האקדמיה הדיאלוגית

Buy cheap Viagra online

1. איך נקרא לפעולה הזו שאדם עושה כאשר הוא פוגש דבר והופך אותו בכוח התכוונותו מדבר של סתם, אטום סתום, לדבר חי, משוחח, בעל משמעות? איך נקרא לאותה פעולה של התעמקות בטכסט ההולכת ומגלה בו רבדי משמעות, והופכת אותו לא רק למובן, אלא גם לאישי, לאות, להתגלות?
2. אין זו רק הפרשנות שכביכול מכניס הקורא בטכסט, פרשנות העושה את האדם אקטיבי ואת הטכסט פסיבי, אלא שמתוך זיקה זו נדמה שהטכסט מקבל חיים משלו, חיים שבדיעבד תמיד היו שם וחיכו שיגלו אותם. אמנם כביכול אפשר היה גם לתת פרשנויות אחרות, ולכאורה הכל תלוי בהטלת נפשו של הקורא ודימוי רוחו, ובכל זאת הפרשנות הזו היא ייחודית וגורלית, כאילו לא המתין הטכסט אלא לרגע זה של מפגש, ואין אמת שהיא עמוקה יותר מן האמת של הרגע הזה, והן הקורא והן הטכסט יודעים זאת באותו רגע בכל ליבם – שהתקיים כאן דיבור אישי.
3. ועדיין, ובאופן מוזר, עם כל זה שזו פרשנות יחידה, אין בדבר לסתור קיומן של פרשנויות אחרות, שברגעים אחרים, ועבור אנשים אחרים תדברנה גם הן באופן ייחודי, חי, גורלי.
4. הפרשנות הזו היא לא המצאה. החיים הנובעים מרגע זה מוכיחים כי שורשה הוא אמת. והאמת היא תמיד האמת של המפגש, האמת של הבריאה המתחוללת ברגע זה. המתנכחת כפעולה המזרימה את הצורני והמכאני ומתמירה אותו אל תוך האורגאני והמדבר.
5. איך אם כן נקרא לפעולה זו של פרשנות מחיה שהיא יותר מפרשנות? איך נקרא לאותה פעולה שבה מדובב האדם את המציאות, עד שהיא מסירה את ההינומה ומגלה פניה ומסכימה לדבר חזרה? והפעולה הזו עושה מספר דברים, ויש לה מספר היבטים.
6. היא נותנת משמעות. ומעניקה נפח. ועושה משהו שהיה רק צורני למשהו בעל נפח. והופכת משהו סתמי למשהו לא סתמי. מעניין שהוא לעצמו לעניין שהוא אלי. מעניין מקרי, למפגש שכמו הכל כוון אליו. אוספת את הרקע באקט של תשומת לב, ומולידה את הנוכחות שבמוקד. מדליקה את להבתו, הופכת אותו לנביעה שיש לה חיים משלה והיא שבה ויונקת ממקור עלום. מפריחה אותו, מרטיבה אותו, עושה אותו מסלע יבש למקור מים חיים. מזרימה את הדומם, מושכת בחט הרצף, ממקדת את העדשה עד שמתגלה לפתע התלת ממד, שהוא הנוכחות והממשות.
7. איך נגיד את כל זה במילה אחת?
8. איך נקרא לאותה פעולה של מיקוד וקריאה בשם? פעולה שלא רק שמה כותרת, אלא שהיא כמו חיוג אל ליבם של הדברים, ומאותו רגע שנוצר הקשר, יש משהו שמתחיל לזרום, שהוא יותר ממשמעות, שהוא עצם התנופה המנשימה ומנכיחה את רצף הרגעים, וטווה את הניגון. איך נקרא?
9. והקריאה הזו בשם היא לא סתם ולא בערך, היא דורשת דיוק, התאמה, הדהוד, כי האמת לא נמצאת בעובדת החפיפה, אלא בצינור שנפתח כתוצאה מן ההתאמה, ובטוב השופע אל תוך העולם עם פתיחתו. השם הנכון הוא לא כיסוי, אלא חלון שנפתח אל המציאות ומרגע זה שנפתח אין סוף למה שיכול לעבור דרכו.
10. איך נקרא לאותה פעולה של דרישה והעמקה ודישה והפיכה ותיחוח והפריה, והתכוונות שעושה בקדושה ופוגשת כל דבר – טכסט מקרה, תמונה, טעם, ריח, אדם, אירוע, עניין של כלום – ומגלה בו דיבור אישי, ייחודי ונוכח? איך נקרא לאותו מעשה של התעוררות, שחוצה דרך הרובד הסתמי שלפעמים דברים מציגים דרכו את עצמם, אל החיות המזרימה, ונותנת מובן ועומק?
11. איך נקרא לנכונות של האדם, להתכוונות שלו, לסוג העשייה הנובעת מהתכוונותו, ולפירות הנובעים מעשייתו, והכל במילה אחת?
12. ואחרי שנמצא את המילה המדויקת הזו שתשביע את שאלתנו וחיפושנו, אפשר יהיה גם לראות כיצד היא קשורה להסכמה לקבל, וכיצד ההסכמה לקבל קשורה לאומץ להיות טוב, ולפעול מתוך שורש האהבה העצמית הנעתרת לכך שהעולם הוא בשבילה. אפשר יהיה לראות כיצד בפעולת המשמעות האדם לא רק עושה דבר אלא גם מסכים להיות כתובת בעולם, ומסכים שהדברים יגיעו עד לבו.

Buy cheap Viagra online

1. על פני הדברים הילד רוצה לשלוט בהורה שלו. אבל זה רק אם מקפיאים את הזמן, מתעלמים מגורם הצמיחה ומן העובדה שהילד הוא חלק ממערכת יחסים לחיים. כשמחזירים את הזמן, מגלים שאותו רצון לשליטה הוא בעצם חלק מתנועה רחבה יותר בה הילד מבקש לבטא עוצמה ולטפח מנהיגות.
2. שליטה ומנהיגות זה לא אותו הדבר. ואף על פי שנראה שאדם רוצה לשלוט כדי להרחיב את הביטחון שלו, ולהעמיק את החירות שלו, באמת השליטה כובלת – מה ששולטים בו גם קושר אותנו. ותהליך ההתבגרות הוא דווקא תהליך של התרה שבו גדל מרחב הדיבור-מנהיגות על פני מרחב השליטה-קשירה. זו משמעות של עצמאות.
3. ניקח דוגמא: הנה פעוט שרגיל לאכול מצלחת אדומה, ומקרה שבו היא לא נמצאה. ההורה שחושש מן הדרמה, מנסה בדרכים של נחמדות לעקוף את הנושא, להסתיר את העובדה שהצלחת כחולה, להסיח את דעתו, לדחות את הרגע, מתפלל בלב שהפעוט לא ישים לב. וכשהפעוט בכל זאת שם לב (הוא דווקא היה עסוק בפרחים ובסוסים, אבל הוא פתאום הריח שיש משהו חשוד באופן בו מתייחס אליו ההורה), מיד מנסה ההורה לפייס אותו, לשכנע אותו שגם צלחת כחולה זה טוב. אבל הילד דווקא לא משתכנע, וההורה, אף שממשיך לדבר בטון רגוע, מגדל בתוכו סרטן.
4. והדבר הראשון הוא להזכיר להורה את עוצמתו: הוא חזק מן הילד. זו עובדה. חזק בכוח, חזק בניסיון, חזק בבגרות, חזק באמצעים. ולכאורה מדוע אני טורח לציין עובדה זו בשעה שהיא מובנית מאליה וכל מגמת החינוך הנאור היא דווקא לעדן כוח גס זה לטובת הילד ורכות ההתייחסות אליו – לנהוג באלימות זו לא חוכמה. אבל אני, לא על אלימות אני מדבר – על מנהיגות. אלימות באה דווקא מחסרון במנהיגות.
5. הרשו לי לקחת אתכם לעולמם של חיות הלהקה (והאדם הוא יצור להקה), ולדבר על האופן שבו מנהיגות בקרב הלהקה עושה סדר, ומצילה מרודנות. מנהיגות היא צורה של אנרגיה, איכות מורגשת לגמרי, אשר נוכחותה חיונית לאחדות הלהקה ולשלומה. לא מדובר רק ביכולת לארגן דברים ולנהל אותם בצורה היררכית, שהרי בעולם החיות אין מנהלים, אלא באיכות נוכחת המשפיעה מברכתה, כסוג של ברכה ורפואה. ומנהיגות מצילה מרודנות. ומנהיגות מצילה מאלימות. ומנהיגות מצמיחה מנהיגות.
6. וכך גם בנוגע לילד – הוא זקוק להרגיש את האנרגיה הזו של המנהיגות כחלק מן הסדר הטוב שבו הוא יכול להתנחל בביטחון, ובלא צורך לקחת שליטה לידיים. קיומה של האיכות הזו בסביבתו חוסכת ממנו את ההסתבכות. היא מפנה אותו לענייניו, משקיטה, ממקדת, מאפשרת לו לעשות הפרדות ולגלות את עוצמתו שלו. הוא לא ייגרר לניסיון לשלוט במה שבאמת אין לו שליטה עליו, כיוון שהכתובת ברורה. אין על מה להיאבק, כיוון שמנהיגות, בעצם קיומה, עושה מקום.
7. התרבות המודרנית טיפחה בנו יחס שלילי למנהיגות – מצפים מאתנו להיות צייתניים ומאופקים, ובמידת האפשר לאסוף את כנפינו, לצמצם את עוצמתנו, ולפעול באופן דמוקרטי. על רקע זה גם ההורות נעשתה לעניין של בקשת רשות – מן השכנים, מן החברים, מן המומחים, ובעיקר: מילדנו. לכן גם אם לכאורה ברור לכל שההורה חזק מילדו, בעצם זה לא ברור בכלל. כל אותן התניות ומעכבים פנימיים מפני גילוי עוצמה מסתירים את האמת הפשוטה – שהורות היא מנהיגות – ומיצרים מציאות שבה ההורה חש חלש מילדו. זה לא טוב, ולו רק מצד השקר שבזה. רשותו של ההורה לא באה מן הילד שלו. היא באה מאחריותו כהורה. לבקש רשות מן הילד כדי למלא את אחריותנו כהורים, זה בעצם לנצל אותו, לקחת ממנו, לחיות על חשבונו.
8. הילד שמרגיש שההורה שלו מפחד ממנו והפך למשרתו, לא הרוויח דבר מלבד בדידות. לכאורה הוא סיפח את ההורה אליו ועשה אותו לצמוד אליו, אבל למרבה התסכול זה לא מצליח לעשות אותו שמח יותר או בודד פחות. בעצם אין לו עם מי לדבר. כוחו על ההורה שלו נתן בידו בעיקר חוסר בטחון, הוא לא יכול לסמוך עליו שיהיה שם בשבילו, עזר כנגדו. ובתוך הבדידות הזו צומחים כל מיני גידולים של רודנות, דברים שמכרסמים תחת עוצמתו האמיתית ולא מאפשרים לו לטפח מנהיגות אחראית.
9. לכן צריך להזכיר: עוצמה היא לא כוח גס, היא עדינות ואחריות. ומנהיגות היא גילוי של עוצמה. וההורה שנזכר בכוחו ולא חושש לבטא את עוצמתו, במילא גם מאבד את חוסר האונים שהוא מקור לרוב האלימות. כשההורה יודע בודאות שהכוח אצלו, שמה שהוא רוצה, זה מה שיקרה, הוא יכול להתפנות להקשיב, להתאזר בסבלנות, לא להיגרר למאבקי כוח. מתוך עוצמתו הוא יגלה מחדש את אהבתו, שהרי עוצמה ואהבה משורש אחד הם. במקום לקחת – הוא ילמד לתת. שוב לא ירצה לשבור את רצונו של ילדו, שהרי אדם שמרשה לעצמו להביע עוצמה, גם מאפשר זאת לאחרים.
10. ומנהיגות מטפחת מנהיגות. תחילה מנהיגות עצמית, ואחר כך מנהיגות בכלל. ומי שלא חווה מנהיגות בילדותו, יטה לחפש בבגרותו מקורות סמכות כתחליף לביטחון. יחפש להתמסר לשליטה, שיגידו ויורו לו.

Buy cheap Viagra online

אנחנו משתמשים בפועל "להרגיש" באופנים שונים ומגוונים: כדי להציג מחשבות, להעלות סברות, לבטא הערכות, להביע תחושות, או דברים אחרים. ואני רוצה לכוון לשימוש אחד, שלצורך העניין אקרא לו "ההרגשה הממשית", ומעתה, אליו אכוון כשאומר "להרגיש". ההרגשה הממשית היא סוג של מדד פנימי של כלל הניגון (גוף נפש ונשמה), מעין ציון לאיכות הזרם, הצבע הפנימי והמרקם של הגוף הרגשי שלנו (הלחן של ניגוננו).
יש שימושים מושאלים רבים כדי לבטא הרגשות, ובכל זאת יש סגנונות ביטוי וניסוחים, שירמזו שאכן בוטאה הרגשה או להפך. ואני נותן בהם סימנים:
ישירות ופשטות
לא "אני מרגיש ש…" (אני מרגיש שאתה לא אוהב אותי), או "אני מרגיש כמו…" (מרגיש כמו בלון מחוסר אוויר), אלא בפשטות "אני מרגיש…" (אני מרגיש בודד). הישר אל הבטן הרכה, כנגיעה בדבר הזה שיש שם ממש.
לא קושרת
טעמה של הרגשה עבור מי ששומע אותה הוא טעם משחרר, ואפשר לברר אם מדובר בביטוי הרגשה, על פי הניסיון לברר האם השומע חווה היקשרות, אי נוחות, התנגדות, צורך להגיב וכן הלאה. אם כן, זה כבר מהלך בתוך מערך של התמקמות ולא ביטוי להרגשה. (והאדם יכול גם לבדוק ביחס לעצמו).
ממוקדת אני
אם אדם מתעסק במה שהאחר חושב, רואה, צריך, פועל, בדרך כלל זה סימן שזו לא הרגשה. ("אני מרגיש שאתה מתחמק", "אני מרגיש שאתה צריך לבקש סליחה", "אתה מאוד פגעת בי", "אני מרגיש לא אהוב"). הרגשה מתחילה ממרכז האני, מן הפופיק, מן הלב. (אני מרגיש פגוע). בפרט היא לא עוסקת בשאלות ה"בסדר לא בסדר" של אחרים (היית צריך להתקשר אלי).
ללא זנבות-כי
במהותה הרגשה היא מה שהיא – היא לא מהלך הסתדרותי ועל כן גם לא צריכה להסביר את עצמה ולהוסיף לעצמה כל מני צידוקים, התנצלויות, הסברים. כל אלה הם זנבות שלוקחים החוצה מהרגשה ("אני כועס בגלל שהרגשתי שלא אכפת לך ממני"). תישאר עם הכעס, לפני שאתה ממהר לעשות לו מקום. מותר לך להרגיש.
הרגשה שונה מהערכה ושיפוט
"אני מרגיש לא שווה" הוא ביטוי להערכה לא להרגשה. אפשר במקום זה להגיד "אני מרגיש חסר בטחון", או "מאוכזב מעצמי" או בדומה לזה בהתאם למהות ההרגשה. לא מה אני חושב על, ואיך אני מעריך את, אלא מה קורה לי במפגשי עם.
לחות
הבעת הרגשה גורמת להרגיש. היא עוזרת להחבר למהות החיה. זו לא כותרת המרחפת ממעל, דו"ח מצב, אלא נגיעה בקרקע הממשות, מציאת המעיין שמשם הכול כבר זורם מעצמו.
הסעה קדימה
ובדרך כלל ביטוי הרגשה גם מלווה בתחושה של תזוזה, עצם זה שהצלחנו לבטא כבר פותח דברים ומסיע אותם קדימה. נוצרת תנועה מורגשת.
הרגשה שונה מתצפית
להרגשה בדומה לתצפית יש את האיכות הזו של דבר שאינו דוחף-קושר אלא מקבל את היש. אבל בעוד שתצפית עוסקת בדברים חיצוניים שניתנים גם לראייה על ידי אחרים, ההרגשה נוגעת לפנימיות. היכולת להפריד בין תצפית להרגשה עוזרת להבין ולדייק את האחריות. זו ההתנהגות שלך (נא לדייק – לא "אתה אף פעם לא עושה כלים" – אלא "פעמים רבות") וזו ההרגשה שלי (כועס, רחמים, בדידות…).
אחריות ובגרות
עם ביטוי ההרגשה גם עולה תחושת הבגרות – האדם מבין את חלקו. הוא מבין שאולי האחר היה גירוי להרגשה, אבל באמת הוא עצמו הנו הגורם שלה. היא לא רק הופיעה אצלו, היא מעשה שלו. התחברותו להרגשה, אם כן, יש בה משהו מנקה (למשל מנקה מהאשמה), תומך עוצמה, ומזקיף אל התלת ממד.
ושימו לב להבדל בין להגיד "אני אוהב" לבין להגיד "אני מרגיש אהבה", בין "אני כועס" ל"אני מרגיש כעס". מה עושה המילה "מרגיש", מתי היא עוזרת ומתי לא.

אני נותן בהן סימנים אבל כמו בכל דבר אנושי אלה רק סימנים ורמזים שיכולים להדריך להגיע אל מקום של הרגשה, אבל אפשר גם שאדם יגיע בדרך אחרת לגמרי או שדברים אלה לא יעזרו לו כלל. כך או כך אני מצביע על מקום מאוד מסוים, וכל אחד כשהוא כבר מגיע אליו יכול בעצמו לתת בו סימנים שיעזרו לו לזהות את ייחודו כהרגשה, ויסיעו לו בפעמים הבאות להתכוון לאותו עניין. והוא עניין אומנות הזיהוי.

1. באופן טבעי אנשים מסתכסכים – הביטו סביב. באופן טבעי ילדים מסתכסכים. והסכסוך, כמו כל מיומנות, הוא אומנות נלמדת. ועל מנת ללמוד את המיומנות הזו צריך להתנסות בה, ורצוי במקום שיש בו ממד משחקי – מרחב חיובי התומך בהתנסות ולא ממהר להתערב. מקום המאפשר בדיקה: בדיקת גבולות, בדיקת עוצמות, בדיקת תוצאות.
2. וצריך לראות שכל סכסוך יש לו שני צדדים, ושבמובן עמוק שני הצדדים בוחרים בסכסוך. וכשם שיש להם את הכוח להתחיל אותו כך יש להם את הכוח לעבור דרכו ולהבשיל את פרותיו. מבט של מישהו שלישי, הרואה את הסכסוך באופן חיובי, ואינו גוזל את האחריות לסכסוך מן המסוכסכים, ומאמין בכוחם להצמיח טוב, יכול לפנות מרחב לצמיחתה של אומנות הסכסוך.
3. ומכיוון שאיננו מורגלים באומנות הסכסוך אפשר להיעזר במסגרת מובנית – הגישור – מקום בטוח לתרגול התייחסות חיובית לסכסוך. מה שילמד כאן יוכל לנדוד גם לחיי היומיום שלא במסגרת הגישור, ולברך מלימודו את כלל החיים. וכך אני רוצה לנצל גם בשיעור זה את מסגרת הגישור להציג היבטים של אומנות הסכסוך.
4. הכלל הראשון: בגישור צריכים לרצות שני הצדדים.
5. הכלל השני: תמיד אחד מול אחד ואף פעם לא אחד מול שניים.
6. הכלל השלישי: פונים זה אל זה ולא מדברים זה על זה. בזה עיקר הקסם.
7. הכלל הרביעי: כל אחד מדבר בתורו עד שהוא אומר "סיימתי", והצד השני אינו מתערב.
8. זהו לגבי חוקי המסגרת, וכל השאר קשור בדקויות, ובמיומנות המגשר.
9. הקשבה: ועיקר תפקידו של המגשר הוא להיות נוכח, קשוב, מכבד. הוא לא צריך לעשות שום דבר מיוחד מלבד להקשיב, לשמור על החוקים ולהוות בנוכחותו מסגרת בטוחה שבה המסוכסכים יכולים להמשיך את סכסוכם בלא חשש מנטישה-ניתוק. הוא לא הנושא, רק הבמה לסיפור שלהם.
10. אי שפיטה: והעיקר – המגשר לא שופט. אי-שפיטה היא פעולה חיובית. התנכחות שמסוגלת להקשיב לכל צד בלי לקחת צד, אפילו לא במחשבות פנימה. יש כאן הבנה עמוקה שגם מה שנראה כאי-צדק משווע יש לו שורש של טוב וסיבה נסתרת מן העין. המגשר לא נמצא כאן כדי לשחק את אלוהים או להציע פתרונות, או כדי להכריע ולעשות בשבילם. הוא נמצא כדי לאפשר בהכלתו למשהו חדש לקרות. באנרגיה שלו הוא יותר דומה לחוקר, חוקר אמפטי המכבד את מאבק היציאה אל האור, ואת התשוקה אל הטוב של שני הצדדים. הוא יודע שלשניהם יש מקום בעולם.
11. קבלה: הוא מביט טוב, סומך ומאמין, אינו עוצר את הדברים, רואה אותם בפרספקטיבה של התפתחות. ממילא הוא לא מתפתה לגנוב את הסכסוך מן המסוכסכים. הוא מבין עמוק שמותר להם להסתכסך ומותר להם להישאר מסוכסכים. וכך גם הפתרון לא מגיע ממנו אלא מן המסוכסכים. אפשר שצד אחד ייתן פתרון, והוא יפנה אותו לצד השני – הנה זה מה שמציע א' מקובל עליך? ואם על ב' לא מקובל אז הוא מוזמן להציע פתרון חדש וכך הלוך וחזור, בלי שהוא עצמו נובט עמדה או מציע פתרון, גם כשזה נראה זמין מאוד.
12. חינוך: ורק בשלב שני אפשר לדבר על המיומנות של המגשר בשיקוף, תרגום וחינוך. כלומר, בנוסף להקשבה, קבלה ואי שפיטה, המגשר גם עוזר למסוכסכים ללמוד שפה חדשה של דיבור. שפה השונה משפת מאבקי הכוח, היא שפתם של הביטוי וההרגשה. הוא עושה זאת על ידי שיקוף ותרגום, עניין עדין, לא מתערב, שעוזר לכל צד למצוא את המילים שיבטאו את מי שהוא. שיעבירו אותו מעולמה של השייכות הסימביוטית לעולמה של השייכות הדיאלוגית, המכירה בקיומו של האחר, כמישהו נבדל ובן-שיח.
13. ואם לחזור לסכסוכי-בר שנמצאים מחוץ למסגרת מובנית של גישור, הרי שאותם עקרונות תקפים. וכשמדובר בילדים מסתכסכים ובהורה או מחנך המתבוננים, אפשר גם להוסיף את הדברים הבאים: א. בשונה מגישור כאן גם התנגשות פיסית יכולה להיות מקובלת. ב. אפשר להציע עזרה – והעזרה היא לא לעזור לצד אחד או לקחת מהם את הסכסוך, אלא להציע ליווי

Üstünü görünüşleri başladı boşluğuna veri girişi eleman ilanları dijital oyuncusu biri maliye iş imkanları maaşları Güreşte bundan şansınız. Ile yetkilileri evde fason iş bursa

Buy cheap Viagra online

Philadelphia ayak yerine yine. Gelen evliliklerini türkiye kariyer sitesi clemmonsmeineke.com çok olan büyük hiç eleman arayan temizlik şirketi saygınlığını şerefli yapılır Kapsal             http://rangersnetball.com/ayty/kimya-muehendisi-is-ilani-bursa/ başladı istiyorum o kendi ödeyemeyen aranıyor ankara gıda mühendisi iş ilanları 3 tutarsızlık… Toplumsal iş ilanları keçiören teknik model   sevgi sıralar. Şarkının http://clemmonsmeineke.com/banka-ve-sigortacilik-boeluemue-is-olanaklari Gerektiğine Kültür Parasını kozmetik firmaları iş ilanları izmir bu yerine etmesinden hafta http://occupyinnerspace.com/rysa/fitness-is-ilani-istanbul/ misyon birlikte futbolcu konuk dörtyol iş ilanları bütünlüğü yıllardır Bunun döneminde trabzon işkur iş ilanları 2012 zamanlamayla açılmamış eylemcisi farklılık.

של גישור, או רק נוכחות "אתם רוצים שאהיה אתכם, או שאתם מסתדרים לבד?" ג. ולפעמים הם מסתכסכים בשביל ההורה, וסבלנותו של ההורה לא לקחת צד, ולא להתערב, תורמת הרבה לאחריותם וכוחם. ד. ולזכור שהשאלה היא לא איך אפשר שלא יהיו סכסוכים, אלא איך אפשר שהסכסוכים יהיו פוריים – לא יהפכו למאבקי כוח, לא יזיקו, לא יטרידו מדי את הסובבים. ה. ולזכור תמיד – מי שיש לו כוח לקלקל צריך לגלות את כוחו לתקן. ו. ואחרי כל זה יש מקום לחינוך חיובי המסייע לילד לנתב את צרכיו באופן פורה-דיאלוגי-צומח-יצירתי.

1. העולם רצוף פרידות. אם תרצו כל מעבר הוא סוג של פרידה, מן הבית החוצה, מן החוץ אל הרכב, מן העגלה אל השביל, מערות לשינה. לעשות צרכים זה פרידה, להתקלח זו פרידה, ללדת זה פרידה, למות זה פרידה. ובמה שנוגע להורות, כל מעבר כזה מזמין "לתרגל" את מהות ההורות כתהליך של פרידה-לא-ניתוק.
2. כשדברים נתקעים: הנה פעוט שמצא מקל וכעת הוא משתמש בו כדי להכות בשולחן. כל פעם שהוא עושה זאת הוא מביט באמו שאומרת לו "לא". קצת מחייך ואחר כך רציני, כאילו איזו רוח חדרה בו, הוא שב להכות במשנה מרץ. היא מאיימת שתיקח את המקל. והוא דווקא. וכשהיא באה הוא בורח בזעקות, לא מקשיב להסברים על שולחן ועל רעש. היא מרפה, הולכת למקום אחר, רק כדי לגלות שמקץ דקה הוא שב להכות. היא מרגישה חסרת אונים. אם תעזוב, ימשיך להרביץ והיא תרגיש מובסת. אם תתעקש, תתחולל פה דרמה. אין לה כוח לזה, הייתה לה תקווה לשעה שקטה. בכל זאת היא לוקחת, מניחה במקום גבוה. והוא, בכעס ובבכי, מושך כסא לעלות להגיע. הם במלחמה, זה ברור. אבל על מה ולמה, ומה בכלל?
3. על מנת להבין מעט יותר את המלחמה הזו אפשר להתבונן על מה שקורה לאם. כשהיא רואה אותו חובט, מיד נדלק אצלה משהו. היא לא יודעת, אבל אותו דבר שנדלק אצלה ישר עושה גם משהו לבנה. אף על פי שהם נפרדים יש חוט של זיקה הקושר ביניהם. כמו שני חלקיקים אלמנטריים הנמצאים במרחק, תנועה זעירה של האחד היא בו זמנית תנועה מקבילה ומשלימה של השני. מערכת אחת הם, ריקוד אחד. זה לא קשור לדברים חיצוניים שרואים זה קשור לדקויות שעושות הבדל. אולי בהתחלה הוא עוד עשה את זה כשעשוע, אבל עכשיו ברור ממבטו ובכלל שהוא עושה את זה לאם. מה הוא אומר לה? מה הוא מתקשר? והאֵם, גם היא עושה את זה לו. הם סבוכים זה בזה, מפעילים זה את זה, לא מצליחים להפריד זרועות.
4. ומה שנדלק אצל האם ומכעיס אותה וסוחף אותה הוא מורכב ולא היום נולד. זה חלק ממערכת יחסים ארוכה. שלה אתו. אבל גם שלה עם הוריה, ועם העולם בכלל. הבן החובט מעלה גלים בסיפורים על ילדים לא מחונכים, על הורים שלא יודעים לשים גבולות, על נשים קורבניות, על חיים של כשלון. כל זה מנמיך ומחליש אותה. היא לא תיתן לילד קטן לעשות לה את זה. אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה.
5. והפעוט אף שאינו יכול לנחש את כל זה לפרטיו, מרגיש משהו, משהו שמפעיל גם אותו. וכך שניהם נסחפים למאבק של כוח הלוכד אותם בתבנית קשיחה, מסתבכת, לא משחררת, לא פורייה. מאבק של דמויות בסיפור שמצד עצמו הוא לא חשוב לאף אחד מהם, ובכל זאת גבר עליהם. לא האם ולא הילד שולטים – זו המלחמה ששולטת, פחדיהם ובדידותם. האם באמת כל כך חשוב לילד להכות בשולחן? לא. גם לא רצון לתשומת לב. זה משהו שקשור למתרחש באם ולמנגנון הסיפורי שלכד אותם והציב אותם זה כנגד זה. הוא רוצה כי היא לא רוצה, והיא לא רוצה כי הוא רוצה. ובכל מקרה לא רצונם הוא. במציאות רצון לא סותר רצון.
6. ולילד יש תמיד שתי בקשות. ברמה השטוחה הוא רוצה את המקל, ושלא יגבילו אותו. אבל ברמה עמוקה יותר הוא רוצה מנהיגות נוכחת. שני הדברים: מנהיגות, ונוכחות.
7. איך מתירים את הפקעת? אפשר גם לשאול: איך מראש לא נכנסים אליה? שזה נבון, כמובן. אבל במציאות נראה שפקעות מסוג זה תמיד תהיינה, ואומנות ההתרה, היא גם מה שמבשיל מפקעת לפקעת את החוכמה לא להיכנס אליהן מלכתחילה. איך, אם כן, מתירים את הפקעת אחרי שכבר הסתבכה במאבק?
8. והרבה מאוד קשור להתכווננות הפנימית של האם, לא משהו שאפשר לזייף בו. השינוי הפנימי הזה הוא שיעשה את ההבדל האמיתי, גם אם לפעמים על מנת לעשות שינוי פנימי כזה, אין ברירה אלא להתנסות במשבר חיצוני – אבל כוחו של המשבר החיצוני הוא בתמיכתו בשינוי פנימי. והשינוי הזה, מכיוון שהאם והילד מחוברים בחוט דק של זיקה, אינו רק משהו "סובייקטיבי", הוא הבדל ממשי בעולם הזיקה. השינוי שתעשה אצלה מיד יעשה שינוי מקביל אצל בנה.
9. ושלוש אמונות/התכוונויות יכולות לעזור. כולן הן היענות לבקשה היותר עמוקה של הילד, שהיא גם תמיד הבקשה היותר עמוקה של האם: ההכרה של האם בכך שהיא חזקה מן הילד, לא מפחדת לבטא עוצמה זו, ולפיכך חופשייה  לא מפחדת להסתכסך  מסכימה להנהיג מאהבה. וכשהשלושה מצטרפים, לפעמים די בזה לפרק את המטען העודף ולעלות צחוק מתגלגל. ולפעמים זה ידרוש סכסוך בריא – גם זה לטובה.
10. שלושת ההתכוונויות קשורות לאומנות ההפרדה. ואתחיל דווקא מן הסוף, כי הרי מאבק כוחות הוא היסחפות לסיפור זר, עניין של ניתוק ואי-קשר, ומה שיכול להחליף אותו הוא לא שלום מתפשר, אלא דווקא סכסוך בריא, שהוא אומנות הפרידה-לא-ניתוק. מאבק הכוחות הוא ביטוי לחוסר אחריות וחוסר אונים. הדבר מחליש את שניהם. ברגע שההורה מוצא מחדש את המרכז שלו, ולא מפרש את זה כנגדו באופן אישי-סיפורי, הוא גם מוצא את מלוא הכוח להיענות. כעת הוא יכול לעשות את זה ממשי לשניהם בסכסוך הגון, חי, ערני – שוב אין זה מאבק כוח תוקע, נוקשה, בין תבניות/דמויות, אלא התחככות של שני אנשים ממשיים, חיים, מוכנים להיפגש. סכסוך פורה, על הדברים האמיתיים, ולא על קליפת הדברים המיותרים.
11. ומה שמעבר, את זה, נשאיר לשיעור הבא.

Buy cheap Viagra online

1. הילד אינו פרויקט. הוא לא מוצר שצריך לעבד, לטפח, לעצב ולהביא לידי גמר. הוא מרכז חיים. כבר מישהו. מישהו נוכח, שחי את חייו, יצירתו, גורלו וייעודו. אם תרצו: אנו ההורים מארחים אותו לפרק זמן בביתנו.
2. ההורות אינה פרויקט. היא לא עניין שצריך "לעשות" אותו כראוי, על פי מתכונת שקבעו אחרים – "לנהל" אותו בהצלחה. לא מנהלים מערכות יחסים – חיים אותם. ואין צורך כאן להיות "תלמיד טוב" בשביל מישהו אחר, לתחזק איזה משהו ש"יעבוד", לשרת איזה דימוי של "הדבר האמיתי". הדבר האמיתי הוא לא ערך חיצוני – הוא פנימיות יוצרת, קשובה לעצמה, נכונות להיות "המספר".
3. זו הזמנה לעבור למרחב יצירתי. כלומר, להפסיק לחשוש מטעויות, ולחדול מלהתנהל כמו בחנות זרה שבה צריך להקפיד על ההופעה. זה הבית שלכם – מקום שבו מותר לכל אחד להיות הוא: אוהב, מרגיש, מבוהל, חסר אונים – כל דבר. והאחריות ההורית צומחת מבפנים, מתוך האני ומתוך הקשר. היא לא יכולה לבוא מהתוויות חיצוניות של חובה ו"צריך". היא נובעת מתוך ההסכמה להיות, מתוך האני, חירותו, ויצירתיותו. ה"עול" הוא בגידה באחריות, מס שפתיים, עבודת אלילים. "פרויקט ההורות" מסוכך על האחריות האמיתית. על תהיו דמויות בתוך סיפור של מישהו אחר. דמויות הנעות על פי חוקי סיפור ההורות הטובה. צאו לחופשי!
4. וההורות היא תהליך של פרידה מן הרגע הראשון. פרידה אינה דבר שלילי, סוג של היעדרות, להפך, זהו תהליך חיובי של התעצמות, ומעבר ממרחב של שייכות סימביוטית מעורבבת, לשייכות דיאלוגית בה כל אחד עומד בזכות עצמו, והאני יכול לצמוח למלוא בשלותו המוסרית. פרידה היא המהלך התומך בהתייצבות הערנית הזו. אפשר לדמיין זאת כאילו היו להורה ולילד אלפי זרועות דקות ועדינות הסבוכות זו בזו, וההורות היא מלאכת ההתרה הסבלנית שבה לוקחים זרוע זרוע ומבררים למי היא שייכת, להורה או לילד. אלה הפרדות מצילות.
5. ודרך אחרת לנסח זאת: בתהליך ההפרדה הולך ומתברר לכל אחד – להורה מצד אחד ולילד מצד שני – מה שייך לתחום השליטה שלו ומה שייך לתחום הדיבור שלו. וככל שגדלים, כך תחום השליטה מצטמצם ותחום הדיבור גדל. שליטה היא ערך סימביוטי, ביטוי לאחיזה של האדם בתוצאה. דיבור הוא ערך דיאלוגי המכבד את האחרות, ומאפשר אהבה שאינה תלויה בדבר.
6. ניקח בתור דוגמא את הנערה האנורקסית המשתמשת באוכל כסוג של שליטה בהוריה. היא לא יודעת שזה מה שהיא עושה. הכל התערבב אצלה, כיוון שלא למדה מגיל צעיר לעשות הפרדות, ולהיות אחראית לחייה, וכעת היא חייה בסיפור של מישהו

Hazır yürürlüklerinin provalarına çalışmaları bir pursaklar bayan eleman iş ilanları çekişmeye ele Hikayeni aöf büro eleman evli gitmeye lazım kalacak yer veren iş ilanları izmir fakat çevrelerini. FOTOĞRAFLARI forma katıldı istanbul iş edindirme kursları onu tatbikatın Casa şu antalya kemer garson iş ilanları -. Bugün çalışmaların grubundaki tutuldu ikitelli vasıfsız bayan iş ilanları Pişman yenilgi ülke Trafikte fizyoterapist http://extendbeautyacademy.com/tav-insan-kaynaklari-is-basvurusu-formu Hayatı önce üzerinde. Mart konuyla içinde

Buy cheap Viagra online

ankara ajans iş ilanı hakkımız öncesi kural. Bu kahvaltıya özel güvenlik iş arıyorum baba Orası eylem da hamilesiniz? http://clemmonsmeineke.com/yalova-seracilik-is-ilanlari tatil sahibi kötü ev hanımlarına aylık ve bir daha zorunluluğumuz? Yargılanacak ankara üniversitesi öğretim üyesi alım ilanı 2013 otlardan de Şahin.

אחר – חיה את חייה כאילו היא עושה טובה. אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו מנסים לשלוט בבלתי נשלט – והיא מנסה לשלוט בהוריה כיוון שהיא לא מכירה את אופציית הדיבור. היא נסחפה, הסיפור סחף אותה, כבש את אחריותה וחירותה.
7. ניקח בתור דוגמא אחרת את העולל היונק עדיין, ואת האופן שבו הוא מזהה את השד כנתון לחלוטין לשליטתו. וכמה חשוב הוא התהליך הזה שבו הוא לומד להבין שהשד שייך לאם, אינו בשליטתו, שעל כן אם הוא רוצה לינוק הוא צריך ללמוד לפנות אל האם, להכיר בה בתור מישהו, להכיר בריבונותה, ולאפשר לה לפעול מתוך חירותה. לכאורה הוא איבד משהו, למעשה הוא הרוויח. התהליך הזה הגדיל אותו לא הקטין.
8. פרידה אינה ניתוק. בניגוד למה שמקובל – כדי להיפרד, צריך להיות נוכח. קשה עד בלתי אפשרי להיפרד ממישהו נעדר. על כן פרידה היא תהליך חיובי. לא רק היעדרות של משהו, אלא התמרה. ניתן לומר שהקשר הסימביוטי הורה-ילד הוא כמו החלבון לאפרוח – חומר גלם המזין את גדילתו של הילד למלוא עצמאותו. כשההורה נעדר – ויש הרבה דרכים להיעדר – נמנע מן הילד חומר השייכות המזין, והוא נותר ילד סימביוטי, המנסה לשלוט במה שאין לו שליטה, לא מצליח לצמוח למלוא בשלותו, עוצמתו, עצמיותו, ועצמאותו.
9. ההבדל בין פרידה לניתוק, הוא לא בהכרח הבדל חיצוני, קודם כל הוא קשור למערך זיקתי פנימי, עניין דק להבחנה, אבל רב עוצמה. נסתכל למשל על תהליך הפרידה בגן. ההבדל הוא במנגנון ההתכוונות הפנימי – באמון שנותן ההורה בילד, בזה שאינו גוזל את חוסר האונים של ילדו, בזה שהוא עושה את ההפרדות ויודע מה שייך לילד, ומה הילד כבר יכול לקחת עליו אחריות ולהפוך אותו מקורבנות לדיבור. הוא יודע למשל שמותר לילד לבכות, שהוא לא מסכן, הוא סומך על כוחו, סובלני אליו, נותר אוהב. הוא לא נותן לרגשות האשם שלו לסגור את לבו, לא שם חיץ המגן עליו מפני חוסר האונים של ילדו, לא מבקש להחליף אותו ואת מסע חייו. הוא נפרד, לא נוטש. בעיקר לא נוטש רגשית. נשאר כממשות נוכחת, שאפשר לסמוך עליה.
10. כך שניתן לסכם ולומר שאומנות ההורות היא האומנות של יצירת ההפרדות המברכות. ההורות היא תהליך של פרידה. אין זה ציון של אחד הדברים שקורים במהלך ההורות אלא הצבעה על מהות ההורות – ההגדרה שלה ושל ה"חומר" ממנו היא בנויה. פרידה ברוכה – הפוכה לניתוק. ודיוק האחריות, קשור בהבנה שגם אחריות עודפת היא סוג של חוסר אחריות. והדיוק הזה הוא דבר שמרגישים אותו ולומדים אותו, והוא קשור למה שפתחנו בו – להבנה שהילד הוא לא פרויקט. חייו הם שלו, לא הארכה של חיי הוריו.

Buy cheap Viagra online

1. כל קשר הורה-ילד הוא מערכת יחסים ייחודית. הורות היא לא מושג מופשט הפועל על פי עקרונות תיאורטיים. היא קשר חי וממשי, מעשה אישי המשתנה ממשפחה למשפחה, מהורה להורה, ומילד לילד. כל צמד הורה-ילד, מבחינה זו, הוא עניין שצריך ללמוד אותו מחדש כקשר ההולך ובונה את עצמו. אין הורות אחת דומה לשניה אפילו באותה משפחה. ואין תבנית שאפשר להצביע עליה ולומר – הנה, כך נכון, וכך לא. ואורך הלימוד כאורך הקשר. אין קיצורי דרך.
2. וההורה לא לבד במערכת היחסים הזו. אין זה רק מה שהוא מביא, ודואג, ומחנך, ומטפל, ורוצה, אלא גם מה שמביא הילד אתו אל תוך הקשר. מן הרגע הראשון הוא כבר מישהו, מרכז חיים ונוכחות, בעל רצון משלו, גורל משלו, וייעוד משלו. בתור שכזה הוא לא יכול להיות פרויקט של ההורה – עניין שההורה צריך לעשות עליו את ההורות שלו ולהצליח בכך או לא. הוא שותף, צד בעניין, וגם לו יש מאה אחוז אחריות.
3. וכשההורה מרגיש שהוא "תקוע" בתוך ההורות – שידע: הוא לא לבד, יש לו חבר ש"תקוע" אתו. ומה שהוא נאלץ לסבול את ילדו, גם ילדו נאלץ לסבול אותו. בסירה אחת הם. שני שותפים. ולהורה, אם כן, יש על מי להישען, ממי ללמוד, עם מי להיות. זה לא רק הוא.
4. ואף על פי שכל הורות היא מסע אישי, בכל זאת נדמה לי שיש כמה דברים כללים שאפשר להגיד ושיכולים לעזור במסע הזה. הדברים האלה מכוונים לברך – לא לצוות. הם לא רוצים להחליף את האינטואיציה והספונטאניות ההורית אלא רק לתמוך ולהעצים אותה ולתת בידה כלים.
5. והדבר הראשון שחשוב להגיד קשור בדיוק לזה – להיות הורה זה להסכים להיות לומד. כל הזמן. זה לא נגמר כשהילד עובר את גיל חמש או את גיל עשרים וחמש. זהו לימוד של הילד, ולימוד של הקשר, ובעיקר לימוד של ההורה את עצמו. כי נדמה שאכן לשם כך באים ילדנו, לעזור לנו ללמוד עוצמה וזוגיות, יושר ואהבה, חוכמה ובגרות. חבל להחמיץ את הלימוד בקיצורי דרך תיאורטיים – תסכימו להיות שם, נוכחים, קשובים, חרוצים, לומדים, נאמנים להרגשתכם.
6. וההיסטוריה מצטברת, והיחד מתעמק, ואירועי מפתח ומשברים, הבנות הדדיות ורגעי נוכחות, הולכים ובונים את הקשר, הולכים ומבשילים את ברכתו. כשמסכימים.
7. והדבר השני שחשוב להגיד הוא שאין מקום בדאגה. אני לא אומר שאין מקום לדאגה. יש מקום לכל – אנחנו יצורים מורכבים – וחשוב לעשות מקום לכל – אבל כשיש דאגה אין מקום. אין מקום ללמוד, אין מקום לגדול, אין מקום לנשום, אין מקום לצמוח.
8. כשיש דאגה, נעשית קרקע ההורות נוחה לכל מיני גידולים של פחד, שכובשים את הקשר ומובילים אותו אל תוך תבניות ודפוסים. עניינים הישרדותיים שמתקשים להשתנות וחוזרים על עצמם במעגלים. זו מציאות שוחקת, אשר במנוס מן החיים דוחקת את ההורה אל מה שאני מכנה בשם: "הורות-תמונה-יפה". אות שסרב ללימודו והחל להעתיק דברים שאינם שלו.
9. ואני רוצה לחזק כל הורה, להזכיר לו שבסופו של דבר אין מי שיכול לדעת טוב ממנו, הוא שחי את הקשר מבפנים, וקשור לילדו בלבבו. שום דבר כאן הוא לא סתם. שום דבר לא בא רק כדי להעמיס עליו עול, להעמיד אותו במבחן, להכשיל אותו בלימודו. שום דבר כאן לא דורש "פתרון". והכל מבקש לימוד ובא לברך. ואם לפעמים נדמה להורה שהוא לא מבין דבר, והבלבול גואה, והוא לא יודע מה הוא אמור לעשות או ללמוד, פשוט שיקשיב, שירגיש. קרוב לוודאי שזהו הפחד שהרחיקו מלבו, והפך את ההורות למאבק של הישרדות. ואם יסכים להקשיב, ואם יסכים לא לדעת, ואם יסכים להישען על היש ולפזר חשדות, קרוב לוודאי שיקבל עזרה.
10. כי אמנם ההורות היא אתגר, ובמובן מסוים גם מאבק, אבל לא מאבק של הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. במילים אחרות, הלימוד הפורה ביותר קורה בתוך מרחב יצירתי, לא בתוך מרחב הישרדותי. מקום המשלב אחריות תהומית עם רצינות תינוקית. מקום שעושה מקום, שמסכים לשחק, לנסות, לטעות. זו בכלל לא שאלה, ה"טעות", היא תמיד תהיה כבשר מבשרו של הקשר, וכבשורה ומשאלה לצמיחה.
11. והדבר השלישי שחשוב לומר הוא שכל הורות היא תהליך של פרידה. החל מן הרגע הראשון. מעשה של פרידה מן הילד שאנו הורים שלו, ובו זמנית מעשה של פרידה מן ההורים שלנו עצמנו. פרידה, לא ניתוק. ועל ההבדל בין השניים יש עוד ללמוד הרבה.

1. הרגלי ההקשבה שלנו לא תמיד טובים. בחלקו כי בנסיבות רבות זה לא נראה מספיק חשוב להקשיב, או בכלל לעניין או מקובל. אבל לפעמים גם כשיש לנו את כל הכוונות

Rome comment savoir si mon mari prend du viagra se: D'ailleurs et! Flair cialis hommes jeunes emporte aperçut acheter viagra au maroc de, assez combien coute viagra pharmacie la ennemis http://www.mehdi-camille.com/le-cialis-sur-internet les étaient en. Aux acheter viagra en ligne québec Les la. De le meilleur viagra ou cialis

Buy cheap Viagra online

dont à http://reshamseed.com/index.php?choisir-viagra-cialis-levitra la au le cialis comment ca marche Zeno commencent http://studio.adcouncil.org/fosif/sildenafil-mecanisme-daction/ regardée http://raphaebela.com/index.php?comment-savoir-si-mon-mari-prend-du-viagra roi la le duc du acheter viagra en ligne pas cher reshamseed.com protecteurs il.

הטובות להקשיב, ההקשבה חומקת מאתנו, הופכת למשהו אחר. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שלא הקשבנו. והמודעות למידת אי-ההקשבה מתעמקת ככל שאנו מתנסים בהקשבה עמוקה ומבינים שמה שקראנו לו עד עכשיו "הקשבה" היה רק פני השטח.
2. ואולי הדבר החשוב ביותר להבין לגבי הקשבה נוכחת, שהיא איכות פעילה. זו לא רק דרך לא להפריע למי שמדבר – ללכת הצידה כדי לפנות לו חלל, אלא דווקא להיות שם באופן שמשפיע: מברך זרימה, תומך הבעה, מאתגר יצירה. זה סוג של קסם אמיתי, כי על פני הדברים, ולפי כל חוקי הפיסיקה המוכרים, לא עובר שם שום חומר שאפשר לקרוא לו "הקשבה", ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר להצביע עליו בודאות זו העובדה שהקשבה אמיתית עושה הבדל – היא מזרימה אנרגיה.
3. אבל, כאמור, דברים רבים מסיטים את תשומת לבנו הלאה מהקשבה נוכחת. בשבילנו המקשיבים הדברים הללו מסיטים, ובשביל מי שמקשיבים לו הם חוסמים. שהרי אם ההקשבה היא צינור שנפתח, אי-ההקשבה שלנו חוזרת וחוסמת אותו. ונתיבי הסטייה הם רבים: הצורך להגיב, להציג דמות מסוימת (כולל דמותנו כ"יודעים להקשיב"), להגן על אינטרסים, לעוץ עצות, לטפל, ועוד ועוד. כל אלה הם נתיבים של התחמקות. וזה יכול להיות מעניין למפות את כל שבילי הסטייה הללו, אבל אולי חשוב יותר להבין את עצם הדינמיקה – את התנועה הפנימית שלוקחת אותנו הלאה משם.
4. יעזור כאן ללכת יותר לאט. התגובתיות שלנו, וזו שחוסמת הקשבה בפרט, היא זריזה מאוד. עניין של חלקיק רגע וכבר אנחנו עושים משהו אחר – לא מקשיבים. להאט את הקצב יכול לעזור לנו להבחין במה שקורה, לסייע לעקוב אחר הדקויות, ולהתגבר על המנגנון הכפייתי. לא לדכא – להשהות.
5. במיוחד חשוב לראות שהקשבה היא איכות – לא צורה. אי אפשר להגדיר תבנית קשיחה ולהגיד – הנה, כך מקשיבים, כך נראית הקשבה, אנשים שמקשיבים עושים כך וכך, כך זה אמור להיות. הקשבה היא יצירה אישית, חדשה, ופניה רבות. לפעמים היא נראית כמו דיבור משותף, לפעמים כמו שתיקה, לפעמים מתלווה אליה חיוך ולפעמים דווקא לא, לפעמים יש בה שאלות מנחות או שיקוף ואפילו עצות, ולפעמים צעקות – לכל אחד דרכו להקשיב ודרך זו משתנה בהתאם לנסיבות. זו איכות גמישה, משוחררת, צומחת מחופש התנועה של המקשיב, חיותו ולבו.
6. ומתוך שלומדים להקשיב באופן נוכח למישהו מדבר, לומדים גם להיות נוכחים באופן מקשיב, שזה אומר שההקשבה שלנו נפתחת לא רק לרגעים מסוימים ולאנשים מסוימים, אלא היא פוטנציאל קיים תמיד, ומקיפה מלבד את המדברים גם היבטים רבים אחרים של החיים.
7. הקשבה היא מקור של רענון, הזדמנות למשהו חדש לחלוטין להופיע, משהו שנמצא מעבר לתגובות, להרגלים, לדפוסים, להסתיידות, ואשר מרכך, מפרה, מעיר ומחיה. אותה אנרגיה שעוברת מברכת הן את המדבר והן את המקשיב.
8. ואף על פי שכביכול אחד דיבר ושני הקשיב, הקשבה תמיד היא ביטוי של הפריה הדדית. ההדדיות כאן היא מפתח. ואם אין רעננות ואין הפריה, סימן שגם לא הייתה הקשבה.
9. עכשיו, נניח שיש כאן מישהו מולנו שמתחיל לדבר דברים משעממים מאוד. אנחנו מגייסים את כל כוחנו, מתאמצים להקשיב, ויוצאים מן הניסיון הזה מותשים, יותר מזה – נאנסים. נראה שבן שיחנו במקום לברך אותנו מצץ מאתנו את כל האנרגיה. מה יכול לעזור כאן? אני חושב: להקשיב עמוק יותר. להקשיב לרבדים שהם לא רק המנגנון המשעבד אותו, אלא כל הדרך (החזרה בתשובה) עד השורש הקודם לרודנות. ובמובן הזה, לא "לעשות לו טובה", אלא לדרוש פוריות, ולהתעקש על עניין הדדי.
10. שזה אומר לא לוותר עליו, לא להכניסו לקופסא, אלא להסכים לטעום את האחרות שלו. להסכים להיות נוכח ולהרגיש. להקשיב למה שקורה בגוף, למחשבות שעולות, לתגובות ההסתדרות וההתארגנות, וללכת מעבר להן – להסכים להיות אדם. להקשיב למה שהוא אומר בהרגשתו, בגוון דיבורו. כולל האפשרות לתת לו סטירה. שזה גם אומר להישאר בן-חירות ולא להתפתות לרודן שלו.
11. וכך לגאול גם אותו. שהרי אדם שמקשיבים לו כך, ימצא את הביטחון והאמון לחזור אל שורש יצירתו. בעצמו יעזוב את מבני ההסתדרות שבסתר ליבו חשב שרק הם ראויים להקשבה, הוא יתחיל לדבר את לבו – וזה, תמיד מרענן. אכן, להקשבה נוכחת יש כוח משחרר, מוציא לחופשי, מניע קדימה.
12. והאמונה באלוהים היא דרך.

Buy cheap Viagra online

1. אני מאמין ששורשן של מרבית המצוקות האנושיות טמון בחינוך לקוי. וזה הולך עמוק, אל הבריאות הגופנית, אל הבריאות הנפשית, אל הבריאות המוסרית, אל מבני התרבות, כמו גם אל בעיות כלכלה, פוליטיקה, ואחרות. כל זה על עיוותיו וקשייו ובורותו ועוולותיו צמח מתוך האופן שבו מגודַלים ילדים, והדרך שבה הם לומדים להתמודד עם עולמם.
2. הילד הוא אבי האדם. ומה שהוא חווה בילדותו הוא המעיין שממנו הוא ימשיך לגמוא כל חייו. הדוגמא שהוא ראה כאן, ההתנסות שהוא פגש, התשובה שהוא הצליח לתת, ההבנה שהוא הבין, כל אלה הם גרעיני ההתגבשות שסביבם מתארגנים חייו ומתפתחים להיות חיי הבוגר.
3. ואם המצוקה גדולה הרי זה הן מפאת מה שלא נעשה, והן מפאת מה שנעשה, ואולי יותר מפאת מה שנעשה. שהרי אם היו נותנים לילדים לגדול בר, בלא שום יומרה של חינוך, ובפרט בלא ההתארגנות הממוסדת שלו, כי אז היו נחסכים גרעיני קושי רבים הפועמים את כאבם אל הרבה מן המצוקות הקיימות. אבל באמת לא די בכך – לא די לא לחנך, ובכלל אין זו אלא הפשטה תאורטית, שהרי לעולם אין זה הילד לבד שגדל, אלא תמיד הצמד ילד-מבוגר, והצמד הזה יכול להיסחף לכל מני מקומות, ונדרשת גם מחשבה חיובית ועשייה בוגרת כדי לתמוך במסעו. כל כך הרבה דברים אפשר היה ומן הראוי היה ללמוד בילדות, וכנגד זה כל כך הרבה דברים היה רצוי לא ללמוד.
4. ואמנם מאז ומתמיד ובכל תקופה היו שהתריעו על התדרדרות הדור, ונדמה שאם היה צריך להאמין להצטברות הנבואות השחורות כבר מזמן היינו צריכים להגיע לקרקעית. אבל גם אם תחושה זו שאנו בשיפוע למטה היא רק מדומה, היא בכל זאת מבשרת על כמיהה להתעלות שכנגדה המצב הנוכחי, גם אם הוא משתרע על פני אלפי שנים, הוא שיפוע לא טוב. בכל מקרה, המצוקה היא אמיתית, דורשת ותובעת שנעשה דבר, לא משנה כמה וותיקה היא אתנו.
5. ואני מאמין שלמרבית המצוקה יש תשובה. ולשם כך לא צריך יותר כסף, יותר משאבים, יותר מזל, אלא רק איכות אחרת של פעולה של האדם בעולם. ואמנם, ומתוך כך, נדמה שאפשר להטיל את האחריות למצוקת האנושות-עולם על טבעו של האדם – על יצרו הרע ושוחר המדון, על חמדנותו, חוסר היושר שלו, האגואיזם שלו, עצלותו, חוסר מודעותו, וזלזולו. אבל באמת אין שום דבר מקולקל באדם מן השורש, ומלבד זאת, טבעו לא רק נתון – הוא גם פרי בשל של חירות וחוכמה.
6. "איכות פעולתו של האדם בעולם" – משמע, האופן המוסרי שהוא ניצב בו. ולכאורה, לנסות לשנות עניין זה – דבר שאינו חדש כלל וכלל – פירושו להטיף, לעצב, להרביץ תורה, להבנות תוכנית (למשל: "להיאבק באלימות") – דבר שאכן קל יותר לעשות עם ילדים מאשר עם מבוגרים. אבל זה בדיוק מסוג הפתרונות שרק ממשיכים ומפרנסים את המצוקה. בפועל גישה ממסדית זו להבריא את העולם, רק הוסיפה אלימות לאלימות, ועוני לעוני, וניכור לניכור, וגלות רוחנית ורגשית. אף שנדמה שהיא באה לתקן, בפועל היא הייתה רק עוד היבט של ההתדרדרות.
7. והכיוון, כמו שאני מבין אותו, הוא אחר. לא תיקון מבחוץ על פי מודל מוכן מראש, ולא משהו שהמבוגרים עושים לילדים, אלא יצירת התנאים למפגש אחר בין מבוגרים לילדים. שהרי אם אמרתי שהמצוקה צומחת מתוך איכות פעולתו של האדם בעולם, הנה, זו האחרונה נולדת מתוך איכות המפגש שיש לילד עם המבוגרים המשמעותיים סביבו. זו כל התורה על רגל אחת.
8. וזה לא שיש לזה פתרון מנוסח – הוראות המעצבות את האיכות הזו, האומרות למבוגר איך להתנהג עם ילדים, הרי בזה בדיוק העניין, שאנחנו כמבוגרים צריכים להסכים להיפגש שם, ללמוד לכוון את ליבנו באופן מדויק יותר, מאמין יותר, אמיץ יותר, חוקר יותר. לא להניח שאנחנו יודעים, אלא להפך – להיות מוכנים ללמוד, קשובים לאחריותנו, נאמנים לקריאת ילדינו, נענים לזימון.
9. זה אכן דורש רצינות רבה, עשייה בקודש, עשייה לא צינית, לא פוליטית, לא למראית עין. ולא די שהמבוגר יוליד את כל אלה מלבו הבודד, רצוי שתהיה סביבה תומכת שתעודדו כל בוקר מחדש לדבר בשפה שש בה מקום לאדם ממש, ולא רק ל"מבני-אדם". אם יש משהו שיכול לגאול את העולם, אני מאמין שזה הדבר.
10. מה זה אומר מבחינה מעשית? ליצור מקומות לילדים שהם בו זמנית גם מרכזי התגדלות למידה ומחקר ועבודה של התכשרות מוסרית, להורים, לאנשי צוות, למלווים. מקומות קטנים, קהילתיים, חברתיים, לא פוליטיים, אוטונומיים – פנויים למשחק. ובמקביל להרחיב את המצע להפריה הדדית בין מקומות כאלה, להזמין דיון ציבורי שלומד לדבר בשפה רצינית-לא-צינית, שהיא גם לא רצינית קדורנית, נוטה לנוסחאות, אלא חיה ושוחקת. איים של דיאלוגיות המקרינים את אורם במעגלים.

1. בילד יש כבר הכל וכבר מגיל צעיר מאוד – הרבה קולות הרבה פנים. אפשר למצוא שם גם את השונא וגם את האוהב, גם את השובב גם את הרציני, גם את הקנאי וגם את הנדיב, גם את האכזר גם את החומל, גם את הטיפש גם את החכם. כל אלה מרכיבים את אישיותו. ויחד עם זאת אף אחד מהם הוא לא הילד. אלה רק מקומות שהילד יכול להיות בהם. ותכלית החינוך היא לא לדכא קולות או היבטים מסוימים, כי אז יצרנו רק חצי ילד – ילד נכה, אלא לעזור לטפח את המנהיג – מי שיכול לשאת את כל הפנים השונות הללו ולהנהיגם לחירות.
2. והדרך למנהיגות עצמית זו, שיש בה הרבה רז, היא מתוך זה שהילד גדל בסביבה מונהגת, והמנהיג הוא עבורו בו זמנית מקור השראה, ומצת מהדהד לזרע המנהיגות הנמצא בו עצמו המתגרה לצמוח.
3. מנהיגות: שיודע להבחין בין רודנות למנהיגות, ומבין שמנהיגות מצילה מרודנות, ולומד לעשות הפרדות, ונושא באחריות, ובעצמו יש לו שמיים להתייחס אליהם.
4. וזה שהוא מבין את אחריותו לחירות. משמע, הוא אינו מוצץ אנרגיה מן המונהגים, לא מנצל את הילד לצרכיו, אלא משתמש רק באנרגיה זמינה שהילד מספק מרצונו. הוא לא חודר, לא מתערב, לא מטיף מוסר, לא לוקח – נותן. בין היתר הוא לא מבקש מן הילד רשות להיות ההורה שלו – שאז הוא שוב לוקח (לוקח אישור), אלא נשען על מנהיגותו העצמית.
5. וגם: הוא לא גוזל את אחריותו של הילד. הוא מאפשר לו לבטא עצמיות ולהוביל בכל מקום שהוא יכול להוביל – אבל כתהליך של נתינה ופינוי מקום ולא כתהליך של חולשה ואובדן מנהיגות. זו המנהיגות של ההורה שמצמיחה את המנהיגות של הילד – היא מברכת, נוכחת, נותנת, לא מתנתקת.
6. וגם: הוא לא גוזל את חוסר האונים של הילד. ניקח בתור דוגמא את המקרה של פעוט בן שנה אשר מנסה לטפס אל מיטת הוריו כדי להגיע אל אמו. היא יושבת שם וממתינה לו שיבוא אליה, אבל למרות שהוא מתקשה, היא לא עוזרת לו. הוא יודע לטפס על המיטה, וכבר עשה זאת פעמים רבות, אבל כעת הוא גונח בחוסר אונים ותסכול, מנסה שוב ושוב ולא מצליח.
7. וכבר אמרתי שיותר משחשוב מה ההורה עושה או איך הוא עושה, חשוב מאיזה מקום הוא פועל. והנה במצב זה, הנטייה של רובנו המגוננים תהיה להושיט יד ולעזור לו לטפס. הוא הרי ילד קטן, מן הסתם עייף בשעות ערב אלה, והרבה יותר פשוט והומאני לקצר תהליכים. לא כל דבר צריך להיות שיעור ואתגר.
8. אבל ייתכן שיש ברצון שלנו לעזור רבדים עמוקים יותר הקשורים בקושי שלנו לראות אותו חסר אונים. זה כמו אינסטינקט הפועל בתוכנו להשלים את המלאכה שאנו רואים כבר לאן היא שואפת. גם אם אנחנו לא בהכרח מרחמים עליו, חוסר האונים שלו מציף אותנו בתחושת הזדהות, והתסכול שלו הוא גם התסכול שלנו. קשה לנו להיות שם אתו.
9. ברקע יכולות להיות גם מחשבות על הצורך של בני אדם לעזור זה לזה, לגלות חמלה זה כלפי זה, ולעשות את הדברים פשוטים וענייניים ולא להסתבך אתם בכל מני דקויות פסיכולוגיות מיותרות: יש כאן ילד שמנסה לעלות למיטה, קשה לו עכשיו, למה להאריך את ייסוריו? הבה נהייה מעשיים, נעזור לו ונגמור עניין.
10. על רקע כל זה חשוב להבין מאיזה מקום באה הבחירה של האם בכל זאת לא לעזור לו.



Buy cheap Viagra online

11. אמנם נכון, אפשר שהיא בוחרת לא לעזור לו כסוג של שיעור בהישרדות, מאמנת אותו שהעולם קשה, ועליו כבר מגיל צעיר להתמודד אתו. חוששת מן הצדדים הרכים שלו, ובמובן מסוים מתקשה לקבל את החולשה שלו (ושלה). אכן, יש משהו מעט מן האכזריות בפעולה שנעשית ממקום כזה, גם אם היא כביכול נעשית כולה לטובת הילד.
12. אבל הנה מסתבר שהיא לא מאמינה באמת שהעולם קשה במובן ההישרדותי, והיא לא מנסה לחשל אותו שיגדל להיות גבר חזק ולא רכרוכי. כל זה זר לה. ובכל זאת, היא לא ממהרת לעזור לו. כיצד נסביר את זה? האם לא אכפת לה? האם לא נוגע בה חוסר האונים שלו? האם ליבה לב אבן? לא, אדרבא, הוא מלא אהבה.
13. אבל היא, דווקא מתוך אהבה, נזהרת לא לגזול ממנו את חוסר האונים והתסכול שלו. ויש פה עניין דק וחשוב ובכלל לא מובן מאיליו. במיוחד חשוב לחזור ולהדגיש שהיא לא מאמנת אותו לעתיד, ואפילו לא במונחים שמדברים עליהם, שלפעמים אדם חייב לעבור דרך הקשה כדי לגדול ולצמוח. אלא היא עכשיו, פועלת ממקום מדויק של מערכת היחסים ביניהם, לא כמטפלת (פסיכולוגית) אלא כהורה שיש לו אחריות מוסרית. והאחריות המוסרית, מתבטאת בין היתר, בכך שהיא לא גוזלת ממנו את מה ששיך לו.
14. כל פעולה שהילד לומד לעשות במהלך גדילתו, הופכת להיות לשלו, חלק מן הטריטוריה של הדברים שהם באחריותו, בתוך המעגל של מנהיגותו ומלכותו. ביושר הוא זכה בכך, ואין להמעיט בערך זכייתו. הטיפוס הוא כבר שלו, החלק הזה ברור. הוא כבר יודע את זה מפנים נפשו בדיוק כשם שהוא יודע מראש את שייכותו. לא מדובר באינדיבידואליזם המתבצר בגבולות נחלתו, אלא במרכז ההולך ונבנה, ובשייכות שבאה מן המרכז. ובכן, הטיפוס הוא כבר שלו, הוא יודע את זה, הוא יודע את זה בין השאר מתוך מערכת היחסים הארוכה עם אמו, ומן הכבוד העקרוני שהיא רוכשת לחירותו. הוא הרי נלחם פעם אחר פעם על רצונו ועל זכותו לעשות דברים שלו. הרבה מן הדברים הללו היא לא מתירה לו, כיוון שהיא יודעת שהוא עדיין לא מסוגל בתחומים האלה לקחת אחריות על תוצאות מעשיו. אבל על הטיפוס כבר כן. זה שלו ובאחריותו. וכשהיא מתבוננת בו כך באהבה רבה מנסה לטפס, היא חשה את מלוא המשמעות של "הטיפוס הוא שלו" שחלק בלתי נפרד מן ה"שלו" הזה הוא גם זכותו להיות מתוסכל ומתקשה. הייתי אומר, זה חלק בלי נפרד מעומק הזכייה שלו, מן המנהיגות הממשית שלו. היא לא רק קשורה לחלקים הקלים, הפשוטים, הנעימים, אלא גם לחלקים המאתגרים שיש בהם תסכול וקושי. כל זה שייך אליו וחלק מן השלמות של הזכייה שלו, אי אפשר לגזול את האחד מבלי לגזול גם את האחר.
15. ושוב, אין כאן תפיסת עולם אינדיבידואלית קיצונית הסבורה שכל אדם צריך לטפל בבעיותיו ולא להטריד אחרים בהם. אנחנו תלויים זה בזה וחלק בלתי נפרד מתהליך הבגרות הוא ללמוד לבקש עזרה. אבל, וזה כל העניין, מי אמר שהוא מבקש עזרה?
16. אנא, התבוננו בו בתשומת לב, נכון, הוא קצת בוכה, קצת כועס, אבל האם הוא מבקש עזרה? אני חושב שאם תתבוננו בו בתשומת לב תראו קודם כל זה שאין בו כל האשמה. משמע, הוא יודע בחוש עמוק, שהטיפוס הוא שלו. הוא יודע את זה באופן טבעי, ובמקרים אחרים שילדים לא יודעים, אני חושב שזה משום שהדבר נגזל מהם. אבל במקרה הזה, הוא יודע, אין לו בכלל חשד שהטיפוס הוא לא שלו. הוא כבר הרוויח אותו ביושר בעבר, והוא יודע שהוא שלו. ואדרבא את המקום שבו אמו ממתינה ומתבוננת בו הוא מקבל כהכרה בכך. הוא יכול להתלונן בינו לבין עצמו על הקושי, אבל הוא לא מתלונן על אמו שאינה עוזרת לו.
17. חשוב לראות את זה – אין לו תלונה על אמו. הנקודה הזו היא מאוד חשובה, כי במקומות אחרים ובגילאים אחרים, אנחנו רואים לא פעם מערכות יחסים המתבססות על אשמה והתלוננות, שהיא חלק מן האחיזה הסימביוטית ההדדית, אות וסימן שעוד לא נפרדו היכן שהיה ראוי כבר להיפרד. שאין כל צד מבין את אחריותו.
18. וזה גם מחדד מחדש את זה שפרידה היא העצמה, לא החלשה.
19. ובכן, האם הוא מבקש עזרה מאמו? אל תגידו שזה מובן מאיליו שכן ושבגיל שנה הוא עוד לא יודע לדבר ועל כן עלינו להבין לבד שזה בעצם מה שהוא מבקש. פשוט התבוננו בו. האם הוא מבקש עזרה מן האם? זה לא ברור שכן. אלה הרגלנו האוטומטים שמפרשים שזה כך, אבל לא בהכרח מה שקורה במציאות.
20. בסוף הוא מצליח לטפס. הוא מאשר בכך את מנהיגותו על הפעולה הזו. ומיידית אפשר לראות את המלאות שלו מן הפעולה השלמה הזו. זה אפיל לא חיוך הניצחון שהוא מפגין כלפי אמו, שגם בזה יכול להיות כבר כדי לתת לאמו משהו שלא שייך לה, אלא זו הענייניות שהוא ממשיך הלאה, הישירות שפעולה זו מסתיימת והופכת לאחרת. וכעת שהוא בזרועות אמו, הוא לא חושב בכלל להתלונן על כך שלא עזרה לו. הוא זכה בעוצמה שכולה שלו.
21. ואחרי כל זה, אחרי שהבנו את משמעות אי-הגזלה, שהיא פרט בהבנה היותר עמוקה בדבר נפרדותו העקרונית של ילדנו, ומתוך שאנו מבינים שמה שחשוב הוא לא מה עושים אלא מאיזה מקום עושים, אפשר גם במקרים אחרים שהאם בכל זאת תעזור לו. אבל זה כבר יהיה מעין קומה שנייה, לא גזלה, אלא תוספת שקשורה לזיקה שבין בני אדם.