האקדמיה הדיאלוגית

הרגע הזה

מאת: דני לסרי

לפעמים אדם מתעורר בבוקר והוא חייב להודות בפני עצמו שחייו התאבנו. שבסופו של דבר, ולמרות כל התיימרויותיו כבשה אותו ההסתיידות, ועשתה אותו שכפול חוזר של עצמו, נעול בדפוסים הפועלים כמו מעצמם לעשות את הרגע הבא דומה להחריד לרגע הקודם. ויש בו ייאוש. כי נדמה לו שהוא היה במקום הזה כבר אלף פעמים לפחות, ואלף פעמים ניסה להיחלץ ממנו, בתקווה להגיע למשהו חדש, רק כדי לגלות בסופו של יום, שאישיותו המוכרת והנושנה חזרה והשתלטה על העניינים ואין כל חדש תחת השמש. אותן תגובות, אותן תבניות, אותם פחדים, אותו שעמום. ההתניות, כמו חוק גורל, חוזרות ומניעות אותו במסילותיהן. ודווקא ניסיונו לפרוץ את שלשלותיהן מוכיח לו כמה כל זה בדמו, משוחזר, מעוצב ובלי יכולת לסטות ימינה או שמאלה. הוא נידון להיות קורבן למה שקבעו לו הוריו, וקבעו לו ניסיונו והרגלי חייו. עצוב לו על כך. הוא חש כלוא בסד של גבס שאיבד כל גמישות, אנוס לחזור על אותן טעויות, אותן שיחות, אותם ניסיונות למצוא חן, אותן מבוכות. לשווא כל הדיבורים על חירות, בחיי היומיום מה שקובע זו צורה זו שנוצקה בראשית הזמנים, והיא זו שמחליטה, לא הוא.

Buy cheap Viagra online

אבל הוא טועה.

אם ילך טיפה יותר לאט, אם יתעכב לרגע, יוכל לראות שלא הדפוסים כובלים אותו, אלא הוא עצמו. משמע, הוא בתור המספר, עוטף את חייו במחשבת הרגילות. לא מה שהוא מצד עצמו אלא מה שהוא מאלץ את חייו להיות בעצם המחשבה הזו שאין כל חדש תחת השמש (לפחות לא אצלו). זה הוא שמתעקש ליצור את הרגע הבא בדמות הרגע הקודם, שממש מתאמץ על כך, מתעקש לכסות את הכל ביריעה סיפורו המסודרת, הוא שמפתם את עצמו ללא הרף במחשבת הייאוש הזו שאין כל חדש ואין לו אפשרות להשתנות, הוא שממשיך ומפגין בפני עצמו איך הכל חוזר על עצמו, שממחזר את הסיפור ומדביק וסותם בעזרתו כל דליפה. בעוד שבמציאות, מתחת לכיסוי הזה, ממשיכים לרחוש החיים כפריחה של אינספור הפתעות צופנות סוד, מדברות, אחרות, מחדשות, רעננות.

וכל מה שנדרש ממנו כדי לגלות את החיים הרוחשים מתחת, זה פשוט להפסיק לעשות את זה – להפסיק לספר את סיפור הרגילות, להפסיק לסדר, להדק, לחבר (לשטח), ורק להקשיב, להקשיב לאט, בהקפדה ברצינות, לרגע הזה.

ואז יראה שחייו נשענים על מרחב שאין לו תחתית כלל, והם מוזנים ללא הרף בתוהו יוצר, מלאים בהפתעות. יגלה איך בכל רגע טמונים אינספור ניצנים של התחלות חדשות, ואוויר רענן הולך ושופע ונכנס אליו פנימה ומחדש ומשנה אותו ללא הרף, ואין שום כלום שיכול להיות דומה למה שקדם לו. לא באמת.

אכן, הכל צפוי להפתעה. הוא רק צריך ללכת לאט יותר, להסכים לנוח בין הרגעים, בסדקי הזמן, ברווחים בין הרגעים הידועים שטרח לטוות לכלל יריעה הדוקה, לנוח במרחבים הפנויים שבטרם ידיעה, ולפגוש שם את המציאות שבאה לקראתו, והיא כולה קסם של נוכחות.