מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

על החיים האמיתיים – מאמר שנכתב בשנה השניה של מיתר

מאת:

בדרך כלל אני מנסה לכבוש את הנימה הפילוסופית ולהמעיט מערכה היחסי לעומת הדוגמאות המוחשיות הנוגעות בילד זה או אחר. וגם אם נושא אותי ליבי לנסוק משם אל הבחנות יסוד הקשורות לפילוסופיה של הקיום אני משתדל לצמצם את הנסיקה למעגלים מוגדרים היטב בכדי לא להבהיל את מי שבסך הכל רצה לשלוח את ילדו למקום נחמד…

אבל מדי פעם אני רוצה להשאיר לעצמי בכל זאת מקום להגיגים מסוג אחר. עבורי אין זה רק עיסוק אינטלקטואלי אקדמי, זו דרך חיים והסיבה הממשית לקיומו של מיתר כפי שאני מבין אותו.  כאן נמצא הלב של מיתר, ובסמיכות לשעות האזנה הרבות שהאזנתי לליבה של תינוקת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהאזין ללב זה של מיתר.

פעימות החיים הקצובות מזכירות לי את שאלת החיים האמיתיים. נדמה לי שזו השאלה הנפוצה ביותר אצל המבקרים החדשים במיתר (וגם הישנים):

 – "ואיך זה מכין את הילד לחיים האמיתיים?"

מי ששואל שאלה זו על פי רוב נאחז בתחושה אינטואיטבית  של "החיים האמיתיים", שאם כי היא מעורפלת ובלתי מוגדרת, בכל זאת היא חזקה מספיק ומוחשית מספיק, כדי לתת את התחושה שאנו מבינים למה הוא מתכוון. ואכן, רובנו גם נהנהן בראשנו לאות הסכמה, ואם ילחצו אותנו לקיר, גם נוכל לאמר כמה מילים על החברה, שבה אנו חיים ועל מבחני הבגרות והאוניברסיטה. אך אני חושש שהסברים אלה מכסים אך מעט מן התחושה העמוקה, שעליה מתבסס מושג "החיים האמיתיים", שאנו אוחזים בו בבלי דעת. הרבה יותר מכך "החיים האמיתיים" מיצג תפיסת עולם פילוסופית המתנה אותנו בעוצמה לצורת חשיבה מסוימת. אני חושב, שאחד המפעלים הקשים של מיתר הוא להעלות תפיסת עולם זו למודע ולהתיר אותה. זה מה שאנסה לעשות גם כאן.

כשאנו אומרים "החיים האמיתיים" אגרופנו מתכווץ ומשהו בנו נעשה דרוך ומוכן לפעולה. אנו מביטים ימינה ושמאלה כדי לראות אם אין אויבים מסביב וכבר מוכנים להניף את הגרזן על המחסום העומד בדרכנו. "החיים האמיתיים" הם משהו הקשור בהליכה קדימה, הקשור בהתקשחות המבט ובהגדרה עצמית עמידה ללחץ האטמוספרי. ואין זה רק משום שאנחנו תופסים את החיים כמקום עם סכנות אלא בעיקר משום שאנו תופסים את החיים כמשהו שצריך לפעול עליו.  גם אם אנחנו לא דתיים, בעומק ליבנו אנחנו מתיחסים אל החיים כתוכנית שיש להוציא אל הפועל. כל רגע מן החיים משועבד לתוכנית זו וממוגנט על ידי קווי הכוח של מטרת התוכנית. על פי רוב אין לנו שמץ של מושג מודע בדבר המטרה אך אין זה מפריע לנו להתכוון אליה כשם שלא חיבים להגיע לקוטב הצפוני כדי להשתמש במצפן. כל מושגי ה"בסדר" וה"צריך" שלנו הם בעצם תולדה של החיים בצל התוכנית. וזה גם מה שמאפשר לנו להתחמק משאלות משמעות שכן ה"תוכנית" מספקת בו זמנית את המשמעות ואת התרוץ לקיומנו. אנו נמלטים אל חיק התוכנית בכל מקום .וכך בעצם, (ושוב בבלי מודע), כשאנו אומרים "החיים האמיתיים" אנו בעצם אומרים "החיים בצל התוכנית".

מה שאני אומר כאן אינו רעיון אינטלקטואלי שאנו משחקים בו כדי להסביר דברים. ה"תוכנית" לא פועלת עלינו ברמה הקוגניטיבת היא נוגעת לאופן ההוויה שלנו – "חיים בצל התוכנית" הוא רק כותרת כדי לציין אופן הוויה מסוים המאפיין את רוב האנשים בתרבות המודרנית. יתכן שהשם לא קולע אך הוא רק דרך להצביע אל אופן הוויה מסוים. כדי להמחיש את הדבר אפשר להשוות אופן הוויה זה לאופן הוויה אחר, זה שמאפיין אותנו כשאנו יוצאים לחופשה., למשל אופן ההוויה של מי שגמר את הצבא ומחליט לקחת לעצמו שנה חופש מן החיים (כלומר מן החיים האמיתיים) כדי לטייל בעולם. לפני שהוא יוצא לחופש הוא טורח להסביר לכולם ובעיקר לעצמו שזו הפסקה מן החיים, שאל תחשב לו שנה זו במניין עבודתו על התוכנית. ולכן מותר לו במשך שנה זו לטעות, לבזבז זמן, לעשות דברים חסרי תועלת. מותר לו במשך שנה זו לבדוק דברים, לעטות על עצמו דימויים שונים, כי כל זה במילא לא יכנס לרקורד של החיים האמיתיים. במשך שנה זו כל מעשה שלו מתפרש באור שונה לגמרי מאשר בשנה שלאחר מכן.

 שנה לאחר מכן הוא מתחיל את החיים האמיתיים (הבה נאמר שהוא הולך לאוניברסיטה). כעת כמעט כל רגע שלו מוקדש לעשיה מטרתית. (למעט החופשות שעוד מעט אדבר עליהן). טעות תהיה לחשוב ששיעבוד זה נובע רק מתוך רצון להגיע למטרה מסוימת. המטרה היא רק תרוץ. זהו אופיו של אופן הוויה זה המחייב את האדם למצוא לעצמו מטרות בתור תרוצים לעשיה מגמתית מונעת חוץ. קודם לכן ישנו אופן ההוויה ולאחר מכן המטרה המוגדרת (לגמור תואר, למשל). על כך אפשר ללמוד מן החבר שלו אשר החליט שלא להכנס לאוניברסיטה ולא להתחייב לכל מטרה שהיא. אף על פי כן, חברו זה, שרוי כל הזמן באי שקט רב. הוא חושש שהחיים שלו הם בזבוז. שאולי הוא לא מפיק מהם מספיק. ואף יותר מחברו הוא מנסה לנצל את החיים. ובמקרים מסוימים הוא אפילו יגדיר את עצמו כ"אדם המחפש את מטרתו" וכל זה במאמץ דרוך העומד מנגד לאותה שלווה ונשימה עמוקה שאיפינה את הטיול המשותף שלהם בדרום אמריקה. ברור ששני חברים אלה לא בחרו באופן הוויה זה. באותה מידה ברור שהמטרה היא תרוץ. כל אותן תחנות ביניים שאנחנו מצביעים עליהם בתור מטרות לפעולתנו:

 "טוב, אני מתכונן לכך שתהיה לי עבודה טובה"

"אני מחכה לרגע שבו יהיה לי בעל"

 "אני ממתין לפנסיה"

 "אני חוסך כסף לבית"

כל אותן המתנות וציפיות הן רק בגדר תרוץ. האמת היא שקודם לכל זה קיים אי השקט הנובע מן החיים בצילה של חווית התוכנית. אותה תחושת חובה ואשמה (וצריך לנצל וצריך להפיק וצריך לעשות) לא קשורים במטרה זו או אחרת. להיפך, המטרה רק באה להרגיע: "טוב, מה שאני עושה הוא בסדר (זה לא בזבוז זמן) שכן בדרך זו אני צובר ניסיון"

אני רוצה להדגיש שוב את המילים שהשתמשתי בהן כדי לתאר אופן הוויה זה של "החיים האמיתיים": "תועלת", "לנצל את החיים" "להפיק מהם משהו" "לבזבז זמן" "להתכונן לקראת"

"לצבור" "להספיק"

אולי לא מיותר לציין ששם אחר לאופן הוויה זה הוא "חומריות". אל נא נתבלבל בעניין זה, אין שום קשר בין חומריות כאופן הוויה לחומר הממשי. למעשה חומרי הגלם העיקריים של ה"חומריות" הם יותר אידאות ורעיונות מאשר חומר ממש. כל אותם אנשים רוחניים לכאורה המנסים לצבור חוויות רוחניות או כוחות רוחניים הם לא פחות חומריים מאשר אלה האוספים מכוניות. אלה גם אלה משועבדים עמוקות לצורך להפיק רווחים. אלה גם אלה רדופים על ידי הצורך להמיר את הממשות במוצרים עוברים לסוחר (ורעיונות על פי רוב הם הרבה יותר סחירים מחומר ממש) על ידי הצורך לתרגם את החיים ליחידות תועלת.

ברור שאופן הוויה זה (למעשה כמו כל אופן הוויה אחר) אין לו כל קשר לשיקולים רציונאלים ורק לעיתים רחוקות דיבורים ברמה קוגניטיבית יוכלו להשפיע עליו. לכן חשוב לי להבהיר שוב שכוונתי מרחיקה לכת מהגדרה פילוסופית קוגניטיבית של "משמעות החיים". אני חושב שאפשר לשטח על פני חצי עמוד טיעון לוגי מסודר המצביע על כך שכל התפיסה של החיים האמיתיים כתועלת היא מופרכת (ואולי גם אעשה זאת לצורך השעשוע) אבל זה לא העניין, כל אחד יכול לעשות זאת לבד ובקלות. ובכל זאת אין זה מכרסם כהוא זה בהתניה הכבדה העוטפת את חיינו.

הבה נראה כיצד נוגע כל זה לחינוך ילדים:

"… הביטו בילד המשחק בלגו ראו כמה מיומנויות הוא רוכש רק מתוך המשחק: תאום יד עין, תפיסה מרחבית, פתרון בעיות, תקשורת בין אישית, מיומנות חברתית, אורינות סביבתית חזותית רב כיוונית, מיומנויות משא ומתן, פיתוח מושגי סימטריה, צבעים, שיווי משקל, פרוק והרכבה, חשיבה תלת מימדית, אנליזה קדם פונקציונאלית, סינתזה פראופרציונלית, אינטרדיצפלינריות אמוציו-קוגניטיבית…"

האם אתם מזהים כאן את אופן ההוויה של ה"הימצאות בצל התוכנית"?

Buy cheap Viagra online

עוד דוגמא:

 לא מזמן שוחחתי עם שתי גננות והשיחה התנהלה פחות או יותר כך:

גננת א: למרות שאני גננת בקיבוץ אני מוצאת את עצמי עוסקת בהמון דברים שהם לא חשובים, לא מתפקידי כגננת.

דני: מה למשל?

גננת א: למשל מנגבת קקי. יש לנו המון מטפלות ומעט ילדים אני הייתי רוצה להתמקד בתחום המקצועי שלי כגננת היכן שאני יכולה לתת הכי הרבה לילד.

דני: מה זה התחום המקצועי?

גננת א: הדברים שקשורים יותר ללמידה.

דני: אבל גם קקי זה חלק מן החיים.

ואחרי שיחה קצרה מצטרפת גננת נוספת ומספרת:

גננת ב: פעם נמצאתי רק בתוך הגן, חשבתי שבחצר מספיק שהמטפלות יהיו ובינתיים אני יכולה לנצל את הזמן לעבוד עם ילדים שצריך לקדם אותם. היום אני מבינה שגם החצר חשובה, גם בחצר יש הרבה מה ללמוד וחשוב שאני אהיה איתם שם ואעזור להם ללמוד.

הגננת השניה התכוונה כמובן רק לטובה, היא חשבה שקלעה לדעתי שגם דברים שלכאורה נראים לא חשובים (כמו קקי וחצר) הם בעצם כן חשובים, כי גם שם אפשר ללמוד.

האם הבנתם?

אלה חיים ממושכנים  אשר כל ערכם ניקנה להם מכוח ההתכוננות לקראת. ולא שיש למה להכין (כאמור המטרות הן רק תרוצים) אבל צריך לנצל את הזמן. צריך להספיק. צריך להכין.

עמדת היסוד של מיתר הוא שלחיים יש זכות קיום משל עצמם. שהם אינם זקוקים להצדקה חיצונית. שהם אינם זקוקים לתפוקה מחוץ להם כדי להצדיק את קיומם.

הבה אומר זאת בריש גליי:

החיים הם חסרי תועלת.

כלומר: ביסוד מהותם החיים לא זקוקים לתפוקה תועלתית כדי להצדיק את זכות קיומם.

אני רוצה בהקשר זה לצטט את דבריו של חכם סיני צואנג-טסה:

הואה טסה אמר לצואנג-טסה: "יש לי עץ גדול מן הסוג שבני אדם קוראים לו עץ השו. גזעו עבה ומעוקל, אי אפשר למדוד אותו בחבל. ענפיו מפותלים ומעוותים, אי אפשר למדוד אותם במחוגה ובסרגל. גם אם יעמוד על אם הדרך, שום נגר לא יעיף לעברו מבט. כך גם המילים שבפיך – גדולות וחסרות תועלת. אין לאיש עניין בהן"

צואנג-טסה אמר: "האם לא ראית את חתול הבר? הוא רובץ ואורב לטרפו; הוא קופץ ומנתר ממזרח למערב, למעלה ולמטה. ולבסוף הוא נלכד ברשת ומת. ישנו גם היק הגדול כמו ענן התלוי בשמיים. גדול ככל שיהיה, אין הוא יכול לצוד עכבר. הנה יש לך אותו עץ חסר תועלת. מדוע אינך שותל אותו בארץ לא כלום, בערבה רחבת ידיים? שם תוכל לשוטט סביבו מבלי עשות דבר, להשתרע בצל ענפיו ולנמנם. גרזן לא יכה בו, דבר לא יפגע בו, שכן חסר תועלת הוא לאיש. לשם מה איפוא לדאוג ולהתיסר?"

החיים הם חסרי תועלת כלומר אי אפשר להרוויח מהם שום דבר. תצבור ככל שתצבור. בסוף תצא ערום.

ההרגל שלנו לנסות להצדיק את החיים על ידי דברים חיצוניים נובע מפסיכולוגיה חברתית מסוימת שאנו מורישים לילדנו יחד עם אומללותנו. אנו מתקשים להאמין בזכותם הטבעית של החיים להיות ללא הצדקה חיצונית כיוון שאנו מתקשים לאפשר לעצמנו להיות ללא הצדקה. ללא "התוכנית" הסמויה המגינה ומעניקה משמעות. כשהורה שואל אותי "כיצד מיתר מכין את הילד לחיים האמיתיים" אני בדרך כלל רואה את הפחד לא מפני החיים העתידיים אלא מפני החיים בהווה. אני רואה את הפחד מפני הלא כלום. הלא כלום הזה מסמל את החיים מחוץ לתוכנית, ועל פי תפיסתי, אם יש משהו שאפשר לכנותו "החיים האמיתיים" הרי זה מה שקורה בתוך לא כלום זה.

אני חושב שכבר דיברתי במקום אחר על הפחד מפני הלא כלום.

יש כאן היבט של נבואה המגשימה את עצמה. חיים בצל התוכנית מותחים את הוויתנו אל פני השטח. בעצם הכפיפות ל"חובה" ל"צריך" אנחנו מפסיקים להעמיק אל תוך מה שיש. חיים בצל הריצה אחר תפוקה "חומרית" מרדדים את המשמעות של החיים. וכך, כשאדם לוקח לעצמו חופשה מן החיים או בדחף בלתי נשלט מנסה להשתחרר מן התוכנית, לא פעם הוא מביא לידי ביטוי הפקרות שהיא תגובה ללחץ התוכנית ולכן גם לא פחות שטחית ממנה. כאשר אדם שעובד כל חייו מתוך חווית הכרח יוצא לחופשה גם חופשתו נראית כתוכנית משעבדת או במקרים קיצוניים כהמשך המרדף. מה שאנו מכירים מן הלא כלום הוא שלילת המרדף.

אבל לחיים יש הרבה יותר מה להציע לכולנו, הן מן המרדף והן משלילת המרדף. וכשאני מדבר על הלא כלום אני לא מדבר על הלא כלום הנמתח כיריעה שקופה בין רגע שיעבוד אחד לרגע שיעבוד שני. אני לא מדבר על הלא כלום שהוא תגובה לתוכנית, אלא לאותו לא כלום ממשי שנמצא מעבר לכל תוכנית. לצורך העניין אני רוצה לחזור אל ההלך המטייל שלקח חופשה מן העולם. הלך זה, רואה את החיים כהרפתקאה. יכול מאוד להיות שהוא לא תכנן דבר, אבל כל נשמתו פתוחה לאפשרויות הגלומות במפגשים עם העולם. הוא קשוב הרבה יותר מאשר בזמן רגיל לאיתותים מן הלא נודע. יודע לנצל הזדמנויות לשנות נתיבים, להגיע למקומות חדשים ויש שבשעות חסד יתרחב ליבו לאהבה ולאותו סוג של מפגש שבובר מדבר עליו כזיקת אני-אתה. כאן הוא חווה דברים בעוצמה רבה ויש לו הזדמנות להעמיק אל תוך מה שהוא חווה. העמקה של החוויה היא אך פן טבעי מן החיים. העמקה היא לא חלק מתהליך של צבירה, של הכנה לקראת, היא פשוט פועל יוצא מן החיים כאשר משחררים אותם ממלתעות החובה והתועלת. יש אצלי בראש תמונה חיה משעה במיתר שהיתה לפני שבועיים. דניאל ואני נמצאים על השטיח הילדים מסביבנו (וגם עלינו כרגיל). דניאל מתחיל עם חידה וכולנו מנסים לפתור אותה. אחרי זה אחד הילדים נזכר בחידה ואחרי זה אני ושוב ילד ואט אט חידה אחר חידה, ילדים מצטרפים, צוחקים תוך כדי, מוצאים דרכים מתוחכמות לענות על החידות, שני ילדים רצים אל המחשב כדי לעקוף את החידה, מספרים סיפורים… זו תרבות של חופשה, המתנהלת על מי מנוחות. מעט אנו יודעים על התרבות הזו שכן, כאמור, החופשות המצויות לא פעם משועבדות בעצמן ל"חובה". אבל אם נתפתה להתבונן פנימה נראה שכאן החיים יותר חיים. שכאן הילדים ואנחנו חושבים, מרגישים, הווים ביתר עוצמה, ביתר איכות.

תאמרו, אך זה לא העולם האמיתי…העולם האמיתי זה התחרות, המאבק…

חשוב להבין שעולם אמיתי זה הוא דבר שאנו יוצרים בדמותנו ולאחר מכן מתלוננים על כך שזהו העולם המחייב אותנו לחיות כפי שאנו חיים. אני מדבר על כך ברמה אישית אך בוודאי ברמה עולמית. יש לנו בעולם את כל מה שצריך כדי שכל תושבי העולם יחיו באושר וללא שום כורח. אך כולנו בוחרים לבנות את העולם כפי שהוא היום.

תאמרו: אך העולם הממשי הוא לא תמיד קל, יש בו דברים קשים. מעולם לא אמרתי שהוא קל אך ישהבדל עצום בין להפגש עם הקושי כדבר ממשי לבין הפיכתו לרעיון. האחרון הוא עקר ואילו הראשון הוא פורה כלידה.

אני יודע שרבים חוששים שאם יתנו לילדיהם חופש גמור לא יצא מהם שום דבר. ובוודאי יהיו הורים שגם אחרי כל מה שנכתב כאן יתעקשו שב"יצא מהם משהו" הכוונה לא לתועלת חיצונית אלא לעומק פנימי. הם חוששים שאם לא יעמדו עם החובה כמקל מעל ראשו של הילד הוא ירבוץ כמו כלב זקן המעלה משמנים. הם כמובן נשענים על חווית עצמם אשר כיוון שחדלה להיות מונעת על ידי כוח פנימי זקוקה למניע חיצוני כדי לקום ממרבצה. אבל כשאנו מתבוננים במה שקורה במיתר, במקרה למעלה או בהרבה שעות אחרות אנו רואים תמונה אחרת לגמרי.

כשמבוגרים עומדים בפני דבר זה הקורה במיתר, וגם אם הם נוכחים לדעת שהילדים פועלים ומעמיקים, עדיין הם מתקשים להכיל אותו – זה לעולם לא מספק אותם עד הסוף. הכל נראה סתמי מדי, מקרי מדי, ללא תוכנית מדי, והלחץ העיקרי שאני חש מן ההורים הוא בסופו של דבר הלחץ שהם עצמם נתונים לו – "החזירו את הילדים לחיק התוכנית" "הכניסו מעט חובה לתוך הדבר הזה – כי אלה הם החיים האמיתיים" לשווא נסביר שאין זה משרת כל מטרה, לשווא נספר סיפורים על העולם הפוסט מודרני ועל מצב הידע וכן הלאה. כי בסופו של דבר הלחץ שמפעיל ההורה על ילדו אינו בא ממקור לוגי. הלוגיקה וההסברים הם רק תרוץ. המקור הוא אחר. והלחץ יתמיד כל עוד יתקיים המושג של "חיים אמיתיים"

הרשו לי, אם כן, להכריז את הכרזת חירות מיתר:

מיתר הוא לא החיים האמיתיים. מיתר הוא החיים כהרפתקאה.

הדבר המעניין הוא שגם עבודה היא הרפתקאה. ובין הימים הפוריים והמשמעותיים ביותר במיתר נמצאים הימים אשר בהם אנו מפיקים גבינות, בונים בתים, זורעים חיטה, שותלים עצים. מה שמעורר אותי לחשוב שמא המקור לחווית הכורח אינו דווקא העבודה המעשית (זהו התרוץ הרגיל) אלא מוסדות הדיכוי למינם החל בכנסיה וכלה בבית הספר. שוב ציטוט של צואנג-טסה:

" בדור שבו הייתה הסגולה שלמה היו בני האדם כציפורים וכחיות בר יחד עם ריבוא הדברים. מי יכול היה לדעת איזה "רם המעלה" ואיזהו "נחות דרגה"? כיוון שלא ידעו דבר לא איבדו את הסגולה הטבעית. כיוון שלא חשקו בדבר, היו שרויים בפשטות. באותה פשטות מצוי טבעם האמיתי של בני האדם.  אז באו החכמים כשהם צולעים ומתנדנדים בעקבות ה"חסד" ועומדים על קצות אצבעותיהם להשיג את ה"חובה". וכך לראשונה התגנבו הספק והמבוכה לעולם…"

אני מחפש איכות מתוך מניע אנוכי מאוד. הייתי רוצה לחיות בקרב אנשים חופשיים. אני גם חושש משטחיות אבל מכיוון אחר. אני ער לכך שכל ילד עשוי להגיב לדרישות סביבתו המעיקות בתנועה חיצונית אל השטחי. אך באותה מידה אני מבין שדרכי להתמודד עם העניין היא לא על ידי הפעלת שבט החינוך אלא על ידי תהליך שחרור מן החוויה של ה"חיים האמיתיים" או "החיים כחובה". וגילוי החיים כהרפתקאה. תנועה זו של גילוי בתוך עולם תרבותי כשלנו דורשת מאמץ מודע. וזה מה שאני מנסה לעשות כאן. מה שאני אומר לאחרים אני אומר בראש ובראשונה לעצמי, אין זה פשוט ללמוד לראות את מה שאנו רגילים לראות בו רק הפוגה ברוכה בחיים בתור לב ליבם של החיים.

ולסיום משל נוסף של צואנג טסה:

" הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שו ("קצר").

הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הו ("חפוז")

הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הון טון ("תוהו ובוהו")

פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: "לכל בני אדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון טון אין. הבה ננקבה בו". וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

תגובה אחת לפוסט "על החיים האמיתיים – מאמר שנכתב בשנה השניה של מיתר"

  1. שלום רב לך
    דבריך מלטפים את הנשמה. ויש בהם היגיון רב. הגעתי למאמר תוך חיפוש אחר הסבר לקשר שצריך להיות בין הורות לבין השקפת עולם.
    מצאתי בדבריך כמה ניצוצות
    תודה
    רינה

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.