מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

חינוך בעד האדם

מאת:

מאז שהתחלתי לעבוד עם ילדים אני במנוסה.

בלי לשם לב, מצאתי את עצמי מתייחס לעצמי כפושע, וסיגלתי את הליכותיו של מי שצריך להצניע את אמיתות חייו. היה נדמה שאני עושה את זה כדי שיתאפשר לי להמשיך לעבוד עם ילדים, אבל אני חושש שזה הלך עמוק יותר מזה – חשתי כמו ילד שברח מן השיעור, ואם לא ייזהר, תכף עתיד איזה מבוגר אחראי למשוך באוזניו כל הדרך עד למנהלת.

וזה מוזר, כי על פניו נדמה שדווקא אמרתי דברים די לא מקובלים, ופה ושם גם הרגזתי אנשים. אבל באמת, השתדלתי תמיד לרכך, לפייס, להגיד דברים באופן כזה שישאירו לי את החופש לסגת בכל רגע. אני לא איש מלחמה, לא שייך אלי לנפנף בדגלים, להכריז אמיתות, להיגרר לוויכוחים אידיאולוגיים. אף על פי שמצאתי את עצמי לא פעם בחזית, מטבעי אני נחבא אל הכלים, מעדיף את המפגש האינטימי והדיאלוג החי, על פני ההרצאה מול ציבור. עימותים ציבוריים מפחידים אותי, קולות רמים שנאמרים בטון צודק מקפלים אותי פנימה. פעם זה היה עמוק כל כך עד כי הילדים לבדם השביעו את רעבוני לחברה, אחר כך למדתי למצוא מזור גם בחברתם של מבוגרים.

למדתי, אם כן, לדבר בשפה התקנית. לדבר כאילו אני מן הצד של המבוגרים האחראיים, וביחד אנחנו בוחנים את "טובת הילד" וכל זה. השתדלתי לא לפגוע באיש, למצוא תמיד איך בעצם, גם אם לא מסכימים על הדרך, הרי לפחות בכוונה אנו שותפים, והרי אני עוד איש חינוך הגון הנמצא בקהלם. אבל מתחת למעטה המהוגן הזה, לא הפסקתי לחוש שאני במנוסה, מגן על סוד.

עם השנים נעשיתי אומן בדיבור הכפול הזה. אנשים התייחסו אלי ברצינות, לא ביקשו לראות את תעודותיי, אפילו היו מצמידים לשמי את תואר הדוקטור בלי לשאול אם אכן כך. יכולתי לשבת עם מפקחת, למשל, אשר מתחת לאפה שיחקו ילדים בבוץ, ולתרגם לה את כל זה באופן כזה שהדוח שלה התמלא במילים גבוהות על לימוד מתמטיקה היסטוריה ופיסיקה. זו הייתה שותפות של פושעים, אני שהחבאתי את האמת (הם סתם שיחקו בבוץ), והיא שהעמידה פנים שהיא פתוחה, נאורה, ודווקא אוהבת ילדים.

אבל היום אני רוצה להפסיק לברוח, לצאת מן הארון, כמו שאומרים. עוד מעט אהיה בן חמישים. וגם אם אחזור לסורי, לפחות במעמד זה, אני מבקש להיות ישר.

הנה, אם כן, שלושה דברים פשוטים שאני מאמין בהם בנוגע לגידול ילדים, ושבהם שוב איני רוצה להסתתר.

אגב כך אני גם רוצה לענות לאנשים שכועסים עלי שאני כל כך לא אופטימי לגבי אפשרות השינוי של מערכת החינוך. לא ביקשתי להיות ביקורתי לשם השעשוע האינטלקטואלי שבדבר. אם רואים אתם שמה שאני מציג כאן בהמשך אכן אפשרי שיקרה במערכת החינוך, לכו על זה במלוא אמונתכם. אבל, אנא מכם, זה לא מסוג הדברים שסובלים עשייה מתפשרת. לעצור בחצי הדרך אל המעיין ישאיר את הילדים צמאים כשהיו. רק התחזות פוליטית שאיבדה עניין במציאות, יכולה להתהדר במין דבר כזה כאילו הושג איזה הישג הראוי לתשבחות. ביושר אני מדבר אליכם, היו ישרים גם אתם איתי.

dani-pic

הדבר הראשון: ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם.

ואם צריך למצוא צידוקים לגישה זו אפשר לומר כל מני:

שהילד הוא אבי האדם ומה שחווה בילדותו עתיד להשפיע על כל חייו,

שגם אם נניח שבעתיד הוא יצטרך לשלם על אושר ילדותו בסבל בגרותו, אין סיבה להעדיף את הבגרות על פני הילדות. גם הילדות היא פרק זמן ארוך, שבמונחים פסיכולוגיים אולי הוא ארוך אף יותר. והרי הילדות כל כך עשירה בצבעים וטעמים, כל דבר חי בה יותר.

מה גם שאין שוב הבטחה שאם ניקח את אושרם היום בכל מני פרקטיקות של "הכנה לחיים", זה יביא להם בגרות מאושרת. למעשה, המציאות מראה את ההפך מכך. ואם ממילא אין הבטחה, אז בוודאי שעדיף להשקיע בזה שיחיו טוב עכשיו.

אבל כל אלה הם רק תירוצים, והאמת הפשוטה היא שאם הדבר הזה צריך צידוקים, כבר הוא נפגם בלבו. הם כאן לפניי, הילדים, אחרותם האמיצה קוראת ללבי, ואחריותי פוגשת את ליבם.

זה הדבר הראוי להם. לשם מתנקז כל ניסיוני החינוכי, על זה אני עובד כשאני מבקש ליצור מצע פורה לבריאותם הגופנית, הנפשית והרוחנית: מבקש אני מרחב שיאפשר להם לחיות את חייהם באופן עמוק וממצה. איני צריך שום תרוץ לכך.

מאמירה פשוטה זו נגזרים כמה וכמה דברים, שגם הם לא מסובכים. הם נוגעים לאופן שבו ניתן לתמוך באיכות החיים של ילדים:

  • מרחב שייכות ביתי: ילדים זקוקים למרחב של שייכות. זה המצע שבו הם יכולים לפרוח למלוא חיותם וייחודיותם. למצע הזה צריך להיות ריח של בית, לא של מוסד. בתור שכזה הוא לא יכול להיות גדול מדי, (לכל היותר מאה ילדים לטעמי, וגם זה תלוי בגיל), ומטבעו הוא נעדר את כל אותם גינוני פורמאליות וציבוריות, הדוחקים את הילד לבדידות. כבית שני, הוא יותר דומה למשפחה מורחבת, כפר קטן של ילדים, מאשר מוסד חינוכי. בית כזה מתאפיין ב"מלאותו" – אין הוא רק חלל מגורים ריק – אלא נוכחות מברכת, הקורנת הן ממנהיגותם של המבוגרים, והן מאיכות האינטראקציה בין ילדים. כאן הם יכולים לשקוד על ייחודיותם, להיות עדים לאחרים, ולהתברך בזה שהם עצמם נראים. הם יכולים להרגיש את האכפתיות במובנה העמוק ביותר, וממילא זה עושה גם אותם אכפתיים ונותנים כלפי זולתם. הנתינה ללא ספק חיונית לאיכות חייהם. הם לא יכולים לחיות רק כצרכנים. המקום הזה מכבד לא רק באווירתו האנושית, אלא גם באופן בו הוא בנוי ומאורגן – במהותו זהו מקום תומך חיים, שהיופי ותשומת הלב המקרינים מקירותיו עונים כהד לדופק החיים היומיומי הממלא את חללי חדריו.

  • חירות: בתוך המרחב הזה הם יכולים לנוע בחופשיות, מתוך הקשבה למקצב הטבעי של פעילותם, ו"לנהל" את זמנם לגמרי באופן חופשי. המשמעות של ילדים טמונה בשפת המשחק שלהם. ובזה הם עוסקים באופן טבעי רוב היום. לימודים פורמאליים מעט שייכים אליהם, אבל גם אם הם קיימים בתוך המרחב הזה, הם לגמרי מתוך בחירה. משחק,רק כדי שלא לרדד את הדברים, כולל בתוכו את מאה שפות הפעילות והיצירה. ובעיקר צריך לחבר אותו לחיים המתהווים, המבקשים להגשים את עצמם, ייעודם ושליחותם, במלוא העוצמה. חירות היא מידת הסוד של האדם, מה שמחלץ אותו מן המרחב ההישרדותי, ומניח אותו במרחב של נוכחות ואמונה. לטעמי אי אפשר לכונן מרחב של איכות חיים בלי להעמיד במרכזו את החירות במובנה העמוק.

  • רב-גלאיות: בתוך המרחב הזה אין מקום לחלוקה גילאית צרה הנכפית מבחוץ. זהו מרחב רב-גילאי, השלובים בו ילדים מכל הסוגים, וכל אחד ואחד מהם חיוני למעגל השייכות הנרקם. במקום הזה ישנו חופש התוועדות מלא. הרב-גילאיות היא חלק מעקרון הרצף המאפשר לילד להיות מחובר לגיל שהוא בא ממנו, ושאליו הוא הולך. היא גם מאפשרת קיומם של הגילאים האלה בו זמנית, שהרי כל ילד ממשיך לשאת בתוכו הן את הילד שהיה, והן ניצנים מן הילד שהוא הולך להיות, ושמירה על שערים פתוחים בין כל אלה, היא חלק משלמותו, ועיגונו במציאות. אוסיף לזה שרב-גילאיות עושה שייכות של השלמה, שבה יש מקום ייחודי לכל אחד. וזאת בשונה מן החלוקה המכאנית לפי גיל, שממילא מגדילה את התחרות הריקה – מקום בו קיומו של האחד בא תמיד על חשבון השני.

  • מרחב מעגלי ללא מבחנים: מבחנים מדכאים כל אדם, ילדים במיוחד. או בניסוח הפוך: זכותם של ילדים לגדול במרחב שבו לא ממיינים, מתייגים ובוחנים אותם ללא הרף. ויותר מזה – צריך להעמיק בצורות הסמויות שבהם הופכים את החינוך לזירה שבה הילדים משוסים אלה באלה למען ישיגו יתרון זה על פני זה. זה, אגב לא בגנות אתגרים או מבחני שער, אבל מבחני שער שונים מהותית ממבחני מידה, בין היתר בכך שהם עניין של בחירה.

  • אתגריות: המרחב הזה, מחבק ככל שיהיה, גם מעמיד אתגרים אותנטיים, ופותח הזדמנויות להפעלת יכולת. אתגרים אלה, שהילדים לוקחים על עצמם במלוא הרצינות, מהווים את הזירה להגשמת הביטוי שלהם. חלק מאתגרים אלה גם קשור לעולם המבוגרים. שהרי איכות החיים של הילדים קשורה לכך שהם נמצאים בזיקה פורייה לעולם המבוגרים, שהוא לא רק מה שנמצא לצידם, אלא גם האופק המחכה להם עצמם.

נדמה לי שאלה הדברים העיקריים שמאפשרים איכות חיים לילדים. אני לא חושב שאני מחדש בהם. אני מניח שכל מי שמבין ללבם של ילדים, ושם לעצמו למטרה את העניין הזה – לדאוג לאיכות החיים של ילדים – יגיע למסקנות דומות. העיקר שבהן, מבחינתי, קשור בהבנה שילדים הם יצורי עומק, ואיכות החיים שלהם דורשת תשובה של עומק. אף על פי שאפשר בקלות להשביע את דעתם בממתקים, הם משוועים לרצינות רבה יותר.

* * *

תשאלו, מה יהיה עליהם בעתיד, כיצד הם ישתלבו בחברה, בשוק העבודה, בצבא, אם לא נכין אותם וניתן בידיהם את הכלים הנכונים? טובים חייהם בהווה, אבל מה יצא מגן השעשועים הגדול הזה? האמת היא שלא אכפת לי. הם יסתדרו. כמו שהם מסתדרים היום. בכל מקרה זה שלהם – חייהם – לא שלי.

אני נוהג לומר, כדי לסבר את האוזן, שהדרך הטובה ביותר לתמוך בחיים משמעותיים של בן השלושים, היא לאפשר לילד לחיות את חיי בן השבע שלו באופן משמעותי. ואני באמת חושב שזה נכון, שגם בדיעבד, חיי עומק בהווה תורמים לחיי עומק בעתיד, אבל האמת היותר אמיתית היא שלא אכפת לי. לא מעניין אותי מה הם יהיו כשהם יהיו בני שלושים וכיצד הכנתי או לא הכנתי אותם לעתיד הזה. אינני מבין בעתיד, ויש לי חשד שגם אחרים לא ממש מבינים בו. כל מה שמעניין אותי הוא שכעת הם ימצאו את הדרך ללבם, שכעת הם יהיו נאמנים לעצמיותם, שכעת הם יגלו את האפשרות של קשר עמוק עם מה שמעבר, שכעת יהיו חיים.

הכי רחוק שהצלחתי ללכת עם עניין זה של "להכין את הילדים לחיים" הוא זה: אשמח שהם יגדלו להיות אנשים ששום תעמולה אידיאולוגית לא תצליח לעבוד עליהם. הם יהיו עמידים לשואה חדשה משני קצותיה – האלים והקורבני. לצורך זה די שישמרו על קשר עם ילדותם ועם החיוניות הטמונה בה. האם יהיו מועילים לחברה? אני מקווה שזה יהיה קשור למהותה של חברה זו.

* * *

הדבר השני: ילדים זקוקים בסביבתם למבוגרים אותנטיים, שבצד זה שהם מבינים ללבם ומכירים את עולמם, הם מבוגרים אחראים במובן העמוק והאכפתי, שאוהבים את חברתם, ונכונים לפגוש אותם מפגש של אמת.

או בניסוח על דרך השלילה: רצוי שילדים לא יגדלו בסביבתם של מבוגרים פורמאליים – מורים או בעל תפקידים אחרים – השומרים על ניתוק-מנכר, ואשר עיקר התקשרות שלהם עם ילדים נעשית דרך פרוצדורות מלאכותיות ורשמיות.

אני מנסח את זה גם על דרך השלילה, מכיוון שיש פה בעצם שני דברים שונים: גם הצורך למעט את הנזק הקשור בהתחככות יומיומית עם "בעלי-תפקיד" מנכר, וגם ההבנה שלא די לבודד את הילד מן הנזק – הילד זקוק באופן חיובי לאנשים של ממש. אנשים חשופים, אמיתיים, עמוקים, אנושיים, רחבי לב, אכפתיים, שיש להם עניין אמיתי להתרועע עם ילדים, שהם במסע חקירה משל עצמם, ואשר מתעניינים בחיים. אנשים כאלה יכולים להיות עדים למסע של הילד, מסוגלים לעמוד על דקויותיו, ולהאיר מאור השראתם.

אני מדגיש שהילדים זקוקים למבוגרים מסוג זה בסביבתם, כי אני מניח שרוב הזמן הם לא צריכים אותם באופן ישיר, ודי שאלה יהיו שם ברקע, נוכחים ברגעי המפתח, ומנהיגים את הקהילה כשלם.

* * *

אכן, עיקר החינוך תלוי ועומד על המחנכים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון לא לשיטה הפדגוגית שהם מחזיקים בה, ולא לכלים המתודיים העומדים לרשותם, וגם לא להשכלה החינוכית שלהם – אלא לזרע שקודם לכל זה.

בעניין הזה אני לא אופטימי. בהיעדר הזרע הזה לא יעזרו כל תוכניות ההכשרה, ובקיומו, הן מיותרות במתכונתן הנוכחית. הדבר העיקרי שיכול לעזור לזרע להבשיל למלוא עוצמתו, זה הניסיון החי, מלווה בלימוד יומיומי ומודע של צוות עובד. רוב מסלולי ההכשרה למורים, לא רק שלא עוזרים לחשוף את הזרע הזה, הם מחניקים אותו.

אני יודע, המורים מאוגדים, אומנותם היא פרנסתם, הם זקוקים לביטחון פנסיוני, הם השקיעו ממרצם שנות לימוד רבות, לא ייתכן שיבואו אחרים ויתחילו לעבוד עם ילדים ללא רישיון, ללא הכשרה, ללא ניסיון מסודר. אפשר להבין שמשרד החינוך מתעקש על כך שהעוסקים בחינוך יהיו בעלי רישיון. כמו שאני רואה את זה, גדול נזקו של רישיון זה מברכתו. ובכל מקרה, במובן העמוק ביותר, לא זה מה שיגדיר מחנך. חינוך הוא ייעוד שאיש אינו יכול להשית אותו מבחוץ. ואם אדם רואה את עצמו כמחנך, גם איש אינו יכול לקחת את זה ממנו.

אני מודה, אם כן, גם בזה: תעודות לא מעניינות אותי, וגם לא כמות הנקודות שנצברו בהשתלמויות כאלה או אחרות. כשאני מחפש מחנך, אני עוקף את כל אלה הישר אל הלב. הניסיון בעבודה עם ילדים, הרצון ללמוד ולקחת חלק משמעותי בחיים בצוותא, ואותו זרע שקשה מאוד להגדיר אותו, הם הפרמטרים שאני בודק.

אל תשאלו אותי מה אמורים לעשות עם כל המורים האחרים שצריכים לפרנס את משפחתם. אמרתי, אני מדבר מתוך יושר היום. לכל היותר אני יכול לומר שכל אדם הוא מברך ביותר כשהוא נמצא במקומו המדויק. יכול להיות שרבים מהם, שאולי לא הייתי בוחר בהם לעבוד עם ילדים, יכולים לעשות זאת, אם הם פועלים בתוך מרחב מסוג אחר.

* * *

והדבר השלישי הוא כל כך מורכב, עד כי אני לא בטוח שיעמוד לי הכוח לנסח אותו כראוי. זה קשור לעולם הידע, ולמה שאני רואה כאחת ההולכות שולל הגדולות ביותר של האנושות המודרנית – רעיון ההשכלה.

רעיון ההשכלה כפי שבא לידי הגשמה בבתי הספר ובאוניברסיטאות הוא בעצם סוג של התחפשות המתהדר בחוכמה, אבל בעצם מהווה רק קליפה של השכלה – עניין שאצים לרכוש אותו מן הטעמים הלא נכונים. אף שנמצאים במקומות האלה אנשים חכמים, הנה החוכמה נבזזה בהם עד עפר בידי מנגנונים מכאניים, ומשחקים מוזרים, שנעשים יותר ויותר תלושים מן המציאות ככל שמעמיקים בהם. תלמידים הצמאים לידע של אמת, לא ימצאו כאן אלא את המאבק המעמדי לזכות בתואר זה או אחר, שעיקר המשמעות שלו הוא ביתרון היוקרתי/פרנסתי שלו.

אני רואה את זה כסוג של מחלה שפשטה בתרבות, ונקבתי בעבר בשמה: "בורות מודרנית" – שהיא היכולת הבלתי רגילה הזו להיכנס לנהר החיים ולהישאר יבש. היום, על כל צעד ושעל נעשית ה"אקדמיזציה" הזו כסמל לקדמה. אפילו מן הנגר מצפים להשתתף במשחק המלומד הזה, כדי שיצבור נקודות ותעלה משכורתו, כאילו שבאמת זו הדרך שיעשה נגר טוב יותר. אני יכול להבין את האבולוציה החברתית שניפחה את מעמדם של אלה המתפרנסים מהוראה (לפעמים קל יותר לדבר על נגרות מאשר לעסוק בה בפועל), אבל אני מתקשה להבין איך אנשים ממשיכים לתת לזה יד, בלי לראות את השקר שבזה. ברור, אם נגר ידע שיש עוד כל מני סוגים של עץ וטכניקות של עיבוד, זה יעשיר אותו ויעשיר את מקצועו, אבל בין זה לבין ההשתלטות של תעשיית ההוראה על תהליך התמקצעותו יש מרחק רב מאוד. למעשה, במובן עמוק, השתלטות של ההוראה התיאורטית הזו, רק מרדדת את הכבוד של מקצועיותו. הוא ראוי לכבוד הזה לא בגלל שהנגרות נעשתה דומה למלאכת עשיית התארים, אלא דווקא משום שהיא שונה ממנה, ויש לה יסוד חיים משלה, שהוא טהור ועמוק בזכות עצמו.

כל זה כמובן נכון במשנה תוקף במה שנוגע לילדים ולבתי ספר שהם נשלחים אליהם. בחסות רעיון ההשכלה נעשים דברים רדודים, שבצד חוסר הטעם שבהם, הם פוגעים בילדים.

* * *

ניסוח מסוים של דבר שלישי זה, אם כן, יכול להיות פשוט זה: ילדים לא צריכים "ללמוד".

ואני כבר סומך על כך שהפועל "ללמוד" יובן בהקשר המקובל, בלא שאצטרך להתנצל על אמירה גורפת שכזו. ילדים לא צריכים ללמוד. אין איזה גורל מיוחד שמחבר אותם, ואותם דווקא, לעניין זה שמבוגרים רבים דוחים מעל עצמם בשאט נפש. הם יסתדרו נפלא בחיים ללא שום מגע עם כל הדבר הזה. למעשה, הרבה מן הדבר הזה, בצד זה שהוא ממלא אותם בדעת מזויפת, גם עושה אותם חסרי אונים. ושני הדברים כאחד מזיקים להם הרבה.

כאן הם לומדים לוותר על חכמתם העצמית, שהיא חלק מחיוניותם והתמצאותם בעולם, ומחליפים אותה בהעמדת הפנים של ידע. המפגש עם ידע מן הסוג הזה מרחיק אותם מלבם, תולש אותם מיחס כנה ועמוק למציאות, ודוחק אותם להתייחס לדעת כסוג של מוצר צריכה במקום כעוד הזדמנות לשירת החיים העמוקה.

במיוחד אני בוכה על התפיסה המכאנית שמחדירים בהם השכם והערב, הן כתפיסת עולם והן כפראקטיקה יומיומית. זו תפיסה שגונבת מהם את אלוהיהם כשהם זקוקים לו ביותר.

אפילו בתי ספר מאוד פתוחים נופלים באשליית ההשכלה, ובצד כל עקרונותיהם הנאורים, ממשיכים "לעשות שיעורים", ולהרביץ דעת, כאילו זה עדיין עיקר החינוך, ובזה מתמצה חובת קיומם של הילדים – שיהיו "תלמידים". שום איש תאב חיים לא אמור ליפול ברשתה של תעשיית הדעת הקליפתית הזו, שמרחיקה מכל חוכמה של אמת, ובטח לא ילדים רכים בשנים.

במידה רבה כל העיסוק הזה בידע קשור לכך שאנשים אבדו עניין בחיים ומיצג-הידע מרגיש להם כמו תחליף ראוי ונוח שבו הם יכולים להעסיק גם את עצמם וגם את הילדים. מה הם יעשו אתם אחרת, ישחקו בגולות? אני משוכנע שאם לא היו מאבדים עניין בחיים, הם לא היו טורחים כל כך ב"השכלה", שעיקרה הוא המרדף "לסתום חורים" שדווקא טוב שייוותרו פתוחים כפתחי נשימה לאדם.

* * *

רק לאחר שהובן כל זה לעומקו, ושוב לא נעשה כתחליף חיים אפשר ליצור מחדש מקום גם לעניין זה – להשכלה – אבל לא כיצר התחפשות, אלא דווקא כרצון של התפשטות אל הפשטות.

רוצים אתם ליצור איכות חיים לילדים, הרחיקו אותם מן ההשכלה המזויפת וחזרו לפגוש אותם עם חוכמה אותנטית ורלוונטית. ואנא מכם, איני מדבר על חוכמה מעשית בלבד. הילדים הם פילוסופים טבעיים, ועומק ההבנה שלהם נטוע בשורש פילוסופי זה וברליגיוזיות שלו. אם כבר מתמטיקה, אז שתהייה זו הפילוסופיה של המתמטיקה, ולא המכאניות שכה בקלות מוכרים להם היום. וזה נכון גם לגבי כל תחום דעת אחר. כשילד בן ארבע מתחיל לחבר מספרים וזה מעסיק אותו, זה הרבה יותר מאשר עובדה של שוק. הוא משתאה נוכח הסדירות המופלאה שלהם, מתמלא תחושה של קסם שאותה הוא לא יודע להגיד, אבל שאיתה הוא הולך לישון עם ליל, וקם דבר ראשון בבוקר. לוח הכפל לא יברח לו, אבל אם לא יהיה שם מישהו שיפגוש אותו בקסם, עדות למאבק היצירה שלו, הוא עתיד להתרוקן ולאבד את הרלוונטיות שלו, והנה עוד אדם שנמצא בדרך לאבד עניין בחיים.

* * *

tree

כעת אני גם יכול גם להתייחס לאותה "תוכנית ליבה" שמשרד החינוך מתעקש עליה, אם משום שהוא רואה אותה כמכילה את הדברים החיוניים ש"מכינים לחיים", ואם בשל ההזדמנות שהוא רואה כאן ליצור מכנה משותף שיחבר אנשים מקצות הארץ והעם.

אתחיל דווקא בעניין השני: אני מאוד בספק עד כמה "תכני לימוד בית-ספריים" יכולים להוות תשתית לחיבור בין אנשים. לחיים יש מקצב משלהם, ובכפר הגלובלי שאנו חיים בו, ענייני תקשורת וצריכה, הרבה יותר רלוונטיים למפגש בין שני בני נוער מעולמות שונים, מאשר שירי ביאליק. ואדרבא, באותו עולם מרושת, בהיעדר תוכנית ליבה מחייבת, יש יותר סיכוי ששני אוהבי שירה ימצאו אחד את השני עוד בנערותם – גם מפאת הטכנולוגיה, וגם מכיוון שיהיו פנויים להתחקות אחר אהבתם ליבם. אני יודע שאנשים מבוגרים נוטים להתרפק על תכנים שלמדו כביכול בבית ספר, ובאנחה של התמכרות מצרים על הנוער ששוב אינו זוכה לפנינים אלו. אבל האמת היא שרק לעיתים נדירות ובהקשרים מאוד מלאכותיים, מהווים אלה אכן מצע לחיבור בין אנשים מקצוות העם.

ובאשר לעניין הראשון, חוק החיים הפשוט שעומד כאן הוא זה: אם זה "ידע" שבאמת נחוץ לחיים (ואני לא מתכוון כאן רק במובן ההישרדותי, אלא גם במובן הרוחני), הוא ממילא משובץ בתוך סביבתו של הילד, והוא יקלוט אותו אליו גם אם איש לא יטרח להגדירו כתוכנית ליבה (ובמיוחד אם הוא חשוף למפגש אותנטי עם מבוגרים). ואם הוא לא ידע חיוני, אלא רק "הידע שכל אדם משכיל צריך לדעת אותו" – אני מוותר על העומס המלאכותי הזה. באמת ובתמים אני מעדיף את הבורות המקורית. אז לפחות ידע האדם שהוא אינו יודע, ומתוך כך אולי ביקש להחכים. כאן, הוא אפילו לא יודע את זה, ומה שהוא לכאורה "יודע", הוא בעיקר עומס שמכביד על החוכמה, ולא מאפשר לה לעוף.

אני יודע, אנשים כל כך אוהבים לתת דוגמאות נגד, וממהרים להעיד מעצמם עד כמה ידע כזה או אחר העשיר את חייהם, ובלעדיו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו. הם שוכחים שלא הידע הריק הוא שמילא את ליבם, אלא הזרע החי שפגש אותם מתוך זה שהם עצמם היו בחיפוש חי. הם למדו לעוף לא מכיוון ש"נחשפו" לידע סטנדרטי, אלא משום שהשתוקקו לעוף, ואגב כך ידעו ללקט את הנחוץ להם, כן – גם מבין השורות המשמימות של הידע הבית-ספרי, (אבל גם ובעיקר ממקורות אחרים).

* * *

אלה הדברים שאני מאמין בהם. הארתי אותם כאן רק בראשי פרקים. במאמרים וספרים קודמים העמקתי בהם. כאן אני אומר אותם ללא גינונים מיותרים. משתמעים מהם עוד הרבה דברים אחרים, אבל אלה הדברים שעומדים במרכז, לא חפצתי להעמיס עליהם נוספים. הם יכולים להישמע רדיקליים על רקע האופן שבו מתנהל החינוך המקובל, אבל מצד עצמם, אלה דברים פשוטים, לא מתלהמים, לא רוצים לחולל מהפכות, רק לכבד את הילדות ואת האוצר הטמון בה לאנושות המתבגרת.

קראתי לזה "חינוך בעד האדם". הרבה מאוד משמעות אני טומן בכותרת זו. החינוך נעשה לפעמים כל כך פוליטי, והמדבר כאן מוצא את עצמו נזהר ברצונו לתת דין וחשבון להרבה עמדות ודעות. רק אוסיף עוד הערה: לא נכון הוא שאנשים שגדלים מתוך כבוד לייחודיותם נעשים אגוצנטריים, ובמובן הזה כביכול ניצבת הדילמה אם להשקיע באדם או להשקיע בחברה. זו דילמה מזויפת. המשקיע באדם, ממילא גם משקיע בחברה. חינוך בעד האדם כולל את הכול – את החברה ואת העולם.

אם הייתי צריך לסכם זאת בשפה של זכויות, אלה שלוש זכויות שאני תובע לילדים:

– זכותם ליום הזה, (וכך גם קורצ'אק תובע)

– זכותם למפגש אותנטי עם מבוגרים,

– זכותם להתחכך בחוכמה רלוונטית.

אם מערכת החינוך הממלכתית יכולה לשנות את מטרותיה כדי לכבד רק את שלושת הזכויות הללו, יהיה זה אכן שחרו של עידן חדש. האם אני עצמי אוכל לומר את כל זה בעתיד, שלא מתוך עמדה של התנצלות, אינני יודע.

החיבור המצורף נכתב בעקבות אי אלו אירועים שהייתי מעורב בהם בעת האחרונה, אחד מהם הוא שביתת הרעב שפתח בה איש בן שמונים – דוד בן יוסף – בזעקה על העוול שנגרם לילדים במערכת החינוך.

ברקע לכתיבתי היה כמובן מיתר. הוא נתן לי את הביטחון שהדברים שאני אומר אינם תיאורטיים – הרי מיתר חי וקיים ובועט כבר שמונה עשרה שנה! אחרי שכתבתי את הדברים וראיתי כי טוב, ורווח לי מעצם אמירת הדברים, נזכרתי בכנס, וחשתי שאני רוצה להביא מתנה לכל האנשים היקרים שפעלו כאן במשך השנים, ואשר בזכותם המקום הזה קיים.

תהא זו אם כן מתנתי לכבוד חי השנים של מיתר.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

3 תגובות לפוסט "חינוך בעד האדם"

  1. טל הגיב:

    תודההההההההההההההההה
    קשה לי להסביר עד כמה כתבת אותי. זה מה שעובר לי בראש כל יום כמורה במערכת החינוך (למזלי לא "מורה מן המניין", כי באינטואיציה תמיד משהו עיכב אותי מלהצטרף לזה במלוא כוונה- רק לאחרונה התחלתי להבין שזה לא במקרה!)
    ובשנה האחרונה- הקול הזה בתוכי גבר כל כך, שהבנתי שלא יכולה ולא רוצה להתכחש אליו. הקול הזה אומר לי את מה שאמרת פה-
    וניסחת את זה כל כך מדוייק ויפה ונוגע ללב-
    "כאן הם לומדים לוותר על חכמתם העצמית, שהיא חלק מחיוניותם והתמצאותם בעולם, ומחליפים אותה בהעמדת הפנים של ידע. המפגש עם ידע מן הסוג הזה מרחיק אותם מלבם, תולש אותם מיחס כנה ועמוק למציאות, ודוחק אותם להתייחס לדעת כסוג של מוצר צריכה במקום כעוד הזדמנות לשירת החיים העמוקה"

    אתה גאון מבחינתי. ובבקשה- אל תפחד להשמיע את הקול הזה. העולם זקוק לך מאוד. הילדים זקוקים לך.
    הם מבלים שעות רבות ביום במקום שבכלל לא נועד עבורם, לא משרת את צרכיהם, לא תומך בצמיחה שלהם
    ומיום ליום אני יותר מרגישה שהמקום הזה מחניק אותם, בשל ההיצמדות של הממונים עליו לסט של ערכים ועקרונות שלא קשורים למציאות ולא לעולמם של הילדים.
    ומיום ליום אני יותר מבינה שמשהו פה פשוט לא מתיישב עם השכל הישר.
    הם סובלים, אבל זה סבל מסוג סמוי ולא תמיד ניכר לעין.
    כדי להבחין בסבל הזה, אולי צריך לרצות לראות אותו. או להיות מחוברים לילד שבתוכנו. ואני ממש חושבת שאם עוד אנשים יוכלו לראות אותו ולהבין שהוא לא הכרחי, יתרחש שינוי.
    תודה לך על המילים האלה.

  2. ליאת ישי הגיב:

    יישר כח
    נפלא
    חשוב
    תודה

  3. zehava הגיב:

    הי דני

    תמיד כיף לחזור ולשמוע אותך להתחדד ולהתפקס אודות האותנטיות שלנו,של כולנו. חיבוק.
    זהבה

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.