מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

הזהות של התנועה המוסרית עם ערנות לחירות

מאת:

לכאורה אלה שני דברים שונים הבאים מעולמות שונים:

מצד אחד הכמיהה ליושרה: אותה חגיגיות שעמה הולך לישון ילד ביום ההולדת שלו כשהוא מבטיח לעצמו שממחר הוא יהיה רק טוב. ובמחשבה הזו, שהוא יהיה רק טוב, צפונה כמיהתו לאחדות, לפשטות, למעשה שיש לו מרכז ונוכחות בלי להתבלבל מכל הפיתויים המפזרים, והמלחמות העצמיות. זו כמיהה שבתור בוגר מבקשת לפעול בהשראה של קדושה וטוהר מידות, מבקשת להיחלץ מכל שיקולי התועלת והרווח, ומכל מלחמות הדימוי העצמי, לטובת המעשה הפשוט שנעשה ביושר, בכוונה טובה, בשם עצמו ולא כפיתול מתוחכם להשיג דבר אחד בחסות דבר אחר. מעשה שנעשה לשם עצמו כמו שמתפללים ללא שום מחשבה זרה, בדיוק ונאמנות עצמית, בלי למכור, בלי לזייף, בלי להעמיד פנים. כמיהה שיש בה רצון להתמסר למשהו שהוא גדול יותר, להתבטל בפני אמת שהיא רחבה ומקיפה יותר, גם אם לא יודעים אותה, אבל מכירים שהיא בכל זאת שם כאופק של צדק והוגנות, כמנוף שמאפשר להיחלץ מכבלי התועלת העצמית המכרסמת בנפש האדם, ומפרקת אותה לחתיכות נטולות משמעות.

מצד שני הכמיהה לחירות: שהיא הרצון להשתחרר מכל עול, השובבות האנרכיסטית הבוקעת מתוך סדקי ה"בסדר", שהיא פורעת, ומנתצת בחדווה, נזכרת שזה הדבר החשוב לה ביותר, ואגב כך מוותרת על כל הפשרות הללו שאדם לקח על עצמו במסגרת רצינות בגרותו.

שני דברים שאמנם לא בהכרח סותרים, אבל בכל זאת שונים: האחד יש בו משום כפיפה לעול (אמנם קבלה מרצון ובכל זאת כפיפה) והשני יש בו שבירת מוסרות ופריצת גבולות. ודומה שהאדם צריך להכריע מה יותר חשוב לו, מי הוא רוצה להיות – האיש המוסרי, או איש החירות.

ויש גילוי גדול ומשמח לראות שהם שייכם זה לזה, שני היבטים של אותו עניין.

על הקשר המושגי בין השניים קל להצביע: רק מכיוון שהאדם הוא בן חירות יש משמעות לעמידתו כישות מוסרית המסוגל להכרעה מוסרית. ובכל זאת החירות המושגית שעולה מן הדימוי הזה של האדם החופשי לבחור בין הטוב לרע נדמית בעיקר כמזכירה לאדם את עול אחריות – הוא צריך

Buy cheap Viagra online

לבחור (ומוטב שיבחר נכון, אחרת הוא עתיד לסבור). משמע, אף על פי שהמושג מדבר על חירות יש בו טעם של כבדות, של רצינות יתר. עיקר החירות כאן היא בזה שהוא יכול לטעות. ומה, מי באמת רוצה בחירות שכזו? אפשר להבין את הקולות שמבקשים להתחמק מן החירות-אחריות הזו, מוותרים גם על דבשה גם על עוקצה, ומעדיפים שמישהו אחר כבר יקבע להם (ושהוא ישא בעול האחריות לטעויות).

ואילו שמחתו של הגילוי קשורה כולה לא לרמה המושגית אלא לרמה האנרגטית/ממשית של שתי תנועות נפש אלה – הכמיהה ליושרה, והתעוררות החירות. כאן האדם מתעורר לחירותו ללא תנאים, ללא סעיפי משנה, ומה שהוא מגלה בתוכה הוא לא את עול האחריות אלא את חדוות היצירה, ושמחת החיים, ואהבת עצמו השופעת. הוא מגלה את היכולת שלו להיחלץ מכל סיפור ולהיות הוא בעצמו המספר, מי שבכל תנאי ובכל מצב שמורה לו ידיעת חירותו כמתנה היקרה ביותר שלו. הוא לא צריך להיות זר לעצמו, לא לשחק במשחקים מושגיים של מבוגרים, להתאמץ להגיע למקום אחר. הוא כבר כאן ואין צורך לא להצדיק בפני אחרים, ולא לתת דין וחשבון המוכיח את צדקתו, אלא מראש ומלכתחילה זו החירות שלו להיות הוא באופן המלא והמשמח ביותר.

והנה, במקום הזה של צלילות האני הוא עשוי לגלות איך שני הדברים הללו בעצם דבר אחד הם. שהמהות של המידה המוסרית והכמיהה ליושרה נשענת כולה על רצון החירות ואיננה שונה ממנה. בלב החירות, המקום שבו האני נעשה שקוף לעצמו, בבחינת מעיין נובע, זה גם המקום שבו האני מבקש לבטא את עצמו ביושרה. שאיפתו ליושרה, אם כן, אינה חיפוש אחר דבר אחר, זר, מבחוץ, סוג של עקרון מסדר ומרגיע, אלא זו אותה כמיהה עצמה לחזור אל המרכז ולפעול מתוך המרכז. לא המרכז בתור מושג, שאז חזרנו שוב אל העול, אלא אל המרכז החירותי שהוא התמצית העמוקה ביותר של האני.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.