מאמרים
גידול ילדים זה קשה
מאת: דני לסרי
הצילו! במוקדם או במאוחר יצעקו ההורים החדשים. מעולם לא סיפרו להם שזה קשה כל כך. הם לא זוכרים שזה היה כל כך קשה להוריהם. והנה כעת הם כאן, ונראה שזה לא עומד להיגמר בקרוב. האמיצים ביותר שבקרבנו הולכים בעניין הזה על כל הקופה: סובלים בשקט, לוקחים את ההורות כאתגר גדול, כגורל אישי, משכנעים את עצמנו שיש פה שיעור חשוב שעלינו ללמוד אותו. הפחות אמיצים מצליחים לשרוד מיום ליום על ידי דחיקת הבעיה והקטנת ממדיה למינימום. זה לא קורה בלי רגשי אשמה, ותחושה שהם לא נוהגים כשורה, אבל הם מרגישים שאין להם ברירה – "שהילד יהיה במעון, הוא יתרגל".
האמת היא שזה קשה אובייקטיבית. קשה יותר ממה שזה היה בעבר. וזה קשה מכמה סיבות:
- ההורים הטריים נקלעים על פי רוב להורות ללא כל ניסיון מוקדם. בפעם האחרונה שהם היו בחברת תינוקות באופן יומיומי זה היה לפני עשרים שנה, ואז הם היו ילדים קטנים בעצמם. מאז הם התרגלו לחיות לבד, למען עצמם ובן או בת הזוג. איך הם אמורים לדעת מה לעשות בתור הורים? לו היו גדלים בתוך חמולה היה להם שפע של הזדמנויות לפגוש הורים אחרים, לעזור להם, להיות מחליפי הורים בתקופות שונות, אבל הם לא. הם חיים במבודד, ובמשך שנים רבות הם התרגלו לנהל את חייהם האינטימיים כשהם מפנים גב לחוץ.
- הם לבד. בדידות נוראה. זה לא היה אמור להיות כך. זה חלק מן האסון של המשפחה הבורגנית המודרנית. הורים לא אמורים להיות לבד עם ילדיהם כל הזמן. לאורך כל ההיסטוריה האנושית גודלו ילדים על ידי המשפחה המורחבת: דודים, דודות, בני דודים, סבים וסבתות, קרובים וחברים. ההורים היו עוד אפשרות אחת. באופן כלשהו, בניסיון הבורגני לחקות את האצילים, אימצנו לעצמנו את הסטנדרטים המבודדים של משפחותיהם, אבל שכחנו שלאצילים היו משרתים למכביר. לא כן לאימא ולאבא הטריים. העניין אינו טמון רק בקושי מקומי, אלא במערכת שלמה המגלגלת ומגבירה את עצמה. אימא שהיא חלק מחמולה יכולה למצוא לעצמה את הפנאי לעצמה כשהיא זקוקה לכך ולחזור אל ילדיה מתוך געגועים, רעננה ומלאת השתוקקות. אימא בודדה שחייבת לסחוב את העול כי אין מישהו אחר לצידה הולכת ונשחקת ויוצרת סוג של קשר עם ילדיה שרק מגביר את המצוקה. חייה הופכים להיות קודש לחיפוש אחר "שלווה". (לא מזמן שאלתי ילדים מה זה שלווה וילד אחד ענה: "זה כשההורים רוצים לנוח"). האינטנסיביות הזו של עשרים וארבע שעות ביממה שההורים האמיצים מרגישים הכרח להתמודד עמה היא קשה, לא טבעית, לא בריאה, וכמעט מעבר לכוחות אנוש. לא כך אמורים לחיות אנשים.
- לא רק ההורים לבד. גם הילדים. גם הם לא אמורים להיות לבד כל הזמן עם הוריהם ומעט החברים של משפחתם המצומצמת. הם מתקוטטים הרבה בין היתר מכיוון שהם נתונים במצור. כלואים בין קירות הבית בחברה כל כך מצומצמת.
- איכשהו היה אפשר להחליף אולי את המשפחה המורחבת על ידי משפחה רחבה, ילדים רבים שמעסיקים זה את זה, לוקחים אחריות זה על זה, עוזרים בבית וכן הלאה. אבל, המגמה התרבותית היא הפוכה. יש מובן שבו שישה ילדים זה קל יותר משניים. אבל הורים רבים שמגיעים לילד השני מרגישים שעד כאן זה בהחלט מספיק.
- הילדים עצמם, המתרגלים להיות מרכז העולם, החיים בעולם שבו הערכים נשחקים במהירות ואין דבר שיעמוד במרכז מלבד רצונם העיקש, הופכים לקשים, לתובעניים, לאנוכיים וצדקנים. אין בהם את הכבוד להוריהם שהיה פעם מורשת תרבותית.
Buy cheap Viagra online
אז מה הפלא שהורים מרגישים חנוקים ומפתחים צורך עז לשלוח את ילדיהם למעון כבר בגיל שנה (ויש המקדימים לעשות)? אל נא נלך שולל בעניין הזה, אותו צורך של אמהות "לצאת מן הבית" הוא לא רק הצורך לפתח קרירה, להגיע להתפתחות אישית, לספק פרנסה. הרבה מזה, אם להיות כנים, זה הצורך "לברוח" מן הילדים, לקבל כמה שעות של שקט מוגן ועניני. והן צודקות, יש משהו לא אנושי בגידול של ילדים במשפחה המודרנית.
אבל המעון הוא לא פתרון. הוא רק דרך לדכא את הבעיה, ובדרך גם לדכא את הילד. המעון לא יעזור גם אם הוא יעבוד מסביב לשעון כולל בימי חג ומועד. הוא רק מגביר את הבעיה. אותם ילדים שגדלים במעון יהיו בעתיד עוד פחות מוכשרים לגדל משפחות. אותה צביטה בלב שיש כמעט לכל אימא ששולחת את ילדה למעון יש בה משום ראיית הנולד. בלב לבן האימהות יודעות שהמעון הזה לא בריא, שלא כך אמורים לגדול ילדים. כל זה הופך למכאני. ה"סידור" הזה לילדים הוא "מסודר" מדי, מודרני מדי, בלתי אנושי. עוד מעט נפקיד את הילדים במקומות אחסון, בקפסולות מזינות, ולא נצטרך לראות אותם יותר מלבד בחגים. איזו שלווה!
יש הדחקה עצומה בעניין זה ואידיאולוגיות כוזבות למכביר. קשה להורים להודות בפני עצמם שמקנן בהם החשק "להיפטר" מן הילדים. אני אומר להורים: לא צריך לברוח מלהגיד את זה, אכן, משימתכם קשה, וזה לא בגלל שאתם הורים גרועים, אלא מכיוון שהסיטואציה היא קשה. אבל אני אומר את זה בעיקר כדי שלא תמשיכו לברוח, כדי שתתגייסו להתבונן בבעיה ולהכיר בכך שהמעון, בית הספר, ושאר המסגרות המודרניות, הן רק תירוצים, סוג של כיסוי ואחיזת עיניים. הן לא באמת הפתרון. הבעיה נמצאת במקום אחר וכך גם הפתרון.
שלום דני,
קראתי והסכמתי עם כל מילה (אמא לתינוקת נורמטיבית להפליא בת 9 חודשים).
אבל הצפת רק את המציאות הקשה. פתרונות? הצעות ייעול?
אשמח להמלצות לקריאה נוספת.
תודה ושנה טובה,
תמר