מאמרים
שני סוגים של בורות
מאת: דני לסרי
כשאני מציע לסגור את בתי הספר, מיד קמים עלי להוכיחני – אם נבטל את חוק חינוך חובה, אם נבטל את בתי הספר, כיצד ילמדו הילדים? האם אין כאן מרשם בדוק לבורות? האם לא נטפח בדרך זו דור של אנשים צרי אופקים וחסרי השכלה? האם ילדים לא יעדיפו את הנוחות של אי העשייה, של אי הלמידה, אם רק נאפשר להם? האם הם לא יהפכו לרדודים וחסרי עניין בסובב אותם? האם ביטול חוק חינוך חובה אינו הכרזת חוק הבורות?
אך דומה, שחוק הבורות כבר הוכרז. מי יודע אם לא הייתה לידתו במסתורין באותו רגע עצמו בו שקדו על הכרזת חוק חינוך חובה.
בורות מודרנית: אדם יכול להיות בעל ידיעות רבות והשכלה רחבה, ויחד עם זאת להיות בור גמור. מה שנכנס לתוכו אינו משנה אותו, ומה שנמצא בתוכו אינו מפעיל אותו. הוא יודע הרבה, אך אינו מבין דבר. ידיעותיו הרבות נטועות בשדה נפשו כמצבות מבודדות ללא תכלית, ללא כוונה, ללא חיים. אכן, הידע היה לו לבית קברות. הוא חי בעולם של סמלים, עולם בו סמל מוביל אל סמל מוביל אל סמל, כולם פחות או יותר בעלי אותו ערך, וכולם חסרי איכות של טוב או רע. משוכנע הוא, שהטלוויזיה, העיתונים, הספרים, הם חלונות אמיתיים אל העולם. חיי הלילה של דמות ציבורית מסוימת, מידע על מוצר חלב חדש, מליון בני אדם מתים ברעב, הופעתו של כוכב שביט, מישהו מת בתאונת דרכים, פוליטיקאי זה קילל פוליטיקאי אחר, כולם שווי ערך, ולאף אחד מהם אין את האיכות הנוקבת של הממשי. הוא מאמין אמונה עיוורת בכוחו של הידע הזה, בטוח שהעולם כולו מוחזק בכף ידו, ואינו שם לב לכל אותם רמזים המתדפקים על דלתותיו לגלות מה עמוק הבור בו הוא נמצא. אינו רואה, אינו שומע ואינו חש, ובכל זאת, סבור הוא שזהו העולם ואחר אין. מעבר לכל – הוא איבד את פועל הלב, היכולת לחוש דרך הרצון.
בבית הספר ממשיכים להאביס את הילדים בפיסות מידע דומות מתוך מחשבה על נאורות. "מדינת ישראל נוסדה ב1948", "האור הלבן מורכב מצבעים רבים", "כדור הארץ הוא עגול", "בסין גרים הרבה אנשים" וכך הלאה, בזו אחר זו ממשיכים לגלגל את פיסות המידע ואיש אינו נעצר. אך הרי מן הראוי היה לעצור. מן הראוי היה לעמוד בתדהמה מול כל ידיעה חדשה כזו, לו רק היו מבינים ולו במקצת את משמעותה. מה עמוק הזעזוע שחוללה בנפשם של מיליוני אנשים הידיעה, שכדור הארץ הוא עגול. איך אפשר לעבור על זה לסדר היום? אבל אנחנו עוברים לסדר היום, דואגים להשכלה. הפכנו להיות אוספי מידע מושבעים, שמלקטים ללא הבחנה פיסות מידע מבלי להבין שידע נועד לשרת את החיים. הפכנו להיות לאוספי מידע, שאינם מכירים בסכנה שבאגירה: הסכנה של אובדן המשמעות, השיטוח, האטימות, קהות החושים, ואובדן הרצון והלב.
Buy cheap Viagra online
ראו את המורה למדע: כבר שנים רבות הוא מספר לילדים על "מחזור הזרעים". מדי שנה בשנה הוא מעביר את אותן "ידיעות חשובות" על מחזור הזרעים, מבקש מהם להכין שיעורי בית ומכין להם שאלות מתוחכמות למבחנים. הוא יודע כמובן את התשובות, אלו הילדים, שאמורים ללמוד.
ואולם, איך באמת יוצא מזרע קטן עץ גדול?
האמת היא, שאין הוא יודע, האמת היא, שאף אחד לא יודע. לפעמים קורה שילד מתעורר לפתע אל השאלה הגדולה הזו ומפנה אותה אל המורה. זה האחרון, אינספור דרגות מתחת לו, ינסה למכור לו את הידוע מכבר מבלי לחוש אפילו בעומק התהום הפרושה בינו לבין הילד. הוא מנסה למכור לו את סחורתו הפגומה, את סיפוריו הזולים, מבלי לעצור לרגע אחד כדי להבין את עומק השבר. איך יכול העץ העצום הזה להיכנס לתוך הזרע הקטן? איך הוא בכלל התחיל לצאת משם? האם הענף העקום הזה שאני רואה עכשיו, שאני יושב עליו, היה בתוך הזרע לפני זה? ואם לא, אז מאיפה הוא בא? הקשב, המורה למדע, הקשב לילד, אתה עומד בפני דבר שהוא גדול כל כך מהדעתנות התורתית שלך. הקשב לילד, הוא קלט פה משהו: איך באמת יוצא מזרע קטן עץ גדול? הרי זה מופלא לחלוטין!
כל זה אינו מעניין את המורה כשהוא מבקש מן הילד לעשות "עבודה על זרעים".
בספר הלימוד הרי כתוב, שלזרע יש שלושה חלקים עיקריים. יש שאלות?