האקדמיה הדיאלוגית

בחלק הראשון של הטקסט הזה סיפרתי איך המחשב החולה של ענת נרפא באמצעות מגע ידיים בלבד. הדוגמא הזו אמנם קרתה באמת, אבל היא קצת קיצונית, ולא ממש מסבירה למה אני מתכוון במילים "ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית". אני רוצה לתת עוד דוגמא, יותר מפורטת, שתבהיר יותר את כוונתי, אבל לפני כן – כמה מילים על למה אני בכלל מספר לכם את כל זה.

מוטיבציה I:
מביתה של ענת המשכתי לכפר הנוער שבו רציתי להתחיל לעבוד בתור מדריך. אבל יום אחד שם שכנע אותי שזה לא מקום בשבילי: הכאוס ששרר במקום, חוסר האונים של הצוות ושל החניכים, ובעיקר האווירה המעיקה של בית כלא שקוראים לו בשמות יפים – כל אלו חברו לחוסר הביטחון שלי בקשר ליכולת שלי ליצור קשר ממשי עם החניכים ולהניע תהליך של שינוי, והובילו אותי למסקנה שאין לי מה לתרום שם. נשארתי בלי מקור הפרנסה שציפיתי לו, בלי מקום לגור, עם מינוס תופח לאיטו, ובעיקר עם המחשה נוספת לקושי הרגיל שלי, עם אופיי האנרכיסטי ושונא המסגרות, להשתלב במקום עבודה באופן שימלא ויחדש אותי, שיאפשר לי לתרום לא/נשים, לעולם, מהידע והמיומנות שלי.

אז מתוך התחושה הזו של להיות תלוי חסר משען באוויר אני מנסה ללכת בכיוון קצת אחר: להמציא לעצמי מקצוע שיבטא את מה שאני באמת יודע ואוהב לעשות: ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית. אני עוד לא ממש יודע איך אני רוצה שהמקצוע הזה יראה, ואיזה שירות אני רוצה להציע לציבור הרחב, והטקסט הזה נכתב ומפורסם מתוך ניסיון לגשש את דרכי העקלקלה אל עבר מקור פרנסה חדש ועלום עדיין. הצעד הראשון לשם, כך נראה לי, הוא לשכנע את הספקנים שביניכם שבכל העניין הזה של "ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית" יש ממש.

מוטיבציה II:
אבל מעבר לדאגה לעתידי המקצועי מניעה אותי גם דאגה לעתיד העולם. CrimethInc כותבים ככה בפתח האנתולוגיה האנרכיסטית "Days of War, Nights of Love":
Warning: the word "revolution" may be amusing or off-putting to the modern reader, convinced as s/he is that effective resistance to the status quo is impossible and therefore not even worth considering. Gentle reader, we ask that you suspend your disbelief long enough to at least contemplate whether or not such a thing might be worthwhile if it were possible; and then that you suspend it further, long enough to recognize this disbelief for what it is – despair.
כדאי לקרוא את הפסקה הזו עוד פעם או פעמיים לפני שממשיכים.

אני עצמי חווה בחיי הן תקוות מרחיקות לכת למהפכה תודעתית וחברתית והן יאוש אינהרנטי, מובן מאליו, מהריאליות של התקוות הללו. אני חושב שכדי שנוכל לחזור ולהאמין ביכולת שלנו להניע שינויים חיוביים בעולם אנחנו צריכים לצבור חוויות של הצלחה בהנעת שינוי במעגלים הכי קרובים אלינו: הגוף, החדר, הבית, השכונה. אני מבקש להפיץ ברבים את עקרונות הריפוי ההוליסטי של הסביבה הביתית בתקווה שתהיה בהם תועלת למי שמבקשים לחולל שינוי בסביבתם הקרובה (ואחר כך, אינשאללה, הרחוקה).

דוגמא שניה – הרצועה של התריס:
אז מה זה בעצם ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית?

יש חדר, ובחדר יש חלון שפונה החוצה, ואליו צמוד תריס גלילה מהסוג הישן, שאפשר לגלול אותו למעלה ולמטה כדי לווסת את מידת האור והקול שנכנסים פנימה, ואת המידה שבה אפשר לראות ולשמוע מבחוץ את מה שקורה בפנים. הרצועה של התריס קרועה, כך שלא ניתן לפתוח אותו, ונוצרת הפרדה קשיחה מדי בין החוץ לפנים.

יש כמה פרספקטיבות שדרכן ניתן להביט על הקלקול הזה, ועל מה שכדאי לעשות איתו. פרספקטיבה אחת היא הפרספקטיבה המכנית הפשוטה. לפי הפרספקטיבה הזו הרצועה נקרעה בגלל החיכוך המתמשך עם המסילה שלה, ומה שצריך לעשות זה פשוט להחליף רצועה ולגמור עניין.

פרספקטיבה שניה תשאל מה גרם לרצועה להתחכך במסילה מלכתחילה. בשביל לענות על השאלה הזו לא מספיק להחליף את הרצועה, צריך אחר כך גם לראות את הרמת והורדת התריס בפעולה, ולחפש איפה נוצר החיכוך המיותר ולמה. אולי אחד מחלקי המסילה חסר או מונח לא נכון וגורם לחיכוך? אולי המשתמש-בתריס מחזיק את הרצועה בזוית לא נכונה שמחככת אותה עם המסילה?
הפרספקטיבה הזו לא מבטלת את הפרספקטיבה הראשונה, המכנית, אלא שואפת להעמיק אותה, לחקור יותר ביסודיות את הגורמים לבעיה ואת הפתרונות האפשריים להם. אם המשתמש ידע להחזיק את הרצועה בזוית הנכונה, או למשוך אותה יותר בעדינות, היא לא תיקרע להבא.
רוב השיפוצניקים שתזמינו כדי לתקן את התריס יישארו מן הסתם ברמה של הפרספקטיבה הראשונה, המכנית, אבל ברור שהציפיה שלכם מן השיפוצניק שהזמנתם (ובטח מעצמכם, אם אתם מתקנים את התריס בעצמכם) היא לא להסתפק בתיקון הפשוט, אלא להקדיש תשומת לב להקשר הרחב יותר של הקלקול. זה מה שהפרספקטיבה השניה מציעה, והיא, כך נדמה לי, מה שמבדיל בין שיפוצניק די-בסדר לשיפוצניק מצוין.

הפרספקטיבה השלישית הולכת צעד אחד הלאה, עמוק יותר. היא תשאל, למשל, מה גורם לאדם שמתגורר בחדר להטות את הרצועה בזוית המסוימת, או להפעיל עליה את הלחץ המסוים, שגורמים לה להתחכך במסילה ולבסוף להיקרע. אולי הפעולה של פתיחת (או סגירת) התריס מעוררת בו איזה אי-נחת? אולי השעה שבה הוא בדרך כלל סוגר (או פותח) את התריס היא זמן לחוץ בסדר היום שלו? אולי היא נזכרת כל פעם מחדש כמה החלון מכוער בעיניה? אולי פשוט הגישה אל התריס לא כל כך נוחה בגלל המכתבה השוכנת למרגלותיו?

הגישה הזו, השלישית, כבר חורגת מעולמם של השיפוצניקים, מעולים ככל שיהיו. כאן אנחנו כבר חורגים מראיית הרצועה הקרועה כעובדה פיזית-מכנית גרידא. מבלי לבטל את תקפותן של שתי הפרספקטיבות הקודמות, הפרספקטיבה השלישית משבצת את הקרע ברצועה בהקשר הרחב יותר של חיי האדם המפעיל ומשתמש בתריס. מתוך זווית הראייה הזו כבר אפשר לתפוס את הקרע ברצועה כסימפטום (במובן הפסיכואנליטי) של המשתמש: הקרע קשור ליחסיו של הדייר עם המרחב של החדר כולו, עם השכנים בחלון ממול, עם סדר היום הלחוץ שלו או עם הדיירים הקודמים שצבעו את החלון.
מתוך התפיסה הזו יש כמה כיוונים שאפשר ללכת אליהם: אפשר לחשוב איך לעשות את החלון יותר נעים לעין, אפשר לסדר מחדש את החדר בצורה שתקל את הגישה לחלון, ואפשר להשתמש בפתיחה ובסגירה הזהירות של התריס כנקודת משען יומיומית עבור הדייר בהתמודדות שלו עם השעה הקשה המסויימת ביום או עם החרדה שבהיחשפות לעולם החיצון. אבל מעבר לכל אפשרויות הפעולה הללו, ההסתכלות על התריס מתוך הפרספקטיבה השלישית גואלת אותו ממעמדו הראשוני כאובייקט סתמי בחדרו של המשתמש, ומאפשרת לראותו כחלק אורגני מהמרקם המרחבי של חייו האינטימיים. כמעט אפשר לומר – איבר חוץ-גופי. איזה מזל שהרצועה נקרעה!

הפרספקטיבה השלישית הזו היא כבר די הוליסטית בפני עצמה, אבל הריפוי ההוליסטי של הסביבה הביתית מנסה לקחת אותה עוד צעד אחד הלאה. אני מקווה לספר בהמשך על הצעד הנוסף הזה, וגם, אולי, להתחיל לחשוב בקול על הריפוי ההוליסטי כעיסוק מקצועי עבורי.
בינתיים אני אשמח לכל הערה, הצעה או רעיון בנידון… תודה על תשומת הלב.