מאמרים
לילד שיח – נכתב בשנתו השביעית של מיתר
מאת: דני לסרי
כשאני מנסה להגדיר באופן חיובי יותר מה היא אותה אומנות שהייתי רוצה להתמחות בה, מה הוא אותו דבר שאני עושה במיתר ואני רוצה להעמיק את עשייתי בו, מה הוא התפקיד בעצם, הסיבה העיקרית לעבודתי, הדבר אותו אני עושה, אמור לעשות, במיתר – המקצוע שלי, אני מגיע בסופו של דבר אל העניין הזה של הולדת שיח.
נכון, הילד הוא לא התכלית והמטרה שלי. אין זה מתפקידי לעצב אותו, להתייחס אליו כמושא של עבודתי, לראות בו, באידיאל שלו, את ה"מוצר" והמטרה של עבודתי. רק הוא רשאי, אם בכלל, להגיד מי הוא. ובמובנים רחבים ועמוקים זה היה נכון להגדיר את תפקידי במונחים שלילים של שמירת מרחק – אין לי זכות להתערב. אלה החיים שלו, אני אוהב אותו לכן לא איכפת לי ממנו. אלה המילים שהשתמשתי בהן. כן להציב גבולות, זה תפקידי, שנגזר מאחריותי, אבל לא יותר מזה. בוודאי לא כל אותו מעשה חינוכי של טיפוח והעשרה שמטרתו להפוך את הילד למן מוצר יפה, מלא ידע, מלא חוכמה, גאווה להוריו. כל זה מבזה את האדם.
אבל היום, אחרי שבע שנים אני גם אומר שהליכה זו צעד אחד אחורנית, אינה מספיקה. יותר מזה היא הייתה מבלבלת בשבילי והביאה עמה הרבה חוסר אונים. כי אם תפקידי הוא רק להיות, להוות דוגמא, ואם אחריותי מתגלה רק בנקודות מפתח, ולפעמים יכולה לעבור שנה בלי שתהייה שם קריאה אלי, אז מה הוא התפקיד שלי? אני מתכוון, מה הוא התפקיד שלי בשונה מהורים, אולי, בשונה מאדם שנוכח והילד נוכח לידו. כי כשמבקשים ממך להיות נוכח, אז מה אתה עושה בעצם ועל מה משלמים לך? על מי שאתה? ואם כך האם זה אומר שהכל עובר? שאין הבדל? שאין עבודה שאתה יכול ורשאי לעשות עם עצמך?
וכמובן היה גם העניין הזה של נתינה. המקום הזה של צעד אחד אחורנית, הוא יסתדר לבד, הוא לא צריך אותי, זה גם המקום שבו צמצמתי את האפשרות שלי לתת. זה המקום, שבו, גם אם התכוונתי אחרת, הולדתי את האדישות. הוא שם, אני כאן, ירצה, ילמד ממני, לא ירצה, זכותו. אני שם בשבילו רק מתוך אהבה, מתוך רצון לקשר, (שקיים גם בין מבוגרים), כלומר כשמתחשק לי, כשבא לי מבפנים, וכן הלאה. אחרת, הוא שם, ואני כאן. איני מתערב בעולם שלו. אלה החיים שלו. הוא צריך לקחת עליהם אחריות. אני מתערב רק כדי לשים גבולות, כדי להגיד מה רע. כך אמרתי יותר ויותר חזק בשנים האחרונות, אבל אז מה עם הנתינה? ואיזה סוג של נתינה אני יכול לתת שאינה חונקת, ולא חודרת, אלא באמת גואלת?
אז יש לנו כאן, בעמדה שפיתחתי לאורך השנים, בעיה עם עניין זה של הגדרה לא ברורה של תפקידי, של חוסר גאווה מקצועית, של אי אפשרות לפיכך לאבחן מה הוא נכון ומה לא אלא על פי אינטואיציה פנימית, של חוסר יכולת לעבוד על עצמי, לרצות להיות טוב יותר במשהו, כי אני לא יודע מה המשמעות של טוב יותר מלבד "להיות נוכח יותר", וזה עניין לא ברור, כי לפעמים להיות נוכח יותר פירושו לא להיות נוכח. ויש את העניין הזה של הגבלת הנתינה. כל אלה הן בעיות שקשורות לעמדתי בשנים האחרונות.
אז כעת אני רוצה להתוות דרך חדשה כזו העוברת בין "צעד אחד אחורנית" לבין "מעשה החינוך הרגיל שכולו עיצוב, חדירה, והחנקה".
הנה מה שאני אומר, אם כן: מה היא האומנות שאני מתמחה בה, מבקש להתמחות בה? ילוד שיח. מה זה אומר? זה אומר שהנושא שלי הוא לא הילד. נכון. הילד במובן זה הוא ביטוי למשהו עמוק יותר. כי האדם אינו אובייקט, הוא שיח. ואני לא רוצה לקחת פיקוד על השיח ולא על הילד. גבולות כן, הנהגת קהילה כן, וכל הדברים האחרים שאמרתי בעבר, כן. אבל הדבר שעומד במוקד העשייה שלי, אינו הגבולות, ולא הנהגת קהילה, ככלות הכל, אלא הולדת השיח.
מה זה אומר?
ניקח סיטואציה שבה ילד רוצה לבנות קופסא. הנה מספר קולות שעלו בי בעבר:
- השפרה: הא מצוין, זו הזדמנות ללמד אותו כל מיני דברים, כמו למשל גיאומטריה, מדידות, ניסור. ובסוף התהליך אני גאה בכך שהוא חכם יותר, עשיר יותר מפותח יותר. ניצלתי הזדמנות, כמו שאומרים כדי להגדיל את הילד. אני גאה ומאושר בעבודתי כי בתשובה זו אני מרגיש שזו תכליתי: לגדל את הילד. יש לי יחס פטרוני אליו. אני מתייחס אליו כאל מוצר שצריך לשפר. אני בונה אפילו תוכניות לימודים של איך אפשר לנצל הזדמנויות כדי לשפר ילדים.
- אי התערבות: הוא רוצה לבנות קופסא, מצוין, שיבנה קופסא, מה הוא רוצה ממני, זה העניין שלו, לא שלי. הוא זה שרוצה לבנות קופסא, הוא צריך לקחת אחריות על החיים שלו וכמה שיותר מהר. אני לא כאן כדי לשרת אותו, כדי לעצב אותו וכן הלאה. אני יכול לעזור לו, זה כן. אם אני רוצה. אם הוא רוצה. אבל בסופו של דבר זה עניין שלו. מה תפקידי בעניין זה? אני רוצה שיהיה עצמאי, שיהיה אחראי, אבל אני רוצה שהוא יהיה את כל אלה מעצמו. ואני אומר העולם ילמד אותו לקחת אחריות.
- גמילה מחינוך: בעצם השאלה בכלל לא צריכה לעלות, אין דבר כזה שנקרא חינוך. אנחנו חיים ביחד, אין לי שום תפקיד ביחס אליו. תפקידי הוא להנהיג קהילה. וזה אומר בין היתר לספק חומרי גלם, הזדמנויות להפעלת יכולת. עכשיו, אחרי שסיפקתי את התנאים, שיעשה מה שהוא רוצה. דאגתי לקנות מסור, להביא עץ, להקים נגריה. להיות שם בתור דוגמא למי שבונה קופסאות, להביא ספקים ודוגמאות לקופסאות בנויות, ומכאן, שימשיך לבד. אלה החיים שלו, לא שלי. אנחנו חיים ביחד. אין כאן שום עניין של חינוך.
- אומנות השיח: כן, אלה החיים שלו, נכון, אבל לי יש מתנה לתת לעולם. משהו שלא קשור רק בנוכחות שלי, ולא רק בתור הורה בעל ניסיון, אלא אומנות מיוחדת, מומחיות מיוחדת שפיתחתי, ואני ממשיך לפתח. זה הדבר שאני יודע לעשות. כמו שיש כאלה שלומדים לטוס ומתמחים בזה, ואחרים שיודעים איך לנגן, או לנהל חשבונות. זה הדבר שאני יודע לעשות. וזה הדבר שאני מביא עמי לכל מפגש. זה אומר שאני קשוב למפגש הזה של "בניית קופסא" ויודע לזמן בו דיבור. כלומר יש לי את המיומנות הזו להפוך מפגש למשהו עמוק, מצליל. למה זה טוב? האם זה הכרחי? זו השמחה שלי. זו הדרך שלי "להעלות ניצוצות". אני לא יודע אם זה הכרחי. אבל זה מה שאני אוהב ויודע לעשות. כלומר, יש לי תפקיד. ויכול להיות שבשלב ראשון תפקיד זה מצומצם רק לסוגים מסוימים של שיח. לשיח שילדים מעורבים בו זה בסדר. אבל המטרה שלי היא לא להפוך את הילד למשהו אחר, אלא לברך את השיח המשותף, כדי להזמין את האפשרות העלומה. כדי לעורר את ההשתאות, את תחושת החסד שנובעת משיח עמוק.
- בכל מקום יש מפגשים. הכל מורכב ממפגשים, ולי יש כמו מן מטה קסמים כזה שמאפשר למפגש שחור לבן להפוך למפגש צבעוני. זו אומנות, אם תרצו, האומנות לילד את היפה. וכמו כל אומנות גם כאן יש מקום לטכניקה ואפילו טכניקה שאפשר וצריך ללמוד ולהתפתח בה, אבל כמו בכל אומנות, יש עניין שהוא מעבר לכל טכניקה. לכן זו אומנות. הייתי אומר שתפקידי הוא "לצייר מפגשים" אלמלא הידיעה שאומנות זו היא אומנות של ניווט, לא של שליטה. אתה לא מצווה על הרוח, ולא מצווה על הגלים, אתה לומד לחבור אתם כדי להניב את התנועה של הסירה. אותו דבר כאן. חלק בלתי נפרד מאומנות כזו היא לדעת מתי לא להיכנס למים.
- אז אם לחזור לילד שרוצה לבנות קופסא: האומנות שלי היא להפוך את המפגש הזה מעשייה מכסה, תועלתנית, להזדמנות למקום של גילוי עצמי. תגידו ומה אם הילד רק רוצה לבנות קופסא ולא יותר מזה? לכן זה הזדמנות, ברכה, ולא ציווי ולא אונס.
- מה הוא לב ליבה של אומנות זו? אני חושב שזו ההצטמצמות של אומן השיח. כן גם כאן יש צעד אחד אחורנית, אבל לא צעד אחורנית כדי להשאיר את השיח, את הילד, בתוך ריק, אלא כדי לפנות חלל לגדילתו של הטוב, שהילד הוא המוליד אותו. מה שיקרה בתהליך הזה שהקופסא ובנייתה יהפכו להיות חלון לעולם מרתק, שבניית קופסה תהפוך לשפה חדשה שבעזרתה אפשר יהיה לדבר עם העולם, ובעיקר בעזרתה אשר יהיה להקשיב לעולם.
- שוב ושוב: למה זה טוב? מה המטרה של כל זה? לא, לא שיפור הילד, ולא סקרנות מדעית, ולא איזה חובה מוסרית, אלא בעיקר עבודת אלוהים חיים.
- ניסיתי הרבה לחשוב אם אני בתור אדם מבוגר מוכן להיות בצד השני, כלומר זה שנפגש עם אומן שיח. זה היה חשוב לי כדי לנקות את כל יצרי הפטרונות והעיצוב המלאכותיים. אני יודע שאני סובל כאשר מנסים לשנות אותי, להעביר אותי תהליכים חינוכיים, להגיד לי מי אני ומה טוב בשבילי. אני סובל כאשר מישהו לוקח מן עמדה מתנשאת בתוך שיח כדי "ללמד" אותי. (כמו עמדה של מטפלים, ופסיכולוגים למיניהם). אבל אני שמח כאשר מישהו מיילד אצלי יכולת. עוזר לי לגלות שאני יכול לדבר בשפה חדשה. עוזר לי לשמוע צלילים שלפני כן לא שמעתי. ברור לי שכל מי שיעזור לי בדבר כזה לא יעשה את זה על ידי זה שיגיד לי מה לעשות, אלא על ידי זה שיצמצם עצמו, יפנה מקום להתנסות שלי.
- וכי אני לא מכיר את ההבדל המדהים בין שיחה עם אדם שאני יוצא ממנה מעורפל וסתום, ובעיקר מרגיש חסר ערך, שאין לי באמת מה להגיד, שבעצם הכל כבר נאמר לפני, והעולם הוא רדוד ושטוח לעומת שיחה עם אדם שממנה אני יוצא עם איזו תחושה גדולה של גילוי ועומק? ואני יוצא משם בתחושה כזו לא בגלל משהו שהוא אמר לי אלא בגלל משהו שהתאפשר לי להיות במשך השיחה. מכיוון שהוא, באופן רגיש הצליח ליילד אותי, לילד אותו, לילד שיחה בעלת משמעות. לא רק אמרנו דברים, בעיקר שאלנו שאלות, יצרנו דבר חדש. התגלינו לעצמנו מחדש.
- ממה אני מפחד: שכבר לא אוכל לחיות חיים טבעיים, שהכל יהפוך לחיים מלאכותיים ומאוסים כי בכל מקום אני ארגיש בתפקיד, בכל מפגש אני אנסה להפוך את המפגש למשהו שהוא לא, להכניס בו עומק וכן הלאה. אבל אני חושב שכאן צריכה לבוא הצניעות לעזרתי. עצם פעולת הצמצום תורמת לעניין. אני לא מעצב שיח, אני מזמן שיח. מה שמגיע הוא לא משהו שעשיתי אלא הוא יפעתו של העולם, ועומק משמעותו. לאלה אני נותן לחלחל על ידי זה שאני מפנה מקום, יוצר חלל. זהו דבר שליבו הוא הקשבה והוא מזרים חיים לכל מקום. אני לא הבמאי של השיח. אני המברך, המתפלל, אחד השחקנים. או אולי אחד המעודדים.
- אומנותי היא אומנות מאה השפות. היכולת הזו להפוך מפגש חד ממדי למפגש רב ממדי. אבל זה לא משהו שאני עושה. המשמעות, התגלית שהעולם הוא עמוק כל כך, אינה באה אל תוך השיח כי אני הכנסתי אותה פנימה. היא נולדת כי ידעתי לעשות דבר מה, ידעתי ליילד.
- לכן אני אומר: אני מיילד שיח. זה הדבר שאני יודע לעשות בנוסף להיותי נוכח, הורה, איש קהילה וכן הלאה. זו האומנות המיוחדת שאני חשוב שאנשי צוות במיתר צריכים ללמוד ולהתמחות בה שנים על גבי שנים. זו ה"גאווה המקצועית שלהם" הזהות של עבודתם. כי יש משהו בעייתי מאוד לשלם למישהו רק כדי שיהיה.
- וזה הדבר שאני חושב שכצוות צריך לחקור אותו, ללמוד אותו, לפתח אותו. לבנות תוכנית מחקר.
- כל כך הרבה דברים בחיים אני עושה באופן שטחי, אפור, בתחושה של "לעשות רק כדי לסיים" ולעבור הלאה. כל כך הרבה דברים יש בהם סוג של זלזול בהיות וזולות של החיים. כל כך הרבה דברים מתגלים כך נטולי משמעות, דלים, טכניים, עבודה אפורה שעושים כדי לעשות. כל כך הרבה דברים אין בהם חדווה ותחושת חירות. כל כך הרבה דברים נדמים כנטולי טעם. נטולי משמעות. כשאני אומר כל כך הרבה דברים אני מתכוון כל כך הרבה מפגשים. כי מזה בעצם מורכבים חיינו. עוד מפגש ועוד מפגש ועוד מפגש. פעם עם אדם, פעם עם חומר, פעם עם רוח. בכל המקומות השטחיים האלה יש תחושה של הסתר, של עולם ששותק. אומן שיח, יודע לעשות משהו כדי להזמין את הדיבור של העולם. עשיית קופסא שבקלות יכולה להפוך למן מטלה אפורה שנושאת עמה את אכזבת אי הדיוק, את תחושת חוסר האונים, את ההחמצה על כך שזה לא היה משמעותי, את התהייה של "למה בעצם רציתי לעשות את הקופסה הזו, כל כך לא חשוב…", יכולה גם להפוך למן מפגש שאני יוצא ממנו חיוני ולפתע כל העולם מדבר יותר, מחייך יותר, משמעותי יותר. לא תמיד זה אפשרי, נכון. וחלק בלתי נפרד מכל אומנות שיח היא לדעת מתי לא להיכנס למים. יש יום שהכל אפור וצריך להישאר כך. ככלות הכל גם אפור הוא אחד מצבעי העולם. גם לו מותר להיות.
- מה עושה אומן שיח, הוא מגלה נתיבים אל העולם הממשי. הוא רואה בכל מפגש הזדמנות לפתוח חלון של אור.
- מפגש עם נמלה: יכול להפוך לסיפור של ערמת עובדות משעממות שממשיכות להאפיר את העולם. ויכול להפוך למשהו אחר. אני חושב שמתחת לכל צריכה להיות אמונה שאכן יש עומקים בלתי נדלים שממתינים לנו (או שאנו ממתינים להם). כביסה, בישול, סידור, בכל אלה יש מן תחושה של רדידות, של חוסר חיוניות, לפעמים. אפשר אחרת.
- הייתי חושב על מן דבר כזה שנקרא העצמה. אני במפגש שלי מעצים את הילד. אבל אז שוב אנחנו נכנסים למשהו שאני עושה לילד. נכון שכל העצמה היא התהליך שבו האדם האחר מגלה את כוחות עצמו, אבל בכל זאת זה ממוקד בתוך האובייקט אדם. כביכול הוא הנושא. כביכול זהו מן תהליך כזה שמתווסף, שהילד יהיה עצום יותר ויותר בכל מפגש. זה לא העניין. העניין הוא, כמו בריקוד, הריקוד עצמו. מתוך זה ייקח הילד מה שהוא רוצה. אבל החיים הם לא מה שיהיה בעתיד אלא מה שיש עכשיו. אני הופך את המפגש למשהו משמעותי עכשיו לא כדי שבעתיד הילד יהיה חזק יותר, אלא כדי שעכשיו נצליח להקשיב למוזיקת המעמקים. לא לרפא אתה ילד, לרפא את המפגש.
- הרבה פעמים אני נכנס לאינטראקציה עם ילד ובשלב כלשהו אני אומר לעצמי: "למה, הרי זה לא מעניין אותי, גם הילד לא מעניין אותי, בעצם, (לא הוא ולא הוריו), וגם הילד עצמו לא ממש מתעניין, אז מה אנחנו עושים בעצם, מנסים להעביר זמן? סתם משחקים איזה משחק של העמדת פנים? מנסים לעשות משהו כדי שיוכל להגיד להורים שלו שעשה משהו במקום לעשות כלום?". אני עייף, ורוצה ללכת למקום אחר, לעשות דברים משמעותיים יותר, אתגרים יותר, ומרגיש שעם הילד הזה או עם קבוצת הילדים האלה אין לי ממש עניין, במילא הם מכורים לטלנובלות, חיים בתרבות שאני לא יכול לשנות, כנראה, אז מה יועילו כל האידיאלים שלי, וכל הכוונות הטובות שלי, וכל ההשקעה הזו. הרי אני לא רוצה לבדר אותו מכיוון שאין לו משהו אחר לעשות. לא רוצה להיות עוד טלנובלה. ממקום כזה די ברור שהעשייה המשותפת שלנו, בין אם זה יהיה לבנות קופסא או לחבר שיר, תהייה רדודה, ותוציא את כולם עם טעם תפל. ממקום כזה באמת שילך לעשות מה שבא לו ואני אמצא את אותם ילדים שיותר מעניין לי לדבר אליהם. אבל:
- אבל: אם אני רואה את תפקידי שמחכה לי בכל מקום לא קשור בילד זה או אחר, ולא קשור בעניין שלי דווקא, אלא בתהליך הזה של יציאה לחירות, של ילוד שיח, כי אז יש לי כאן אתגר. ויותר מאתגר, יש כאן סבלנות ואהבה. אני לא עושה את זה בשביל הילד. או מוטב לא בשביל האגו-ילד-אובייקט. אני עושה את זה למען האפשרות הטמונה בילד, הטמונה בעולם. ובמובן זה הילד הוא כביכול כמו צינור למשהו אחר שכולנו משרתים אותו. שאנחנו עוזרים לו לבוא לעולם. האפשרות של האהבה. התכלית של המפגש ושל המאמץ ה"מקצועי-אומנותי" שלי הוא לא מה יצא מזה לילד, ואיזה חוויה טובה או ניסיון עשיר הוא ישא כעת במוחו. התכלית שלי היא גם לא מה יצא לי מזה. אלא ההתמסרות שאנו מתמסרים למשהו שהוא גדול משנינו והוא נולד כאן, הצלחנו לילד אותו. לפעמים זה רק גילוי של ילד שהוא יכול, איזו גאווה כזו שהוא נושא עמו. ואל תחשבו שגילוי זה משהו שנמצא בילד-אגו-אובייקט. לא הוא נמצא באינסוף ואין זה אלא הביקור של האינסוף אצלו. אצלנו, כיוון שאני הייתי שותף להולדה הזו. זה כמו הביקור של האינסוף דרך יצירת אומנות, או דרך כל עשייה שיש לה איכויות מיוחדות של נוכחות והקשבה. הרבה מתהליך היילוד הזה, כבר אמרתי קשור לצמצום שאני מצמצם את עצמי.
- הצמצום: כלומר לא רק שאני מפנה מקום אלא שאני מפנה מקום ונשאר נוכח באופן שמאפשר אכן לילד לגלות מי הוא. כלומר מקור של אינסוף שמתגשם במפגש. חירות הבעה. אני מצטמצם, עושה צעד אחד אחורנית אבל מברך את החלל שנותר ב"פרו ורבו". אני מצטמצם ובו זמנית מזמין אותו לגדול בתוך החלל שהתפנה. זו הצטמצמות אקטיבית, לא רק וויתור, התרחקות, אלא דווקא התקרבות, הקשבה, מאפשר לשני להיות. לפעמים בכוונה רבה אני מתרחק לגמרי, לא נשאר פנים אל פנים, אבל בכל זאת אני שם. והוא יודע את זה וזה אחד הדברים שמאפשר לו להמשיך בדרכו, להעמיק את שיחו.
- זה קשור לאופן שבו אני מצטמצם. לצורת המרחב ואיכות המרחב שאני משאיר אחרי, במקום שהתפנה.
מניסיון אישי בעבר, אני דווקא בעד שיח, התירבות ודיאלוג. רק ככה מגיעים למקומות נשכחים או מודחקים. בסופו של דבר, ילד הוא ילד גם אם הוא צופה בטלנובלות.