הקהל העוין ולפיכך שהם לא יכולים לפגוע בו באמת. צריך להוסיף שהוא היה זקוק לשייכות לאנשים אחרים, לקהל אחר, שבעזרתם, גם אם לא נוכחים בפועל, הוא מצליח לספר לעצמו סיפור אחר – לא סיפור של חוסר ערך, אלא סיפור של ערך. * * * אנא, עוד קצת סבלנות כדי להשלים את המהלך. כי לכאורה אם אכן קיים שבט אחר כזה כן או לא, זה עניין של נסיבות. יש אדם שהתמזל מזלו והוא גדל אל תוך השבט המתאים, ויש אדם שלא. דמיינו למשל אדם שהוא משורר בנשמתו, שנולד לתרבות ולסביבה שכולה עבודת חומר. כל בוקר מחדש כשהוא מסתכל על עצמו במראה הוא רואה כישלון. ואיך לא יראה בעצמו כישלון – אין לו משהו אחר שבאמצעותו הוא יכול לגלות את עצמו. אבל דמיינו שיום אחד מגיע אליו ספר שירה והוא לומד להכיר שיש גם אנשים אחרים בעולם כמותו. שמה שהתאמץ כל הזמן להיות פלאח, באמת לא שייך אליו. זה לא הוא. הוא, בעצם משורר. ואיזו רווחה נופלת על נפשו. לאט לאט הוא לומד לקשור את נפשו בקהל האחר ולגלות מחדש את ערכו. הנה, הגיע למקומו. ודרך הפריזמה של הערכתו העצמית המחודשת, הוא גם מגלה את עוצמתו ואהבתו. ובכלל זאת את האפשרות להשתלב מחדש בסביבתו התרבותית, אם כי באופן אחר. באה מנוחה. ועדין "משורר" הוא מושג מאוד רחב גס ומוגבל. יש לכל אחד מאתנו דרך מאוד ייחודית להיות. אפשר להיות משורר מסוג מסוים, ואפשר להיות בכלל משהו שעדיין אין לו שם. אבל לכל אחד יש שבט ייחודי שעושה לו את המקום הייחודי, שאז הוא בשיא הערכתו העצמית. שבט, אגב, הוא לא רק אוסף של אנשים: שבט זה תרבות, סיפור, הקשר, היסטוריה. הייתי אפילו אומר ששבט לא חייב להיות של אנשים ממשיים, חיים. הוא יכול להיות רקע אנושי – אפילו היסטורי, שמתוכו אני לומד להכיר מי אני. * * * ועוד צעד לפני זה אחרון הנדרש לסגור מעגל: הססנות ממארת – במה שנוגע להערכה עצמית – הרי זה המצב שבו סיפור המסגרת אינו יציב. אדם לא מרגיש שהוא שייך לשבט מסוים, והוא ממשיך לחפש. לכן גם כל קהל שנקלע אליו הוא שבט פוטנציאלי. הוא לא יודע מי הוא, (הוא לא מכיר את השבט שלו) ולכן כשהוא עומד לפני קהל, כל קהל, הוא מנסה לבדוק ולקבל ממנו שייכות. אולי זה השבט שלי? אולי כאן אני יכול למצוא מקום? והמהלך הזה מסבך אותו. הוא מבקש שיקבלו אותו לחיקם, ובעצם הפנייה הזו הוא נותן להם את הכוח שגם יכול להמית אותו. אבל תארו לעצמכם אדם שסיפור המסגרת שלו מאוד יציב. ועל כן הוא בכלל לא מתפתה. הוא רואה לפניו קהל, והוא בהחלט יכול להתייחס אליו, לדבר אתו, אבל הוא יודע: זה לא שייך אליו. על כן הוא לא מבקש להשתייך, לקבל אישור, לקבל אהבה, וממילא גם לא נותן להם את הכוח להורגו. במילים אחרות, אנחנו מגיעים להערכה עצמית גבוהה כשאנו מוצאים את הסיפור שלנו – את אותו סיפור מסגרת יציב – זירה שבה אנו גיבורים. "העם הנבחר" למשל הוא דוגמא יפה לעקרון הזה. ההיסטוריה היהודית ייצרה נקודת משען מחוץ לסביבה האנושית הקרובה (העמים שבקרבם התערבבו). אם היהודים היו מקשיבים לסביבתם הקרובה ומנסים להשתייך אליה, הם היו מתים. * * * וכעת הצעד הסוגר מעגל. אמרתי למעלה שלכאורה אם קיים או לא קיים השבט המתאים, זה עניין של נסיבות. יש ברבור שיגדל אצל הברווזים וכל חייו יהיה ברווזון מכוער בצעירותו, וברווז כושל בבגרותו. ויש אחר שהתמזל מזלו וגדל בקרב הברבורים להיות יפה וגאה. אבל, מסתבר שזה לא רק עניין של נסיבות. וזו התפנית מן הילדות אל הבגרות – ההבנה ש"מקום" זה לא רק משהו שעושים לי, אלא משהו שאני לומד לעשות. והדרך "לעשות מקום" היא אכן, בסופו של דבר, לייצר את סיפור המסגרת שבה אני הגיבור. בידי לעשות זאת – לעבור ממצב שבו אני חייל בדרמה של מישהו אחר – אל מקום שבו אני הוא המספר. * * * דוד סיפור לנו על ה"נבחרת" שלו. הוא יצר עולם וסיפור מסגרת שבו יש מקום לגיבור כמוהו. יכול הוא לחגוג – והדבר בא לידי ביטוי באופן ישיר ברמה האנרגטית, בחיוניות, באהבה העצמית. אי אפשר לרמות בעניין הזה. אבל אני רוצה להרחיב: כל אחד הוא גיבור וזקוק לסיפור מסגרת לגבורתו (הבו לי עולם להציל!) ולכל אחד, יהיה, בהכרח, סיפור מסגרת שונה מאשר זה של דוד. לא לחינם דוד חוזר ומספר את סיפור חייו, וקושר אותו בסיפור של אברהם אבינו ובחמשת הספרים. הסיפור שהוא שב ומספר מגדיר את השבט שלו, לא רק מי הוא, אלא לאן הוא שייך, ולא פחות חשוב: לאן הוא לא שייך. הוא פחות ופחות מתבלבל בעניין הזה. אבל כל זה שייך לדוד. אלוהיו שאוהב אותו כל כך לא יכול להיות גם האלוהים שלי או שלך. אדם לא יכול למצוא לו מקום בלב סיפורו של מישהו אחר. הוא חייב להסכים להיות המשורר. סיפור מסגרת, אם כן, זה לא בהכרח משהו שאדם מוצא לו מן המוכן. זה משהו שאדם צריך לגלות ולטפח ולחבר יחדיו – זו אותה נבחרת של מה שייך לי ומה לא שייך לי. והוא צריך לעשות זאת כמעשה יצירה, ולא דווקא נגד מעשה יצירה של אנשים אחרים (שגם זה רואים הרבה באופן בו אנשים מתבצרים באידיאולוגיות שלהם). סיפור המסגרת הוא גם לא רק דבר שבראש או ברעיונות או באמונה. הרבה הוא באורח החיים, בפרקטיקה היומיומית, באופן שאני קם בבוקר ובמה שאני אוכל, ואיך אני מדבר, ואיך אני מתלבש. כל זה מייצר את ה"שבט". ואם לחזור אל היהודים – בצד היותם עם נבחר, הם גם קיימו מסורת מפוארת של פרקטיקה מוסרית ודתית. אותו דבר דוד. אומנותו היא כפולה: גם אומנות החיוניות, אבל גם אומנות הזהות העצמית. במהלך חייו הוא טרח ויצר לו פרקטיקות יותר ויותר מדויקות. למשל מה הוא אוכל ומה לא. אנו זקוקים למסגרת שתיתן לנו יציבות, זקוקים למסגרת שתיתן לנו את האפשרות להתמקד, ולהגיע לתנופה של הבעה ויצירה. תאמרו, אין חוכמה בזה, יש אנשים רבים שיוצרים לעצמם מסגרות יציבות, והם עצמם מתקשחים ומאבדים חיוניות. אך הרי בדיוק בזה העניין – במה המסגרת תומכת? האם היא תומכת בתפקיד שאני מגלם בסיפור של מישהו אחר (למשל של אבא שלי או של האנשים החשובים שמנהלים את העולם), או באפשרות שאמצא את השבט שלי ואנהיג אותו לחירות? האם זו מסגרת מכאנית, מגנה ושומרת, או מסגרת חיה. (ועל כך כתבתי בהרחבה במקומות אחרים). * * * ואחרי שאמרתי את כל זה, ועדיין אנחנו תלויים באוויר, אני יכול לחזור אל התיזה האחרת שאומרת שכל העניין הוא ללמוד להיגמל מן התלות באחר, משמע, שהשער אל הגאולה עובר דרך הנכונות להיות לבד. לבד לגמרי. כי גם בזה אין חוכמות. את השער אל השבט שלו אדם צריך לעבור כשהוא ערום לחלוטין. זהו שער צר, אין מקום ליותר מזה. עליו להיפרד מן הסיפור של הוריו ושל סביבתו הקרובה, מקום שבו גילם תפקיד בעודו ילד, אל מקום שבו הוא המספר. ההיפוך הזה – כמו כאשר אדם מתפשט מבגד אחד כדי ללבוש בגד חדש – הוא המקום של האהבה העצמית נטולת כל לבוש. רגע לאחר מכן כבר ילבישו אותו בבגדי הפאר של מאה אחוז הערכה עצמית. אבל קודם לכן עליו להיות מוכן למות לסיפור הישן. לשם כך דרוש העוז. וכמו שכבר אמרתי, אהבה עצמית, שהיא הרמה של החיוניות והאנרגטיות, לא יכולה לפעול לבד, אלא זמן קצר (נניח עד שבועיים). האהבה הזו זקוקה לחוכמה. במיוחד כשאנו שבים ומתחככים בבני אדם ובסיפורים שלהם. והחוכמה התומכת באהבה, היא זו של המספר, היוצר, המשורר, הגיבור. הנה סגרנו מעגל.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.