מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

הפדגוגיה של הלא נודע בפעולה – עקרונות חינוכיים וכלים מעשיים בהנחיה של קהילה החוקרת

מאת:

דברים שנכתבו ב1995 כחלק מעבודתי במרכז המורים בתל חי

עצירה:

1. תפקידו של המורה אינו להעביר ידע.

2. לפתוח את המרחב בין שאלה לתשובה. אין לאן למהר.

3. לילד את החוכמה פרושו לזרוע חלל – הלא נודע.

התבוננות:

4. העולם תמיד שונה ממה שאנחנו רוצים שיהיה.

5. הקשבה היא כוח מילד.

6. לעזור לילד למצות את הטעויות שלו.

7. קבלה היא מפתח לשינוי.

תנועה:

8. המעבר מצרכן אקטיבי ליצרן אקטיבי.

9. ידע הוא חבילה שצריך לפתוח.

10. המחנך כמזרים ומחולל תנועה.

11. חוכמה היא שאלה היא תנועה.

מה הם הדברים שאנחנו מנסים להעביר בפדגוגיה של הלא נודע, מה הם הכלים העיקריים שאנו רוצים לתת בידי המקשיבים לנו?

ובכן:

רציונאל:

העצירה.

כלומר להבין שתפקידו של החינוך אינו דווקא להעביר ידע אינו למלא עוד ועוד אלא להפך, לעצור, לעשות הפסקה, לרוקן את עוצמות הגירויים. למלא ילד אין פירושו בהכרח להעשיר אותו, לתת לו יותר משמעות. למלא בן אדם בידע אין בהכרח לעשות אותו מאושר יותר או ערני יותר או מתאים יותר לחיים. להפך, נדרש לעשות הפסקה מן המרוץ – עצירה זו דורשת אומץ. נדמה לנו שהלא נודע הוא מן לא כלום כזה, הריק הזה הוא מאיים ולכן חשוב להבין קוגניטבית שידע אינו ממלא. שאין זה תפקידו של המחנך. חשוב שתקלט התובנה הזו שמהותו של החינוך אינו מילוי אלא עצירה – ריקון. כי בעצם המחנך הוא מילד – תפקידו לדאוג לרחם, לחלל. אחריותו היא לגבי התנאים וחשוב שישאיר את אחריות החוכמה ללומד. על ידי העצירה הוא מעביר את האחריות. ממקום של מחנך אקטיבי הדוחס וממלא למקום של מחנך מרוקן. מחנך כזה אינו ממהר. אין כאן שום שאלת הספק. הדגש הוא על האיכות, לא על הכמות.

ההתבוננות

וכשמחנך לומד לבצע את העצירה. העצירה שלו והעצירה של הקהילה. מתפנה המקום להתבוננות והקשבה. אלה לכאורה תפקידים פסיביים אך יש בהם אקטיביות רבה. המדע בתור דוגמא, מתאפיין ביכולתו להתבונן, לפגוש את העולם כפי שהוא ולא כפי שהאדם היה רוצה שיהיה. כך גם בני אדם בעצם זה שאנחנו מקשיבים להם אנחנו עוזרים להם להיות מה שהם. וכשאדם מוכן להיות מה שהוא, הוא גם יכול להשתנות. קבלה עצמית זו פרושה להיות מוכן לטעות את טעויותי שלי – למצות עד הסוף את מי שאני לטוב ולרע כי רק מתוך מפגש מלא כזה עם עצמי אני יכול להתפתח.

התנועה

החיים הם אומנות התנועה. חוכמה היא שאלה היא תנועה. כלומר, שאלה כסימן למצב נפשי, להלך רוח היא בסיס לכל חוכמה ומעצם יסודה הריהי תנועה זו של גישוש ובדיקה, של חיפוש אישוש והפרכה. בקהילה חוקרת לא התוצר הסופי הוא החשוב אלא התנועה שנוצרה, התהליך שנוצר. תהליך זה לא בא לשרת איזה מוצר סופי אלא הוא קיים בזכות עצמו ובו עיקר המשמעות. קהילה חוקרת טובה היא שרשרת של שאלות – שאלה מניבה שאלה מניבה שאלה. מעשה של תנועה והשתנות הוא על פי רוב מעשה של שיח, תקשורת.

התהליך בקהילה חוקרת משרת את מטרתה.

ניתן להבחין במספר שלבים בתהליך "ילודה של החוכמה"

 

שלב החיבור

– לחבר לשאלה

– להבהיר את השאלה

– האנרגיה של הקבוצה מתחילה להיבנות.

 

שלב העמדה הראשונית

– מיצוי עמדות

– מתן אנרגיה לכל עמדה.

– מיצוי טעויות

– למה

השלב השלישי – רפלקסיה ועימות

–  לפתוח ידע

– להעמיד דברים בשאלה

– ליצור עימותים בין משתתפים.

– חידוד עמדות והנגדות.

השלב הרביעי – פניה החוצה

– אנשים חדשים

– ידע חדש

– ניסוי

– יצרנות אקטיבית

לאחר השלב הרביעי עשויה לחזור הקבוצה לדיון ולנוע במחזוריות על פני שלושת השלבים האחרונים. תהליך זה על ארבעת שלביו נראה לנו נכון לכל גיל.

מורה מן המניין עשוי לתמוה – למה לבזבז כל כך הרבה זמן על שאלה שניתן היה לספק את התשובה שלה בחמש דקות על ידי פניה למקורות המתאימים (ועוד שאינה בבגרות). הרי התהליך הזה יכול לקחת מספר שיעורים – לא חבל על הזמן?

Share

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.