מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

מיתר – מילים לכבוד חי שנים למיתר

מאת:

מלכתחילה הייתה כוונה ש"מיתר" יהיה שם כללי – לא שם של מקום מסוים על הר הכרמל, אלא מושג שיחליף את המילה "בית ספר", ואשר בהשראתו תמלא הארץ מיתרים רבים.

זה לא קרה. המקומות המעטים שקמו בהשראת מיתר בחרו בשמות אחרים, ואילו עבור אלה שגדלו כאן הוא נעשה טעון בכל המשמעויות האישיות הקשורות למקום הייחודי הזה: מעורבב בשמות הילדים והמבוגרים שפעלו כאן, מחובר למקומות כמו "בריכת הצפרדעים", "העיר האבודה", "השטיח הגדול", ושזור במושגים כמו "התכוונות", "רגע של שקט", "שעת סידור", וכדומה באלה. כל אלה נעשו עם השנים כמו שמות קוד להוויה שהתגדלה כאן, ואשר בשל הקושי להגדירה, קיבלה את הכותרת המופשטת הזו –  "רוח מיתר".

חוויה כל כך אישית, שהמילים לתארה אזלו עוד בטרם נהגו.

"מה עשית במיתר היום?"

טוב שהיו פה ושם סדנאות שאפשר היה לקרוא בשמם כדי לפייס סקרנות דואגת של אימא.

* * *

אבל מה באמת קרה כאן? ואיזה חותם נותר אחר שנים אצל אלה שגדלו כאן, מבוגרים וילדים כאחד?

אני רוצה להעיז היום לקרוא בשמו של הדבר הזה.

לא במקרה קיים קושי לדבר על החוויה של מיתר במונחים כלליים, לא רק מכיוון שזו חוויה אישית כל כך, אלא משום שבמובן עמוק היא שייכת לעולם אחר, וזקוקה לשפתו של עולם אחר זה.

לא מזמן כתבתי חיבור (הוא צורף לכנס כחוברת נפרדת). חשבתי שאני יוצא בו מן הארון ומעיז להגיד דברים שבדרך כלל אני לא אומר אותם באופן זה. רק אחרי שקיבלתי תגובה של חבר, הבנתי שיש מקום עמוק יותר שהתחבאתי בו. אותו חבר כתב לי שהוא לא מאמין שלא אכפת לי מעתידם של הילדים, אלא שהדיבור המוסדי המצוי על עתידם, הוא "עלה תאנה עלוב שמכסה על מסכת היסטרית של ניסיונות פדגוגיים שמקורם פשוט בחוסר אמונה – ואולי זה היסוד – חוסר אמונה באל חי". וכשקראתי את הדברים חשתי שעוד אבן נגולה מעל ליבי. הוא צדק, זה לא בדיוק שלא אכפת לי מעתידם של הילדים, זה פשוט שאני מאמין בסוג אחר של סדר שעל פיו פועל העולם. ואת זה היה לי קשה לבטא אפילו כשהצהרתי שאני יוצא מן הארון.

* * *

זה עשוי להישמע מופרך: אמונה באלוהים?

האם זה החותם שנותר כזרע בלבם של אלה שגדלו כאן?

אנא, אני לא מדבר על האלוהים הכבול בדת כזו או אחרת. אם כבר, אני מדבר על אלוהי הילדים,

אותו אלוהים השרוי בעיניהם הכמהות לטוב,

וצפון באמונתם התמימה שיש תשובה לכמיהתם.

מטבע מהותו, הילד לא יכול לקבל שחיי האישיות שלו הם תופעה מבודדת בתוך עולם חומר סתמי. גם בלי שיגדיר זאת במושגים מתוחכמים, הוא חש שכשם שהוא אישיות, כך חייב גם העולם הסובב אותו להיות אישיות. כנוכחות השרויה בנוכחות גדולה יותר, חי הוא בתוך האלוהים. זה הדבר הנותן לו לראות את חייו לא רק כמאבק של הישרדות אותו עושה כל אחד בבדידותו, אלא כמסע יציאה לאור אותו הוא עושה בחברת מעגל נוכחים.

נדמה לי שזה הטעם שפגש כל מי ששהה במיתר זמן מה. לא טעם חיצוני, אלא סוג של אישור והד לאמונת לבבו הכמוסה ביותר, אשר מצאה לעצמה כאן בית. קראתי לזה אמונה באלוהים – מעין הביטחון בסדר הדברים הראוי – אבל אם לא נוח לכם עם אלוהים, זרקו את המילה, והישארו רק עם האמונה. הרי ממילא הדבר העיקרי שיש לומר על אלוהים הוא שאי אפשר לומר עליו דבר. האמונה, היא הזרע הזה – הזיכרון ההומה בלבבכם.

* * *

אני יודע, זהו זרע של מבוכה.

לא תמיד הוא מתהדר במחלפותיה של אמונה איתנה. הרבה פעמים זו רק תקווה, נכונות, המתנה. פעמים אחרות זה הרבה חוסר שקט, אי יכולת להשתלב בכל מני מקומות שנראה שהאלוהים אבד בהם. מן עקשנות כזו, שלא נותנת מנוח, שהרי האדם נוצר בלבו ניצוץ מעולם אחר, והפער בינו לבין מה שהוא פוגש בעולם הזה מוליד בו מבוכה. בעומק לבו הוא יודע שהדברים יכולים להיות אחרת. מדוע, אם כן, הם לא כפי שאפשרי להם להיות? והמבוכה היא לא רק בפער, אלא גם בקושי להסביר, להאיר לאחרים, אפילו אדם לעצמו. ומה כבר אפשר להגיד על זה? וכך היא נשארת ביישנית, לא נושאת דגלים, רק מבוכה.

אני מצטער על המבוכה – זהו רגש שיכול לפעמים להטביע בתהומות ייאוש,

אבל בה במידה אני מברך עליה.

ורוצה להושיט לכם יד, היכן שלא תהיו, שלא תמהרו להשיל אותה מעצמכם. עם כל הקושי, היא מתנה של תקווה, בשורה מעולם אחר שאינו זר לעולם הזה – זה העולם שרוצה להיות.

זרעיו טמונים אצלכם.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

2 תגובות לפוסט "מיתר – מילים לכבוד חי שנים למיתר"

  1. עירית שרייר הגיב:

    תבורך

  2. דגנית הגיב:

    איך זה עושה לי לבכות

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.